מדיניות ורווחה ב -מאמרים בראשי פרקים-סמסטר ב
מאמרים בראשי פרקים-סמסטר ב' “אני לא מפגרת, אני רק ענייה” / עדנה אלימלך -תמצית דבריה של המחברת בכנס בנושא העוני שהתקיים באוניברסיטת בן-גוריון. -הדברים עוסקים בחינוך. -עדנה אם חד הורית ל-3 ילדים החיים במצוקה כלכלית קשה. המצוקה השפיעה גם על תפקוד הילדים. אחד מילדיה עבר ללמוד בפנימיה. -ביקורת על הפנימייה-מצפים מההורים לפתרונות קסם להתנהגות ילדיהם, השעיה גורמת לניתוק חברתי, פוגעת בלימודים ומהווה עונש כלכלי להורים. -בנה עזב את הפנימייה ועבר ללמוד במסגרת תכנית הילה שם השכילו לראות את יכולותיו, הוא ואמו הפכו לשותפים מרכזיים בהתקדמות. הודות לכך הוא השלים בגרות מלאה בהצטיינות. -ישנה אפליה וגזענות כלפי עולים חדשים. זה מגיע למצב שהורים מוותרים על העדפות שיש להם לבתי ספר כדי שילדיהם לא יספגו זאת. -האוכלוסיה הבדואית התלוננה על תנאים פיזיים נמוכים ללימודים. נתקלים בקשיים להעביר את ילדיהם לבתי ספר ברמה גבוהה יותר. -הקיצוצים בתקציב-מצד אחד מקבלים קצבאות נמוכות, מצד שני צריך לשלם יותר בגלל “חוק חינוך חינם”. -ההורים מוותרים על חוגים גם אם הם מסובסדים כי הנסיעות יקרות. -דרך נוספת של מערכת החינוך להתמודד עם עניים-העברתם למסגרת החינוך המיוחד גם כשאין צורך. -אלימות-הגנה מפני הפיכת ילדיהם לאלימים ומפני הפיכתם לקורבנות של אלימות. ההורים מוכנים לסייע בכך. -התחושה שמערכת החינוך אינה מבינה את מגבלותיה של האוכלוסייה גורמת לתחושת ניכור ובדידות. -שני נושאים קריטיים אליהם מתייחסת-חינוך חינם בפועל ושותפות.“לא על הלחם לבדו יחיה האדם” : מדידת העוני בשיראל בפרספקטיבה בינלאומית / מוניקדם וקטן יוצגו חמש שיטות למדידת העוני הנהוגות במדינות שונות לשם בחינת שיטת המדידה בישראל ויעילותה: 1. מדד העוני המוחלט-מכונה רמת התקצוב התקני. כמה כסף צריך בשביל סל מוצרים כדי להבטיח רמת חיים סבירה. מכונה גם מדד העוני המוחלט מכיוון שקו העוני משתנה אך אינו מושפע מרמת החיים הכללית באוכלוסייה. ביקורת: אין התחשבות בהכנסה הכוללת וברמת חייה של האוכלוסיה, “סל מוצרים” הוא לא מדעי וכולל תפיסות ערכיות, מדידת הכנסה בלבד לא משקפת, מתעלם ממרכיבי הכנסה נוספים, אי הכללת נכסים פיסיים וכספיים. 2. מדד העוני היחסי-מתייחס לפער בין הכנסה של משפחות עניות להכנסה של האוכלוסיה הכללית. היתרון: משתנה בהתאם לשינויים ברמת ההכנסה. ביקורת: שרירותי מדי, לא מתייחס לחסכים אחרים מהם סובלים עניים, מתעלם ממרכיבי הכנסה נוספים, אחיד ולא מביא בחשבון הבדלים בין קבוצות באוכלוסייה. 3. מדד ההכנסה המוסכמת- תפקיד האזרחים לקבוע מהו קו העוני. תפקיד החוקרים-לאתר זאת בצורה מהימנה. ביקורת: תפיסות מנוגדות של האזרחים, האזרחים לא תמיד מודעים לצרכים של משפחות שלא בגודל משפחתם, החוקרים לא לגמרי מנוטרלים, רלוונטי לכל מדינה ולא ניתן לעשות השוואות בין מדינות. 4. מדד החסכים-מתמקדת בחסכים של משפחות אשר לא מאפשרים איכות ותנאי חיים מקובלים בחברה. יתרונות: מתמקדת בתנאי חיים ולא בהכנסה כספית, מאפשרת איתור חסכים למגזרים שונים ואם נבנית בשיתוף עם האוכלוסיה, זוכה לתמיכה. ביקורת: שוני בין משפחות עשוי להקשות על בניית רשימה אחידה, מצב של קשיים ומחסור עלול לנבוע מהעדפות המשפחה ואז היא תחשב כענייה למרות שעושה זאת מבחירה, קשה מתודולוגית, שוני בין מדינות מקשה על השוואה בין לאומית. 5. המדד המשולב- בדיקה נפרדת של רמת הכנסה וחסכים בתנאי חיים. יתרונות: מאפשר הבחנה חדה יותר-מי עשוי להדרדר, מי יכול להיחלץ מהמצוקה. מדידת עוני בישראל-מדד העוני היחסי. קו העוני-מחצית ההכנסה החציונית הפנויה. יש להשלים את המדידה ב: רכיבים לא כספיים, רכיבים כלכליים נוספים, תהליכים דינאמיים המשקפים התמדה בעוני ויציאה ממנו, איתור דפוסי עוני במגזרים שונים. המדד המועדף כיום הוא המדד המשולב אך הוא לא מיושם במדינות רבות!
