חזרה לאתר הראשי
מדיניות הרווחה בישראל- ההתפתחויות בשנות ה-80 וה-90 \ דורון א.
תודה לשירה על הסיכום
שתי מגמות (לעתים מנוגדות) שולטות במדיניות הרווחה של ישראל בשנות ה-80 וה-90.
Retrenchment & Marginalization – מגמה של צמצום האחריות והמעורבות של המדינה מדאגה לרווחת האוכלוסיה ומריגנליזציה של מדינת הרווחה.
Expansion – הרחבת הדאגה של הכלל לרווחת קבוצות נבחרות באוכלוסיה בתחומי חיים נוספים.
מגמות אלו, בעיקר פוליטיות באופיין, אף שמוצגות לעתים כבעיות של ניהול כלכלי.
המגמה לצמצום אחריות המדינה בתחום הרווחה:
מגמת צמצום המעורבות הזו באה לידי ביטוי בשתי צורות:
קיצוצים או נסיונות לקיצוץ בהוצאות הממשלה ברווחה ובביטחון סוציאלי. – השפעה בטווח מיידי\קצר.
הכנסת שינויים פרוגרמתיים משמעותיים במבנה תכניות הביטחון והרווחה הסוציאליים, שינוי דפוסי הוצאות הממשלה.- השפעה בטווח הארוך.
פן אחר של צמצום זה הוא מרגינליזציה, פירושה- דחיקה לשוליים של תפקיד המדינה בדאגה להבטחת ביטחון סוציאלי והספקת שירותי רווחה לכלל האוכלוסיה בעזרת צמצום מערכות אלו אשר פעלו לטובת האוכלוסיה כולה כזכות חברתית. בנוסף, הפיכתמערכות אלו לרזידואליות-שיוריות, כלומר, פועלות ודואגות לקבוצות האוכלוסיה העניות והחלשות בלבד.
האופי הפוליטי של צמצום מעורבות המדינה בכל הצורות הנ"ל, משתקף בשינויים המבניים שאותם שינויים אלה נושאים בחובם לגבי תפקיד המדינה בדאגה לרווחת האוכלוסיה. את השפעת השינויים הפרוגרמתיים ניתן לראות בעיקר בשינוי האורינטציה. כפי שהגדירו את הדגמים טיטמוס (Titmuss) ונוספים: מדגם מדיניות הרווחה המוסדי- אשר מדגיש את חשיבות ההתערבות הקולקטיבית של הכלל לסיפוק הצרכים האישיים והחברתיים של כל האוכלוסיה, לדגם מדיניות רווחה רזידואלית- אשר בו תפקיד התערבות הכלל מוגבל, ונכנס לפעולה רק במקרים בהם נכשלו הדרכים הרגילות של השוק החופשי ושיתוף המשאבים במשפחה להספקת צרכי קיום של האדם ומשפחתו.
כלומר, ההבדל בין דגמים אלו, הוא בין מדיניות אוניברסלית, הדואגת לכלל האוכלוסיה, כפי שנהוג במדינות אירופה למשל, אשר בנוי על סולידריות חברתית גבוהה וערבות הדדית באוכלוסיה כולה (ישראל נהגה פעם באופן זה), לבין מדיניות רווחה סלקטיבית, המכוונת לקבוצות חלשות בלבד, כפי שנהוג בארה"ב, אשר גורמת לאזרחיה אי ביטחון סוציאלי אשר תלוי בתנודות כוחות השוק החופשי, דבר אשר גורר בהכרח מידה גבוהה של אי שוויון (Larson).
הכוחות המניעים את מגמות הצמצום:
הכוחות המניעים את מגמות הצמצום באים משני כיוונים: הכלכלי והאידיאולוגי. הטיעון הכלכלי- הוא שמעורבות המדינה בדאגה לרווחה ולביטחון סוציאלי של האוכלוסיה הפכה לנטל גדל על ניהול המשקים הלאומיים בתנאים של תחרות גוברת בשווקים וגלובליזציה של הכלכלה העולמית. הטיעונים הכלכליים נעזרים בשינויים הדמוגרפיים העוברים על החברה בת זמננו.שינויים של הארכת תוחלת החיים וכתוצאה מכך, גידול באוכלוסיה הקשישה, דפוס אשר מתלווה במקביל לירידה בשיעורי הילודה וכיוצא מכך מעבר לדגם של משפחות קטנות. הטיעון הכלכלי שהתהווה מנסיבות אלה הוא שקשה מאד להמשיך ולקיים את הרמה המבוקשת של הוצאות לרווחה ולביטחון סוציאלי בנסיבות של הצטמקות כח העבודה של האוכלוסיה הבוגרת.
