מדיניות רווחה 2 - מחברת סמסטר א -2008/9

חזרה לכלל החומרים

תודה אוסנת

מדיניות רווחה ושירותים II

יום שני 03 נובמבר 2008

המחלקות לשירותים חברתיים

שנה שעברה דיברנו על מערכות רווחה שונות בארץ- ביטוח לאומי, המערכת הלאומית המתוקצבת ע"י מיסים (שירותים לאומיים שהמימון שלהם לא מובטח) והמערכת הפילנתרופית. השנה נלמד על מערכת נוספת- מחלוקת לשירותים חברתיים שמתוקצבות ע"י הממשלה.

המצב היום הוא שבכל הרשויות המקומיות בארץ יש מחלקה לשירותים חברתיים. המחלקות האלו הם הכתובת המרכזית של ילדים בסיכון, נשים מוכות, בעיות תעסוקה, נכים, מפגרים, זקנה, עובדים זרים, בקיצור בכל צרה אפשרית. המחלקות הללו מטפלות במגוון עצום של אוכלוסיות ובעיות.

תקצוב המחלקות לשירותים חברתיים-

[הערת אגב שנוגעת לתקופת הבחירות: ממחקר שערך מוניקנדם עולה כי לא היה הבדל בין שמאל וימין בחלוקת התקציבים למחלקות (בין 84 ל97). הסיבה היא, בין השאר, שאנשי האוצר נשארו אותם אנשים].

החוק לא מגדיר בצורה ברורה מהי עבודת המחלקות. לכן בפועל יש הבדלים גדולים בין השירותים הניתנים במחלקות הרווחה השונות. לדוגמא: בת"א יש טיפול בעובדים זרים ובשאר המחלקות לא. דוגמא נוספת היא ניידת בריאות לזונות- יש בת"א ובאחרות לא. מנהל מחלקה עם יוזמה יכול לפתח המון דברים שמנהל אחר לא יפתח. משום כך קשה לדבר ולהגדיר את עבודת המחלקות.

חוסר ההגדרה הברורה בתפקיד המחלקות הוא מצד אחד חיובי כיוון שהוא פותח פתח ליוזמות רבות. מצד שני חוסר ההגדרה יוצר אי ודאות בהקצאת תקציבים. אם התפקיד היה מוגדר היה גם תקציב מוגדר אבל כשהתפקיד לא מוגדר התקציב שלו לא מובטח.

הנחיות בתע"ס בנוגע לתקציבים- התע"ס (תקנון עבודה סוציאלית) קובע מי האוכלוסיות שצריך לטפל בהן. המשמעות של ההנחיות בתע"ס היא שהממשלה מקצה לנושא הזה תקציב. לא בהכרח מספיק תקציב, אבל יש תקציב מסוים. התקציבים שיש ילכו למה שמוגדר בתע"ס, כלומר דברים שלא מוגדרים בתע"ס לא יקבלו תקציב.

את הכסף שנותנת הממשלה יש להשקיע בתחום שאליו התקציב יועד. משרד הרווחה מגיש את התקציב שלו לאישור הכנסת. התקציב הוא החלטה של הכנסת ולכן הרשות המקומית חייבת להישמע לכך.

אף פעם אין מספיק כסף- הצרכים בחברה תמיד יעלו על סך תקציבי הממשלה. הקצאת תקציבים לצרכים תלויה תמיד בנכונות של האזרחים לשלם מיסים. בישראל המוכנות לשלם מיסים נמוכה מאשר באירופה. בהיעדר תקציב, המדינה צריכה לקבוע סדרי עדיפויות. בפועל יותר מ 50% מתקציב המדינה הולך לצרכים חברתיים ועדיין תמיד תמיד תמיד יהיה חסר כסף למשהו.

מקורות התקציבים-

  1. תיאורטית- לפי התקנות הפנימיות של משרד הרווחה רשות מקומית מקבלת מהממשלה 75% וצריכה להשלים 25% מגביית המיסים העצמאית שלה. סך גודל התקציב נקבע לפי גודל האוכלוסייה ולפי מדד של העוצמה הכלכלית של הרשות. רשות חלשה יותר תקבל יותר תקציבים.
  2. במציאות- יש רשויות מקומיות שמרצונן הטוב מוסיפות מתקציבן כסף מעבר ל 25%. לעומת זאת יש מועצות אזוריות קטנות שבהן מערכת גבייה פחות טובה והן לא נותנות את חלקן. הממשלה לא מפעילה סנקציות על מועצות כאלה בגלל עניינים פוליטיים.
  3. מעבר ל75% של הממשלה ו25% של הרשות, יש גם מקור מימון נוסף. ברשות המקומית יש נציגים של מפלגות פוליטיות. נציג שיש לו כוח פוליטי יכול לבקש תקציבים משרי הממשלה ולקבל תוספת תקציב מעבר ל 75% הבסיסיים.
הכוח הפוליטי של הרשות המקומית הוא גורם דומיננטי בקבלת התקציבים. הוא הגורם להבדלים עצומים בין רשויות מקומיות בתקציבים של רשויות באותו גודל והרכב אוכלוסיה.

המסקנה: אי אפשר לפעול בצורה יעילה בתחום הרווחה מבלי לקחת בחשבון את העולם הפוליטי. צריך להבין שזו הדרך המקובלת והתקינה בה פועלים הדברים.

בתחום העוני הממשלה נותנת את הסכום הנמוך ביותר האפשרי מבחינה פוליטית. השאיפה של המדינה מאז ומעולם היא לתת כמה שפחות. בקנה מידה עולמי ישראל נותנת את הסכום הנמוך ביותר להבטחת הכנסה.

לגבי אוכלוסיות אחרות ישראל נותנת יותר. במקור בבט"ל המטרה הייתה השגת שקט חברתי, אך כיום נותנים סכום שהוא מעבר להשגת שקט חברתי. עניין זה הוא תוצאה של קבוצות לחץ. לדוגמא- זקנים ידעו להתארגן ולכן קיבלו יותר תקציבים (מפלגת הגמלאים).

כמה מתוך 50 האחוזים של תקציב הממשלה שהולך לצרכים חברתיים, מקבלות האוכלוסיות הנזקקות בלשכות הרווחה?

1985- מתוך כל התקציב לשירותים חברתיים רק 5.2% הלך למחלקות לשירותים חברתיים.

2007- התקציב גדל ל 9.3%, כלומר התקציב כמעט הכפיל את עצמו.

מהנתונים עולה כי יש עליה בהקצאת תקציבים לצרכים העולים בלשכות. השאלה אם זה הרבה או מעט זו פונקציה של כיצד הציבור תופס את האוכלוסיות הנזקקות. רוב הציבור תופס את האוכלוסיות האלו כאוכלוסיות עם לגיטימיות נמוכה, כלומר "זו בעיה שלהם". אם הציבור תופס את הזקנה כאוכלוסיה שחייבים לעזור לה, יהיה תקציב יותר גדול לתחום. יש קשר ישיר בין מידת האהדה של הציבור לאוכלוסיה מסוימת לבין ההקצאות התקציביות. היכולת של עו"ס לשווק ציבור מסוים משפיע ישירות על התקציבים שמקבל אותו ציבור. השיווק הוא קריטי בהכרעת התקציב. בכל רשות מקומית הציבור חושב אחרת ובהתאם לכך גם תהיה חלוקת התקציבים באותה רשות. לדוג' בגבעתיים יש יותר תקציב לזקנה מאשר ברשויות אחרות בגלל העדפות האוכלוסייה.

יום שני 10 נובמבר 2008

בפלאיירים של הבחירות לרשויות מקומיות אפשר לראות את העניין שדברנו עליו בשיעור הקודם- התקצוב ללשות רווחה יהיה בהתאם למה שהציבור נותן לו לגיטימציה.

הפליירים מעידים על מה המועמדים חושבים שהציבור חושב. אם לא מזכירים תחום מסוים, סימן שהם חושבים שהנושא לא אטרקטיבי ולא ימשך להם מספיק מצביעים. המסקנה היא ששירות שרוצה להתקיים חייב קודם כל למכור את עצמו להנהגה הפוליטית המקומית. יכולת פוליטית למכור את השירות להנהגה המקומית היא המפתח להצלחה של שירות. בפליירים רואים שנושא החינוך והנוער מוזכרים הרבה, אך נושאי הרווחה בקושי מוזכרים. במקרה הטוב מוזכר נושא הרווחה, אך זה בפירוש לא נמצא בראש סדר העדיפויות.