טיפול רפואי לעניים - בדיקה של תפיסותיהם של רופאים המעניקים טיפול ראשוני לפציינטים עניים ודפוסי העזרה שלהם / מוניקדם -מחקר איכותני-סקירת הדרכים בהן רופאים ראשוניים בישראל תופסים ועוזרים לפציינטים עניים. -נמצאו חמישה סוגי עזרה-אינסטרומנטלית רגשית ואישית, עידוד התנהגות נורמטיבית בחברה, העדפה מתקנת ו”כיפוף החוקים”, הכרה של זכויות לימוד המערכת, מעורבות קהילתית מינימלית. -מחקרים מצאו כי הדרך בה הרפואה נוהגת בעני משפיעה ישירות על בריאותו. -אפיון האוכלוסיות הנזקקות: בדואים, חרדים, עולים מבריה”מ, אתיופים, עניים חדשים. -תפיסת הרופאים לגבי העוני: עניים כרוניים (ישראלים ותיקים ממוצא מזרחי החיים בעיירות פיתוח), יוצאי אתיופיה (קשים להשגה והבנה), יוצאי רוסיה (מתלוננים פחות ומשתמשים בנוגדי דכאון בביתם), בדואים (עניים באופן קיצוני ואסרטיביים בדרישתם לשירותים והפחתת תשלום), חרדים (עוני בין-דורי, בחירה בעוני, אסרטיביים כמו הבדואים). -לכל אחת מהקבוצות בעיות בריאותיות שונות (אתיופים עם חוסר ביטחון תזונתי). -העניים עושים פשרות על חשבון בריאותם, פוגע גם בילדים. -הרופאים מתנהגים לעניים בהתאם לרקע שלהם, תפיסת התפקיד, סטינג מנהלתי ומודל תפיסתי כלפי עוני. -הרופאים משתמשים בהאזנה רחומה-תגובה רצינית מקצועית ואמפטית. -נמצא הבדל בסוג דפוס העזרה מרופאים שונים המגיעים מרקעים שונים. -להנהלת קופת החולים השפעה חשובה על הטיפול הרפואי. -בגדול, הרופא מתיחס לעני אבל לא לחולים כאוכלוסייה שלמה או לעוני כבעיה חברתית. אין התייחסות לתפקיד הרופא בהקשר של עוני. -רמת המודעות החברתית והפעולה החברתית של הרופאים נמוכה, הם לא תופסים את הטיפול בעוני כחלק מהמקצוע. -מחקרים הראו כי לימוד הרופאים על האוכלוסיות העניות משפר את המצב הבריאותי שלהם. עמדות סטודנטים לעו”ס כלפי עוני - מבט בינלאומי משווה/ וייס -המחקר בודק את עמדותיהם של סטודנטים לע”ס במדינות שונות מתוך הבנה שיש לכך השפעה על המעורבות המקצועית. המחקר בוחן תפיסות לגורמים לעוני ולדרכים הראויות שבאמצעותן המדינה צריכה להתמודד עם עוני. -תפיסת עולם אינדיוווידואלית-מדגישה את תרומתם של היחידים למצבם ולא של המבנה החברתי ביצירת העוני. -תפיסת עולם חברתית מבנית-עוני נוצר ממגוון רחב של גורמים ונקשר למדיניות ולתהליכי גלובליזציה. -שתי דרכים להתמודד עם עוני: אינדיוודואלית (טיפול פרטני) וחברתית (התמודדות עם גורמים חברתיים מבניים). -המקצוע התפתח משתי תנועות מרכזיות: “תנועת מרכזי השירותים השכונתיים” (גישה קהילתית) ו-”תנועת ארגוני הצדקה” (גישה פרטנית). -ניתן לסכם ולומר שלמרות הפלורליזם האידאולוגי וההדגשה הגוברת של מודלים אינדיווידואליים בפרקטיקה, רוב הסטודנטים מכוונים לתפיסה החברתית מבנית לעוני. בנוסף הועדפו הסברים הקשורים לבעיות נפשיות על פני הסברים של העדר מוטיבציה. -הדרך להתמודד עם עוני: הרחבת תכניות הרווחה והגמלאות, אח”כ טיפול פסיכולוגי ובסוף צמצום תכניות הרווחה. -הממצאים מראים שתפיסות הסטודנטים אמנם מצביעות על תמיכה בגישה החברתית אך היא לא חזקה ומגובשת וייתכן שלא תביא בעתיד לפעולה לקידום הצדק החברתי.