הטיעון האידיאולוגי- מתקשר לעליית כוחות פוליטיים בארץ המזדהים עם מה שמוכר בעולם כניאו-קונסרבטיזם, או כימין החדש. למרות שאינם מזדהים בגלוי כניאו-קונסרבטיביים, פועלים ע"פ דגם זה, בעלי ייצוג חזק במפלגות לרוחבה של כל הקשת הפוליטית (כולל מפלגות השמאל).
כוחות ואישים אלה מתנגדים להקצאה ולחלוקה של משאבים מחוץ למסגרת השוק, ונותנים חשיבות עליונה לערכים אינדיבידואליסטיים של הישג אישי ותחרות, שואפים לתת לגיטימציה למבנה הריבודי הקיים, אשר רואים אותו כמשרת את צרכי החברה בת זמננו ואינם מבקשים לצמצם פערים כלכליים קיימים ומתרחבים מתוך ערכים שונים כמו סולידריות חברתית וקולקטיביזם.
שני סוגי הטיעונים, למעשה, נשזרים במידה
רבה אחד בשני, כאשר נטל כלכלי של הוצאה לביטחון סוציאלי אינו יכול לשמש לבדו עילה
מספקת לטיעון בעד צמצום ההוצאה הציבורית לרווחה, ויכול לקבל תוקף רק כאשר הוא מואר
מן ההיבט האידיאולוגי, ואכן יחד טיעונים אלו משמשים למאבק על מדיניות הרווחה בזירה
הפוליטית והחברתית בארץ.
המגמה להרחבת אחריות המדינה בתחום הרווחה:
מגמה זו משנית בלבד לעומת המגמות לצמצום.
באה לידי ביטוי בעיקר בהקמת תכניות רווחה וביטחון סוציאלי חדשות, או בשיפור והרחבה של תכניות קיימות.צעדי מדיניות אלה, אף שמוגבלים בהיקפם, יש להם השפעה בכיוון של הגדלת ההוצאה הציבורית בתחום הרווחה ולעתים גם השפעה לטווח הארוך בהרחבת האחריות של הכלל לרווחת קבוצות אוכלוסיה מסוימות.
הסתירה בין ההרחבה של אחריות הכלל בתחום מדיניות הרווחה ובין המגמה הדומיננטית של צמצום המעורבות, טמונה למעשה באופיו של המשטר הדמוקרטי בישראל. למרות המגמה הדומיננטית אשר מונעת בעיקרה מאידיאולוגיה, הלחצים הנגדיים, של קבוצות חברתיות חזקות, הקיום של צרכים חברתיים שקשה להתעלם מהם, ומתן מענה לבעיות חברתיות, הן שכופות על הממשלה נקיטת מדיניות רווחה סולידריסטית נרחבת, כמו גם הכרה של הממסד הפוליטי באינטגרציה חברתית ושיזור קבוצות מקופחות בזרם החיים המרכזי בחברה- שיקולים פרגמטיים-כמו הרצון לשמור על סדר חברתי ויציבות פוליטית.. נוספים להם שיקולים אלקטורליים- רצון מפלגות דומיננטיות לזכות בקולות האוכלוסיה המקופחות וע"י כך העצמה פוליטית שאותן קבוצות זוכות לה.
אופי מורכב זה של החברה ומבנה המשטר הדמוקרטי הפועל בתוכה, יחד עם האינטרסים ויחסי הכוחות של קבוצות שונות המרכיבות אותה,מסבירים את המגמות הסותרות במדיניות הרווחה בישראל.
