חזרה לאתר הראשי

מדיניות רווחה ושירותים א- מחברת 2007-8 

תודה לאדוה

שיעור מס' 1                                19.5.08 

מדיניות : קווי התנהגות של גוף שיש לו סמכות להחליט לגבי משהו.

קו מנחה : יש יעד / מטרה  שאנחנו רוצים להגיע אליו ולפיהם אנו קובעים קווים מנחים שאמורים להוביל אותנו לאותו מקום. אך ישנה בעיה כי הקווים לא תמיד ברורים.

אחד המאפיינים של מדיניות זה שזה לא נותן דרך חד משמעית או חד ערכית איך להגיע לאותה מטרה. האי ביהירות הזו היא מקור לויכוחים רבים. (לדוג' מדיניות המשפחה לגבי דמי כיס – מי שהתנהג יפה יקבל דמי כיס אך מה זה אומר להתנהג יפה ? ).

הדברים לא תמיד חד משמעיים אלא פתוחים לויכוח.

מדוע דברים לא מבצעים ?

 

אותנו מעניין מה קורה בתכלס ולכן אנו בודקים למה יש פער בין מה שאומרים לבין המעשים?

הייחוד של עו"ס הוא שהיא עוסקת במה שקורה בין האדם לחברה היא מתייחסת אליו כחלק מהעולם שלו והכוחות שמופעלים על האדם והקהילה ע"י החברה הם גדולים. לדוגמא עוני אני יכול לטפל באנשים עניים ולנסות לעזור להם להיחלץ מהעוני ע"י הבנת מדיניות אני יכול למשל לגמלאים לשנות את שיטת ההצמדה של הפנסיה ולמנוע היווצרות עוני = הרבה יותר יעיל מניעה . אם יש קב' זקנים בשכונה כדאי להשקיע בהקמת מועדון כי אני מונע מצב גרוע יותר .

בכדי להבין ולהביא את השינויים האלה אני כעו"ס משחק במגרש פוליטי כלומר, מגרש של כוחות (לאוו דווקא מפלגות). ברמת השכונה העיר המדינה שכל אחד מהם יש מטרות שלא נמצאות בהלימה . אם אני מקים מועדון זקנים בי"ס לא יכול להקים פעילות אחה"צ לילדים כי אין מספיק כסף לשניהם כלומר מגרש הכוחות שבו הדברים מוחלטים הוא פוליטי במשמעו שיש אינטרסים בקונפליקט ואני כעו"ס צריך להכיר את כללי המשחק בכדי לקדם את מטרותיי. כי עו"ס אפקטיבי לומד ויודע איזה כוחות פועלים. חלק אינטגראלי מעבודתו של העו"ס זה לדעת לשחק במגרשים פוליטיים. ולכן הבחינה היא לא הכוונות אלא מה קורה בפועל. המודעות לא מספיקה לנו. 

שירות :  גורם שמספק דבר קונקרטי מעשי / אמיתי למישהו אחר.  לא תמיד יש קשר ישיר בין השירות לבין הצורך. ההורה לא מספק שירות לילדיו כי אנחנו נוהגים לייחס למשפחה מונחים של ארגון של שירות המבוסס על קח ותן אלא מבוסס על אהבה ונתינה ולכן משפחה היא לא ארגון פורמאלי = היחסים בין הארגון ומקבל השירות מוגדרים בצורה פורמאלית, ללקוח יש מעמד ידוע ופורמאלי וכך גם לשירות, היחסים ברורים ביניהם הם ל מקריים ובכדי לקבל הלקוח צריך לעמוד ברשימת קריטריונים, מישהו מאשר שהוא זכאי לקבל את השירות והוא מחליט זאת ע"פ המדיניות שקובעת מה האדם יקבל בפועל.  יש שירותים שונים שמספקים פורמאלית את אותו שירות ובפועל הדברים בשטח נראים אחרת לחלוטין היישום הוא שקובע . 

מאיפה מגיע הכסף ? התקציב מגיע מהמיסים זה ממן את השירותים. המימון בא מהממשלה או עמותות / חו"ל כלומר יש מקורות רבים שממנים שירותים המקור הגדול ביותר הוא המדינה.

80% מהמימון של עמותות או ארגונים לא ממשלתיים בא מהממשלה. 

ישנה הבחנה חדה בין התקציב ומקורו לבין הגוף המבצע, הממשלה יכולה לומר שהיא רוצה יהיו מקלטים לנשים מוכות והיאתקצה סכום כסף מסוים אח"כ הממשלה צריכה להחליט החלטה נוספת -  מהו הגורם המבצע, הממשלה עצמה או היא תפנה לגורמים אחרים ואתן להם את הכסף והם יקימו את השירותים הם יבצעו את הפעולה כלומר יש הפרדה בין נותן הכסף למבצע את השירות בפועל. הנטייה בשנים האחרונות היא להעביר לביצוע הפעלות לגופים לא ממשלתיים – למשל עמותות / עסקים / חברות /ארגונים קטנים גדולים / רשויות מקומיות / משרדי ממשלה אחרים כלומר הממשלה היא הגורם היוזם והממן אבל לא הגורם המבצע.

רווחה :  רף מינימאלי של שירותים המגיע לכל אדם. סיפוק צרכים בסיסיים כלומר זה אומר שכנראה חסר משהו, אבל איך יודעים שמשהו חסר ההגדרה של צורך היא הגדרה אישית אך יש גם הגדרה ציבורית -  הציבור מגדיר מצבים מסוימים כחוסר , ואח"כ יש החלטה שאת המחסור הזה צריך להשלים. יכול להיות שאנחנו מכירים בכך שיש ילדים ללא מחשב ואינטרנט זה לא אומר שנספק חיבור לאינטרנט לילדים שאין להם. לרוב אנחנו אומרים שלילדים מסוימים שעומדים בתנאים מסוימים אנחנו נספק את זה. הציבורים של ארגוני השירות למשל ציבור של הממשלה זה המצביעים. אבל הציבור של עמותה לקידום הטכנולוגיה בחינוך יש להם ציבור של אנשי טכנולוגיה. על ארגון מייצג ועבד בציבור משלו ולכן הציבורים הם שקובעים מה חסר ומה צריך להשלים. אין לנו הסכמה גורפת לגבי מחסורים.  

מדיניות זה מה שקורה בפועל אין דבר כזה המדיניות הנכונה.

שירות הוא אמצעי לממש מטרות שנקבעות עי עו"סים או ע"י הרווחה

ורווחה בהקשר הרחב זה סיפוק צרכים שציבורים החליטו שיש צורך למלא אותם וכאשר הצרכים האלה באים לסיפוקם אנו מגיעים למצב של רווחה וגם פה יכולות להיות דעות שונות.


 

שיעור מס' 2           26.5.08  

מדינת רווחה – העיקרון הוא שהמדינה לוקחת  על עצמה אחריות לקיומם של האנשים החיים באותה מדינה.

כמה אחריות ? מהם חיים ? ולאילו אנשים ?

החידוש הוא שבניגוד לתקופות מוקדמות יותר בהם המדינה לא לקחה אחריות על האנשים אלא על מלחמות, יחסי חוץ וכו' בגדול המדינה לא ראתה מחובתה לדאוג לקיומם של אזרחים אלא במצבי בריאות חריפים מאוד וגם אז במידה מצומצמת . יתרה מכך האחריות שהמדינה לקחה על עצמה עיקרה היה לקיום החברה ולא כזכות של הפרט .

מה קרה בתקופת מלחה"ע ה-2 ?

אחת הסיבות לעלייתו של היטלר לשלטון היתה אי שקט חברתי, התקופה היתה עם אינפלציה מאוד גבוהה, וזה מצב שמביא לאי שקט חברתי שהוא פתח לשינויים פוליטיים.

השאיפה בתקופה ההיא היתה שאיפה פוליטית – למנוע אי שקט חברתי מפני שהוא מסוכן ועלול להביא להתפתחויות פוליטיות מסוכנות וקשות מאוד. צריך למצוא מנגנון שמייצב את החברה בעת משבר כלומר כאשר יש משברים כלכליים או אישיים צריך להיות מנגנון שבו האדם יוכל לחיות ולהתקיים.

SOCIAL SECURITY = ביטחון סוציאלי כלומר לאפשר מנגנון שבו אם האדם במשבר הוא יודע מראש שיש לו משאבים כלכליים לקיום. לא הקימו את הביטוח הלאומי מטעמים אלטרואיסטיים, הרעיונות הללו התווספו לסיבה הפוליטית של שקט חברתי .

מהו משבר ? מצב שיש חשש של הפרט שאין כסף , יש מצבים צפויים שהם משבריים ושיתכן שיובילו לכך שלאדם אין ממה להתקיים. המצבים צריכים להיות צפויים מראש שמשותפים להרבה מאוד אנשים = זקנה , כלומר אנשים שעבדו כל חייהם וברגע שהם הפסיקו לעבוד עקב זקנה אין להם מקורות כספיים, המדינה אמרה שהיא מבטיחה קיום בסיסי לזקנים.

האם הקיום המובטח לזקן יינתן לכל הזקנים או רק לאלה שאין להם הכנסה ממקור אחר ?