חוסר ביטחון תזונתי ורעב בקרב אוכלוסיות מצוקה בנגב: ממצאים ממחקר גישוש/קאופמן וסלונים-נבו -מטרת המחקר-לבחון את שכיחות המצוקה הנובעת מחוסר ביטחון תזונתי ורעב בקרב אוכ' בסיכון. בנוסף-לבדוק את מקורות העזרה והתמיכה של המשפחות. -סיבות להיווצרות הבעיה: פרדוקס הרעב (היחלשות מדינת הרווחה ותהליכי גלובליזציה), קצבאות לא מספיקות, הממשלות מסירות אחריות ומעבירות לעמותות, מאשימות את העני עצמו, אין מדיניות וחוקים להבטחת רשת ביטחון תזונתי. -חוסר ביטחון תזונתי פוגע בתפקוד היומיומי ובבריאות הגופנית והנפשית, גורם לתחושת הדרה וחוסר אונים. -ביטחון תזונתי עפ”י הולבן: 1. נגישות למספיק מזון בכל זמן 2. אין צורך בעזרה לנדבות או גניבה. -רמות של מחסור במזון: 1. ביטחון תזונתי (דיווח על אי קיום או עדות מינ' של חוסר ביטחון תזונתי). 2. חוסר ביטחון תזונתי בלי רעב 3. חוסר ביטחון תזונתי עם רעב. -בישראל 22% מבתי האב סובלים מחוסר ביטחון תזונתי. זו תופעה חדשה בארץ שנובעת כנראה משחיקת מדינת הרווחה. -ממצאי המחקר מבליטים את כישלונם של המענים הקיימים להבטיח ביטחון תזונתי. -הצעה לטיפול בבעיה: החזרת מפעל ההזנה בבתי הספר. -ישנה חשיבות למדידת מצב החוסר באופן קבוע כדי לצמצם את התופעה.
שגרת העבודה עם משפחות במצוקה עמוקה בשירותי הרווחה - קווי יסוד לדיון מקצועי / קרומר, אטיאס ובן שמאי -ממחקר עולה שישנו צורך בשינוי ב-3 מישורים במערכת הרווחה: 1. מקצועי (בהתאם למציאות העוני) 2. מערכתי ארגוני תרבותי (מעמדות מתנשאות למקום רגיש ומעצים יותר) 3. אישי (מחויבות להתייצב לצד החיים בעוני). -המשפחות העניות מובסות פעמיים: פעם ע”י מצוקות החיים ופעם ע”י שירותי הרווחה. -ישנם דיווחים על הצלחת תכניות ייחודיות מתמקדות בבעיות הכרוכות בעוני בתוך ההקשר הרחב של תנאי החיים. התכניות מתערבות בכמה מישורים במקביל. למרות הצלחתן הן לא חלחלו לזרם המרכזי של טיפול במשפחות במצוקה מכמה סיבות: המחקר והתאוריה ממשיכים להתייחס לעניים כבלתי ניתנים לטיפול, התכניות לא מוערכות באופן שיטתי. -המאמר סוקר את הדרכים הראויות להתערבות: שינוי ברמה התוך אישית (הבנה שהעניים מסוגלים להתמודד באופן פעיל עם המצוקה), הרמה הבין אישית (קבלת הפונים כמומחים למצבם, שיתוף הפונים, ראית המצוקה), הרמה המערכתית-ארגונית (התאמה לצרכים ולתכונות הפונים).
