מדיניות ב -סמסטר ב - תקציר מאמרים

חזרה לכלל החומרים

---

מדיניות ורווחה ב -מאמרים בראשי פרקים-סמסטר ב

“אני לא מפגרת, אני רק ענייה” / עדנה אלימלך

תמצית דבריה של המחברת בכנס בנושא העוני שהתקיים באוניברסיטת בן-גוריון:

• -הדברים עוסקים בחינוך.
• -עדנה אם חד הורית ל-3 ילדים החיים במצוקה כלכלית קשה. המצוקה השפיעה גם על תפקוד הילדים. אחד מילדיה עבר ללמוד בפנימיה.
• -ביקורת על הפנימייה-מצפים מההורים לפתרונות קסם להתנהגות ילדיהם, השעיה גורמת לניתוק חברתי, פוגעת בלימודים ומהווה עונש כלכלי להורים.
• -בנה עזב את הפנימייה ועבר ללמוד במסגרת תכנית הילה שם השכילו לראות את יכולותיו, הוא ואמו הפכו לשותפים מרכזיים בהתקדמות. הודות לכך הוא השלים בגרות מלאה בהצטיינות.
• -ישנה אפליה וגזענות כלפי עולים חדשים. זה מגיע למצב שהורים מוותרים על העדפות שיש להם לבתי ספר כדי שילדיהם לא יספגו זאת.
• -האוכלוסיה הבדואית התלוננה על תנאים פיזיים נמוכים ללימודים. נתקלים בקשיים להעביר את ילדיהם לבתי ספר ברמה גבוהה יותר.
• -הקיצוצים בתקציב-מצד אחד מקבלים קצבאות נמוכות, מצד שני צריך לשלם יותר בגלל “חוק חינוך חינם”.
• -ההורים מוותרים על חוגים גם אם הם מסובסדים כי הנסיעות יקרות.
• -דרך נוספת של מערכת החינוך להתמודד עם עניים-העברתם למסגרת החינוך המיוחד גם כשאין צורך.
• -אלימות-הגנה מפני הפיכת ילדיהם לאלימים ומפני הפיכתם לקורבנות של אלימות. ההורים מוכנים לסייע בכך.
• -התחושה שמערכת החינוך אינה מבינה את מגבלותיה של האוכלוסייה גורמת לתחושת ניכור ובדידות.
• -שני נושאים קריטיים אליהם מתייחסת-חינוך חינם בפועל ושותפות.

“לא על הלחם לבדו יחיה האדם” : מדידת העוני בשיראל בפרספקטיבה בינלאומית / מוניקדם וקטן

יוצגו חמש שיטות למדידת העוני הנהוגות במדינות שונות לשם בחינת שיטת המדידה בישראל ויעילותה:

1. מדד העוני המוחלט-מכונה רמת התקצוב התקני. כמה כסף צריך בשביל סל מוצרים כדי להבטיח רמת חיים סבירה. מכונה גם מדד העוני המוחלט מכיוון שקו העוני משתנה אך אינו מושפע מרמת החיים הכללית באוכלוסייה.

ביקורת: אין התחשבות בהכנסה הכוללת וברמת חייה של האוכלוסיה, “סל מוצרים” הוא לא מדעי וכולל תפיסות ערכיות, מדידת הכנסה בלבד לא משקפת, מתעלם ממרכיבי הכנסה נוספים, אי הכללת נכסים פיסיים וכספיים.

2. מדד העוני היחסי-מתייחס לפער בין הכנסה של משפחות עניות להכנסה של האוכלוסיה הכללית. היתרון: משתנה בהתאם לשינויים ברמת ההכנסה.

ביקורת: שרירותי מדי, לא מתייחס לחסכים אחרים מהם סובלים עניים, מתעלם ממרכיבי הכנסה נוספים, אחיד ולא מביא בחשבון הבדלים בין קבוצות באוכלוסייה.

3. מדד ההכנסה המוסכמת- תפקיד האזרחים לקבוע מהו קו העוני. תפקיד החוקרים-לאתר זאת בצורה מהימנה. ביקורת: תפיסות מנוגדות של האזרחים, האזרחים לא תמיד מודעים לצרכים של משפחות שלא בגודל משפחתם, החוקרים לא לגמרי מנוטרלים, רלוונטי לכל מדינה ולא ניתן לעשות השוואות בין מדינות.

4. מדד החסכים-מתמקדת בחסכים של משפחות אשר לא מאפשרים איכות ותנאי חיים מקובלים בחברה.

יתרונות: מתמקדת בתנאי חיים ולא בהכנסה כספית, מאפשרת איתור חסכים למגזרים שונים ואם נבנית בשיתוף עם האוכלוסיה, זוכה לתמיכה.

ביקורת: שוני בין משפחות עשוי להקשות על בניית רשימה אחידה, מצב של קשיים ומחסור עלול לנבוע מהעדפות המשפחה ואז היא תחשב כענייה למרות שעושה זאת מבחירה, קשה מתודולוגית, שוני בין מדינות מקשה על השוואה בין לאומית.

5. המדד המשולב- בדיקה נפרדת של רמת הכנסה וחסכים בתנאי חיים. יתרונות: מאפשר הבחנה חדה יותר-מי עשוי להדרדר, מי יכול להיחלץ מהמצוקה.