האסטרטגיות לצמצום האחריות לרווחה:
פירסון מונה שורה של אסטרטגיות הננקטות ע"י ממשלות על מנת לצמצם את מעורבותן בדאגה לרווחת האוכלוסיה וקיצוץ הוצאות הרווחה, שתי האסטרטגיות הבולטות הן:
1).האסטרטגיה של שחיקת בסיס המשאבים שניתן לגייס למימון שירותי הרווחה- כוללת צעדי מדיניות משלימים אשר הם:
1. הורדת מסים- אשר מקטינה את המשאבים העומדים לרשות הממשלה ומגבילה את יכולתה לממן תכניות רווחה.
2. קביעת מגבלות חוקיות ואחרות- הגבלת היכולת של הממשלה לגייס משאבים בעתיד, מצמצם ומגביל את זרימת הכנסותיה ואת יכולתה לממן תכניות רווחה. מגבלות חוקיות כמו הגבלת החופש להעלות מיסים בעתיד.
3. הגדלת הויזיביליות של המיסוי- מבליטה את הפגיעה של שיעורי המס באזרח, משפיע על דעת הקהל בכדי שיחליש את התמיכה במערכת המס ומתכניות הרווחה הניזונות ממנה.( למשל הפחתת תשלומי בט"ל של המעסיקים והעברת הנטל למדינה. יש אשליה לציבור שהתשלום נעשה על ידי מעסיקים בעוד שזה נכלל בהוצאות ייצור-עובר למחיר מוצר-והאוכלסויה הצורכת משלמת-זה איננו מס שנגבה ויזיבילי ולכן ההתנגדות של הציבור למס הזה קטנהיותר).
ממשלות ישראל נקטו מאז שנות ה-80 בכל הצעדים הנ"ל על מנת לגרום לשחיקת בסיס המשאבים לצרכי מימון מערכת הביטחון הסוציאלי.
2).האסטרטגיה של שחיקת מוקדי הכוח התומכים במדיניות הרווחה- אסטרטגיה זו מופעלת בצורות שונות, הצעדים הנפוצים לשחיקה כוללים:1. ערעור הבסיס הפיננסי של מוסדות וארגונים אלה, 2.עריכת מתקפות עליהם באמצעות התקשורת המציגה אותם כלא רלוונטיים, 3.עקיפה והעברת העצמה שלהם למוקדים אחרים והאשמתם בפופוליזם חסר אחריות.
הממשלות בארץ וקבוצות ממסדיות חזקות התומכות בצמצום מדיניות הרווחה, השתמשו לא פעם בצעדים מסוג זה על מנת להשיג את יעדי הקיצוץ. שתי דוגמאות בולטות:1.)שבירת כוחה של הסתדרות העובדים הכללית כגורם קובע- הממסד הישראלי לא יכול היה לשאת את הניגוד הבסיסי בין הערכים שההסתדרות דגלה בהם, של שוויוניות וסולידריות חברתית, לבין הערכים הרווחים במדינה בסוף המאה, של הפרטה ולכן מזערו את כוחה עם העברת חוק הבריאות, אשר הפריד בין ההסתדרות לקופה"ח מה שהביא לצמצום דרסטי בבסיס הפיננסי שלה ולהחלשתה החברתית פוליטית. 2.)צעד נוסף היה, החלשת העצמה של ועדת העבודה והרווחה של הכנסת- (שקידום רווחה היה קרוב לליבם)באמצעות הקמת ועדה מיוחדת של הכנסת שתדון בנושאי רווחה שנויים במחלוקת ובנוסף, שינויי מדיניות בהם פגיעה או קיצוץ בתכניות רווחה בחקיקה מיוחדת ולא ע"פ תיקוני חוק רגילים.
הצמצומים בתכניות הרווחה
צמצום מעורבות המדינה בדאגה לרווחת האוכלוסיה בא לביטוי בניסיונות לקצץ בתכניות הרווחה הקיימות. המאבקים העיקריים התנהלו בשנות ה-80 וה-90 סביב מערכת ביטוח לאומי ותוכניותיה בעיקר, אך נגעה גם במערכת שירותי הרווחה האישיים, באחריות משרד הרווחה והעבודה.