כל שירות סוציאלי ניזון כספית ומוסרית מציבור כזה או אחר. אפשר לתת תרומה ואפשר גם בלגיטימציה שהציבור נותן לשירות מסוים. לכל שירות יש גוף תומך. שירות שרוצה להתפתח הוא חייב לדאוג שהאנשים בסביבתו יתמכו, יפנו בשמו לתקשורת, יילחמו בשבילו, יתרמו לו, יפתחו אותו.

אין הבדל בין מנהל שירות שעובד מול רשות לבין עמותה שעובד עם מנהל בנק- שניהם צריכים לערב, לשכנע, לגרום לעניין. הכישורים הפוליטיים הם קריטיים ולכן שירות רוחה מצליח הוא שירות שיודע למכור את עצמו ולהראות מהם הצלחותיו. צריך לדעת להראות כמה ילדים לא מכורים לסמים, כמה ילדים הולכים לבית ספר ומוציאים בגרויות. אפילו שירות כמו בית סוהר צריך לדעת למכור את עצמו, בודאי בבתי סוהר מופרטים.

הגדרות:


ההבדל בין שירות חברתי אישי לשירות לא אישי-

יש שירותים רבים שניתנים על בסיס של שירות ליחיד אך אין בהם שימוש ביחסים בין אישיים ולכן הם אינם שירותים חברתיים. לדוג' אוניברסיטה.

המחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית היא מחלקה שמאפשרת שירות אישי. עבודה קהילתית גם היא נחשבת שירות אישי משום שאת המיומנות מפעילים על כל אחד מהפעילים בנפרד. אי אפשר להיות עובד קהילתי מוצלח בלי כישורים בין אישיים.

המתח במושג שירות חברתי אישי-

ליבו של השירות הסוציאלית ברשות המקומית הוא ההתייחסות לכל אדם כיחיד ומיוחד. מצד שני, המילים שירות ציבורי אומרות שבשירות יש חובה לתת יחס שווה לכל אחד בלי העדפה של אחד על פני האחר. אין דבר כזה שמישהו מקבל יותר (יחס/ תקציבים) כי יש לו יותר אפשרות לשיפור.

המשמעות היא שהציפייה לשירות שווה עומדת בסתירה לתפיסה האישית. לכן פונה יכול לבוא ולהתלונן למה הוא לא מקבל מה שאחר כן קיבל. זהו מתח מתמיד שאין לו פתרון.

התשתית החוקית של המחלקות לשירותים חברתיים-

השאלה היא מהם החוקים שביצועם נמצא בתוך המחלקות לשירותים חברתיים.

קיימים 3 סוגי חוקים:

1. חוקים הגנתיים- חוקים המגנים על אוכלוסיה שיש חשש שתיפגע- זקנים, ילדים, חסרי ישע.

2. חוקים מעניקים (אין במאמר שצריך לקרוא)- חוקים שקובעים שלאוכלוסיות מסוימות מגיעים זכויות מסוימות. דוגמא מרכזית- חוק הסיעוד.

3. חוקים טיפוליים- חוקים שמחייבים טיפול באוכלוסיות מסוימות, לדוגמא עוברי חוק (החובה להתייצב בפני קציני מבחן).

ßמערכת החוקים החברתיים בישראל היא מפותחת, ענפה, טובה ומקיפה (כל הכבוד לנו).

השפעת החקיקה על השירות-

הלשכה נותנת שירותים שבאים לממש חוק, כלומר פקידי(ות) סעד1 הם עו"ס בכירים שקיבלו אישור/ מינוי של שר הרווחה שהוא רשאי לפעול בהתאם לחוק. לדוגמא חוק שבא להגן על ילדים, פקיד הסעד רשאי להורות למשטרה לפרוץ לבית ולהוציא את הילדים והמשטרה חייבת לציית. פקיד סעד בתחום הזקנה רשאי להכניס אדם זקן למוסד בניגוד לרצונו אם הוא חושב שבצורת חייו הוא פוגע בעצמו.

פקיד הסעד הוא עו"ס עם סמכויות חוקיות משמעותיות מאוד. הוא יושב בלשכה ברוב המקרים ותוך כדי טיפול בפונה אחר הוא מקבל קריאה דחופה שהוא חייב לטפל בה. כלומר עבודות כאלה תמיד יקבלו עדיפות על עבודות שצריכות להתבצע באופן שוטף. עם החקיקה ההולכת ומתרחבת רואים שינוי גדול בעבודת הלשכה. חלק גדול בעבודה היא עבודה שחייבים לעשות כי יש חוק, ופחות טיפול באוכלוסיות שצריכות טיפול מסוג אחר. יש הטוענים כי כיום יש עודף חקיקה שמביא לחוסר מענה לאוכלוסיות שצריכות טיפול שוטף. הדבר מביא להתמעטות לא רצויה של פעולות מניעה. החוק עוסק במשברים ולא במניעה. לכן במקום מסוים חייבים לעצור את החקיקה.

בארץ מתקרבים למצב באנגליה- השירותים הסוציאליים באנגליה היו בעבר הטובים בעולם. היום הם רק עוסקים ב"כיבוי שריפות" בשירות החוק.

דוגמא דומה לכך מעולם הבריאות- אם היו מעניקים פחות כספים לתרופות חדשות בסל התרופות, ובמקום זה היו נותנים יותר לרפואה מונעת, היו מצליחים להציל יותר אנשים.

יום שני 17 נובמבר 2008

לקרוא למבחן (השמות עוותו מן הסתם):

1. רוזוליו 2003

2. קופ (או משהו שנשמע דומה) 2007

3. עופר 2000

4. גל 1998

5. קופ 2007

6. גדרון ולזר 1998

7. מוניקנדם וברמן 1996

8. לוסטיג וגבעון

9. יעקובסון 2000

10. מוניקדם 2004

11. מונדילק 2004

בעקבות שאלה שנשאלה לגבי מניעה מול טיפול בבעיות נקודתיות:

ההבדל בין שירותים ציבוריים לארגונים לא ציבוריים (כמו עמותות)-

המחסור המתמיד במשאבים מביא לצורך בהגדרת סדרי עדיפויות. הציבור מצפה שגם ברווחה יעשו את המקסימום במצב הנתון. אם יוכח שזה עובד אולי יתנו עוד.

כשמקימים עמותה מנהל/ מקים השירות קובע לעצמו במי הוא מטפל. כשיש פונים שלא מצליחים לטפל בהם תמיד יאמרו שאין מספיק כסף (למשל לכוח אדם נוסף). השירות הלא ציבורי מוגבל ע"י הבסיס הכלכלי שלו. כשמסתיימים המשאבים, נסגרת הדלת והוא לא ממשיך לטפל או לקבל מטופלים נוספים. העמותה מחויבת למי שנמצא ברשותו ולא מחויב לבעיה כולה (כבעיה ארצית כוללת).

הערה נוספת לגבי הארגונים הלא ציבוריים- הם מחויבים לשלם משכורות על סמך תזרים המזומנים שלו. אם אין לא כסף בעו"ש בבנק הוא לא יוכל להעסיק כוח אדם נוסף.

ארגון ציבורי/ ממשלתי עובד בצורה אחרת. ארגון ששייך לממשלה הוא ארגון שאחראי על נושא מסוים. לדוגמא- המשטרה חייבת לספק מערכת כליאה לכל מי שבית המשפט שולח אותו לשם. היא לא יכולה לומר שאין מקום, אין כסף, אין כוח אדם וכד'. מנקודת מבטו של הציבור- גם אם אין מקום עדיין זו הבעיה של המערכת הציבורית והיא חייבת לפתור את זה.

כשיש בעיה הלשכה מצופה לתת מענה ברור. עובד בלשכה לא יכול להגיד שהוא לא מטפל באנשים. הוא מוצף והוא לא יכול לעצור את ההצפה, הוא מחויב להמשיך לתת שירות. כאן ההבדל בין שירות פרטי לשירות ציבורי.

המשמעות של ההבדל-

מחקר שעשה מוניקנדם ואחרים- האם מנהלי לשכות רווחה חושבים שבעיית העוני נמצאת באחריותם. לפני 4 שנים 100% ענו שהם מטפלים בעניים אבל הם לא מטפלים בעוני שלהם. העוני לא נתפס כנושא שיש לטפל בו. הסיבה- אין פנאי לטפל בו.

לדעת המרצה הארגונים הציבוריים צריכים להתנהל כמו ההתנהלות העסקית- לתת שירות רק לפי יכולתם. הדבר יחייב לעשות סדרי עדיפויות ולארגן בצורה נכונה את הדברים. כך לא כולם יקבלו טיפול אבל מי שיקבל יקבל טיפול נכון יותר.