מדידת עוני בישראל-

מדד העוני היחסי. קו העוני-מחצית ההכנסה החציונית הפנויה. יש להשלים את המדידה ב: רכיבים לא כספיים, רכיבים כלכליים נוספים, תהליכים דינאמיים המשקפים התמדה בעוני ויציאה ממנו, איתור דפוסי עוני במגזרים שונים.

המדד המועדף כיום הוא המדד המשולב אך הוא לא מיושם במדינות רבות!

טיפול רפואי לעניים - בדיקה של תפיסותיהם של רופאים המעניקים טיפול ראשוני לפציינטים עניים ודפוסי העזרה שלהם / מוניקדם

מחקר איכותני-סקירת הדרכים בהן רופאים ראשוניים בישראל תופסים ועוזרים לפציינטים עניים.

נמצאו 5 סוגי עזרה:

1. אינסטרומנטלית רגשית ואישית
2. עידוד התנהגות נורמטיבית בחברה
3. העדפה מתקנת ו”כיפוף החוקים”
4. הכרה של זכויות לימוד המערכת,
5. מעורבות קהילתית מינימלית.

-מחקרים מצאו כי הדרך בה הרפואה נוהגת בעני משפיעה ישירות על בריאותו.

-אפיון האוכלוסיות הנזקקות:

1. בדואים
2. חרדים
3. עולים מבריה”מ
4. אתיופים
5. עניים חדשים.

-תפיסת הרופאים לגבי העוני:

1. עניים כרוניים (ישראלים ותיקים ממוצא מזרחי החיים בעיירות פיתוח)
2. יוצאי אתיופיה (קשים להשגה והבנה)
3. יוצאי רוסיה (מתלוננים פחות ומשתמשים בנוגדי דכאון בביתם)
4. בדואים (עניים באופן קיצוני ואסרטיביים בדרישתם לשירותים והפחתת תשלום)
5. חרדים (עוני בין-דורי, בחירה בעוני, אסרטיביים כמו הבדואים).

• -לכל אחת מהקבוצות בעיות בריאותיות שונות (אתיופים עם חוסר ביטחון תזונתי).
• -העניים עושים פשרות על חשבון בריאותם, פוגע גם בילדים.
• -הרופאים מתנהגים לעניים בהתאם לרקע שלהם, תפיסת התפקיד, סטינג מנהלתי ומודל תפיסתי כלפי עוני.
• -הרופאים משתמשים בהאזנה רחומה-תגובה רצינית מקצועית ואמפטית.
• -נמצא הבדל בסוג דפוס העזרה מרופאים שונים המגיעים מרקעים שונים.
• -להנהלת קופת החולים השפעה חשובה על הטיפול הרפואי.
• -בגדול, הרופא מתיחס לעני אבל לא לחולים כאוכלוסייה שלמה או לעוני כבעיה חברתית. אין התייחסות לתפקיד הרופא בהקשר של עוני.
• -רמת המודעות החברתית והפעולה החברתית של הרופאים נמוכה, הם לא תופסים את הטיפול בעוני כחלק מהמקצוע.
• -מחקרים הראו כי לימוד הרופאים על האוכלוסיות העניות משפר את המצב הבריאותי שלהם.

Social Workers Serving Poor Clients: Perceptions of Poverty and Service Policy/ מוניקדם

-המחקר בודק כיצד התפיסות של מנהלי לשכות לגבי עוני משפיעות על הטיפול בו. נמצא שהתפיסה משתקפת בשרות.

-העו”סים לא רואים את תפקידם כפוליטי. הם חושבים שעליהם להפעיל את העניים.

-המנהלים מתמודדים עם דילמות לאן לנתב את התקציבים: למלחמה בעוני עצמו או בעזרה לעניים לשרוד. מה שקורה בפועל-יש הרבה יותר פרוייקטים שמסייעים לעניים לשרוד מאשר לצאת מהעוני.

-המנהלים ראו בפונים אחראים למצבם ולא גילו אחריות לכך שהעניים נשארים עניים.

-תפיסות לגבי תרבויות שונות: עוני כרוני-אין להם מה לעשות, חרדים וערבים-עניים עובדים, אין מדיניות מיוחדת לעניים, שרות מכוון תעסוקה-נתפס כשירות האנטי-עוני המרכזי.

-מסקנה: העלאת המודעות לעוני בקרב מנהלי לשכות רווחה ועו”ס.

העבודה סוציאלית בראי הביקורת / עידית וייס

המאמר עוסק בהרחבת הביקורות של גורמים שונים כלפי המקצוע מתוך ניסיון לעורר דיון בנושא.

1. ביקורת של העבודה הסוציאלית הרדיקלית:

• נוקטת בגישה ביקורתית כלפי הסדר החברתי-פוליטי-כלכלי הקיים (המשטר הקפיטליסטי).