א. שירותי הרווחה האישיים: מערכת אשר כללה את המגוון הרחב של שירותי הטיפול האישיים הדואגים לבעיות ייחודיות של קבוצות אוכלוסיה חלשות המתקשות בתפקוד אישי וחברתי- נמצאים בקבוצות סיכון שונות(נכים-קשישים-נערים בסיכון-נשים מוכות ועוד), מטופלים ע"י עובדים סוציאליים ופגיעים מאד למגמות צמצום הרווחה מסיבות שונות:
1.העדר בסיס חוקי הולם- למרות יסודות מוקדמים של מערכת זו, היסודות החוקיים שלה (חוק הסעד58') נשארו רופפים עד ימינו, ואין בחוק כל הוראה המסדירה את מקורות המימון של השירותים, לא מצד השלטון המרכזי, ולא ע"י השלטון המקומי.אין בו אזכור לגבי סל השירותים שממשלה חייבת לספק.
2.מבנה הארגון הממשלתי המופקד על המערכת- בעקבות אי שביעות רצון כללית מתפקוד משרד הסעד, אשר היה משרד ממשלתי אשר הופקד על הפעלת שירותי רווחה אישיים, נערך בתחילת שנות ה-70 מסע למען הקמת משרד לרווחה חברתית, שאמור היה להביא לייעול תפקודה של הממשלה בנושאי רווחה ולשיפור הטיפול בקבוצות האוכלוסיה הנזקקות לסיוע שירותי הרווחה האישיים-טיפוליים.בעקבות מאבקים פוליטיים בעניין ולחץ חברתי, הוקם ב1977 משרד העבודה והרווחה, שאיחד בתוכו את משרדי העבודה והסעד, ואמור היה להביא לשיפור וייעול מערכת שירותי הרווחה האישיים.הנסיון מאז ועד 1992, הראה בודאות על אי הצלחת מיזוג זה, לא רק שלא תרם להשגת היעדים הדרושים אלא אף פגע קשות בעיקר בשירותי הרווחה האישיים.
3.החולשה הפוליטית של קבוצות האוכלוסייה הפגיעות-קבוצות אוכלוסיה אלה, אשר נמצאות נמוך בסולם הרובד החברתי, חלשות ופגיעות ביותר, מוצאות עצמן גם ביחס השלטונות אליהם ומתן השירותים המיועדים להם,בעדיפות נמוכה ביותר, אשר תואמת למקומם הנחות בסולם הריבוד החברתי.
שלוש קבוצות בתוך אוכלוסיית היעד של מערכת שירותית זו נפגעו במיוחד מקיצוץ בהוצאות למענם: ילדים ובני נוער, המטופלים ע"י שירות התקון לנוער ולמבוגרים, ומשפחות במצוקה.
הנסיונות בשנות ה-80 לתקן מצב זה ולעגן בחוק שירותים אשר אוכלוסיות אלו זכאיות להם והגדרת סלים של שירותי הרווחה אשר הממשלה והרשויות המקומיות חייבים לספק, נתקלו בהתנגדות נמרצת של האוצר, ויתרה מזו, נעשה נסיון כושל להטמיע אותם במסגרת רחבה יותר של משרד העבודה והרווחה, פעולה אשר הולכת ושוחקת את הזהות המיוחדת, החולשה של אותה אוכלוסיה, שהתגבשה במשך שנים.
ב. מערכת הביטוח הלאומי:
מערכת הביטוח הלאומי, כפי שהתפתחה בארץ מאז שנות ה-50, הפכה למשענת ההגנה העיקרית להבטחת ביטחון סוציאלי של חלקים רבים מהאוכלוסיה ולכן בשנות ה-80 וה-90 התקיימו מאבקים רבים להשליט את מגמות הצמצום במדיניות הרווחה, עם שינויים דמוגרפיים רבים ושונים.
מה שאפיין בעיקר מאבקים אלה היה שאיפת הממסד לבטל את מה שכינה, אוניברסליות המערכת, והפיכתה למערכת סלקטיבית יותר, הממקדת את תשלות הגמלאות שלה לקבוצות חלשות ועניות בלבד באוכלוסיה.
(למעשה, המערכת אינה היתה אוניברסלית אלא עבדה במבנה פרוגרסיבי ואכן דאג לנתח חלק נרחב מן הגמלאות לאוכלוסיה בעלת הכנסה נמוכה.)