במחקר שאלו את מנהלי הלשכות מה תפקידם וכולם ענו שהם יודעים שהם צריכים להתעסק במדיניות וכד' אבל לא מגיעים לזה, מטפלים במה שיש עכשיו. קשה מאוד לשנות מדיניות כי עבודה סוציאלית היא לא מקצוע פוליטי.

היום כבר יש יותר התעסקות בנושאי מדיניות וארגון ואם היו בודקים היום התשובה כבר לא הייתה ב 100%.

אם לא נעשה סדרי עדיפויות העבודה תהיה רדודה ולא מקצועית. אם היינו באים לרופא והוא היה נותן לנו תשובה שטחית ורדודה בלי בדיקה מעמיקה רק כי יש לו יותר מדי מטופלים, הלא היינו מקבלים אותו. רופא כזה מוזיל את המקצוע ולא נותן טיפול איכותי. מקצוע שמכבד את עצמו יודע לומר מה הוא מסוגל לעשות ומה הוא לא מסוגל לעשות.

בשירות המבחן למבוגרים קבעו תקן- לכל קצין מבחן יש מספר מסוים של תיקים שהוא יכול לטפל בהם. זה לא התקבל באופן חלק אבל כיום זה כבר התקבל והשירות יותר איכותי. ככה זה מקצוע שמכבד את עצמו.

הלחצים לקבל את כולם מגיעים:

  1. מהעובדים הסוציאליים שלא יכולים להגיד לא
  2. לחץ מהציבור- מנהל לשכה שמסרב לטפל מעמיד עצמו בקונפליקט ישיר עם הציבור
  3. לחץ מהמוסדות- משרד הרווחה.

שיעור השלמה- מדיניות רווחה- 24/11

אנשי משרד הרווחה, אקדמאים, עובדי לשכות, וכל הקבוצות הנוגעות בסוגיה יושבים ביחד בוועדה, כדי לדווח האם צריך לקבוע סדרי עדיפויות. אנשי הטיפול חשבו שצריך לקבוע סדרי עדיפויות, לעומת זאת רק חלק מעובדי הלשכות חשבו כך.

בנושא החוקי: חשש שעובדים בשטח יתעסקו יותר בביצוע חוקים ולא בטיפול באנשים. חשוב שיהיה חוק, אך יש בעיה אחרת, מחיר של חוק זה שבאופן טבעי יטפלו רק באלה שכולל החוק, וזה מוציא אחרים החוצה.

יש היום מחשבה חוזרת האם צריך להמשיך בכיוון הזה של חקיקה אם זה פוגע במקום אחר. יש בעיה נוספת והיא ההיבט של המחוקק (הכנסת, משרד האוצר), הנטייה היא לתת תקציב קודם למקומות שכלולים בחוק.

נושא העוני: חלק מהלשכות מתחילות לטפל בבעיית העוני- יש הבדל בין זה לבין טיפול באנשים עניים, כי בעיית העוני נובעת מדברים לאומיים- כמו אבטלה וכו'. הלשכות לא יכולות לטפל ברמה כזאת. מה הן כן צריכות לעשות? לטפל בתוצאות העוני. תוצאות העוני כמו מחשבות ודאגות, האם יהיה לי אוכל וכו'. העובדה שאדם עני לוקחת ממנו הרבה מאמץ נפשי. עוני זה לא רק מעמד, אלא זה גורם לאדם להיות עסוק בעניינו. ההתעסקות בעוני תופסת הרבה מקום בראש, פחות פנאי להתמודד עם בעיות אחרות. ילד מוכה עני לא שווה לילד מוכה עשיר. המחשבה לצמצם את תופעת העוני כמעט לא קיימת בלשכות.

מה קורה כששואלים אנשים, אתה עני? עשו את זה והפונים ענו לעניין. חלק אמרו כן וחלק לא. בדקו אם הפונה תופס את המילה כסטיגמה, או אם העו"ס תופס את זה כסטיגמה. וגילו שבעיקר העוסי"ם תופסים את זה כך, לפונים לא הייתה בעיה לענות. המצב של עוני מאיים על העו"ס, ובכלל להרבה אנשים. הסיבה היא שכמעט לכל אדם יכול להיות חשש שיגיע לעוני, יש פה מעורבות אישית.

עוני זה לא רק כסף, זה גם חברתי, וכל המסביב. ולכן זה מעניין לשאול פונים אם הם עניים. זה גם טוב כי לפעמים אני אגדיר אותו כעני אך הוא בכלל לא ירגיש כך.

עוד נושא בקשר ללשכות: יש אי שוויון גדול בין לשכות שונות בארץ, בין ת"א לפריפריה. מנסים לתת תמריצים לפריפריה אך זה נורא קשה , ולא עובד.

בעיה נוספת היא בעיית המגזר השלישי, הבעיה היא שהם לוקחים את האוכלוסייה שנוח להם לקחת.

עוד בעיה היא שכשהמדינה מספקת שירות היא משתדלת שזה יהיה אחיד בכל הארץ, פריסה ארצית בכל מקום, אך עמותות לא מחויבות לשוויון. דוג': היום שדרות מאוד אטרקטיבית לעמותות, יש הרבה עמותת אך 20 ק"מ משם אין עמותות כמעט. נושא זה פוגע בשוויון בשירותים, זה כך אפילו בערים הגדולות. "..." (לא היה כתוב) נתן לדוגמא מחקר שעשו פה שגילה שהרבה יותר קל להיות נזקק למזון במרכז כי פה יש הרבה יותר עמותות מזון בפער מדהים, וגם איכות האוכל יותר טובה.

דבר נוסף: במישור המקומי מקדישים הרבה יותר זמן לתאום..., במקומות האטרקטיביים, איפה שיש המון עמותות, יש הרבה בזבוז מנהלי??, כי שיש הרבה ארגונים צריך לוודא שיעבדו ביחד- לא כפול ולא אחד נגד השני.

הזכיר את נושא המחשוב, אמר שעכשיו זה הולך להשתפר, אמר שכשאין מחשוב זה ממש פוגע בפונים.

הוא אמר שהסודיות זה עניין מיושן. שהיום אין כבר כ"כ סודיות, כי מידע זה דבר זמין כ"כ, וגם שופט למשל יכול בהחלטה של רגע לבטל סודיות על משהו. ברירת המחדל היא לפתוח סודיות לא לסגור. זהו נושא לא פשוט. למשל: אישה שאמרה לעוסי"ת שיש לה בעיות, יכול שבמשפט גירושין יחשפו את המידע הזה והעו"ד יתן את זה לבעלה. העניין הוא שהמידע הזה לא מעניין אף אחד ולכן אין עליו חיסיון כמו אצל עורכי דין.

הראש של ארגון שתלוי בתזרים מזומנים שונה מראש של ארגון ממשלתי, שעובד לפי תקציב. בארגון שעובד לפי תזרים מזומנים בודקים את העלות של פעולה כקריטריון לעשייתה. אם אין כיסוי תקציבי מובטח לפעולה אצטרך לבדוק אם יש עודף תקציבי בארגון, או שנחשוב על דרך פעולה אחרת. כשיש תקציב אין דאגה, יש משכורת. הגמישות של ארגון שעובד לפי תקציב הרבה יותר גדולה. במישור המקומי- גמישות הלשכה גדולה בהרבה מגמישות של עמותות. המרכזיות של חשיבה מנהלית הרבה יותר גדולה כשיש הרבה ארגוני מגזר שלישי.

שיתוף לקוחות

..... אמר שצריך להבדיל לצערו בין המלל לבין מה שקורה בפועל. מבחינת העובדים הנושא לא ממריא, למרות ניסיונות רבים, נורא קשה לשתף פונים בהחלטות כלליות. הרבה פעמים לפונים אין ראיה מספקת ידע וכו',וזה בזבוז זמן וכוחות, מוניקדם אמר שזה נושא חשוב אך גם כבד. היום בלשכות אין הרבה מקום לשיתוף לקוחות.

הפער בין שירותים לאוכלוסייה הערבית והיהודית בארץ

זו עובדה פה שהעברים מקבלים פחות , הסיבות:

  1. חוסר גבייה של ארנונה
  2. רמת העוני שם גבוהה יותר
  3. יש פחות עוסי"ם ערבים ופחות עוסי"ם שמוכנים לעבוד עם ערבים
  4. אצל ערבים מוסלמים יש פחות מקבלי בגרות, פחות שנות לימוד ואקדמאים, יותר אבטלה ושכר מינימום
  5. משפחות גדולות יותר
  6. רמת שירותים נמוכה במגזר הערבי: מעורבות פוליטית, כשהפוליטיקה נכנסת לשירותים יותר מידי, זה פוגע בעקרונות השיוויון ועקרונות הע"ס.
  7. ברשויות ערביות הקשר הוא חמולתי וזה פוגע בתפקוד השירותים.
מוניקדם אמר שהוא מקווה שאין כוונה של המדינה להפנות פחות כסף לערבים. וזו בעיה כי אז יש הרבה יותר בעיות, הוא רואה כאם שיפור בזמן הקרוב, הוא חושב אישית שזה לא בסדר

יום שני 01 דצמבר 2008

הדרך השלישית

הדרך השלישית היא ניסיון להתמודד עם הנושא של גבולות כלכליים חופשיים, סחר חופשי, זרימת כספים בין גבולות.