• -הע”ס הרדיקלית הפנתה ביקורות נוקבות כלפי הע”ס המסורתית, בעיקר כלפי גישות פסיכודינמיות ו”העתקה” מפסיכולוגיה בלי נסיון לשנות את הסדר החברתי הקיים.
• -במרכז הביקורת הרדיקלית-הע”ס משמשת כלי לפיקוח חברתי המשרת את האינטרסים של המדינה ושל קבוצות חזקות ולא של משתמשי השירותים.
• -התהליך הפרטני גורם להאשמת הקרבן במצבו במקום להסתכל מנקודת מבט חברתית יותר.
• -תהליכי התמקצעות יוצרים מרחק בין העו”ס לפונים. גם הבדלי המעמדות גורמים לכך. זה מבטיח המשך תלות במערכת.
• -בארץ תקפה הרצוג את העו”ס בטענה שהם משמשים “כאמצעי שלטוני לחיזוק אחיזתו בנכסי הכלל..” וביקרה את המודל המקצועי שמעצים את המרחק החברתי (הפונים נחותים גם מבחינת אמצעים וגם מבחינת מומחיות).
• -החשיבה הרדיקלית שימשה אחד המצעים עליהם צמחו רעיונות ההעצמה.

2. ביקורת של גישות ניאו-רדיקליות:
• הזנחת המטרה לצדק חברתי, התרחקות מאוכלוסיה במצוקה עמוקה, העדפת הפרקטיקה הפרטית.
• אין מספיק עיסוק ברמת המאקרו.
• בשל העיסוק הרב במיקרו מי שמקבל את ההחלטות שעו”ס אמורים לקבל בנוגע לאוכלוסיות מקבלות השירותים, הם אנשים עם מעט מאוד ידע.
• העו”ס מזניחים עבודה עם אוכלוסיות מובסות לטובת עבודה עם מעמדות הביניים.
• ביקורת על הפרקטיקה הפרטית-עומדת בסתירה לערכים המרכזיים המארגנים את המקצוע.

3. ביקורת של גישות פמיניסטיות :
• שנאבקות נגד קיפוח נשים ותומכות בהשוואת מעמדן מבחינה חברתית, פוליטית וכלכלית.
• ביקורות ראשונות בארה”ב טענו שהתאוריות הנלמדות בבתי ספר לע”ס מאופיינות בהטיות נגד נשים ובהנחות לגבי תפקידם של נשים וגברים.
• המקצוע נשאר דומם לבעיות של נשים כקרובנות והחל להגיב מאוחר מדי.
• הע”ס המסורתית הקלינית היא סוכנת של פיקוח מגדרי ומשמשת כמוסד המדכא נשים בתוך המדינה המודרנית. למעשה, מתחזק המשך השלטון הפטריארכלי.
• הגישה מציעה לבחון את מצוקות הנשים בתוך ההקשר החברתי-מבני, תרבותי, כלכלי ופוליטי.

4. ביקורת של גישות פוסט-מודרניות:
• תפיסת עולם שמעלה ספק לגבי ההנחות והעקרונות הבסיסיים ביותר שעליהם נשענים המחשבה והמדע המודרניים ונותנת להם פירוש חדש או מחודש.
• -בחשיבה הפוסט מודרנית האמת, היפה, הנכון והטוב הם מקומיים, תלויי הקשר, לא מושלמים.
• -בישראל ביקורת על טיב ההתאמה של שירותים חברתיים לאוכלוסיות במצוקה עמוקה, העצמה, מהות הידע שברשות העו”ס.
• -באופן כללי ביקורת על דרכי האבחון, הידע, היות המקצוע חלק ממנגנון פיקוח ולאו דוקא מתן עזרה, היעדר שיתוף לקוחות, יחסים מקצועיים המבוססים על היררכיה, שליטה ומומחיות.
• -הגישה קוראת להדגיש את המהות של כל אחד והשוני בצרכים, בבעיות ולחדד את ההבנה כי זיהוי בעיות ופתרונן אינם תהליכים פשוטים וקלים.
• -ביקורת על טכנולוגיות האבחון של העו”ס והמלצה לפיתוח קומוניקציה-לקיים שיח בו מידע יפורש ויקבל משמעות בהקשר המתאים.
• -הדגשה על הימנעות של עו”ס לכפות אמת ועבודה על יחסים מקצועיים המבוססים על הדדיות, שת”פ, דיאלוג ושוויוניות.
• -חשיבות להתייחסות לשפה ולמילים. ניסוחים מדעיים מטים את הבעיה ושופטים אותה מראש.

סיבות להתפתחות המוגבלת של הדיון הביקורתי בישראל:

1. מהקמתה של מדינה ישראל היה קשר הדוק בין המקצוע למוסדות הישוב והמדינה וזה גרם להזדהות גבוהה עם הממסד, ערכיו, מטרותיו ודרכי פעולתו.

2. המעסיק העיקרי של העו”ס הוא השלטון המרכזי והמקומי ולכן קשה לפתח כלפיו שיח ביקורתי.

3. הע”ס בישראל הגיעה להישגים מקצועיים ניכרים וזה הוביל להידוק הנאמנות וצמצום הביקורת.

4. הע”ס בישראל מבוססת על הע”ס האמריקאית המאופיינת בחשיבה אינדיבידואלית וקלינית. יתכן וזה הוביל להגבלת השיח הביקורתי וצמצומו.

המצוקה פנים רבות לה: על התפתחות תפיסת המצוקה בישראל/בן-אריה א.