ההכרעה היתה שכל אחד מקבל את זה ללא קשר למצבו הכלכלי. למה ?

יש חוזה בין האדם והמדינה – האדם כל חייו משלם ביטוח לאומי וכך מובטח לו שגם אם לא יצליח להרוויח הרבה לעת זקנה יוכל להתקיים. הפרט בטוח בכך שמה שנותן למדינה גם מקבל – תורם לשקט חברתי.

עיקרון האוניברסאליות אומר שהקצבאות ניתנות בלא קשר למצבו הכלכלי של האדם אלא רק מכורח זה שהוא הפריש תשלומים כל חייו לביטוח לאומי .

בכל מדינות הרווחה יש החלטה עבור אילו מצבים צפויים מראש המדינה מקימה מנגנון, זוהי החלטה פוליטית.

כל חברה מגדירה לעצמה מהם התחומים /המצבים שהוא מכניס לביטוח הלאומי – למשל בישראל יש חוק בריאות ממלכתי. 
 
 

ביטוח לאומי :

המימון -  כל אדם עובד משלם בתלוש משכורתו ביטוח לאומי + מס בריאות.

הביטוח הוא החוזה שבין האזרח והמדינה ואומר שאנחנו משלמים סכומים מראש וכאשר אנו מגיעים למצב שמוגדר, המדינה מקצה לנו אישית את הסכומים שנקבעו מראש. הסכום שווה לכולם ללא הבדל בין כמה שכל אחד הכניס. עקרון זה נקרא עקרון הביטוח, הביטוח המדינתי שונה מהביטוח המסחרי.

בביטוח פרטי יש קשר הדוק בין הפרמייה שאתה משלם כל חודש לבין הפיצוי שמגיע לך כאשר מתרחש המצב שאותו הגדרת מראש. פה האדם עושה חוזה עם חברת הביטוח שבו מגידים הכנסה X ומקבלים Y.

לעומת זאת בביטוח הלאומי כולם משלמים את הפרמייה החודשית כאחוז מהשכר שלהם ומקבלים סכום אחיד בחזרה. למה בביטוח לאומי אין קשר בין הפרמייה למה שמקבלים חזרה ?

כי המטרה להשיג שקט חברתי, כי כולם יקבלו אותו דבר, זהו ביטחון סוציאלי.

סיבה נוספת היא שהביטוח הלאומי הוא מנגנון שגם מיועד לצמצם פערי הכנסה, בפועל מי שיש לו מעביר למי שאין לו ובכך מצמצמים.

המשמעות של קשר ביטוחי הוא שיש לי מגבלה בסכום אותו אני יכול למשוך, כלומר גם אם אני מאוד עשיר האירוע של הזקנה לא עולה יותר מסכום מסוים, כלומר יש איזושהו קשר בין מה שאני מוכן לשלם לבין מה שאני אקבל חזרה.

שאלה פוליטית – מהו הגבול שהציבור מוכן  לשלם ביחס לסכום אותו הוא מקבל ? זה יבוא לידי ביטוי בכנסת, חברי הכנסת מרגישים שלא קיימת תמיכה פוליטת להעלאת סכום זה, כלומר הסכום אותו מפרישים הוא ביטוי לנכונות הציבור לשלם עבור אותו סכום. עוצמת הביטוח הלאומי נעוצה ברצון הפוליטי של הציבור לשלם. יש גבול לרמת המיסוי שניתן לגבות מאזרחים והאזרחים ערים לכך וזה נקרא המוכנות של הציבור לרמת מיסוי שלא ניתן לדרוש מעליה.

מה ההבדל בין ביטוח לאומי למס הכנסה ? כספי מס הכנסה הם כספים שאינם ייעודים, בביטוח לאומי הכספים מיועדים למשהו מסוים. לכל תחום בביטוח לאומי מיועדים סכומים מסוימים ולא ניתן להעביר מתחום לתחום הכל מוגדר ומיועד למטרות מסוימות.


 

שיעור מס' 3           2.6.08 

כל החוקים והתקנות שקשורות לביטוח לאומי מחייבים חקיקה ראשית, כלומר להגיע לכנסת.

מאיפה בא הכסף כשהקופה מתרוקנת ?

תשובה חלקית – הממשלה ממלאת את החסר. המשמעות היא שבכל מקרה יהיה מספיק כסף בקופה וזאת כדי לשמור על שקט חברתי.

לא כל הצרכים מסופקים ע"י הביטוח הלאומי, התפיסה המקורית של הביטוח הלאומי זה שכאשר אדם מגיע למצב המסוים המוגדר מראש, אם יש לו כסף הוא יכול להתמודד עם הקשיים (לידה, מוות ....) ההנחה היא שבאמצעות הקצבה האדם יכול לקנות את מה שהוא צריך כדי להתגבר על המשבר. עקרונית יש אפשרויות נוספות להענקת עזרה, המדינה יכלה להגיד שבמקום שהיא תתן את הכסף ואתה תבחר איך להשתמש בכסף, כמו בחינוך המדינה בוחרת מה היא מספקת, כאשר לממשלה יש את הכסף היא יכולה או לתת לאדם לבחור או לתת את השירות בעצמה. העיקרון של הביטוח הלאומי האו שהממשלה לא מספקת שירותים בעין (מוצר ) אלא מספקת את הכסף, הסיבה לכך היא מפני שאנחנו עוסקים במשברים נורמטיביים = רגיל, צפוי של אוכלוסיה רגילה. הנחת היסוד אומרת שאדם רגיל ינצל את הכסף בצורה תקינה למטרות שלהן הכסף מיועד. 

מערכת השירותים החברתיים האישיים –

מה מיוחד במערכת זו ?

המדינה לא לקחה על עצמה אחריות והתחייבות לספק את השירותים האלה.

לדוגמא : מקלט לנשים מוכות, ישנם מקלטים שמספרם הולך וגדל אבל אין אף מסמך בו כתוב שהממשלה יכולה לסגור את המקלטים הללו – כלומר, להפסיק לממן את אותם מקלטים, וזאת לעומת הביטוח הלאומי שם יש צורך בחקיקה ראשית כדי לבטל סעיף זה או אחר.

כאשר מדובר בשירותים חברתיים אישיים מדובר על "שירותים בעין" על אוכלוסיות שנתפסות כלא נורמטיביות : נשים מוכות, עבריניים, עניים, ולכן הציבור אומר שבמדרג הזכויות לשירותים הם במקום ה2, במקום ה1 נמצאות האוכלוסיות הנורמטיביות שנמצאות באותם מצבים שהוגדרו בחוק – ביטוח לאומי.

חוק למניעת אלימות במשפחה לדוגמא אומר שהטיפול בילד יהיה בצורה מסוימת, ובסוף החוק כתוב משפט : "ביצוע החוק תלוי בהסכמה לגבי התקציב בין השר האוצר לשר הרווחה" כלומר שהתקציב לביצוע החוק הוא אם האוצר נותן כסף. לעומת ביטוח לאומי בו כתוב שהמדינה תדאג לכסף.

הכספים של השירותים הללו הם כספים שמקורם בגביית המס הרגילה, כלומר הם מתחרים בכספי הביטחון, תחבורה, חינוך, ספורט, מבחינת התקציב שלא כמו ביטוח לאומי שבו הכספים הם ייעודים.

יש עוד הבדל משמעותי בין חוקי הביטוח הלאומי לחוקי השירותים החברתיים האישיים, רוב התשלומים שניתנים לפי חוקי הביטוח הלאומי ניתנים לכל אחד בלי מבחן הכנסה. רוב השירותים שניתנים במסגרת השירותים החברתיים האישיים ניתנים לאחר בדיקת אמצעים / הכנסה כלומר בשירותים החברתיים יש שני מושגים :

  1. נזקקות – האם מה שהמשפחה מבקשת היא אכן נזקקת לו.
  2. זכאות - אחרי בדיקת נזקקות בודקים האם הם

אלה שירותים סלקטיביים הניתנים לאוכלוסיות ספציפיות לפי הכנסה, רוב השירותים של הביטוח הלאומי ניתנים לא לפי שיקולי הכנסה אלא לפי שיקולי השתייכות לקבוצה מוגדרת באופן אוניברסאלי.  

שירותי הרווחה האישיים מתחרים בכל התקציבים של השירותים האחרים, זוהי מלחמה מובנית שחוזרת על עצמה. מכל התקציב הלאומי 6% הולכים לשירותים החברתיים האישיים. יותר מ50%  מתקציב הלאומי הולך לצרכים חברתיים (חינוך , ביטוח לאומי).

חלק משמעותי של האוכלוסיות המוחלשות

משרד הרווחה פרסם תוכנית אם עד לשנת 2012 , המסמך מבטא יפה את עמדת המשרד בכמה סוגיות מאוד עקרוניות שנידונות בציבוריות הישראליות.

שמו של המשרד הוא : "משרד הרווחה והשירותים החברתיים" כלומר הוא רואה את עצמו כמספק שירותים חברתיים כלומר מעבר לרווחה גם שירותים בעין.