ישנם שתי אידיאולוגיות בולטות בהקשר של כלכלה:

1. סוציאל דמוקרטית- מטרת המדינה היא לאפשר ולבנות מנגנונים שהפעלתם מבטיחה חיים סבירים לכל האזרחים והתושבים במדינה. מטרה הכלכלה ומדינת הרווחה היא חלוקה מחדש של העושר והמשאבים בחברה, במטרה להשיג רמה מסוימת של שוויון בכדי שכלם יוכלו לחיות בצורה מכובדת. לשם כך משתמשים במערכת המיסוי המגבילה את חופש הפרט. לדוגמא באירופה נותנים לעניים שבוע חופש.

2. קפיטליסטית- ליברלית- מטרת החברה היא לאפשר לכל אחד לממש את עצמו, למקסם את יכולתו. גביית המיסים היא מינימאלית ונועדה לספק רשת ביטחון בסיסית ביותר עבור כל ה"לא מוצלחים". הגישה הזו לא באה לשנות סדרי עולם בניסיון ליצור שוויון.

אלו 2 הגישות הקיצוניות. יש גם גישות ביניים.

המשמעות הערכית של כלכלה היא שכלכלה היא דבר חיוני שאסור להפריע לו. הכלכלה היא מה שמביא את העושר לחברה. לפי האידיאולוגיה הכלכלית אם לא תהיה התערבות בשוק הוא יסדר את עצמו (הכלכלה תסתדר מעצמה באמצעות "היד הנעלמה").

לפי הגישה הסוציאל דמוקרטית המדינה צריכה להתערב בכוחות הכלכליים ולהפעיל רגולציה גבוהה יחסית. דוגמא להפעלת רגולציה- תעריף אחיד שהממשלה קבעה לחברות הסלולאריות, שליטה על מחירי הדלק. יש תחומים שלמים בהם הממשלה מפעילה רגולציה. היא נכנסת לתוך תהליך כלכלי ומווסת אותו וכך מתערבת בהתנהלות השוק החופשי.

תפיסת של שוק החופשי ללא התערבות המדינה היא תפיסה קפיטליסטית.

ישנו ויכוח גדול מה עדיף- התערבות או שוק חופשי.

מחירי הטיסות בעבר בארה"ב היו מפוקחים. הסיבה לכך הייתה שאיגוד העובדים היה מעוניין במקום עבודה ושכר מובטחים. הרצון הזה סותר את עקרון "היד הנעלמה". חברה עסקית מעוניינת תמיד להוריד את שכר העובדים כדי להרוויח כמה שיותר ולכן אינטרסים של איגוד עובדים סותרים את התנהלות השוק החופשי.

ארה"ב כמדינה ראתה שהיא מתחילה להפסיד מול חברות תעופה אחרות בעולם בגלל כוחם של איגודי העובדים. נוצר לחץ כלכלי והנשיא פיטר קבוצה גדולה מאוד של עובדים (שם במקומם חיילים. איגודי העובדים פורקו ומאז אין רגולציה בחברות התעופה.

התהליכים הכלכליים בכל העולם מושפעים מאוד מהגלובליזציה- כוחות השוק הבינלאומיים.

אי אפשר היום לדבר על עבודה סוציאלית בלי להתייחס לנושא של גלובליזציה וכוחות שוק. לדוגמא- משבר כלכלי יביא לעליה באבטלה ובהתאבדויות (כל אחוז של עליה באבטלה מביא לעילה של אחוז בהתאבדויות).

התמודדות המדינה עם משבר כלכלי:

השאלה הגדולה היא כמדינה איך מתמודדים עם התהליכים הכלכליים. ארה"ב במקרה של חברות התעופה העדיפה להגדיל את הכלכלה על חשבון זכויות סוציאליות של עובדים. בצרפת לעומת זאת הייתה בעיה במגזר החקלאי והמדינה סבסדה בסכום מסוים את הענף, זוהי בחירה של העדפת זכויות העובדים על פני העוצמה הכלכלית (זאת בחירה שלא לומר לחקלאים שזאת בעיה שלהם כי זה לא כלכלי למדינה).

היום במדינה יש מלחמה בין ההסתדרות לאוצר בנוגע להתערבות המדינה במשבר. בסופו של דבר מה קורה בשטח היא אמירה אידיאולוגית של מדינה.

לא נכון לומר שבמדינות הקפיטליסטיות הכלכלה חופשית ובמדינות הסוציאל דמוקרטיות היא. מה שצריך לבדוק זה לא האם יש רגולציה או לא אלא מי נהנה ממנה. בתפיסה האמריקאית היא שאם יש סיכון לבעלי ההון התמיכה תהיה בהם ולא בעובדים. התפיסה האירופאית היא לתת את התמיכה לעובדים ולא לבעלי ההון.

בארץ הרגולציה תומכת בבעלי ההון. המשכורות של הבכירים במשק נמדדות במאות מיליוני שקלים לשנה.

מהות מדינת הרווחה בחברה העכשווית

מהות מדינת הרווחה היא שהמדינה לוקחת על עצמה אחריות בתחומים שבהם היא בוחרת. למשל בארה"ב המדינה לוקחת אחריות על מערכת הבריאות.

הגלובליזציה משפיע על הרווחה.

דוגמא 1: כאשר חברה ישראלית מייצרת מוצר בחו"ל היא מייצאת/ מייבאת אבטלה, כלומר היא מגבירה את רמת האבטלה בארץ.

דוגמא 2: מחירי טיפולים רפואיים בארץ לעומת המחירים בעולם. הביטוח הממלכתי באנגליה משלם עבור ניתוח החלפת ברך בקטר, כולל נסיעות ושהות, וזה יוצא להם יותר זול מאשר לעשות את זה באנגליה. בתחומים מסוימים בארץ שולחים פענוח בדיקות לארה"ב כי זה יותר משתלם. טיפול שיניים בארץ זול בהרבה מטיפול שיניים בארה"ב, עד כדי כך שמשתלם לבוא לארץ בשביל זה. לסיכום- מה שקורה בארץ בתחום הבריאות מושפע ישירות ממה שקורה בחו"ל.

דוגמא 3: תופעת בריחת המוחות. מכשירים אנשי אקדמיה והם עוברים לחו"ל מסיבות כלכליות. הבעיה בארץ היא שאין אפשרות להשוות את משכורות הסגל האקדמי לרמה בארה"ב. אנחנו מוגבלים ביכולת שלנו להעלות משכורות כי מדינת ישראל יותר סוציאליסטית ומחויבת גם לשכבות החלשות, מה שלא קורה בארה"ב.

המדינות הסוציאל דמוקרטיות עומדות בפני דילמה קשה- האם בעולם הגלובלי אפשר לשמר את החברה תוך דאגה לחלשים. הדאגה לחלשים מונעת את היכולת להתחרות בשוק הכלכלי העולמי.

בחברה מודרנית יש בעיה לשמור את המדינות כמדינות סוציאל דמוקרטיות. בכל המדינות הסוציאל דמוקרטיות יש נסיגה של מדינת הרווחה.

גידנס והדרך השלישית

גידנס הוא כלכלן אנגלי שהציע דרך חדשה להתמודדות של החברות הסוציאל דמוקרטיות, וקרא לה "הדרך השלישית". הבעיה היא שהוא דיבר ברמת התיאוריה, הוא ניתח את התהליך לאחר שקרה.

גידנס ראה:

1. עובדים זרים בכל העולם. אם יש עובד פיליפיני בארץ, יש פחות אבטלה בפיליפינים, יותר אבטלה בארץ, ערך העבודה יורד, ייצוא כסף מהארץ לפיליפינים (כי עובד זר שולח כסף הביתה).

לעובדים זרים אסור להישאר בארץ, להתחתן, להביא ילדים, אבל זה עדיין קורה. זה תהליך שנוצר ע"י המדינה.

הנושא של עובדים זרים הוא נושא קלסי של גלובליזציה, אבל יש לו מחיר חברתי גבוה מאוד.

יש כאן אידיאולוגיה של מדינה- מדינת ישראל יכולה להחליט שהיא מעדיפה עובדים ישראלים בחקלאות למרות שזה מייקר מחירים, אבל היא בחרה שלא לעשות את זה.