המאמר בוחן את התפתחות תפיסת המצוקה בישראל תוך התמקדות בשינויים לאורך השנים. שינויים בתפיסת המצוקה מובילים לשינויים בהגדרה ובזיהוי של אוכלוסיות יעד ולשינויים במדיניות.

-מושג המצוקה-כולל מצוקה חומרית וחברתית.

הספרות מבחינה בין סוגים שונים של מדידה עפ”י מספר מדדים:

1. עומק המצוקה-מצוקה אבסולוטית (חוסר קיומי ממשי), מצוקה נורמטיבית (חוסר ביחס לסטנדרט של תקציב. נקבעת ע”י מומחים) ומצוקה יחסית (חוסר ביחס לרוב החברה. מוגדר בהתאם למצבן של קבו' אחרות).

2. תפיסת המצוקה-מצוקה אובייקטיבית (מוגדרת ע”י מומחים או נקבעת בחברה וניתנת לאפיון ולמדידה) מצוקה סובייקטיבית (מבוססת על רגשות, תחושות ודעות).

3. מורכבות המצוקה-מצוקה חד-מימדית (אי סיפוק צרכים בתחום אחד), מצוקה רב-מימדית (מצוקה הקושרת יחד מצוקה חומרית וחברתית).

1. עוני-מתייחס למחסור במשאבים. שתי גישות: עוני יחסי ועוני מוחלט.
2. עוני יכול להביא למצוקה, אבל לא בהכרח.
3. הצורך נבדל מהמצוקה מכיוון שהוא מתאר מצב שהוא קודם לה. אם הוא לא יסופק ייתכן שתתפתח מצוקה.
4. הדרה ומצוקה-המודרים מבחינה חברתית נתונים במצוקה אבל לא כל אלה הנתונים במצוקה מודרים.
5. עוני, צורך, הדרה חברתית ומצוקה קשורים זה בזה ומושג המצוקה הוא הרחב מביניהם וכולל בתוכו את המושגים האחרים.

התפתחותת תפיסת המצוקה תוך התייחסות לשלושה ממימדי המצוקה (עומק, תפיסה, מורכבות):

1. שנות ה-50:
   ממצוקה אבסולוטית למצוקה נורמטיבית חד-מימדית-עד אמצע שנות ה-50, מצוקה אבסולוטית (עד כדי אי יכולת קיום) והמענים שניתנו ע”י המדינה היו בהתאם. במחצית השנייה של שנות ה-50 המצוקה נתפסה כנורמטיבית במטרה להחמיר בקביעת רף המצוקה, המצוקה נתפסה אובייקטיבית (סל מזון) וחד-מימדית (מימד חומרי או כלכלי).
2. שנות ה-60:

החלה להיות הכרה ביחסיות המצוקה, בהיותה סובייקטיבית ורב-מימדית. זה השפיע על פיתוח מדיניות חברתית שמטרתה להפעיל מגוון של שירותים מעבר למרכיב הכלכלי.

3. שנות ה-70:

המצוקה פנים רבות לה. תנועת הפנתרים השחורים. התהליך משנות ה-60 נמצא בשיאו: המצוקה מוכרת כיחסים ונורמטיבית ונקבעת ע”י מומחים, מכירה במרכיבים הסובייקטיביים ובעובדה שהיא רב-מימדית.

• ועדת כץ-1963-התגבשה תפיסת מצוקה חדשנית שהולידה הגדרה חדשה למצוקה. הועדה הסכימה שלמצוקה משמעות סובייקטיבית ואובייקטיבית, מחסור יחסי ורב-מימדי במשאבים. המשמעות-שינוי רדיקלי של המדיניות החברתית והרחבתה לתחומים נוספים. בפועל, הועדה צמצמה את ההגדרה והתמקדה במרכיבים אחדים שלה. במיוחד, אי הכללתם של מרכיבים סוביקטיביים במצוקה והישענות על קביעות נורמטיביות. לכן ניתן לראות בועדה את תחילתה של מגמה חדשה (יכולת מדידה וכימות, קביעה נורמטיבית).

4. שנות ה-80:

הברכה והקללה שבכימות. המדיניות החברתית החלה להצטמצם ולסגת (בניגוד לשנות ה-70 המשגשגות). ההתמקדות היתה במדידת העוני והוזנחו תחומים אחרים שלא ניתנים לכימות.

5. שנות ה-90:
   הכחשה, זכויות והתפרצות של תופעות חברתיות. המדידה העקבית של העוני נמשכה. ישראל עברה שינויים כלכליים וחברתיים גדולים שהביאו להתגברות שיעור העניים. למרות שהדבר יכל להביא ליצירת מדיניות הולמת, זה הביא להכחשה. בשנים אלה בלטו בחזית החברתית זכויות האדם וזכויותיהן של קבוצות אוכלוסייה מיוחדות. מי שזכויותיו נפגעו עלול להיות במצוקה. בנוסף-בעית האלימות בכלל ובמשפחה בפרט הוביל לשינוי בתפיסת המצוקה (בלט בעיקר כלפי ילדים ובני נוער).

• סיכום-בשנים הראשונות לקיום המדינה-תפיסה אבסולוטית. עם השנים התפיסה נעשתה יחסית ובשנים האחרונות ישנם נסיונות מחודשים להגדרה אבסולוטית.