Social Workers Serving Poor Clients: Perceptions of Poverty and Service Policy/ מוניקדם -המחקר בודק כיצד התפיסות של מנהלי לשכות לגבי עוני משפיעות על הטיפול בו. נמצא שהתפיסה משתקפת בשרות. -העו”סים לא רואים את תפקידם כפוליטי. הם חושבים שעליהם להפעיל את העניים. -המנהלים מתמודדים עם דילמות לאן לנתב את התקציבים: למלחמה בעוני עצמו או בעזרה לעניים לשרוד. מה שקורה בפועל-יש הרבה יותר פרוייקטים שמסייעים לעניים לשרוד מאשר לצאת מהעוני. -המנהלים ראו בפונים אחראים למצבם ולא גילו אחריות לכך שהעניים נשארים עניים. -תפיסות לגבי תרבויות שונות: עוני כרוני-אין להם מה לעשות, חרדים וערבים-עניים עובדים, אין מדיניות מיוחדת לעניים, שרות מכוון תעסוקה-נתפס כשירות האנטי-עוני המרכזי. -מסקנה: העלאת המודעות לעוני בקרב מנהלי לשכות רווחה ועו”ס.
העבודה סוציאלית בראי הביקורת / עידית וייס -המאמר עוסק בהרחבת הביקורות של גורמים שונים כלפי המקצוע מתוך ניסיון לעורר דיון בנושא. -ביקורת של העבודה הסוציאלית הרדיקלית-נוקטת בגישה ביקורתית כלפי הסדר החברתי-פוליטי-כלכלי הקיים (המשטר הקפיטליסטי). -הע”ס הרדיקלית הפנתה ביקורות נוקבות כלפי הע”ס המסורתית, בעיקר כלפי גישות פסיכודינמיות ו”העתקה” מפסיכולוגיה בלי נסיון לשנות את הסדר החברתי הקיים. -במרכז הביקורת הרדיקלית-הע”ס משמשת כלי לפיקוח חברתי המשרת את האינטרסים של המדינה ושל קבוצות חזקות ולא של משתמשי השירותים. -התהליך הפרטני גורם להאשמת הקרבן במצבו במקום להסתכל מנקודת מבט חברתית יותר. -תהליכי התמקצעות יוצרים מרחק בין העו”ס לפונים. גם הבדלי המעמדות גורמים לכך. זה מבטיח המשך תלות במערכת. -בארץ תקפה הרצוג את העו”ס בטענה שהם משמשים “כאמצעי שלטוני לחיזוק אחיזתו בנכסי הכלל..” וביקרה את המודל המקצועי שמעצים את המרחק החברתי (הפונים נחותים גם מבחינת אמצעים וגם מבחינת מומחיות). -החשיבה הרדיקלית שימשה אחד המצעים עליהם צמחו רעיונות ההעצמה. -ביקורת של גישות ניאו-רדיקליות-הזנחת המטרה לצדק חברתי, התרחקות מאוכלוסיה במצוקה עמוקה, העדפת הפרקטיקה הפרטית. -אין מספיק עיסוק ברמת המאקרו. -בשל העיסוק הרב במיקרו מי שמקבל את ההחלטות שעו”ס אמורים לקבל בנוגע לאוכלוסיות מקבלות השירותים, הם אנשים עם מעט מאוד ידע. -העו”ס מזניחים עבודה עם אוכלוסיות מובסות לטובת עבודה עם מעמדות הביניים. -ביקורת על הפרקטיקה הפרטית-עומדת בסתירה לערכים המרכזיים המארגנים את המקצוע. -ביקורת של גישות פמיניסטיות שנאבקות נגד קיפוח נשים ותומכות בהשוואת מעמדן מבחינה חברתית, פוליטית וכלכלית. -ביקורות ראשונות בארה”ב טענו שהתאוריות הנלמדות בבתי ספר לע”ס מאופיינות בהטיות נגד נשים ובהנחות לגבי תפקידם של נשים וגברים. -המקצוע נשאר דומם לבעיות של נשים כקרובנות והחל להגיב מאוחר מדי. -הע”ס המסורתית הקלינית היא סוכנת של פיקוח מגדרי ומשמשת כמוסד המדכא נשים בתוך המדינה המודרנית. למעשה, מתחזק המשך השלטון הפטריארכלי. -הגישה מציעה לבחון את מצוקות הנשים בתוך ההקשר החברתי-מבני, תרבותי, כלכלי