הבחירה האידיאולוגית היא להגדיל מספר עובדים זרים ואבטלה בשביל להגדיל רווחים.

2. עליה בעוני במדינות אירופה. בין השאר, כתוצאה מהעובדים הזרים. בכל מדינות אירופה יש עליה בפערים החברתיים.

3. עליה בשנאת הזרים (קסנופוביה)- בכל מדינות אירופה. המשמעות היא שמבחינת הבריאות והתקינות של החברות הסוציאל דמוקרטיות יש סממנים מדאיגים מבחינה ערכית, תופעה מסוכנת ולא רצויה.

מתוך כל אלה הוא רצה להציע פתרון אחר שמתאים למדינות בעולם המערבי.

יום שני 08 דצמבר 2008

מאמרו של עופר- תמהיל שירותים:

(המאמר הוא חלק מהנושא של הדרך השלישית).

מדינת הרווחה החדשה הוקמה בתום מלחמת העולם השנייה כאשר אחת המטרות הי הבטחת רמת חיים בסיסית. אולם בשנות ה90 העולם השתנה. והשאלה המתבקשת היא האם התפיסה המקורית של מדינת הרווחה עדיין תקפה.

הביקורת על מדינת הרווחה הייתה שהיא עוצרת את הצמיחה. המוסדות פוגעים ביכולת המדינות להתחרות בשוק הגלובאלי. כשאין יכולת תחרות זוהי פגיעה כלכלית לאומית קשה.

דוגמא: כשיש ארגון עובדי טקסטיל אי אפשר לפטר עובדים ולייצר את הבגדים בסין בזול.

עופר הוא כלכלן חברתי (זן נדיר) שמנסה להתמודד עם הטיעון הזה.

עופר מתחיל ברשימה של מה מאפיין את מדינת הרווחה של שנות ה90. אחד האפיונים הוא האוניברסאליות.

אוניברסאליות- לכולם זכויות שוות ללא קשר למצב ההכנסה שלהם.

מטרות האוניברסאליות:

א. ע"י אוניברסאליות מונעים השפלה.

ב. מבטיחים שכל מי שצריך לקבל אכן יקבל (אפילו אם זה אומר שגם מי שלא צריך לקבל מקבל).

ג. אוניברסאליות אמורה להגביר את הסולידאריות-

פיתוח של הטיעון: כשהתחילה מדינת הרווחה היא נוצרה במטרה למנוע אי שקט חברתי. אם האזרח מרגיש לכידות (סולידאריות) הוא מזדהה עם השלטון וכך אפשר לשמור על שקט חברתי. הנחת היסוד של האוניברסאליות היא שאם האדם מקבל אז בתמורה הוא ירגיש סולידאריות. אם יש בטחון מהמדינה שלא מותנה בשום דבר (הכנסה וכד') אז האדם יזדהה עם המדינה. אם כולם ירגישו לכידות והזדהות עם המדינה, הרי שהדמוקרטיה מובטחת.

בתום מלחמת העולם השנייה הנחת היסוד היא שהשלטון הדמוקרטי נמצא בסיכון. דמוקרטיה שעובדת טוב היא דמוקרטיה שבה האוכלוסייה שותפה בה, למשל אחוז הצבעה גבוה בבחירות. אם לא יהיה אחוז הצבעה גבוה ייווצר מצב שבו אחוז קטן מהאוכלוסייה יקבע עבור כולם. מי זה עיוות רצון של הציבור שהציבור הוא זה שגרם לו. אחוז ההצבעה בכל העולם הולך ופוחת. ככל שאחוז המצביעים יותר גבוה, הדמוקרטיה יותר בריאה. אם אין הצבעה בבחירות אין לכידות וסולידאריות, למרות שמדובר על מדינת רווחה הפועלת עם עקרון האוניברסאליות. מסקנה: אוניברסאליות לא בהכרח מגבירה סולידאריות. אחוז ההצבעה הגבוה בבחירות בארה"ב דווקא לא מתיישב עם הטיעון הזה.

הבעייתיות באוניברסאליות:

לפי עופר המחלוקת הבסיסית בין מדינת הרווחה לגישה הכלכלית (שמאל וימין) היא שאלה של יעילות כלכלית מול צמצום עוני ושוויון הזדמנויות. הטענה שלו היא שבשביל יעילות כלכלית מדינת הרווחה צריכה להיות מצומצמת (ולא אוניברסאלית).

בסוף שנות ה40 היא הבטחת הכנסה, קצבת סיוע לנכים, קצבת זקנה ובחלק מהמדינות גם קצבת ילדים. בשנות ה2000 יש מערך מורכב בהרבה. יש ביטוח בריאות מפותח, דמי אבטלה ורבים אחרים. הפיתוח של מדינת הרווחה בימינו מפותח בהרבה ממה שהתכוון לו "דור המייסדים". עופר מעלה את השאלה האם לא עדיפה דווקא מדינת הרווחה המצומצמת.

הוא שואל איך מדינת הרווחה השפיעה על המבנה הכלכלי של המדינות ואלו לקחים אנו יכולים ללמוד ממדינת הרווחה? [רלבנטי לכל העולם].

הלקחים ממדינת הרווחה:

  1. חל גידול אמיתי משמעותי במגזר הציבורי מהתמ"ג וזה גורם לגירעון תקציבי, אינפלציה, אבטלה והאטה בצמיחה הכלכלית.
תמ"ג- תוצר מקומי גולמי. הכוונה לכל הדברים שהמדינה מייצרת במונחים של כסף. התמ"ג הוא העושר של החברה. ככל שמייצרים יותר יש רווחה חברתית גדולה יותר. את התמ"ג ניתן לשפר ע"י ייצור. כל עובד שמייצר כסף [בתי חרושת, מפעלים] משתלם יותר מאשר עובד שלא מייצר [עובד סוציאלי, פקידים]. המגזר היצרני מצטמק ככל שמגזר השירותים החברתיים גדל. מדינת רווחה יוצרת מגזר ציבורי גדול, וכל המגזר הזה הוא לא על בסיס כלכלי (הוא לא מייצר כסף).

  1. זחילה בהוצאות הממשלה- הממשלה מוציאה יותר ויותר כסף וצריכה ללוות כסף מחו"ל על מנת לכסות את הוצאותיה [לא למבחןJ].
  2. איכות השירות הממשלתי לא טובה- אחרי שנים של מדינת רווחה שעולה כסף לממשלה כבר קשה לצפות לשירותים איכותיים. יש כל הזמן ביקורת על השירותים, שהם לא מתאימים, לא יעילים וכד'. הנחת היסוד המוסתרת שלו היא ששירותים פרטיים הם יותר טובים. זה לא מדויק בהכרח, אבל מה שבטוח זה ששירותים פרטיים נתפסים כיותר ידידותיים ולכן גם יותר טובים.
דוגמא: אנגליה רגישה לנושא שלום הילד. לאחרונה היה שם מקרה מזעזע של הזנחה שבו הלשכה לא עלתה על זה והילד מת. זה יצר תסכול שאחרי כל כך הרבה השקעה בתחום עדיין מקרים כאלה קורים. זה לא אומר שאם זה היה שירות פרטי הוא היה מונע את המקרה, אבל ככה זה נתפס.

  1. אחרי 30-40 שנה בניגוד לציפיות העוני לא נעלם. הטיעון הוא שמדינת הרווחה הבטיחה לרפאות את חוליי החברה, אבל עדיין יש עוני ואי שוויון, אז כנראה שמדינת הרווחה לא מגשימה את מטרתה.
  2. נוצרה הכרה שאולי הגיע הזמן ששירותי הרווחה יהיו חלק מהשוק הכלכלי.
אף אחד לא בדק את היעילות של שירותי רווחה כחלק מהשוק הכלכלי. זו הכרה שנוצרה ללא בדיקה ממשית. זהו ביטוי לחיזוק התפיסה הליברלית שרואה בהפרטה ערך בפני עצמו, מעבר לאמצעי טכני. לפי הגישה הזו צריך לסבסד את הנצרך ולא את המצרך.

סבסוד של המצרך- מסבסדים את המוצר. דוגמא: האוניברסיטה בארץ מסובסדת ולכן כולם משלמים אותו דבר.

סבסוד של הנצרך- משלמים על המוצר באופן מלא, אבל מי שלא יכול לשלם מקבל סיוע. דוגמא: האוניברסיטה בארה"ב לא מסובסדת. עלות של לימודים היא גבוהה אבל מי שאין לו כסף מקבל סבסוד.