המשרד מגדיר את תפקידו :" לעסוק במניעה, הגנה, שיקום וסיוע לכל אדם, משפחה וקהילה הניתנים במצבים של משבר זמני, או מתמשך מפאת מגבלות, עוני והדרה, סטיה חברתית, קשיי תפקוד, גיל, אבטלה, אפליה , ניצול ופגיעה".

כלומר רוב הנושאים המוןזכרים מוגדרים ע"י רוב הציבור כלא נורמטיביות.

בתחום הרווחה ישנו ויכוח – מדוע צריך לעסוק ברווחה ?

בביטוח לאומי הסיבה היא כדאיות ולא סיבה שנועדה להיטיב, היא לא סיבה אלטרואיסטית.

אבל ישנו זרם שאומר שלחברה יש תפקיד ערכי – אילו ערכים חברתיים אנו רוצים לממש בחברה.

משרד הרווחה אומר " בראש ובראשונה המדיניות שאנו מציעים מושתתת קודם כל על מערכת של ערכים, כלומר יש חזון לגבי האופי של מדינת ישראל ל 5 השנים הבאות.

המשרד גם הגדיר את ייעודו : ערכים לאומיים של מדינת ישראל. בנוסף עבודת המשרד מבוססת גם על ערכי מקצוע העבודה הסוציאלית ועל הקוד האתי שלו.

הסעיף האחרון : "שירותי הרווחה מבוססים על  מקצועיות המעוגנת במיטב המידע והידע המקצועי"

במי המשרד מטפל ?

פרטים, משפחות וקהילות .

מושג החברה האזרחית אומרת שגם בתקופה שבין הבחירות החברה יכולה להתארגן, מתוך חובתה האזרחית ולהמשיך ולהשפיע על הכנסת / הממשלה בתחומים שנראים לה חשובים. יש פה תפיסת עולם ברורה. חלק ממוערבות הציבור זה באמצעות אירגונים וקבוצות לחץ כלומר הפעילות הדמוקרטית של הציבור ממשיכה גם בתקופות הביניים. תפיסה זו רואה את הפעילות הפוליטית של עמותות בצורה חיובית, משרד הרווחה אומר שהוא רואה את החברה האזרחית בצורה חיובית.  

מגמות ואילוצים בסביבת המשרד עד 2012 :

המשרד לוקח בחשבון את הסביבה בה הוא נמצא וצופה מה יקרה בשנים הקרובות :

 

הפן השני הוא  שינויים במגמות ערכיות והתמודדות עם אילוצים ערכיים :

 

בעיות חברתיות יגברו: יותר עוני, יותר אלימות, יותר אלימות חמורה ויותר ארגוני צדקה.  

שיעור  4          16.6.08

ב1777 הגיעו שתי קבוצות עולים לארץ:ממזרח אירופה ומצפון אפריקה.לקב' אלו היה בסיס ערכי חשוב.

הקב' ממזרח אירופה ראתה את החיים בארץ כמצווה ואת עבודת הקודש כאמצעי לביאת המשיח.

והקב' מצפון אפריקה  הייתה בעלת תפיסת עולם שונה הם היו אנשי עבודה לעומת הקב' הראשונה היו אנשי לימוד. כלומר הספרדים היו אנשי עבודה והאשכנזים היו אנשי לימוד.

מלבד היהודים שגרו בארץ היו גם נוצרים שעסקו במסיון(להעביר יהודים לדת הנוצרית).רוב היהודים חיו בתנאים מאוד קשים.

ב1834 הקים המסיון בית חולים ראשון בירושלים הוא היה מיועד ליהודים.הנוצרים קיוו שכך יוכלו למשוך את היהודים לנצרות. הדרישה להקמת בית חולים הייתה דרישה שעלתה דווקא קודם אצל היהודים ואז הנהגת היישוב אמרה שאין צורך להקים בית חולים ואחרי 1834 היישוב היהודי גם החליט להקים בית חולים←זה מוכיח שלעיתים הקמת שירות חברתי הוא לא ממניע של עזרה וחמלה אלא ממניע של כדאיות.

הקשר בין פוליטיקה רווחה ודת הוא בלתי ניתן להפרדה. 

1840 החלה עלייה נוספת ומצבו של היישוב  בארץ היה שהיישוב הספרדי עבד וחילק את הכספים שליש הלך לכלי הקודש שליש הלך לעניים ושליש הלך לצורכי הקהילה.

האשכנזים הסתמכו על תרומות מחוץ לארץ ואז בשלב מסוים הקימו הפקידים מוסד "סליקה" שזהו מוסד מרכזי שאליו כל הקהילות בחול שלחו את התרומות והמוסד חילק את הכסף בין אנשי היישוב הישן האשכנזי בארץ.כלומר למוסד היה הרבה כוח כי הוא החליט לאן ילך הכסף.

היישוב הישן והעולים הקימו "כולל" - תמורת כסף האדם עובד בלימוד.תפישת העולם הייתה הקמת חברת לומדים חברה שמוחזקת ע"י תורמים למטרת לימוד תורה. הלימוד זיכה את הלומד בקצבה מחייה חודשית שנקבעה ע"פ מס' הנפשות בבית הלומד. התפישה הערכית של "הכוללים" היא תפישה שחילחלה והתחזקה בארץ ובמממנים שבחול.

באותן שנים יהודים סוחרים אנשי עבודה שחלקם נהנו מתרומות מחול שהם כספי החלוקה/צדקה וחלקם לא נהנו מתרומות.

היו שני זרמים לגבי חלוקת כספי הצדקה:

  1. צדקה קלאסית - טען שיש לעזור לכל אדם שצריך .
  2. הזרם היצרני- טען שיש לעזור ולתת כסף ע"י הקמת מוסדות שיאפשרו ליהודים להתקיים ע"י כך שיעבדו למחייתם. לא לתמוך באופן פרטני.

הזרמים הללו קיימים עד היום. 

הכוללים - במלה"ע ה – 1 היה אסון מבחינתם, היא ניתקה פיזית בין אירופה לא"י . החל מ1882 הגיעו קבוצות יהודיות ממוסדות לארץ – הבילויים וחובבי ציון הם היו שונים שהיישוב הישן , חלקם היו חילונים שרצו לעבוד את האדמה. מבחינה ערכית חלק מהעלייה החדשה היו ערכים שעמדו בסתירה מוחלטת לאנשי היישוב הישן .

ממה חיה העלייה ה1 והעלייה ה2 ?

הם היו עירוניים שרצו להחיות את השממה ולא ידעו איך לעשות זאת, הם הסתמכו על כספים מחו"ל. הרבה יהודים ירדו מהארץ כי המצב היה קשה עם המון עוני.

במקביל לעליות היתה הגירה של יהודים לארה"ב ממזרח אירופה והיישוב החדש ואנשי העלייה קיבלו תרומות מארה"ב הם היו מיעוט קטן מגל ההיגרה הענק שהיה מאירופה לארה"ב . והם שלחו כספים ליישוב החדש .

כלומר לפני מלה"ע ה – 2ישנם שני מקורות כספים עיקריים :

  1. ליישוב החדש – ארה"ב .
  2. ליישוב הישן – מזרח אירופה.

עובדת הניתוק כתוצאה מהמלחמה גרם לכך שמקור היחיד היה ארה"ב . ואז ידם של היישוב החדש היתה על העליונה, ואמרו שהכסף מארה"ב הוא שלהם והם יקבעו מה יהיה איתו.

בפועל מה שקרה זה שאת רוב המכריע של הכסף השקיעו בפעילות יצרנית ומיעוט מהכסף ילך לצדקה קלאסית ומיעוט עוד יותר קטן ילך לכוללים. כתוצאה מכך הכוללים הצטמקו ושינו את התקנים שלהם. וחייבו את חברי הכולל לצאת ולהתפרנס. כלומר המודל של אנשים שרק לומדים פשט רגל.

עם השנים התחזק גם המגזר העירוני  מגזר רגיל של סוחרים וחברות.

החל מ- 1902 ועד 1904 המגזר העירוני התחזק ופיתח לעצמו שירותי רווחה – קרנות הלוואה, חברות ביטוח לעינייני בריאות, שירותי זקנים, וילידים. זה התקיים לצד שירותי הרווחה של היישוב הישן ובצד שירותי הרווחה של היישוב החדש. כלומר התפתחו 3 שירותי רווחה לכל מגזר. 

מה קרה ביישוב החדש ?

הסתדרות – אירגון עובדים.

בין 1902 ל 1915 היו מס' תנועות בארץ בא בן גוריון ואמר שצריך לאחד בין כל התנועות הללו ואז נוכל לקדם את האג'נדה של היישוב החדש, כלומר להתכונן לעצמאות המדינה בא"י .

עד להקמת ההסתדרות כל מפלגה אספה מיסים מחברי המפלגה . בן גוריון אמר שאם ישאיר את גביית המיסים בידי המפלגות, ההסתדרות תמיד תהיה תלויה במפלגות, אם יש הסכמה היא תעביר את הכסף  ואם לא היא לא תעביר את הכסף . בן גוריון אמר שכל פועל יתן את הכסף ישירות להסתדרות וכך כל מפלגה לא תוכל לפרוש. כוחה של ההסתדרות היא איגום המשאבים : היות קודם כל חבר הסתדרות ואח"כ חבר מפלגה, ההסתדרות הפכה לגוף כלכלי מאוד חזק. 