ופוליטי. -ביקורת של גישות פוסט-מודרניות תפיסת עולם שמעלה ספק לגבי ההנחות והעקרונות הבסיסיים ביותר שעליהם נשענים המחשבה והמדע המודרניים ונותנת להם פירוש חדש או מחודש. -בחשיבה הפוסט מודרנית האמת, היפה, הנכון והטוב הם מקומיים, תלויי הקשר, לא מושלמים. -בישראל ביקורת על טיב ההתאמה של שירותים חברתיים לאוכלוסיות במצוקה עמוקה, העצמה, מהות הידע שברשות העו”ס. -באופן כללי ביקורת על דרכי האבחון, הידע, היות המקצוע חלק ממנגנון פיקוח ולאו דוקא מתן עזרה, היעדר שיתוף לקוחות, יחסים מקצועיים המבוססים על היררכיה, שליטה ומומחיות. -הגישה קוראת להדגיש את המהות של כל אחד והשוני בצרכים, בבעיות ולחדד את ההבנה כי זיהוי בעיות ופתרונן אינם תהליכים פשוטים וקלים. -ביקורת על טכנולוגיות האבחון של העו”ס והמלצה לפיתוח קומוניקציה-לקיים שיח בו מידע יפורש ויקבל משמעות בהקשר המתאים. -הדגשה על הימנעות של עו”ס לכפות אמת ועבודה על יחסים מקצועיים המבוססים על הדדיות, שת”פ, דיאלוג ושוויוניות. -חשיבות להתייחסות לשפה ולמילים. ניסוחים מדעיים מטים את הבעיה ושופטים אותה מראש. -סיבות להתפתחות המוגבלת של הדיון הביקורתי בישראל: 1. מהקמתה של מדינה ישראל היה קשר הדוק בין המקצוע למוסדות הישוב והמדינה וזה גרם להזדהות גבוהה עם הממסד, ערכיו, מטרותיו ודרכי פעולתו. 2. המעסיק העיקרי של העו”ס הוא השלטון המרכזי והמקומי ולכן קשה לפתח כלפיו שיח ביקורתי. 3. הע”ס בישראל הגיעה להישגים מקצועיים ניכרים וזה הוביל להידוק הנאמנות וצמצום הביקורת. 4. הע”ס בישראל מבוססת על הע”ס האמריקאית המאופיינת בחשיבה אינדיבידואלית וקלינית. יתכן וזה הוביל להגבלת השיח הביקורתי וצמצומו.
המצוקה פנים רבות לה: על התפתחות תפיסת המצוקה בישראל/בן-אריה א. -המאמר בוחן את התפתחות תפיסת המצוקה בישראל תוך התמקדות בשינויים לאורך השנים. שינויים בתפיסת המצוקה מובילים לשינויים בהגדרה ובזיהוי של אוכלוסיות יעד ולשינויים במדיניות. -מושג המצוקה-כולל מצוקה חומרית וחברתית. -הספרות מבחינה בין סוגים שונים של מדידה עפ”י מספר מדדים: 1. עומק המצוקה-מצוקה אבסולוטית (חוסר קיומי ממשי), מצוקה נורמטיבית (חוסר ביחס לסטנדרט של תקציב. נקבעת ע”י מומחים) ומצוקה יחסית (חוסר ביחס לרוב החברה. מוגדר בהתאם למצבן של קבו' אחרות). 2. תפיסת המצוקה-מצוקה אובייקטיבית (מוגדרת ע”י מומחים או נקבעת בחברה וניתנת לאפיון ולמדידה) מצוקה סובייקטיבית (מבוססת על רגשות, תחושות ודעות). 3. מורכבות המצוקה-מצוקה חד-מימדית (אי סיפוק צרכים בתחום אחד), מצוקה רב-מימדית (מצוקה הקושרת יחד מצוקה חומרית וחברתית). -עוני-מתייחס למחסור במשאבים. שתי גישות: עוני יחסי ועוני מוחלט. -עוני יכול להביא למצוקה, אבל לא בהכרח. -הצורך נבדל מהמצוקה מכיוון שהוא מתאר מצב שהוא קודם לה. אם הוא לא יסופק ייתכן שתתפתח מצוקה. -הדרה ומצוקה-המודרים מבחינה חברתית נתונים במצוקה אבל לא כל אלה הנתונים במצוקה מודרים. -עוני, צורך, הדרה חברתית ומצוקה קשורים זה בזה ומושג המצוקה הוא הרחב מביניהם וכולל