  1. ההוכחה שמדינת הרווחה פוגעת בצמיחה עדיין לא נמצא, ההיפך הוא הנכון. (זהו טיעון מנוגד ללקח הראשון אבל הוא מביא אותו כטיעון שקיים).

עם אלו קשיים מדינת הרווחה העכשווית מתמודדת?

  1. עליה בתוחלת החיים יוצרת בעיה עצומה. באף מדינת רווחה אין מי שיודע איך ישלמו פנסיה וקצבת זקנה בעתיד.
  2. השתתפות הנשים בכוח העבודה- יש יותר מפרנסים, שזה דבר יעיל כלכלית. זה אולי מפצה במידה מסוימת על בעיית הזקנה. זה משפיע על הוצאות על חינוך ומבנה המשפחה.
  3. התפתחות טכנולוגית גורמת לאבטלה.
  4. גידול בצריכה הפרטית- יש בציבור ציפייה שנוכל לקנות עוד כל הזמן. כשלציבור אין מספיק כסף לקנות דברים שהוא לא צריך הוא מרגיש שמשהו לא בסדר. החברה שלנו מעודדת את האנשים כל הזמן לקנות עוד גם כשלא צריך. ממשלה מצופה לעמוד בדרישה הזאת. הציבור דורש להמשיך באותו אופי צרכני. דוגמא קלאסית- פלאפונים, מחשבים- תמיד מתחדשים בדרכים שממש ממש לא צריך אותם. הקשר למדינת רוחה- בשביל לספק את הצורך הזה צריך להשקיע ולהגדיל את המגזר היצרני ולא את המגזר הציבורי.
  5. יש במאמר עוד נקודות שלא נתעכב עליהן בכיתה (כל כך חבל).

פתרונות

הוא מציע איך בעתיד צריך לבנות את מדינת הרווחה החדשה. כמה דוגמאות לפתרונות שהוא מציע:

1. לבנות תקציב סגור- המדינה צריכה לקבוע שלבריאות היא תיתן X אחוזים מהתקציב השנתי, וכך לכל תחום אחר. החלוקה היחסית הזו תישאר קבועה וקשיחה לחלוטין גם אם הצרכים משתנים משנה לשנה. כשחלוקת התקציב היא קשוחה אנשים לומדים להתמודד עם זה ולקבל את זה כמו שזה. אם אין כסף צריך להבין שזה המצב- אין כסף (זו תפיסה מאוד ישראלית, שאין דבר כזה "אין כסף").

אם מגבילים את התקציב מונעים צמיחה לא רצויה של המגזר הציבורי.

2. הסיכון המוסרי- יש תופעה רחבה בכל העולם של ניצול לרעה של מערכת הרווחה. אנשים מציגים עצמם כבעלי נכות רפואית קשה כשהם לא כאלה. לטענתו של עופר צריכה להיות הקפדה גדולה יותר על אנשים שבאים לקבל הטבות כי יש קבוצות גדולות של אנשים שמקבלות כספים שלא מגיעים להם.

בסופו של דבר מה שדרוש זה יותר הפרטה של שירותים אבל תוך פיקוח ממשלתי הדוק. היום יש יותר הפרטה אבל בפיקוח ממשלתי לקוי מאוד.




ביקורת על העקרונות הנ"ל:



הביקורת המרכזית היא שגינדס רק שם פלסטר על תחלואות הקפטליזם ולא מציע דרך לפתור את בעיית הפערים בחברה, בעיית העוני ובעיית חוסר הלכידות . גידנס היה אדם נאור- הוא ניסה לדאוג לחלשים.

ניתן להגיד כי בארץ, החל משנות ה-90, חלו תהליכים שאימצו במודע או שלא במודע הרבה מהעקרונות שאותם הציע גידנס. ניתן להגיד שבארץ יש כיום קפיטליזם נאור.

הבעיתיות של המודל הזה הוא בזמן משבר כלכלי כי העמותות פושטות את הרגל

יום שני 29 דצמבר 2008

משמעות הציבור ביחס למדיניות רווחה

הציבור הוא חלק בסיסי ועקרוני של התהליך בה נקבעת מדיניות הרווחה. לכן השאלה מה דעתו של הציבור על מדיניות רווחה היא חשובה. לעיתים יש פערים בין מה שהציבור מעוניין בו לבין מה שקורה בפועל בתחום המדיניות. בתוך הציבור יש תת קבוצות וכל קבוצה יכולה להיות בעלת עמדה אחרת בנוגע למדיניות רווחה. השאלה היא הרצון של איזה קבוצה קובע. אם לקבוצה מסוימת יש גיבוי פוליטי, יהיה לה קל להגיע לתוצאה הרצויה מבחינתה.

בנוסף, עמדת הציבור היא דבר נזיל ולא קבוע ולכן שאלה נוספת היא מתי להתייחס לעמדת הציבור.

עמדת הציבור מושפעת גם ממה שקורה בחוץ לארץ, מדיניות הרווחה בקנה המידה העולמי.

יש שאלות שתהיה עליהן הסכמה רחבה בציבור, עד לנקודה בה היחיד צריך לוותר על משהו בשביל שהדברים יתקיימו. למשל- לשלם יותר מיסים כדי להגדיל את הבטחת ההכנסה. יש פער גדול בין מה שעולה ממחקרי עמדות כלליות לבין מחקרים בהם השאלות בודקות את השלכות של העמדה ביחס לפרט.

ישנם מחקרי אושר (happiness studies) העוסקים בשאלה כיצד, לדעת אנשים, המדינה צריכה להתנהג כדי למקסם את האושר של הפרט, הקבוצה ו/או החברה בכללותה.

הסקר החברתי (מהביבליוגרפיה):

לקרוא את המאמר כי הוא חשוב. מחקר שנעשה בארץ במטרה לבדוק מה עמדת הציבור ביחס למדינת הרווחה הישראלית ואיך זה בא לידי ביטוי לאורך השנים.

מדד האושר הישראלי נקרא מדד טאוב. המכון בדק את תחושת הרווחה של ציבורים שונים.

רווחה לפי מדד טאוב מוגדרת כרמת חיים, החשיפה לאלימות, בטחון כלכלי בסיסי וחשש מפני אבטלה. מדדים אלו נבחרו כי להערכת החוקרים אלו הכי מסמנים את תחושת הרווחה.

שואלים את האנשים אם יש להם מספיק כסף כדי להתקיים ההנחה היא שאנשים יענו בצורה שהם מבינים מה זו הכנסה מספקת.

בטחון כלכלי בסיסי (חלק מהמדדים לרווחה)- שואלים את האדם האם הוא חושש שיהיה עני.

לפי המדד שנבדק רואים את תחושת הרווחה בארץ כך:

ב2001 המדד היה יחסית גבוה, ב2003 הייתה ירידה גדולה וב2007 הוא גדל אבל פחות מ2001. המסקנה היא שככל שהמצב הכלכלי קשה יותר, כך תחושת הרווחה קטנה ולהיפך.

המדגם שנבדק בארץ נותן אפשרות לבדוק את תחושת הרווחה גם לפי תתי קבוצות. חלוקת הקבוצות התבצעה לפי רמת ההכנסה.

מצאו שככל שההכנסה גבוהה כך האנשים מדווחים על תחושת רווחה גדולה יותר באופן משמעותי.

אם בודקים את אותה שאלה על פי השכלה- האם יש קשר בין השכלה לבין רווחה:

מצאו שככל שההשכלה גבוהה יותר כך גם תחושת הרווחה גבוהה יותר. בין 2002 ל2007 יש עליה איטית בשתי הקבוצות (עם השיפור במצב הכלכלי במדינה), כלומר ההתפתחות כתוצאה משיפור במצב הכלכלה נוגעת לשתי הקבוצות (ההשפעה על הקבוצות אחידה).

בבדיקה עפ"י חלוקה לקבוצות משנה- חרדים, ערבים, עולים:

2007 2006 2003 2002
חרדים 65 58 50 60
ערבים 55 53 44 50
עולים 55 57 50 47

מכאן ניתן לראות:

# אף אחת מהקבוצות לא מתקרבת ל70% שעליהם דיווחו בעלי ההשכלה הגבוהה.

# חרדים- ב2003 ירדו אבל ב207 במצב גבוה יותר ממה שהתחילו ממנו.

# הערבים- אותה מגמה כמו החרדים, בנק' ההתחלה והסיום הם 10 נק' מתחת לחרדים.

# העולים- במגמת עליה עקבית. העולים התחילו להיקלט בחברה הישראלית הכללית ושיפרו מהותית את מצבם. זה ההבדל בין אוכלוסיה דינאמית לאוכלוסיה כרונית. החרדים והערבים שיפרו את מצבם פחות מאשר העולים שיפרו את מצבם לעומת ההתחלה.