מה ההסתדרות עשתה עם הכסף ?

קופת חולים – אם מישהו היה חולה בעבר הוא לא יכל להתקיים כי לא היתה לו פרנסה. פועלי יהודה החליטו להתאחד והכניסו כסף כל חודש, וכאשר מישהו היה חולה הוא קיבל דמי מחייה.

קופת החולים כללית נוצרה עם ההסתדרות והיא היתה אחד משירותי הרווחה המרכזיים של ההסתדרות, כלומר ההסתדרות לא היתה רק ארגון עובדים אלא גם ארגון לאספקת שירותי רווחה, הקימה קרנות אספקה לזקנים, נתנה משכנתאות, סיפקה עבודה, עסקה בהשכלה, סיפקה תרבות (תיאטרון האוהל). 

בין 1900 ל1948 היו קיימים בארץ :

שירותי רווחה של היישוב הישן

ההסתדרות ושירותיה

המגזר העירוני

כוללים

מה היו היחסים ומי היה הכי חזק ? ההסתדרות ! 

העקרון בהסתדרות :

פנקס אדום – פנקס המעיד על כך שאתה חבר הסתדרות, ואתה יכול לקבל את שירותי ההסתדרות. לא ניתן לקנות את השירות בלבד צריך להיות חברי ההסתדרות. השתייכות פורמלית להסתדרות פירושה חברות באחת המפלגות הפוליטיות שמרכיבות את ההסתדרות. יש כאן שימוש בשירותים למען התחזקות פוליטית!

רק פועל יכל להיות חבר מפלגה ולא בורגנים.

מה זה אומר לקבל עבודה באמצעות ההסתדרות ?

ההסתדרות הקימה בתוכה שירותי תעסוקה ואסרה על חברי הסתדרות לפנות ישירות למקום העבודה. היא היוותה מיסלקה מול המעסיקים, היא נכנסה למו"מ עם המעסיקים על תנאי עבודה, וכל מעסיק שהיה מוכן לדון איתה או נאלץ לדון איתה חתם על כך שהוא יקבל עובדים רק ע"י ההסתדרות.

כשההסתדרות התחזקה היא שלטה בשוק העבודה, וניהלה מו"מ למה שהיום נקרא הסכם מסגרת. כלומר כדי להיכנס לשוק העבודה במקומות מסוימים חייבים להיות חברי הסתדרות.

אנשים דתיים לא יכלו להשתייך להסתדרות מבחינה ערכית כי היא לא מפלגה דתית אלא סוציאליסטית (לדוגמא אם אני אדם דתי שגר בחיפה אני לא יכול לעבוד בנמל כי יש לנמל הסכם עם ההסתדרות).

אנשים לפעמים הורידו את הכיפה כדי להיות חברי הסתדרות ולמצוא עבודה.

האם ההסתדרות דאגה ליישוב הישן ?

כלפי חוץ ההסתדרות התנהגה כמו כל גוף פילנתרופי אחר – דאגה לחלשים.

כלפי פנים היא פתחה שיח של זהויות. אני חבר הסתדרות יש לי זהות לשירות תעסוקה, קופ"ח ....

כלפי חוץ פילנטרופ שיח בלי זהויות כשיש לי אני נותן כשאין לי אני לא. 

שיעור 5          23.6.08

מתקופת קום המדינה ועד היום :

בקום המדינה נכנס מושג מאוד חשוב – ממלכתיות = מושג שבן גוריון הדגיש מאוד שהמדינה אחראית לספק שירותים לאזרחיה, הוא טען שהייחוד של מדינה יהודית זה שהאחריות לכלל עוברת למדינה, כלומר היא אחראית על שירותי הבריאות, חינוך ורווחה .... התייחס למדינה כמסגרת שאחראית לאזרחיה ולסיפוק שירותיה.  זה היה העיקרון של בן גוריון – חיזוק המדינה מבחינה ערכית – רעיונית.  

עם קום המדינה כל המוסדות שנתנו שירותים לחברה (הסתדרות, גמ"חים ...) היו צריכים להעביר את שירותיהם לאחריות המדינה. זהו שלב קריטי בהתפתחות מדינת רווחה. היו צריכים להחליט החלטות בפועל איך יראו שירותי הרווחה, האם כל השירותים יהיו במסגרת ממשלתית או חלק מהמסגרות יישארו במסגרות קהילתיות. בן גוריון שאף לרכז את כל השירותים בידי המדינה ולהפסיק את המצב שכל קהילה דואגת לעצמה . מעתה המדינה אחראית לכלל אזרחיה. 

דוגמא לתהליך זה : 1948 בן גוריון פרסם דרישה שהמדינה תפעיל שירותי בריאות ממלכתיים. בפועל, זה לא קרה מדוע ? בחישוב פוליטי של כדאיות, ההסתדרות לא רצתה לוותר על העוצמה הפוליטית שהיא השיגה כתוצאה מכך שחברי קופת חולים היו חייבים להיות חברי מפלגה (של תנועות העבודה ). בן גוריון נכשל כי במתח שבין האידיאולוגיה לבין הפרגמטיות, הפרגמאטיות ניצחה.   

מה קרה לארגונים אחרי קום המדינה :

בהסתדרות – חלק מהשירותים עברו לממשלה וחלק לא .

במגזר החרדי והיישוב הישן – רובם שירותים פילנתרופים שבגדול לא השתנו בעקבות הקמת המדינה.

בכוללים – היה הסכם בין בן גוריון לחזון איש, ומקום המדינה ישנה צמיחה עצומה בנושא הכוללים, זו תוצאה לא צפויה של הסכם פוליטי. 

המגזר הנוסף – שירותים של הוועד הלאומי = היה ארגון הגג של כל היישוב היהודי בא"י עד 1948. הועד הלאומי תיפקד בפועל כממשלה של היהודים לפני קום המדינה, כלומר האינטרס שלו זה לדאוג לכל היהודים ללא השתייכות פוליטית או כל השתייכות אחרת. דאגה לכולם.

המתח בין טובת הכלל לטובת תנועות ספצפיות הוא אפיון סטנדרטי בכל מערכת פוליטית חברתית.

כל השירותי הרווחה של הועד הלאומי הועברו לממשלה. שירותי הרווחה היו בעיקר שירותים לעבריינים צעירים בוגרים ושירותי הלשכות.

* למה שירותי הרווחה עברו כולם לממשלה ולמה שירותי ההסתדרות עברו רק בחלקם ?  לשירותי הרווחה אין כוח פוליטי הם לא אטרקטיביים מבחינה פוליטית . אנשים שמגיעים ללשכה הם אנשים חלשים ולכן אף אחד לא היה מעוניין להפעיל את השירותים מבחינה פוליטית. יש קשר בין עוצמה פוליטית לרווחה וזה קשר שאי אפשר לנתקו.

בין השנים 1953 - 1957 :

  1. ביטוח לאומי  - המוסד לביטוח לאומי וחוקי הביטוח הלאומי, המוסד לא זהה לחוקים. כל חוקי הביטוח הלאומי מופעלים ע"י המוסד לביטוח לאומי, אבל המוסד מפעיל סידרה של חוקים שהם לא חוקי ביטוח לאומי, כלומר הוא רחב יותר מחוקי הביטוח לאומי. בשנת 1953 חוקקו את חוק הביטוח הלאומי ומה שיש היום זה הרחבה של החוק המקורי ע"פ חזון שהיה קיים כבר אז.
  2. היישוב הישן נשאר כפי שהוא היה.
  3. השירותים של הוועד הלאומי עברו לממשלה נקלטו אבל, לא הובטח להם בחוק בסיס תקציבי.

הממשלה אמרה שבפועל חוקי הב"ל הם אלה שיש להם בסיס תקציבי מובטח באמצעות גבייה ייעודית  ושירותי הרווחה האחרים ימומנו ע"י המיסוי הכללי לפי ההחלטות שהממשלה תקבל מפעם לפעם אבל בחוק לא יובטח תקציב.  

הרקע הפוליטי הוא אידיאולוגי – באתוס הישראלי מי שתורם לבניין הארץ נחשב ליותר ראוי מאשר מי שנסמך על הציבור, האנשים שיכולים לשלם ביטוח לאומי נחשבים לראויים יותר מהציבור הנצרך – שלא יכול, לא עובד, המסכן. האתוס הציבורי מבלי להתייחס לסיבות החולשה הם תורמים פחות לבניין המדינה ולכן מגיע להם פחות.  

המשמעות המעשית לזה שיש 2 מערכות – משרד הרווחה והביטוח הלאומי : בשנים אלה

הזקן שהיה מבוטח בביטוח הלאומי כלומר שבעברו הוא עבד, כי מי שלא עבד לא יכל להיות מבוטח בביטוח לאומי, הוא קיבל קצבת זיקנה. לעומתו זקן אחר שהגיע לארץ בגיל מבוגר ולא עבד אף פעם והגיע לגיל 65, והוא דומה בכל לזקן הקודם הוא לא קיבל את אותו סכום לחיות כמו הזקן הראשון. בפועל התמיכות והעזרות שניתנו לאותם צרכים לאוכלוסיות שונות היו פערים גדולים מאוד.