תפיסת המצוקה-מדידה אובייקטיבית דרך הכרה במרכיבים סוביקטיביים ומשם להתעלמות ועדת כץ וחזרה לדרישה להגדרה אובייקטיבית תוך התעלמות ממרכיבים סובייקטיביים אך תוך נסיון לשלב זכויות אדם.

מורכבות המצוקה-עדים ל”חזרה למקורות” והתמקדות במימד הכלכלי ולאחרונה במימד האלימות והקורבונות גם על חשבון מימדים אחרים.

-מבט לעתיד-המטרה היא להבין את העובדה שלמצוקה פנים רבות. למצוקה היבטים יחסיים ואבסולוטיים. ייתכן שימוש במספר הגדרות במקביל. שילוב המאפיינים הסובייקטיבים הוא הכרחי. האתגר העומד בפני העוסקים בהגדרת המצוקה הוא למצוא דרך באמצעותה ניתן יהיה לחזור להגדרה רב-תחומית בלי לפגוע בחשיבותם של תחומים אחדים אשר החברה מצאה לנכון להדגיש.

הרשות נתונה

כץ, ח., מוניקנדם, מ. קטן, י. (2009). הרשות נתונה – מחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות ועוני: ציפיות, תפיסות ומציאות. מרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית בישראל

המחקר עוסק בשאלות העוסקות בתפיסת העוני בקרב מנהלי מחלקות לשירותים חברתיים ובתפיסתם לגבי תפקידי המחלקות שלהם בהתמודדות עם הבעיה; עוד בדקהו,
מהי הזיקה בין תפיסות העוני של מנהלים לבין השירותים אשר ראוי, לדעתם, לספק לעניים, ומה הם השירותים המסופקים על-ידי המחלקות בפועל.

א.תפיסת הגורמים לעוני-מנהלי המחלקות לשירותים חברתיים ייחסו את העוני למגוון גורמים, אך הדגש הושם על מאפייני האנשים החיים בעוני ולתנאים חיצוניים הקשורים למצב הכלכלי במדינה. הדגש הרב על מאפייני העניים עצמם כגורם לעוני וכמשפיע על סיכויי ההיחלצות נובע במידה רבה מהשפעת התפיסה המקצועית הפרטנית, התואמת את האידיאולוגיה הניאו-ליברלית ,שהשפעתה על מעצבי המדיניות החברתית בישראל גברה בשנים האחרונות.

ב. תפיסת דרכי ההתמודדות עם העוני. מצאנו כי גישתם של מנהלי המחלקות בתחום זה הושפעה משלוש נקודות מוצא עיקריות, המשולבות זו בזו:

1.הכרה בחשיבות ערך העבודה נמצאה כחוט המקשר בין תפיסת הסיבות לעוני לבין דרכי ההתמודדות עמו. החשיבות המיוחסת לעבודה משקפת את מעמדה כערך יסודי בחברה הישראלית. לאור זאת, גם יש להבין מדוע המנהלים שהשתתפו במחקר לא התייחסו לעבודה כזכות חברתית אלא כאל חובה חברתית. בהקשר זה ראוי לציין את ההבחנה שערכו מנהלי המחלקות לרווחה בין ארבעה סוגי עניים: עניים שאינם יכולים לעבוד מסיבות מובנות, עניים כרוניים, עניים חדשים ועניים עובדים; וכך גם מובנת תפיסתם, כי מי שראוי לעזרה הם העניים שאינם יכולים לעבוד בשל סיבות כמו זיקנה או נכות ואלה המגלים רצון להשתלב בעולם העבודה.

2.נקודת מוצא פרטנית-שיפור תפקוד המשפחה הוא מרכיב מרכזי שצריך לאפיין את עבודת המחלקות לשירותים חברתיים לא רק ביחס לקבוצת האוכלוסייה שהוגדרה בדיעבד כענייה אלא ביחס לכלל האוכלוסיות המוגדרות כאוכלוסיות יעד של המחלקות. יתר על כן, נקודת המוצא הפרטנית מביאה להתמקדות המחלקות לשירותים חברתיים בבעיות ספציפיות של אנשים שונים החיים בעוני ולא בתופעת העוני כבעיה משותפת לאוכלוסיות שונות, המקבלות שירותים מהמחלקות ומחייבת על כן התייחסות שונה.

3.מתן עזרה למי שעוזר לעצמו-מיקוד במתן עזרה לאלו שמוכנים לעזור לעצמם. מדובר הן באנשים החיים בעוני והן באוכלוסיות אחרות. בהקשר של אנשים החיים בעוני, עיקרון זה מתייחס לחשיבות השתלבות הפרט בעבודה ומדגיש את תפיסת האחריות של הפרט העני לחלץ את עצמו ממצב העוני בו הוא נתון ובו נתונה משפחתו. בנוסף, עיקרון זה יוצר הבחנה בין כמה סוגי עניים: עניים שאינם עובדים (כי הם אינם יכולים או כי הם אינם מתאמצים), העניים הכרוניים, העניים העובדים; ועניים חדשים שעבדו ואף רוצים לעבודה אך אינם מצליחים למצוא עבודה. עקרונות אלו משתקפים היטב בפעילות המחלקות לשירותים חברתיים ובתפקידים שהן ממלאות בתחום העוני.