בתוכו את המושגים האחרים. -התפתחותת תפיסת המצוקה תוך התייחסות לשלושה ממימדי המצוקה (עומק, תפיסה, מורכבות): 1. שנות ה-50: ממצוקה אבסולוטית למצוקה נורמטיבית חד-מימדית-עד אמצע שנות ה-50, מצוקה אבסולוטית (עד כדי אי יכולת קיום) והמענים שניתנו ע”י המדינה היו בהתאם. במחצית השנייה של שנות ה-50 המצוקה נתפסה כנורמטיבית במטרה להחמיר בקביעת רף המצוקה, המצוקה נתפסה אובייקטיבית (סל מזון) וחד-מימדית (מימד חומרי או כלכלי). 2. שנות ה-60: החלה להיות הכרה ביחסיות המצוקה, בהיותה סובייקטיבית ורב-מימדית. זה השפיע על פיתוח מדיניות חברתית שמטרתה להפעיל מגוון של שירותים מעבר למרכיב הכלכלי. 3. שנות ה-70: המצוקה פנים רבות לה. תנועת הפנתרים השחורים. התהליך משנות ה-60 נמצא בשיאו: המצוקה מוכרת כיחסים ונורמטיבית ונקבעת ע”י מומחים, מכירה במרכיבים הסובייקטיביים ובעובדה שהיא רב-מימדית. -ועדת כץ-1963-התגבשה תפיסת מצוקה חדשנית שהולידה הגדרה חדשה למצוקה. הועדה הסכימה שלמצוקה משמעות סובייקטיבית ואובייקטיבית, מחסור יחסי ורב-מימדי במשאבים. המשמעות-שינוי רדיקלי של המדיניות החברתית והרחבתה לתחומים נוספים. בפועל, הועדה צמצמה את ההגדרה והתמקדה במרכיבים אחדים שלה. במיוחד, אי הכללתם של מרכיבים סוביקטיביים במצוקה והישענות על קביעות נורמטיביות. לכן ניתן לראות בועדה את תחילתה של מגמה חדשה (יכולת מדידה וכימות, קביעה נורמטיבית). 4. שנות ה-80: הברכה והקללה שבכימות. המדיניות החברתית החלה להצטמצם ולסגת (בניגוד לשנות ה-70 המשגשגות). ההתמקדות היתה במדידת העוני והוזנחו תחומים אחרים שלא ניתנים לכימות. 5. שנות ה-90: הכחשה, זכויות והתפרצות של תופעות חברתיות. המדידה העקבית של העוני נמשכה. ישראל עברה שינויים כלכליים וחברתיים גדולים שהביאו להתגברות שיעור העניים. למרות שהדבר יכל להביא ליצירת מדיניות הולמת, זה הביא להכחשה. בשנים אלה בלטו בחזית החברתית זכויות האדם וזכויותיהן של קבוצות אוכלוסייה מיוחדות. מי שזכויותיו נפגעו עלול להיות במצוקה. בנוסף-בעית האלימות בכלל ובמשפחה בפרט הוביל לשינוי בתפיסת המצוקה (בלט בעיקר כלפי ילדים ובני נוער). -סיכום-בשנים הראשונות לקיום המדינה-תפיסה אבסולוטית. עם השנים התפיסה נעשתה יחסית ובשנים האחרונות ישנם נסיונות מחודשים להגדרה אבסולוטית. תפיסת המצוקה-מדידה אובייקטיבית דרך הכרה במרכיבים סוביקטיביים ומשם להתעלמות ועדת כץ וחזרה לדרישה להגדרה אובייקטיבית תוך התעלמות ממרכיבים סובייקטיביים אך תוך נסיון לשלב זכויות אדם. מורכבות המצוקה-עדים ל”חזרה למקורות” והתמקדות במימד הכלכלי ולאחרונה במימד האלימות והקורבונות גם על חשבון מימדים אחרים. -מבט לעתיד-המטרה היא להבין את העובדה שלמצוקה פנים רבות. למצוקה היבטים יחסיים ואבסולוטיים. ייתכן שימוש במספר הגדרות במקביל. שילוב המאפיינים הסובייקטיבים הוא הכרחי. האתגר העומד בפני העוסקים בהגדרת המצוקה הוא למצוא דרך באמצעותה ניתן יהיה לחזור להגדרה רב-תחומית בלי לפגוע בחשיבותם של תחומים אחדים אשר החברה מצאה לנכון להדגיש.