עם השנים אנו מתקדמים ל1980 בעקבות התפתחויות פוליטיות התחילו לשלב בין התמיכות שניתנו ע"י משרד הרווחה לבין התמיכות שניתנו מהביטוח הלאומי. בשנה זו נחקק חוק הבטחת הכנסה. 

השירותים האחרים שניתנו ע"י משרד הרווחה – שירותים טיפוליים (מעונות, טיפול קציני מבחן....) לא שירותי הכנסה. הם עד היום הזה נשארו בלי בסיס תקציב מובטח, כלומר שום דבר לא השתנה מאז ועד היום בתחום זה . 

הבטחת הכנסה –

זהו חוק שהוא איננו חוק ביטוחי והוא כן מבוצע ע"י המוסד לביטוח לאומי, הוא קבלן של הממשלה לביצוע חוק מסוים. המימון של החוק הוא ייחודי בזה שהוא היחיד שהממשלה מבטיחה לו תקציב ב100 אחוז על אף שהוא ממומן מהמיסים הכלליים.

(יש חוק אחד נוסף שהוא כזה (ללא הסבר) חוק הסיעוד – חוק ביטוחי אבל מקבל השלמות מתקציב המדינה.)

הרקע לזה הוא הפנתרים השחורים, שיצרו אי שקט חברתי שגרם לשינוי מדיניות. היתה פאניקה בממשלה שהביאה לחקיקת החוק.

החוק אומר – שכל מי שאין לו הכנסה משום מקום אחר יקבל הכנסת מינימום מהמדינה, יש לזה תנאים ויש להוכיח למה אתה לא עובד , אם הסיבה לא מוכרת ע"י החוק לא תקבל כסף.  

כשמסתכלים על רשימת הקצבאות של הביטוח הלאומי, רואים שהוא  מספק לאוכלוסיות שונות אנו רואים שיש קשר הדוק בין סוג הקצבה לסוג האוכלוסייה. 

יש קצבאות שמטרתן להחזיק את האדם ברמת מחייה שהוא היה רגיל אליה לפני שקרה האירוע.

אבטלה – זה אירוע ולכן אנו מספקים לו קצבת אבטלה שגובהה הוא יחסי להכנסתו כשהוא עבד , כלומר זה אחוז מסוים מההכנסה שהיתה לאדם קודם, זה מאפשר לו להמשיך באותה רמת חיים, אבל העזרה הזו מסופקת לתקופה קצובה , שבה מצופה שהאדם ימצא עבודה אם הוא לא מצא עבודה, ולא הוצעה לו עבודה חלופית אחרי תקופת זו הוא מקבל הבטחת הכנסה זה לא מחושב כחלק מהכנסתו הקודמת אלא מחושב באופן אחיד לכל האוכלוסייה כאחוז מסוים מהשכר הממוצע במשק 24% בערך.

למשל בנכות יש התחשבות בסוג הנכות, בהוצאות המיוחדות . ואז יש קצבת נכות שהיא יותר גבוהה מהבטחת הכנסה.

יש אפשרות להשלמת הכנסה שמשלים את הפער בין מה שהוא מרוויח לבין מה שהיה זכאי לו מחוק הבטחת הכנסה . 

שיעור 6                      30.6.08 

בתחילת שנות ה50 תכננו את המפה העתידית של שירותי הביטוח הלאומי, המפה באה לידי ממיצוי היום כמו שתוכנן מצד שני בשנת 1980 חוק הבטחת הכנסה עבר הוא חוק תקציבי, שהממשלה מחויבת לשלם אותו.

1980 – 2001 מה קרה בשנים :

בגדול ברוב התחומים, שירותי הביטוח הלאומי המשיכו להתרחב , יותר קבוצות אוכלוסיה , יותר חוקים וכו' ....

בתחום השירותים שמתוקצבים ממיסים כלליים שמופעלים ע"י משרד העבודה והרווחה – היו תקופות שבהם הם התרחבו והיו תקופות שבהן הצטמקו, אבל בהשוואה לביטוח לאומי הכספים שהוקצו לשירותים חברתיים אישיים התקציבים גדלו פחות מאשר בביטוח לאומי. היתה צמיחה אבל יחסית נמוכה יותר.

בשירותים אלה נכלל חוק הסיעוד ולו יש אפיון מיוחד -  הוא גם חוק ביטוחי וגם שירות חברתי אישי, כלומר כל אחד משלם עליו כמו על ביטוח לאומי ולכן הוא חוק ביטוח לאומי כמו כל חוק אחר, אך הביצוע שלו שונה במהות מהחוקים האחרים שנותנים כסף, חוק הסיעוד לא נותן כסף !!! הוא נותן שירות חברתי אישי כלומר שירות שתפור לצרכיו של פונה יחיד, לאחר אבחון של הצרכים האלה,  כלומר האדם צריך לעבור אבחון ובדיקה ואז קובעים את נזקקותו. בחריגה מכל חוקי הביטוח הלאומי האחרים הוא עובר אח"כ מבחן זכאות = בודקים את הכנסתו ואם הכנסתו גבוהה מידי או מעבר לסף מסוים אומרים שייתכן שהוא נזקק אבל לא זכאי. זהו חוק ייחודי כי הוא היחיד שיש בו בדיקת אמצעים.  

בשנת 2001 חל קיצוץ מהיר בקצבאות הביטוח הלאומי במיוחד בקצבאות הילדים והבטחת הכנסה, הקיצוץ נעשה על רקע של בעיות כלכליות באותן שנים.

בשנות ה90 קרו 2 תהליכים :

  1. בתחום הבטחת הכנסה – מספר המשפחות שקיבלו הבטחת הכנסה עלה בצורה חריגה ביחס לגידול האוכלוסייה, כלומר קפיצה עצומה של מקבלי הבטחת הכנסה שלא היה ניתן להסבירה. המציאו סעיף חדש – "לא ניתן להשמה לצמיתות", אנשים מסוימים שקיבלו פטור לתמיד לא לעבוד ולקבל הבטחת הכנסה.
  2. ח"כ חרדי הלפרט – הוא הצליח בגלל עוצמתו הפוליטית החל משנות ה90 הצליח להגדיל את קצבאות הילדים בצורה פנטסטית, כלומר אם היית עני והיו לך 5 ילדים קיבלת קצבת ילדים וזה היה מעלה אותך לקו העוני אך אם היה לך 6 ילדים הקצבה היתה כל כך גבוהה שהיא הוציאה אותך מהעוני. הקצבאות היו גדולות מידי, התקציב נתפס כתקציב שאיבדו עליו שליטה.
 

1999-2000  : התפוצצות בועת ההיי טק, הגענו למצב של משבר כלכלי קשה ביותר, עד כדי כך שהיה איום על מטבע הזר במדינה, באותו מצב שההוצאות הולכות וצומחות בקצבת ילדים והבטחת הכנסה, היה צריך לקצץ בקצבאות אלה !!!

ב2001 הממשלה עמדה בפני משטר תקציבי מאוד קשה. אם העזרה גדולה מידי היא לא פונקציונאלית, זה מצב שיכול ליצור מלכודת עוני – הכדאיות ביציאה לעבודה נמוך מזה של האי יציאה לעבודה. ב2001 החלו לשנות את הקריטריונים, והיתה ירידה משמעותית של התקציבים ושל אנשים שקיבלו זאת. השינוי היה צריך להתבצע לאט כדי שאנשים יוכלו להתאים את סגנון חייהם למצב החדש. החל מ2003 אחרי שהמצב הכלכלי התייצב האוצר החזיר פחות או יותר את קצבאות הזקנה לרמה הקודמת. יש תהליך איטי של העלאת הקצבאות של הבטחת הכנסה ללא הרחבת הזכאות. לגבי קצבאות ילדים – אין נכונות פוליטית להעלות אותן לרמה סבירה.

פני המדינה ב2008 שונים מאוד ממה שהיה ב1953 , ההבדלים המשמעותיים הם בכך שפערי ההכנסה בין העשירונים היום גדולים לאין שיעור ביחס ל 1953, כלומר 1953 עד 1984 בקנה מידה עולמי ישראל היתה אחת המדינות השיוויונסדייות ביותר. משנת 84' ועד היום יש תהליך של צמיחה בפערים והיום אנו המדינה עם פערי ההכנסה הגבוהים ביותר במדינות במערביות.  יש 33% של אנשים עניים במדינת ישראל . 