ג.תפקיד המחלקות לשירותים חברתיים בהתמודדות עם העוני- עוני כבעיה חברתית אינו מהווה נושא המצוי בטווח אחריותם ואנשים החיים בעוני אינם נתפסים כאוכלוסיית יעד מוגדרת. מערך השירותים המסופק על- ידי המחלקות מלמד, כי לתפיסת אחריות המחלקות שני היבטים:

1. מתייחס ליצירת התנאים התשתיתיים והאישיים, אשר באמצעותם הפרט העני יכול ואמור לממש את אחריותו האישית בהתמודדות עם העוני
2. ההיבט השני מתייחס לפעולות המסייעות למדינה לממש את אחריותה כלפי אנשים החיים בעוני בשתי צורות: אספקת מידע, במובן של התרעה על השפעות המדיניות והעלאת הצעות לגבי השינויים שיש לבצע במדיניות, ובסיוע לעמותות המספקות לאנשים החיים בעוני צרכים בסיסיים כמו מזון, תרופות ועוד.

השילוב של המאפיינים שצוינו לעיל מתחם את מעורבות המחלקות לשירותים חברתיים בתחום העוני בעיקר בפעולות בעלות אופי פרטני של סיוע אישי להישרדות על-ידי הספקת מזון, תרופות וסוגי עזרה אחרים; וסיוע להיחלצות מעוני על-ידי הקניית כלים אישיים שונים להשתלב

בעבודה.

• לסיכום, ממצאי המחקר מצביעים על 3 תובנות עיקריות בהקשר:

1.מנהלי המחלקות אינם תופסים את העוני כבעיה בתחום אחריותם . מנהלי המחלקות עוסקים יותר בסיוע לאנשים החיים בעוני, כדי לאפשר להם להתקיים במצבם ואינם מפנים את המאמץ לחילוצם מעוני.

2.מנהלי המחלקות עורכים אבחנה בין עניים כרוניים, עניים חדשים ועניים עובדים. בבסיס האבחנה הזו עומדת הפרשנות לאופן בו הפרט העני מתייחס לעבודה כערך חברתי וקוד התנהגותי.

3.בפועל ניתנים במחלקות לשירותים חברתיים של הרשויות המקומיות שירותים לעניים כפרטים והם מונחים, בדרך- כלל, על-ידי התפיסה הפרטנית וההכרה שיש לעזור בעיקר למי שמוכן לעזור לעצמו.

• מסקנות: ממצאי המחקר מצביעים על כך, שעל מנת שהמחלקות לשירותים חברתיים תוכלנה למלא תפקיד משמעותי בהתמודדות עם העוני עליהן לשנות באורח יסודי את גישתן לנושא ולחדול להתרכז בעבודה פרטנית-משפחתית לצד פיתוח של גישה שתשלב בין ארבעפרקטיקות מקצועיות: הפרטנית, המשפחתית, הקהילתית ומדיניות.

לצורך זה המחלקות לשירותים חברתיים חייבות להכיר בכך שהעוני הוא בעיה חברתית המצויה בתחום אחריותן וכי כל סוגי העניים צריכים להיות אוכלוסיית יעד מוגדרת שלהן. כמו כן חייב לחול שינוי יסודי בתהליך ההכשרה של העובדים הסוציאליים כולל שילוב נושא העוני במסגרת תכני ונושאי הלמידה.

חמישים שנה להפעלת חוק הביטוח הלאומי - החגיגות יתקיימו בבית המשפט - מונדלק

בעבר תפקיד בית המשפט היה מחולק לשניים:

בירורים עובדתיים או משפטיים אשר התמקדו ביישום החוק בלבד.

פיתוח החוק על בסיס הנחותיו שלו עצמו ועל בסיס עקרונות היסוד של המשפט.

הדרך בה היו מתקבלים חוקים היתה דיאלוג או משא ומתן בין המדינה, ארגוני המעסיקים וההסתדרות.

לאחר 50 שנה לביטוח הלאומי, מערכת המשפט היוותה מקום מרכזי ליצירת מערכת הבטחון הסוציאלי. המדינה תיקנה בכוחניות חוקים הנוגדים עקרונות סוציאליים. חוק לא היה תוצר של מו”מ והסכמות כבעבר, אלא כלי כוחני שאחריו אין כלום! לא היה להסתדרות ולארגוני העובדים צד בענין. וכאן נכנס בית המשפט והפך להיות הכלי להכריע סכסוכים וחילוקי דעות כלכליים ופוליטיים!

• הדרך למאבק המשפטי על דמותה של מדינת הרווחה

בתחילת שנות ה-90 החלה בישראל מגמה של פיחות זכויות, ( פיחות יותר בנושא של דמי אבטלה) ובאותה עת קצבאות אחרות הורחבו. במצב זה, שבו הממשלה והכנסת מרחיבים את תחום הביטחון הסוציאלי, לא קמה התנגדות ממשית למדיניות זו, מכיוון שהתשתית שהניח מנגנון הביטוח הלאומי נתפסה כלגיטימית וראויה וגם מכיוון שציבור המשלמים לא היה מגובש דיו על מנת לפעול נגד מדיניות הרווחה. וכך קביעת אופיו והיקפו של הביטחון הסוציאלי נותרה בזירה הפוליטית.