לכן, המגמה להפוך מערכת זו לסלקטיבית לא היתה רק על מנת להפוך אותה לפרוגרסיבית עוד יותר, אלא לא מעט הושתתה ע"י מניעים אידיאולוגיים השאובים מן האסכולה הניאו-שמרנית המתנגדת למדינת רווחה אוניברסלית, וכוונתה העיקרית להחזיר את המערכת לדפוס מן העבר של תשלומי סעד.
כוונה נוספת בהנהגת הסלקטיביות היתה לגרום לשינוי בטווח הארוך בעזרת שינויים פרוגרומתיים בתכניות שהשפעתם בצמצום ההוצאה הציבורית תהיה לטווח הארוך, אימוץ מדיניות זו משמעותה, צמצום מעורבות הביטחון הסוציאלי והגבלתו לאוכלוסיה עניה וחלשה בלבד.
מגמות אלה כפי שהופעלו לגבי כמה תכניות עיקריות של הביטוח הלאומי:
1).תכנית ביטוח זקנה ושאירים- התכנית הגדולה והמקיפה ביותר במערכת הביטוח הלאומי. לפי אופייה תכנית זו מחייבת כל תושב מעל גיל 18 להיות מבוטח בה ולשלם דמי ביטוח לאורך כל חייו, כאשר בתמורה מבטיחה קצבת זקנה בסיסית לקיום לכל אדם בהגיעו לגיל.תכנית זו אוניברסלית ואינה מותנית במבחן הכנסותיו של אותו אדם.
אולם, במבט מבחין יותר, ניתן לראות בבירור שהנוסחה המצמידה את הגמלה לשכר הממוצע במשק, השפעה שוויונית ניכרת. היא מבטיחה בפועל שיעורי תחלופת שכר והכנסה גבוהים לגימלאים שהיו בעלי שכר והכנסה נמוכים במהלך חיי העבודה שלהם, ולהיפך.
בכללותה ניתן לראות שלמעשה, כל אחד משלם כיכולתו, ובזיקנה מיטיבה עם בעלי הכנסות נמוכות. העקרון האוניברסלי המוצג פה הוא שכאשר אותם אנשים באים לבקש גמלה, מצבם שווה בפני התכנית, אך אותה הכנסה תהווה רק חלק קטן מהכנסותיהם של אותם אנשים אמידים, בזמן ששיעור הקצבה לבעלי הכנסות נמוכות יהיה גבוה יותר. למעשה, ניתן לראות שקצבאות אלה הן פרוגרסיביות, למרות שעובדה זו לא גרמה להפסקת המתקפות שרצו לבחון אותה במבחן אמצעים או הכנסות!!
2).תכנית קצבאות הילדים- התכנית השניה בגודלה במערכת הביטוח הלאומי, תשלומי קצבאות ילדים הם חלק מן האסטרטגיה של מדיניות חברתית שבאמצעותה החברה כולה משתתפת בהוצאות גידול הילדים.
מבחינה טכנית משולבת תכנית קצבאות הילדים עם מערכת מס ההכנסה, כך ממלאת תפקיד כפול של מעין תחליף ל"מס הכנסה שלילי" למשפחות אשר הכנסותיהן מתחת לסף המס כאשר למעשה משלימה את הכנסותיהן! ובמקביל גם מהווה זיכוי מס למשפחות אשר הכנסותיהן גבוהות מסף המס. כך למעשה מבטיחה צדק אופקי בחלוקת נטל המס אשר ככל שמספר הילדים גדל, כך גדלה הקצבה של הילד הנוסף.
אולם, הקושי בהשגת ונצנזוס ביחס לתפקידה החברתי של תכנית זו הביא לדפוסי התפתחות משתנים עד היום.
שתי המגמות העיקריות המאפיינות את דפוס ההתפתחות והשינוי של תכנית קצבאות הילדים מאז הרפורמה (1975):
1.שחיקת ערך נקודות הקצבה, עליהן בנויים התשלומים (נקודות הזיכוי), דהיינו קיצוץ הקצבה.
2. ונסיונות נמשכים לפגוע באוניברסליות של תשלומי הקצבאות.