# ב2003- ירידה בקצבאות הילדים, השפיע גם על הערבים וגם על החרדים.

#האם השיפור אצל החרדים והערבים היה גבוה ממה שהיה צפוי בעקבות השיפור בכלכלה?

ראינו שיש קשר בין הכלכלה לתחושת הרווחה. השאלה כמה משיפור המצב הוא בשל השיפור הכלכלי וכמה השיפור הוא מעבר לכלכלה. כלומר- האם חל שיפור בסיסי מהותי בחברה או שאם המצב הכלכלי ירד שוב באותה מידה הם יחזרו לאותה נקודה.

השאלה הזו חשובה כיוון שאנו רוצים לראות האם קבוצות חלשות מצליחות לצמצם פערים ביחס לכלל האוכלוסייה או שהפערים נשארו זהים.

למי שהיה במתח- על השאלה הזו אין תשובה.

במחקר שאלו שאלה (ב2007)- באופן כללי איך היית מגדיר את תחושת הביטחון הכלכלי החברתי שלך ושל משפחתך.

בקרב העולים מחבר העמים שיעור המרוצים מאוד היה נמוך מאוד, ושיעור הבלתי מרוצים היה גבוה ביותר.

הנתון הזה לא מסתדר עם נתונים אחרים- זו עוד שאלה שנשארה בצ"ע.

לשאלה נוספת שנשאלה- האם אתה צופה שינוי בעתיד במצב הביטחון הכלכלי חברתי ביחס להווה ולעבר.

התשובות:

2001 2004 2006 2007
הווה חרדים- 8 17 14 17
ערבים 15 16 11 18
עולים 29 13 20 24
עתיד חרדים 21 43
ערבים 40 33
עולים 20 23

ניתוח:

לגבי העבר-

# חרדים- שיפור מ8% ל17% שדיווחו שהמצב שלהם טוב, כלומר שיפור של פי 2.

# ערבים- עליה מתונה יותר מאשר החרדים. אולי מקרי.

# עולים- ירידה יחסית חזקה. תמונה לא אחידה ביחס לנתונים לעיל.

לגבי העתיד-

# החרדים צופים שינוי רציני ביותר בעתיד

# הערבים צופים שינוי אבל פחות

# העולים- לא צפו שיפור.

מכל הגרפים השונים במחקר עולה ש-

# אצל החרדים עולה כי יש דינאמיקה חיובית באוכלוסיה.

# אצל הערבים נראה שיש קיבעון

# אצל העולים אין תמונה ברורה

הסבר של מוני לתופעה: החרדים נחשפים לעולם העבודה וזה מביא לשיפור במצב באוכלוסיה בכלל.

ב2007 שאלו במחקר: האם אתה חושש מהאפשרות שאתה או משפחתך תקלעו למצב של עוני או מצוקה כלכלית.

2007
חרדים 16% חוששים
ערבים 33
עולים 28
השאלה היא שאלה קלאסית הבודקת בטחון כלכלי בסיסי. השאלה הזו נשאלה (במחקר אחר) ראשי ערים. כ-50% ענו שהם חוששים. אצל רופאים- 30% חוששים. עו"ס- 15% חוששים.

מסקנה: ככל שהמשכורת גבוהה והחשיפה לעוני נמוכה, החשש מחוסר בטחון כלכלי גדול יותר.

ß מכל הנ"ל צריך לזכור למבחן מגמות ולא מספרים.

למה כל הנתונים האלה חשובים?

אלו נתונים של עמדות המצביעים על תפיסת המציאות של אדם. תפיסת המציאות משפיעה על ההתנהגות של האדם. אם ראשי עיר חוששים מהיקלעות לעוני, הם יפתחו יותר שירותים לטיפול בעוני בעיר שלהם.

רופאים שיש להם היסטוריה אישית של עוני בעבר הם יותר קשים עם הפונים שלהם מאשר כאלה בלי היסטוריה של עוני. למשל, הם יחשבו שאדם צריך לצאת לעבוד גם אם הוא חולה כי הוא במצב כלכלי קשה.

גם אצל עו"סים- איך שעו"ס תופס את המציאות משפיע על הפעילות שלו.

התפיסות הם חלק מהגורמים המשפיעים על המדיניות שנקבעת ומבוצעת ע"י אנשים בתחום הרווחה.

יום שני 05 ינואר 2009

כוח פוליטי של עניים

(בעקבות המאמר של גל- העיקרון של מתי)

העיקרון אומר שמי שיש לו מקבל עוד ומי שאין לו לא מקבל יותר.

זה נוגע אלינו מההיבט של העוצמה הפוליטית של העניים. ככל שזה נוגע לביטוח הלאומי- העשירון התחתון משלם פחות ומשלם יותר, והעשירון העליון משלם יותר ומקבל פחות. העשירים משלמים באופן מוחלט יותר מהעניים. העניים משלמים הכי פחות לביטוח אבל נהנים ממנו הכי הרבה. הביטוח הלאומי בפועל מעביר ממי שיש לו למי שאין לו.

אם העשירים יחליטו יום אחד לא לשלם לביטוח לאומי, העניים יידפקו. זה הקשר בין הפוליטיקה, הרצון והנכונות לשלם ולהשתתף במדינת הרווחה, לבין התלות במדינת הרווחה מהצד השני. העשירים לא תלויים במדינת הרווחה, אך מדינת הרווחה תלויה בהם. אי אפשר להפעיל מדינת רווחה בלי נכונות פוליטית של העשירון הבינוני והעליון.

בסוף מלחמת העולם השנייה הייתה התחלה חדשה של מדינת הרווחה. מטרת מדינת הרווחה אז הייתה שקט חברתי. השקט החברתי הושג ע"י הבטחת הכנסה מינימאלית- קיום בסיסי. כשמסתכלים על עשר השנים הראשונות של מדינת הרווחה בכל אירופה, רואים מערכת שנתנה דברים בסיסיים בלבד. אחרי 10-15 שנה התחילה התפתחות. זו התקופה של 'תור הזהב' של הביטוח הלאומי. בתקופה הזו הביטוח הלאומי ממריא. קצבאות הנכים גדלים, תקופת דמי אבטלה מוארכת והתקציבים גדלים, חקיקת חוק הבטחת הכנסה.

מה שהביא לפריחת הביטוח הלאומי הוא מעמד הביניים. כשמעמד הביניים רואה שמקבלים כסף, הוא רוצה גם- הוא רוצה ביטוח לאומי, פנסיה וכד'. הקבוצות שלחצו על הרחבת הביטוח הלאומי לא היו העניים אלא מעמד הביניים (בינוני+גבוה). הם לחצו על הממשלות בעזרת הכוח הפוליטי שהיה להם. הייתה להם יכולת פוליטית- יכולת התארגנות, שימוש באמצעי התקשורת, קשרי, כושר התבטאות ותחכום של שימוש בדמוקרטיה לצרכיהם. הם היו מוכנים לשלם יותר לביטוח לאומי ולקבל יותר.

לאחר המאבק הפוליטי- מי שהיה לו (מעמד הביניים) קיבל יותר מהביטוח, ומי שלא היה לו קיבל יותר בזכות מעמד הביניים ולא בזכות עצמו, כי לעניים אין כוח פוליטי.

כוח פוליטי לעניים יכול לקרות רק עם מישהו מבחוץ מגיע, מארגן ונותן את הכוחות. אפשר לפתח את היכולות והכישורים של אנשים ככה שהם לא יהיו עניים ויוכלו לצבור כוח פוליטי. העזרה מבחוץ יכולה לעשות את השינוי הזה.

דוגמאות:

הפנתרים השחורים- דוגמא לצבירת כוח פוליטי ע"י עזרה מבחוץ

הקשת המזרחית- לפני 10 שנים הייתה התארגנות של הקשת המזרחית של השגת קרקעות עבור המזרחיים על חשבון הקיבוצים והמושבים. גם שם הפעילים היו אקדמאים משכילים, כלומר ההישג לעניים אבל הכוח הפוליטי שהשיג את זה הוא לא של עניים.

ש"ס- עוד דוגמא לקבוצה אליטיסטית שעוזרת לעניים. הכוח הפוליטי הוא לא של העניים גם אם הם מרוויחים ממנו.

שינוי אצל אוכלוסיה ענייה הוא אפשרי. מנת המשכל לא נמדדת עפ"י הכסף- עוני הוא לא טמטום, הוא חוסר יכולת וידע לעשות את השינוי ולפתח את היכולות. הבעיה היא לא בשכל ולא בחוסר מוטיבציה אלא בחוסר יכולת.