החל משנת 1990 עשו מחקרים ביחס ל פערים הכלכליים בארץ שאלו את הציבור האם הם סוברים שיש מקום שממשלה תתערב ותנסה לצמצם את הפערים . המספרים מלמדים שבארה"ב הדרישה שממשלה תתערב היא נמוכה. ב90' בא"י הציבור סבר שהממשלה צריכה להתערב, ב2003 הציבור המשיך לדרוש ואף היתה עלייה במספר האחוזים. כלומר רוןאים אי שביעות רצון של הציבור מהפערים הגדולים שיש, הפרדוקס הוא שאנחנו מפענחים את הנתון ביחס לרמת הכנסתו של המשיב -  ככל שהמשיב יותר עשיר הדרישה שלו להתערבות הממשלה נעשית גדולה יותר, וככל שהכנסתו נמוכה דרישתו יורדת. האנשים בשכבות החלשות לא מכירים את העשירים, את חייהם, את דפוסי החיים שלהם וכו'...דווקא האוכלוסיות החזקות יותר הן מאוד ערות לתהליכים הכלכליים, מצד אחד הם ינצלו אותם ומצד שני הם מודאגים מפני שהם לא חושבים שזה יועיל לחברה הישראלית.  
 
 
 
 
 
 
 

שיעור  7                                                                                                                    7.7.08 

מושגים :

הגישה הרדיאלית (שיאורית- מלשון המילה שארית) - תפקיד המדינה להתערב ולתת שירותי רווחה רק במקרי קיצון (מלחמה, רעידת אדמה, שיטפונות, מגיפות) שנוגעים להרבה אנשים רק אז המדינה לוקחת על עצמה לטפל באנשים באמצעות שירותים. ומקרים רגילים ששיכים למעגל החיים,המדינה לא מתערבת והמענה ניתן ע"י הקהילה ולא ע"י המדינה.

רווחה מוסדית - מערכת תפיסת עולם שרואה את הרווחה כמרכיב של החברה המודרנית שמתבטאת בכך שהחברה המודרנית מייצרת מוסדות/מסגרת ארגונית קבועה שמטפלת באופן קבוע בצורכי רווחה של החברה. צורכי רווחה של החברה לא יכולים למצוא סיפוק בהתארגנות קהילתית אלא המדינה כקולקטיב צריכה להתארגן ולהקים מוסדות אלה.

יצרנות - מטרת המדינה המודרנית ליצור להתעשר ככל שהמדינה יותר עשירה אזרחיה יהיו יותר עשירים ויהיה להם יותר טוב ולכן תפקיד מערכות הרווחה לסייע ולשרת את היצרנות של החברה,לדאוג שהחברה תהיה כמה שיותר יצרנית. לפי שיטה זו ניתן הטבות לאנשים עובדים.

לכידות - המידה שבני אדם תלויים זה בזה בחיי היום יום. גישה המסתכלת על המדינות האם הן מעודדות לכידות ותלות חברתית.

שאלת הלכידות היא שאלה מרכזית בחשיבה של המדינה המודרנית שאלה שסביבה יש ויכוח.

החשיבה הטיפוסית היא שככל שהמדינה דואגת יותר לאזרחיה האזרחים מזדהים עם המדינה וכתוצאה מכך הלכידות תעלה כאשר ההנחה היא שלכידות חברתית היא דבר חיובי ורצוי במדינה- זהו אמצעי שמביא לשקט חברתי.

סביר לצפות לכך שבמדינה שבה המודל השיאורי = ארה"ב שולט הלכידות תהיה נמוכה ובמדינה שבה המודל המוסדי = אירופה שולט הלכידות תהיה גבוהה.

ע"פ ממצאים אמפירים טענות אלו לא נכונות כיוון שלכידות חברתית מושפעת ממרכיבים נוספים בעלי משקל רב. כלומר ישנם מרכיבים נוספים שמשפיעים על לכידות מלבד מדיניות רווחה. 

* אלו מודלים טהורים ובשום מקום בעולם אין קיום של מודל אחד במלואו,ישנו רצף וכל מדינה בנויה ממודל של צירופים שונים. 

בארץ עד שנות ה80 שלט מודל הרווחה המוסדית ולאט לאט עוברים למודל שיאורי יותר במקביל ניתן לזהות ירידה בלכידות החברתית. השאלה מה קדם למה ירידה בלכידות או עלייה במודל השיאורי.

אוניברסאליות - שירותים שניתנים לכל אחד ללא בדיקת אמצעים.

סלקטיביות - שירותים שניתנים ע"פ צורך ובדיקת אמצעים.

חלוקה מחדש - תפקיד המדינה בהעברת משאבים בין קבוצות באוכלוסיה.

חלוקה אנכית = מהעשירים לעניים  חלוקה אופקית = בין קבוצות אוכלוסיה שהן באותה רמה סוציו אקונומית (אזורים דומים אחד מקבל רכבת קלה ואחד לא מקבל רכבת קלה). 

מודלים למדינות רווחה בעולם המערבי

1.מודל השיתופי - במדינה דמוקרטית יש שותפים לקביעת מדיניות לאומית. לדוגמא איגוד מקצועי שי לו זכות קיום ואמירה. יש בחירות אך הם לא חזות הכול יש צורך בין הבחירות באופן מובנה בדו שיח בין גופים ייצוגיים לבין הממשלה. הערך המרכזי הוא ערך העבודה השיתוף המובנה הוא בין ארגוניי עבודה יצוגים לבין גופי הממשלה. המשמעות היא שמי שלא שייך לארגוני עובדים מקבל פחות שירותים ממי שכך שייך לארגוני עובדים.

2.המודל הסוציאל דמוקרטי - מטרת המדינה לשפר את רווחת האזרחים בצורה אוניברסאלית. המדינה קמה כדי שלאזרחים יהיה טוב תוך התחשבות מועטה ביחס לנושאים כגון עבודה הכנסה אלא התייחסות למצבו האישי של האדם. במדינות כאלו ידאגו לכך שעניים, נכים, מובטלים יוכלו לחיות בכבוד והמחיר הוא מיסים כבדים, מגבלות על רכוש פרטי ושליטה משמעותית על גובה המשכורות. האתוס הזה נקרא האתוס הסוציאל דמוקרטי.

3.המודל הליברלי- שמרניות - מדיניות רווחה שהיא בעיקרה שיאורית (ארה"ב אנגליה).

4.המודל הלא מגובש של מדינת הרווחה-מדינות שהן עדיין מחפשות את מקומן (איטליה,ספרד,יוון). מדינות שבהן הכנסייה מאוד חזקה, ויש מתח בין תפיסת העולם של הכנסייה לבין השלטון הדמוקרטי, קשה לסווגם . 
 

כיצד ניתן לסווג מדינה ע"פ מודל?

הקבוצה הראשונה - מדינות ליברליות :

1. מסחור – מלשון מסחר, המידה שבה שירותי הרווחה הם חלק מהשוק המסחרי. לדוגמא אם אני רוצה להפעיל שירותים לקשישים אני מוצא מרכז, והקשיש קונה את השירותים הללו, החברה היא פרטית . לעומת זאת בחינוך העובדים הם עובדי מדינה, המדינה מספקת את שירותי החינוך, אתה לא קונה חינוך.

הגישה הליברלית של השוק החופשי דוגלת בעיקרון ברמה גבוהה של מסחור, שירותי הרווחה צריכים להיות חלק מהשוק הכלכלי, אין הבדל בין קניית שירותי סעד לבין קניית כל דבר אחר. אדם קונה את השירות, המדינה תיתן לך את הכסף ואתה תלך לשוק החופשי ותקנה את השירות, המדינה עצמה לא מספקת את השירותים.

2. ריבוד - במדיניות ליברליות הפערים החברתיים הם גבוהים במיוחד בתחום ההכנסה. ההכנסה בעשירון העליון גדולה פי 12 מההכנסה בעשירון התחתון.

3. ההסדרים בין המדינה השוק והמשפחה- המידה שבה המדינה תומכת / עוסקת / בונה את ההסדרים שלה סביב עצמה והשלטון, סביב השוק או סביב המשפחה- במודל הליברלי השוק והצריכה הם במרכז הנטייה שהמדינה רק תממן רווחה אך לא תעסוק בזה והצרכים יסופקו ע"י השוק. (ארה"ב אנגליה אירלנד). 
 

שיעור 8                14.7.08 

הקבוצה השנייה – מדינות רווחה סוציאל דמוקרטיות :

1. רמת מסחור – נמוכה, כלומר בתפיסה של המדינות ההלו השירותים צריכים להינתן מחוץ לשוק הכלכלי. הם רואים את שוק הרווחה כמוגבל, כלא כלכלי, כאשר הוא צריך לעמוד רשות אלה שצריכים את השירותים לפי חישובי זכאות שהם לא כלכליים במשמעות של תחרות, שוק חופשי וכו'.

למשל דיור מוגן – הנזקקות לדיור זה היא נזקקות של אדם מבוגר, השאלה היא איזה מבנה שירות המדינה מפעילה לצורך אנשים שצריכים דיור מוגן ? זוהי החלטה לאומית, להתעסק או לא להתעסק...

אם המדינה בוחרת לא להתעסק בזה זו רמת מסחור גבוהה משום שזה יעבור למקומות פרטיים שיתנו את השירות. השירות באופן מהותי הוא שירות מסחרי. מאידך ניתן להוציא את זה מהשוק הכלכלי ולהגיד שהמדינה תקים את שירותי הדיור המוגן, תחליט מי נכנס לתוכו וכו'... כאן השירות במהותו הוא לא חלק מהשוק.