תשלומי קצבאות הילדים עברו תהפוכות רבות מאז שנות ה-80 שעיקרן היה לפגוע באוניברסליות שלהן.
למרות השימוש ברטוריקה רדיקלית להצדקת המדיניות הסלקטיבית והשימוש במבחני אמצעים, התוצאה המעשית של מדיניות זו היתה מניעת תשלומי קצבאות הילדים מקבוצות האוכלוסיה החלשות.
לאחר ויכוחים ואי הסכמות רבות בכנסת הועלתה ההצעה שתשלומי הקצבאות עבור שני הילדים הראשונים תעבור להיות משולמת ע"י המעסיקים.
כמובן שהצעה זו עוררה התנגדות רבה בציבור, הן בגלל תוכנה והן בגלל הקשיים הטמונים בביצועה. הרי למעשה תכנית זו גם מבטיחה מיסוי צודק כאשר מתקזזת עם המס ובמצב בו ישנו זאת, למעשה יווצר נטל כפול על המשפחות החלשות. כך נשללה ההצעה לא רק מנימוקים אידיאולוגיים ומקצועיים, אלא גם מבעיות יישום קשות אשר גורמות לפגיעה בזכויות הקבוצות החלשות ועיוותים בחלוקת ההכנסות. (היו כל הזמן מאבקים לביטול האונברסליות שלא צלחו)
3).תכנית ביטוח אבטלה- איננה מן התכניות הגדולות של הביטוח הלאומי, אולם למרות היקפה, זכתה להתעניינות ציבורית רחבה, וחלק גדול מן המתקפה על מדינת הרווחה התמקד בתכנית זו.
המשימה החברתית של תכניות ביטוח אבטלה היא כפולה: מצד אחד, נועדו להבטיח הכנסה חליפית למובטלים שלא מרצון (אלא שאינם מסוגלים למצוא עבודה ומעוניינים לעבוד) , ובנוסף, משמש מכשיר לתכנון כלכלי ולניהול שוק העבודה שנועד לאפשר למשק כוח תמרון בזמנים של האטה בפעילות הכלכלית, לסייע בניידות העובדים ולשמש כלי של מדיניות אנטי מחזורית.
למרות משימות חשובות אלה, היתה במשך שנים רבות התנגדות רבה להנהגת תכניות ביטוח אבטלה, ובאה בעיקר מתוך תנועת העבודה הישראלית. עם גידול האבטלה בשנות ה-80, נקטו ממשלות ישראל במדיניות מכוונת אשר מקשה על המובטלים בקבלת דמי אבטלה.
מדיניות זו נועדה להשליט משמעת בשוק העבודה בעזרת הגמשת השוק ע"י החלשת כוחות העמידה של מחוסרי העבודה אל מול כוחות השוק. היתה גם מכוונת להורדת שכר העבודה וכך לאלץ את המובטלים לקבל כל עבודה המוצעת להם.
מדיניות זו בוצעה בשתי צורות עיקריות: 1. הכנסת שינויים ותיקונים בחוק הביטוח הלאומי, שהחמירו בתנאים לקבלת דמי אבטלה.
2. הקשחת ההסדרים המנהליים בדרך לקבלה של דמי האבטלה, שגררו אחריהם שלילה לזכות לקבלתם.
למדיניות זאת, של פגיעה בזכויות המובטלים, התלווה גם מסע של הכתמתם והטלת האשמה על עצמם, על היותם מובטלים.
ייתכן מאד והיה שימוש לרעה בתשלום דמי האבטלה, אך צעדים אלו שננקטו, אולם הצליחו להפחית מבחינה סטטיסטית את מספר המובטלים, אך ספק רב אם אכן שיפרו את מצבם התעסוקתי והכלכלי של קבוצה זו. וודאי שגרמה לגידול מספר המשפחות החיות מתחת לקו העוני.
ההרחבה של תכניות הרווחה
ההרחבה של תכניות הרווחה באה לביטוי בשנות ה-80 וה-90 בהקמת כמה תכניות חדשות בעלות חשיבות במסגרת מערכת הביטחון הסוציאלי ושירותי הרווחה האישיים. אפיוני התכניות החדשות:
- עוגנו מלכתחילה בחקיקה מפורטת, ובכך צמצמו את מידת שיקול הדעת של מנגנוני הביצוע.