• כל זה השתנה עם חוק ההסדרים.

חוק זה כלל לראשונה קיצוץ רחב היקף בענפים רבים של מערך הביטחון הסוציאלי.

יחודו של חוק ההסדרים הוא ריבוי המרכיבים בדבר חקיקה אחד. על חוק זה נמתחה ביקורת ציבורית ואקדמית על כך שהוא פוגם בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים.

הוא עוסק ברובו בוועדת הכספים ולא בוועדות המתמחות בחוקים שהוא מתקן,כרוך בהצעת חוק תקציב אשר דחייתו מעמידה את כהונתם של חברי הכנסת בסכמה ואינו נגיש לציבור הרחב.

ניתן לדמות רפורמה זו לרפורמה פרו-אקטיבית, התקפית, אשר לעיתים הוצגה כצורך שאינו ניתן לערעור בשל מצבה התקציבי הקשב של המדינה. אך לעיתים כרפורמה חברתית החורגת מן הצורך באיזון תקציבי, היא נועדה לצמצם את מוסדות מדינת הרווחה ולהטיל אחריות על פרטים לדאוג לעצמם תוך כדי צמצום מחויבות המדינה ושימור הסדרי הביטחון הסוציאלי למקרים קשים הראויים לתמיכה חברתית.

החוק משמש אמצעי לעקיפת דיאלוג חברתי וצמצומן למינימום. וכל שנותר הוא הוא לנסות ולתקוף את דבר החקיקה לאחר מעשה.מה שלא הושג בזירה החברתית בטרם נחקק החוק נוסה בזירה המשפטית לאחר חקיקת החוק.

• הדיון המשפטי על הרפורמה

הטענה העקרונית של העותרים נגד המדינה היא פגיעה בזכות לכבוד ובעוד זכויות אדם.

למרות ההכרה בקשר בין ביטחון סוציאלי לזכויות יסוד בית המשפט מצמם את התערבותו בדרך כך שההתייחסות לזכויות קיימות (בעיקר הזכות לכבוד) כאל זכויות המגנות על המינימום הנדרש

לקיום ולא מעבר,באמצעות קביעה הגורסת שהזכות לביטחון סוציאלי היא תלויית משטר ולפיכך אין בכך מניעה משינוי משטר הרווחה לכיוון הניאו ליברלי והכרה במרחב גדול של מידתיות המאפשר לפגוע בזכויות היסוד מטעמי תקציב ואינטרסים חברתיים אחרים.

• איפיון משפוט המאבק על דמותה של מדינת הרווחה הישראלית

- מִשְפּוּט = תהליך שבו נורמות חברתיות כלכליות ופרופסיונליות מתערערות, ובתגובה יש נסיון להיעזר בכלים משפטיים כדי להשלים את החלל שנוצר

.

- יש מספר חסרונות בכלי המִשְפּוּט – הוא פוגע באפשרות של הציבור להיות מעורב בתהליך (שכר

גבוה, סירבול, קושי בהבנת הדיון) וכו'.

• השלכות המשפוט החדש על עיצוב דמותו של הביטוח הלאומי בישראל

בהערכת תהליך המשפוט יש להתייחס לשני מרכיבים:

1.מרכיב ההתקפה במִשְפּוּט: שימוש בחקיקה על מנת לעקוף את ההידברות בחברה האזרחית

תפיסה זו מחוברת לתפיסה של צמצום הספרה הציבורית והגדלת הספרה הפרטית,כלומר אחריות אישית מועדפת על פני סולידריות חברתית.

2.מרכיב הגנה במִשְפּוּט: מתגוננים מפני חקיקה מהירה וכוחנית על מנת לצמצם את הסדרי הביטוח הלאומי, במקביל לצמצום תפקוד החברה האזרחית בתהליכי גיבוש המדיניות האזרחית. המִשְפּוּט נותן קול לאלו שנלקח מהם הקול בתהליך החקיקה.

סיכום

במהלך 50 שנה נסללה דרך ארוכה הנובעת הן מהתפתחויות במערכת המשפט והן מהתפתחויות ערכיות בחברה הישראלית והשפעות גלובליות עליה. בניגוד לגישה האוניברסאלית, שחוק הביטוח הלאומי רצה לכונן בעבר, יש היום מעבר לקטגוריזציה ולסלקטיביות (תהליך המלווה בהפרטה).

תהליך המשפוט הוא חלק אינטגראלי מתהליך זה.

תפיסותיהם של הפונים ה"ותיקים" ללשכת הרווחה את העו"סים- מיכל קרומר נבו, ורד ואחרים

תפיסות ביחס לקבלת עזרה מהלשכה:

1. קבלת עזרה קונקרטית- היו שהעידו כי לא קיבלו עזרה. עיקר העזרה היה בציוד בסיסי חיוני והפונים הלינו כי גם כשניתנת עזרה זה לא מספיק.
2. תיווך- דו"חות סוציאליים, מכתבי המלצה, סיוע משפטי וכו'. ניתן לעיתים רחוקות, בצורה חלקית שלא הביאה לפיתרון ממשי ומצב המצוקה נותר בעינו.
3. עזרה טיפולית- תואר כעזרה של ממש, ללא הסתייגויות.