ע"פ הגישה הסוציאל דמוקרטית אנחנו אומרים שהשירותים צריכים להיות מחוץ למסחור הכלכלי, כי ע"פ תפיסתם האנשים שמשתמשים בשירותים חברתיים הם אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם הדרישות הבסיסיות של שוק כלכלי, בשורה התחתונה הם רוצים להבטיח שמי שצריך יקבל. 

גישה זו מדברת על שיוויון המטרה בחברה היא להביא לשוויון בין האנשים, המודל הליברלי חושב שזה בסדר שאנשים הם שונים וכך גם השירותים שיקבלו שונים.

2. ריבוד - נמוך,  זכותה של המדינה לקחת מיסים מהרווחים של האנשים, או הגבלת שכר.

3. ההסדרים בין המדינה, השוק והמשפחה –  למדינה יש מימד דומיננטי, למשל במדינות אלה יש מעט מאוד רפואה פרטית, יש העדפה לרפואה כללית.

המדינות הן – הולנד, שוודיה, פינדלנד,דנמרק. 

הקבוצה השלישית – מדינות רווחה קואופרטיביות :

המודל השיתופי, במדינות אלה המסורת אומרת שהממשלה קובעת מדיניות חברתית בזיקה לארגוני עובדים, למשל הממשלה רוצה לקבוע תנאי פרישה היא תבוא במו"מ עם ההסתדרות וכו' ... איכות והיקף השירותים לאנשים שהם מאוגדים שונה מאשר לרמת השירותים לאנשים שאינם מאוגדים.

1. רמת מסחור -  יחסית נמוכה, הם בין הסוציאל דמוקרטים לליברלים אך קרוב יותר לסוציאל דמוקרטי אבל לא באותה רמה.

2. ריבוד -  יחסית גבוה, מבוסס לא רק על הכנסה אלא גם ובמידה רבה מאוד ע"פ ייחוס סוציאלי – חברתי, איפה מקומי בחברה.

3. ההסדרים בין המדינה, השוק והמשפחה - רואים מקום חשוב למשפחה, מתוך השפעה משמעותית של אירגונים שלא למטרות רווח. המדינה מתערבת מלמעלה, תקבע מדיניות כללית, אבל בתחום ביצוע , הספקת השירותים המדינה תמלא תפקיד משני, היא תפעל בעיקר באמצעות מלכ"רים שמטרתם לחזק את המשפחה ולספק שירותי רווחה במצעותם. למשל בנושא של דיור מוגן, עמותות יפעילו דיור מוגן במימון חלקי של הממשלה כאשר ההתייחסות של העמותות היא לא לזקן כפרט אלא לזקן כאחד מחברי המשפחה דהיינו ם אתה רוצה לעבור לדיור מוגן ולקבל סיוע יבדקו כמה אתה מרוויח כמה ילדיך מרוויחים, הגישה בסיסית היא שאחריות המשפחה על הרווחה היא אחריות רחבה ותפקיד העמותות לסייע למשפחה.

התפיסה הבסיסית של המדינה השיתופית היא שיתוף, ולכן יש שיתוף בין העמותות למשפחה זה בשונה מהגישה הליברלית שמדברת על קניית שירות.

המדינות הן – איטליה ואוסטריה. 

הקבוצה הרביעית -  מדינות הרווחה הבלתי מגובשות :  (יוון, ספרד ופורטוגל)

1. רמת מסחור גבוהה

2. ריבוד כלכלי וחברתי גבוה

3. הסדרים בין המדינה, השוק והמשפחה למשפחה מקום דומיננטי משום שמדובר במדינות מסורתיות. מסתכלים על האושר של המשפחה ולא של הפרט. 

ישראל : במהותה היא מדינה ליברלית סוציאל דמוקרטית – היא היתה ליברלית עם מעטפת סוציאל דמוקרטית, למשל הקיבוץ הוא מנגנון ליברלי כי ערכי היסוד שלו הם שיתוף, שוויון, תרומה לפי יכולת וחלוקה שווה. אך ערכי הקיבוץ השתנו ולכן הם לא ערכי היסוד של המדינה.

ברמת המדינה ישראל בבעיה כי היא אהבה לתייג את עצמה כסוציאל דמוקרטית והיום יש בלאגן, רמת המסחור בשירותי הרווחה עולה בצורה מדהימה וזה שינוי מהותי, האידיאולוגיה הליברלית הולכת ומתחזקת מאוד, הממשלה בתחומים מסוימים מצמצמת את מעורבותה, רואים חברה שעוברת שינויים מאוד רציניים.  

תפקיד הדמוקרטיה בישראל בהתייחס לשירותים החברתיים –

השאלה הראשונה שעולה היא איזה סוג דמוקרטיה יש בישראל ? האם יש לנו דמוקרטיה פלורליסטית או דמוקרטיה אליטיסטית ?

דמוקרטיה אליטיסטית : מבנה שמי שקובע בפועל ומי שקובע מבחינה נורמטיבית הם האליטות כלומר, זה בסדר שהם ייקבעו, הם אלה שיודעים. החברה מצביעה לכנסת ואח"כ מוסרת את המושכות לבעלי הכוח,  ורואה בכך משהו נורמטיבי.

דמוקרטיה פלורליסטית : אומרת שגם אני חלק מהתהליך הדמוקרטי ולאליטות או הפוליטיקאים אין עדיפות עליי ולכן המעשה הדמוקרטי לא מסתיים בהצבעה פעם ב4 שנים אלא קבוצות לחץ, מחאה חברתית, מפגש עם פוליטיקאים, הקשבה לציבור, שיתוף בין פוליטיקאים לציבור. כל אלה הם חלק חיוני וקבוע של המעשה הדמוקרטי. הפעילות הדמוקרטית נקבעת ע"י הציבור והיא נמשכת כל הזמן. 

בישראל אנו רואים מעבר איטי, חלקי, חלש מהמודל האליטיסטי למודל הפלורליסטי, עדיין האלטיסטי הוא השליט ועוצמתו באה לידי ביטוי.  

שיעור 9          21.7.08

חוק שירותי הסעד :

אחרי שהמוסד לביטוח לאומי הוקם ב53' כדי שתהיה מסגרת מוסדית ארגונית לממש את החוקים. בתחום הרווחה – סעד, השירותים שלא היו שייכים להסתדרות או במסגרת הביטוח הלאומי, הוכנסו למשרד הסעד.

משרד הסעד דאז חיפש להגיע לעיגון חוקי שיגיד מה הם השירותים ומה כלול במשרד. חוק זה נקרא חוק שירותי הסעד, חוק זה היה יכול להיות משמעותי אך לבסוף הוא לא היה כזה.

קבע שהאחראים להספקת שירותי סעד הם הרשויות המקומיות (ולא הממשלה) זו החלטה עקרונית ביותר, זו החלטה ערכית – מי אחראי לרווחתם וסיוע לאנשים, האם האחריות היא בידי הקהילה או המדינה ?

המשמעות המעשית של החלטה זו, זה שהממשלה מממנת ומעבירה כספים לרשויות המקומיות והן מבצעות מבחינת האזרח בכל מה שנוגע לשירותי הרווחה המקומיים, האחראי הוא ראש הרשות ולא השר. מצד אחד הממשלה נותנת את הכסף אבל זה לא עסק שלה, מסירה מעצמה אחריות.

ערים גדולות הרשות המקומית מוסיפה מתקציבה סכומים מאוד גדולים לנושא הרווחה ומספקת שירותים טובים, רשויות קטנות בפריפריה, היום הרשויות הקטנות מתקשות לשלם את ה25% ואז יש תהליך בירוקראטי, ואז רואים פערים משמעותיים בהוצאה לנפש בין רשויות חזקות וחלשות בתחום הרווחה.

המנגנון הבסיסי של  (הרשות) 25% ו (הממשלה) 75% הוא מנגנון שיסודו בחוק שירותי הסעד 1956. נקבע עוד משהו שיש עובד סוציאלי .  

מה הם שירותי הסעד ? יש חוק על שירותי הסעד ומצופה שיהיה כתוב בו מה הם החוקים אבל כתוב שהלשכות צריכות לספק שירותים סוציאליים התקווה היתה שהחוק הזה יתפקד כחוק מסגרת ואחר כך בסדרה של חוקי משנה תהיה הגדרה למה כלול בתווית של שירותים סוציאליים. אך מאז ועד היום נשארנו רק עם המסגרת ולא הוגדר מה הם שירותים סוציאליים.

נשאלת השאלה למה בחוק ביטוח לאומי כן יש פירוט לחוק ובחוק הסעד אין פירוט ?