- הודגשו בהן הממדים הסלקטיבים ( בניגוד לתכניות רווחה קודמות שהיו אוניברסליות באופיין.).
הסכמת הממשלה לתכניות אלה ולהרחבת תכניות קודמות, הותנתה לרוב בהיותן סלקטיביות ופרטיקולריסטיות במהותן.
מדיניות מרחיבה זו, הביאה להגדלה של ההוצאה הציבורית בתחום הרווחה.
במסגרת זאת ניתן לראות מספר תכניות:
- התכנית להבטחת הכנסה- החליפה את ההסדר הקודם של מתן תמיכות סעד לקבוצות נזקקות באמצעות לשכות הסעד של הרשויות המקומיות, והעבירה אחריות זו לידי הממשלה באמצעות המוסד לביטוח לאומי.
הגידול במספר מקבלי הגמלאות הביא לגידול מקביל בהוצאה לתשלום גמלאות, בנוסף, תכנית זו סלקטיבית ונועדה לקבוצות אוכלוסיה מסוימות, ולכן מותנית במבחנים קפדניים על מנת לקבלה.
היסודות לתכנית זאת נבנו במתכונת של תכניות הגמלאות המשלימות, התנאים והשיעורים לקבלתה נקבעו במפורש בחוק, תכנית זאת הביאה לשיפור בתנאי החיים של האוכלוסיה הנזקקת, והעלאת מעמדה ע"י שילובה על כלל האוכ'. מספר מקבלי הגמלה הוכפל כי הזכות הוענקה לעולים חדשים נזקקים.
- תכנית ביטוח סיעוד- תכנית זו מכסה את כל תושבי המדינה הכלולים בביטוח זקנה. התכנית אינה מגישה גמלאות כספיות, אלא שירותי סעד בעין,לכן ניתן לשייכה מבחינה מושגית למערכת שירותי הרווחה האישיים, אולם, בגלל מספר יסודות ביטוחיים מופעלת ע"י המוסד לביטוח לאומי בשיתוף עם שירותי רווחה אחרים.
גמלאות הסיעוד מוגבלת לאוכלוסיה הקשישה בלבד, ומוגשת כשירות לקשיש התלוי במידה רבה או לחלוטין בעזרת הזולת לביצוע פעולות בחיי יום יום שלו. השירותים מוגשים ע"י ארגוני שירות הפועלים שלא למטרות רווח, וכן ע"י ארגונים עסקיים למטרות רווח המורשים לכך.
התשלום על השירות המוגש לקשיש לפי תכנית טיפול שאושרה, נעשה ישירות לארגון אשר סיפק את השירות.
הזכות לקבלת שירות זה לאוכלוסיה הקשישה, מותנה גם כן במבחני תלות והכנסות, על מנת לבדוק אם אכן זכאי לשירות ע"פ החוק.
- תכנית ביטוח הזקנה לעקרות בית- שהורחבה, וכך הפכו להיות זכאיות לקצבת זקנה בזכות עצמן ולא רק בזכות בעליהן.
4 . גמלאות לנשים בשמירת הריון- גמלה המחליפה את שכרן הורחבה במידה ניכרת.
- הוגדלו דמי הלידה בזמן חופשת לידה.
6 .קצבאות נכות לילדים שחלו במחלה ממארת- תנאיהם שופרו ותקופת תשלומם הוארך.
סיכום קצר- (ישנו סיכום המאמר בסוף המאמר):
המגמה הדומינטית בישראל היא של צמצום אחריות המדינה בתחום הרווחה ודחיקתה שלוליים של מדינת הרווחה האוניברסאלית.
המגמה משקפת את הרצון להתנתק מהשפעת התרבות האירופאית ומדגמו בדבר הרווחה, ולהתקרב לדגם האמריקאי , הבנוי על אינדיוידואליזם חברתי וכלכלי. ההשלכות הצפויות של דגם זה הן הרחבת הפערים בחברה הישראלית, פגיעה בלכידותה. הפרטה עלולה להוביל להורדת איכות השירות של הרווחה הציבורית ולפגוע קשות בקבוצות החלשות!