ציפיותיהם של הפונים מהלשכה:

1. עזרה כלכלית-עולה תחושת חשדנות ומירמור כלפי העו"סים (לא נותנים כסף כדי לא להרגיל את הפונים). אכזבה גם אצל אלה שקיבלו עזרה אך העזרה הסתיימה מוקדם מדי. פונים מצפים לעזרה גם בחינוך הילדים ובמציאת מסגרות לילדים.
2. יחס אנושי הולם- של אמון ורגישות לסבלם. אמירת אמת נתפסת כמרכיב משמעותי. ציפייה לייזום של העובד, כלומר שיבחין שמצב המצוקה החריף גם אם לא אמרו לו. קיימת תחושה שלא מאמינים לפונים
3. תנאים המאפשרים אינטימיות- קביעות העו"ס, פניות העו"ס, שמירת סודיות ונכונות לחרוג מן הסדר הבירוקראטי. באשר לסודיות, התנאים הפיזיים בלשכה לא תמיד מאפשרים זאת. המרואיינים מודעים למידת הסודיות המובטחת להם.

דיון-
מחסומים:

• עולה כי הקשבתם של העו"סים אינה מספקת. יתכן כי העו"סים עייפו ומאסו באותם "הפונים התלותיים שאינם רוצים לעזור לעצמם" ולכן לא מקשיבים לסיפורים.
• העו"סים יכולים להגדירם בצורות שונות (אסירים, מכורים וכו'). "הגדרת העבודה" של העו"סים מתייחסת גם לסוג הטיפול המוצע- לכן, על העו"סים להגדיר, להתמודד ולהיאבק בעיקר בעוני.

דרכים להתגבר על המחסומים:

• עולה צורך בעשייה משותפת של עו"סים ופונים. העו"סים חשים כי הפונים לא הולכים לעבוד כי הם מתקיימים מהבטחת הכנסה וכי ניסיונות קודמים לשלבם בעבודה לא הצליח, לכן היחס לפונים הוא של חוסר אמון.
• פיתוח פרקטיקה של "התייצבות לצד הפונים"- העו"סים יציעו עצמם כשותפים למאבק בעוני למען הגשמת אותן שאיפות. כאשר חסרים משאבים, יעמדו העו"סים לצד הפונים במאבק לשינוי מדיניות. מדובר באימוץ סממנים של עבודה סוציאלית רדיקלית שמבינה את מצבי המצוקה כביטויים של המבנה החברתי הכללי.
• שותפויות למאבק לשינוי חוקים ותקנות- לדוג': חוק הדיור הציבורי.

המאמר של גוף

מאמר בעל מבנה של התחלה אמצע וסוף, הסוף חשוב מאד האמצע פחות.

מדבר על הסיבות למדינת הרווחה משני סוגים של נימוקים:

• נמוק מוסרי- נקודת המוצא שלו היא שתפיסת עולם תקבע את הצורה, האופי

והשרותים של מדינת הרווחה. עפ”י גוף – יש מוסר אוניברסלי של מדינה בתחום הרווחה. הוא מייצג תפיסה ארופאית שמאלנית מאד טיפוסית, מתנגדיו האשימו אותו באימפריליזים מערבי. נימוקו העיקרי הוא השיוויון והצדק. החברות במדינה דמוקרטית מחייבת התנהגות דמוקרטית

שהתושבים הנם חלק פעיל, שותפים בממשל. מערכת הרווחה צריכה לאפשר מימוש ערכים האלה ולהכליל את כלל החברות ובינהם המודרות בקבוצה, המדינה חייבת לאפשר להם להשתתף בדמוקרטיה. עפ”י גישה זו מדיניות זו אינה רק תגובה לאי שקט חברתי אלה נובעת ממהות הגישה הדמוקרטית.

• נמוק הכדאיות- שמדינת רווחה מביאה עימה צמיחה (יותר כסף לכלל האוכלוסיה) למרות טענת הכלכלנים שמדינת רווחה פוגעת בצמיחה עוד לא נראתה עבודה אמפירית שמוכיחה שמדיניות רווחה פוגעת בצמיחה. יש קשר בין עזרה לחלשים להצלחת העשירים. יכול להיות סיוע לעניים+ הצלחת העשירים (סקנדינביה– מדינות רווחה עם צמיחה גבוה), מצד שני מדינת הרוחה לא הראתה שוני ברמת הפשיעה\ עברינות.

גוף נותן רשימה של צרכים בסיסים שמדינה צריכה לספק ע”מ לאפשר השתתפות בחברה (סל מינימום) :

1. בריאות גופנית 7. בטחון בילדות

2. מזון ומים 8. יחסים ראשונים בעלי משמעות

3. מגורים 9. בטחון פיזי

4. סביבת עבודה לא מסוכנת 10 . בטחון כלכלי

5. סביבה פיזית לא מסוכנת 11. פיקוח על ילודה והריון בטוחים

6. טיפול רפואי 12. חינוך בסיסי