הסיפור הוא אבחנה בין ראויים ללא ראויים, אם מסתכלים על התייחסות החברה לחלש אנו רואים התייחסות דיפרנציאלית לאנשים עם צרכים ע"פ שיוכם לקבוצות אוכלוסיה, כלומר ניתן לרואת שני אנשים עם אותו צורך בדיוק שמקבלים שירות בשתי רמות שונות. למשל נכי צה"ל ונכים רגילים. הצורך הוא אותו צורך אך כל אחד שייך לקבוצה אחרת. הביטוי המעשי של ערכים או כוח פוליטי מוצא את ביטויי ברמות השירות. האנשים שכלולים בביטוח לאומי נתפסים בעיני הציבור כראויים נורמטיביים כי רובם עובדים, נכות מתאונת דרכים יכולה לקרות לכ אחד, ילדים, אבטלה, זקנה אלו תופעות שכל אחד בציבור יכול לסבול מהם במעגל חייו הנורמטיבי, היות שזה ככה דאגו שיהיה כתוב מה צריך לקבל. אך שאר מקרי הסעד שנחשבים כלא נורמטיביים בעיני הציבור שייכים לקבוצה שנחשבת לקבוצה לא ראויה. עם השנים נוצרו סידרה של חוקים בכל מיני תחומים היו יכולים להיות חלק מחוק המסגרת – הסעד, מה שמאפיין את החוקים הללו זה שהם חוקים שמתארים שירות אבל אין התחייבות כספית בצידם. למשל חוק אלימות במשפחה בסופו כתוב שהתקציב תלוי בהחלטה שתתקבל פעם בשנה, כלומר אם הכנסת מחליטה שיש לזה כסף אז יש ואם מחליטה שאין אז אין.  

תע"ס = תקנון עבודה סוציאלי, תקנות פנימיות של משרד הרווחה שקובעות איך הם מספקים שירות או קובעות איך הרשות המקומית צריכה לספק שירות, למשל תיאורי תפקיד, תעריפים לילדים וכו'... מה המשמעות שזה תקנון פנימי ? התע"ס נקבע בין המרכז לשלטון מקומי שזה הגוף היציג של הרשויות המקומיות לבין משרד הפני שהוא הגוף היציג של הממשלה מול הרשויות המקומיות. השלישי הוא משרד העבודה והרווחה שמסכם עם שניהם את הדרכים להפעיל את התקציב הקיים. למשל אם מחליטים לפתוח מקלט לנשים מוכות, בתע"ס כתוב כמה מיטות, תפקידי המנהלת, ליווי הילדים וכו'... וזה מחייב את משרד הפנים שנותן את הכסף ואת השלטון המקומי שמוציא לפועל ואת משרד הרווחה שמפקח. אבל התקנונים לא מספקים את הכסף אלא אומרים שכשיש כסף אז עושים כך וכך !!!

וועדת הכספים מאשרת את הסעיפים של התקציב עצמו.

מאמר של פיטרסון לא צריך לדעת את המודלים. עד הפירוש הפילוסופי של לוקסטרוק אח"כ לא צריך. ואז מהמבוכה המוסרית של מדינת הרווחה ועד הסוף. 

המוסר של מדינת הרווחה –

מה זה מוסר ? התנהגות ע"פ משהו שנתפס כטוב / רע . כך צריך / לא צריך להתנהג. מוסר הוא תלוי תרבות.

התנהגות ראויה על פי סט של ערכים. המוסר מרחיב את החוק כלומר יכלוה להיות התנהגות מסוימת שהיא לא מוסרית אבל כן חוקית.

במקור נושא הרווחה היה נושא של קהילה מקומית, כלומר ברגע שאתה חי בקהילה מסוימת יש לך מחויבויות לקהילה, מצד שני לקהילה גם היתה מחויבות לשלם לחברי הקהילה. ההשתייכות לקהילה הוא ביטוי לעזרה הדדית. אחד התנאים המרכזיים של המנגנון הקהילתי זה היכרות אישית בין הנותנים לבין המקבלים.

עם המצאת הטלגרף שבאמצעותו שלחו מברקים נוצרו קשרים אנונימיים ואז הסטטוס שאנו מקנים לאדם הוא שיוכי מבלי להכיר אחד את השני. באותם שנים חל שינוי מהותי בתפקיד המדינה, תפקידים שבוצעו במסגרת הרשויות עברו למדינה. לדוגמא בעבר גביית מיסים נעשתה באמצעות איש , נציג הקהילה בתוך הקהילה. לאחר מכן הגבייה עברה לשלטון המקומי.

יש הבדל אם נותנים שירותי רווחה ע"י אנשים שמכירים או ע"י זרים, מה שקרה עם השנים הוא שרוב העו"ס ורוב הרופאים ורוב המורים הם בעצם זרים, הם נציגים של השלטון המרכזי, הם לא נציגים של הקהילה, הם בעצם אנשים אנונימיים. האנונימיות משנה את המודל של העזרה ההדדית.

כאשר מדברים על מוסר ישנה שאלה פילוסופית עקרונית – האם אפשר לשים מוסר למדינה או שזה שייך רק לבני אדם ? איך אפשר לשייך למוסד מוסר ?

ביטוח הלאומי הוקם כדי להשיג שקט חברתי, מה קרה עם הזמן ?

אם נשאל פוליטיקאי מדוע הוקם ביטוח לאומי הוא יפנה לצד המוסרי ויאמר כדי לעזור לחלשים, כלומר הם רוצים להיתפס כאנשים מוסריים, וזה גורם לציבור לפנות לפוליטיקאים בשיח מוסרי. כלומר עם הזמן השיחל המוסרי גרם להרחבת שירותי הרווחה מה שהתחיל בנושא של שקט חברתי והוצג כנושא מוסרי הוא הורחב בטענות מוסריות. גם הציבור משחק באותה שיטה של הפוליטיקאים משחקים על שיח מוסרי, כאשר בבסיס יש טעמי כדאיות. המתח בין מה שמוצג כמוסרי לבין השירותים שניתנים בפועל הוא מתח עצום מפני שאני כעו"ס – פקידים פועלים מטעמי כדאיות שביסודם אנונימיים והטיעונים הם טיעונים מוסריים שמתחתם מסתתרים שיקולי כדאיות. המצב הרגשי מאוד קשה – רוצים לעשות את הדבר הטוב , אך מצד שני הם לא מסוגלים לעשות את הדבר הטוב באופן מלא כי הם אנונימיים. פקידים ששייכים לממסד ← זהו מתח מתמיד ללא פתרון.  
 

שיעור  10                        28.7.08 

מה האדם מחפש כשהוא בא לעו"ס / מישהו איש מקצוע ? איש מקצוע זה תווית לתפקיד אנונימי, מלכתחילה המושג של איש מקצוע שהוא הגדרה של תפקיד, מה הם מחפשים אצל איש המקצוע.

המצב הרגיל הוא שאם יש למישהו מחלה הוא הולך לרופא, אתה מחפש רופא שהוא בן אדם או מקצוען, מה עושים אם אין את שתי התכונות אצל אותו בן אדם. עצם הסתירה מצביעה על מתח בין שתי ציפיות : נחמדים, יחס אישי וגם מצפים שיהיה מקצוען . האם אפשר לצפות מאיש מקצוע יחס אישי ? לא כי הוא בסופו של דבר איש מקצוע . היחס האישי הוא מותנה וחלקי. כיום תובעים את אנשי המקצוע יותר מכל אחד אחר.

למה יש מתח פנימי ? מפני שהאדם באופן טבעי רוצה לקבל יחס חם ואוהב מאדם שמתערב בדברים האישיים העמוקים ביותר שיש לו, אותו אדם הוא גם אנונימי, זה מתח שמלווה את כל החיים המקצועיים ולא ניתן לפתור אותו. המתח הזה מתסכל וקשה.

יש נדבך נוסף : איך הציבור מתייחס למוסד אנונימי ?

האם בציבור מקובל לעבוד על מס הכנסה ? כן . למה ? בין בני זוג לא משקרים אחד לשני, אז למה מול המדינה כן אפשר לשקר ? הפונה יכול לעבוד על העו"ס ? מול העו"ס שמייצג מוסד אני פותח את ליבי ומצד שני אני עובד עליו כדי לקבל יותר. האם זה מוסרי שאני עובד עליהם ? התשובה הסופית איך הפונים יתנהגו אליי ואיך אני אתנהג אליהם ? הוא אדם או הוא מקרה ?

התשובה הסופית היא הפירוש שלך האישי למה זה מוסר .

אחת הבעיות הפילוסופיות בין האנונימי והציבור היא מהו הפירוש האישי למה זה מוסרי .ואין היום מערכות מוסריות אחרות מוחלטות שייקבעו לנו את זה. האדם המודרני בוחר לעצמו את המערכת המוסרית שנראית לו מוסרית.

המפתח ליחס בין הממסד האנונימי לאדם שבא לקבל עזרה, זה המוסר הפנימי של שני האנשים שמייצגים את שני הצדדים.    

הבטחת הכנסה מקור המימון כולו הוא אוצר המדינה. מי לא זכאי ? הנמצא במוסד וכל החזקתו על חשבון אוצר המדינה, חולי נפש, זקנים. חיילים בשירות סדיר כי הממשלה מממנת אותם. חברי קיבוץ או מושב שיתופי, מי שיש לו אוטו או אופנוע , רכב נחשב כנכס ורק אדם שיכול להחזיקו סימן שהוא לא עני ולא זקוק להבטחת הכנסה. היום גם אישה שיוצאת ללימודים יכולה לקבל הבטחת הכנסה.