למשל בפריפריה משלמים יותר עמלות בבנקים. זה נובע מכך שבערים יותר מבוססות אנשים יודעים שהם יכולים להתווכח על עניין העמלות. העניים לא יודעים שהם יכולים להתווכח על העניין הזה. הם לא פחות מוכשרים, אבל אין להם את המיומנויות והיכולת.

הורה עני רוצה לתת עושר תוכני חינוכי לילד שלו, אבל הוא לא יכול כי הוא לא יודע איך.

מחקר הראה על קיומה של תחרות שלילית-

ניתן לראות שבאזורים חלשים חלק מהאוכלוסייה שולחת את הילדים ללמוד בפנימיות ומסגרות חיצוניות (במיוחד משפחות דתיות). הם עושים את זה למרות שיש לחץ חברתי בתוך השכונה שלא לעשות את זה. כלומר- לחץ חברתי יכול להשאיר אנשים שיש להם פוטנציאל במצב פחות טוב. התחרות השלילית היא תחרות נגד הרצון לשפר, נורמה של למנוע שינוי.

חזרה לעקרון של מתי ולמעמד הפוליטי והקשר שלו לביטוח לאומי:

כשמדברים על העיקרון של מתי מסתכלים על החשיבות הפוליטית של מעמד הביניים. היציבות של מערכת הביטוח הלאומי מותנית בנכונות שלהם לשלם. תנאי בסיסי לנכונות של מעמד הביניים לשלם את העלויות לביטוח לאומי הוא הערך של מה שהם מקבלים.

מה שנוגע להכי הרבה אנשים במדינה הוא קצבת הזקנה והפנסיה כי רוב האנשים מזדקנים בסופו של דבר. אם יפגעו הקצבאות האלה, לא תהיה מוכנות של מעמד הביניים לשלם. בשנים האחרונות במדינת ישראל נוגסים כל הזמן בקצבאות הזקנה והילדים וזה מסכן ומערער את המוכנות לשלם.

מהאינטרס שהסכומים יישארו סבירים (בשביל שתישמר הנכונות לשלם) נובע גם הצורך של השמירה של האוניברסאליות של הביטוח הלאומי. אם לא כולם מקבלים ביטוח לאומי, לא כולם ירצו לשלם. אם לא ירצו לשלם אז דווקא האוכלוסיות החלשות ביותר ייפגעו. הטענה נגד אוניברסאליות היא שאם לא כולם יקבלו- העניים יקבלו יותר, אבל זה לא נכון. העניים יקבלו פחות כי במעמד הביניים תהיה פחות מוכנות לשלם.

האוניברסאליות היא תנאי בסיסי לכך שתישמר כל מערכת הביטוח הלאומי.

העמדה ההפוכה (למה לא צריך לשמור על האוניברסאליות של ביטוח לאומי):

בארץ התשלומים לביטוח לאומי הולכים וגדלים. התחושה היא שהציבור הגיע לרוויה בתשלומים- לאנשים נמאס לשלם.

התחושה הפוליטית יהא שצריך לעצור את התשלומים. זה יוצר בעיה כי אם אי אפשר לקחת יותר מיסים המדינה עומדת בפני בעיה מהותית- האם המבנה האוניברסאלי עדיין רלבנטי. המחיר של המבנה האוניברסאלי הוא שהעניים אמנם מקבלים הרבה, אבל פחות ממה שהם צריכים (כי הכסף הולך גם למי שפחות צריך, על חשבון מי שצריך). אני משלמת לביטוח לאומי, ובמקום שמי שצריך לקבל יקבל, הכסף הולך למי שלא חייב אותו.

זה הויכוח שקיים היום בנושא האוניברסאליות. ויכוח שסופו מי ישורנו (כינורות ברקע).

יום שני 12 ינואר 2009

התנדבות (מההיבט של מדינת הרווחה)-

מדינת הרווחה אמורה לספק צרכים מסוימים. כשהיא לא מספקת אותם מישהו אחר יכול לפעמים לספק את אותם צרכים במקומה.

כשמדברים על התנדבות צריך לשאול גם מה המדינה עושה. תשלום מיסים הוא השלמה של תפקידים שהמדינה צריכה או יכולה לספק.

אנגליה, שנות ה60- חוק העוני קבע שבנושא העוני המדינה תפסה תפקיד ענישתי, כלומר אנשים עניים נענשו ע"י המדינה. כתוצאה מכך מצב העניים הדרדר. ככל שמצב העניים החמיר הציבור התארגן לטובתם, זו הייתה תקופה של פריחת ארגוני צדקה והתנדבות.

ישראל שנות ה2000- בתחום ההתנדבות והעוני יש התפתחות משמעותית ביותר. ככל שהעוני התגבר ונחשף יותר בתקשורת, יש פריחה של ארגונים העוסקים בנושא. מה שקרה באנגליה לפני 40 שנה קורה עכשיו בארץ.

לפני עשר שנים בארץ היו מעט מאוד בתי תמחוי. היום יש כבר מאות והממשלה מקציבה לנושא יותר כספים. כמות העניים עלתה בשנים אלו אבל לא הרבה. לעומת זאת עומק העוני נהיה קשה יותר (העוני של היום זה לא העוני של פעם J).

האם המתנדב אכן יכול למלא את התפקיד שממלאת מדינת רווחה?

מתנדבים הם בהגדרה לא אנשי מקצוע. השאלה היא האם התפקידים יכולים להתמלא ע"י מי שאינו איש מקצוע. גם אם מדברים על הסעת קשיש דרוש ידע מסוים. המתנדב הוא לא בחינם, הוא עולה כסף- צריך לארגן, למיין, התאים את הכישורים לתפקיד, להכשיר.

ההנחה הסמויה שמתנדבים ממלאים בחינם את התפקידים שמדינת הרווחה לא ממלאת היא לא נכונה. זה אמנם זול יותר אבל ז לא בחינם. לכן לא כל מתנדב יכול למלא את התפקיד. לפעמים הוא חסר כישורים. אם רוצים לתת שירות טוב, צריך להשקיע במתנדבים גם הכשרה וזו השקעה כלכלית.

ארגון התנדבותי עולה כסף למדינה גם בשל הקלות מס לתורמים, קרקע שניתנת בחינם או בעלות נמוכה, קבלת תקציבים ממשלתיים לעמותה.

לארגון קשה יותר לעבוד עם מתנדבים- זו אחריות שלו מבחינת הביטוח, זה לעבוד עם צוות פחות מחויב, קושי לפטר מי שלא מתאים.

המטרה היא להראות שמה שעל פניו נראה פשוט הוא לא יותר פשוט ויותר יקר ממה שחושבים.

התאמת המתנדבים לארגון-

המתנדבים אינם מחויבים להגיע לעבודה. ארגון רוצה להתאים את המתנדב לעבודה, אבל יש קושי בבדיקת המתנדב (בקשת קורות חיים, המלצות). יש ארגונים שמעדיפים מתנדבים עם השקפת עולם מסוימת. יש מתנדבים שיכולים להתמיד ויש מתנדב שיכול להגיע לזמן קצר. מתנדב שיגיע לזמן קצר בלבד אולי לא מתאים לארגון, אולי ההשקעה בו אינה כדאית. כל עניין התאמת המתנדבים לארגון הוא עניין מורכב.

המניעים של המתנדב-

כדי שמתנדב יישאר הוא צריך להרגיש שהוא עושה עבודה משמעותית, שיוצא לו משהו מההתנדבות. מצד שני מבחינה מוסרית המטרה של התנדבות היא לא להועיל למתנדב.

אם מתייחסים להתנדבות רק כשאלה של כדאיות למתנדב מאבדים את ההיבט המוסרי של ההתנדבות- עשיית הטוב.

כאן היה דיון סוער: "אלטרואיזם- הייתכן?"

סיכום הדיון: את התשובה כל אחד ייתן לעצמו.

יש טיעון שאומר שמעורבות החברה בעשייה של צדק חברתי היא הגורמת ללכידות חברתית. את הדבר הזה רואים חזק יותר דווקא בחברה קפיטליסטית ולא בחברה סוציאל דמוקרטית שבה תפקיד הממשלה רחב יותר. כשהממשלה עושה פחות הציבור יותר מעורב והלכידות החברתית גדולה יותר. הזהו טיעון מהצד הימני של הפוליטיקה והוא תופס יותר ויותר.

החשיבות בשאלת המניע להתנדבות-

החשיבות באה לידי ביטוי בשאלת ההפרטה. בשירות מופרט מטפלים עפ"י חוזה ושעות בנושא מסוים. אם אין תקציב לא יינתן שירות. בשירות ציבורי האחריות לא מוגדרת עפ"י המשאבים אלא עפ"י קביעת הציבור. זה יוצר המון קונפליקטים בין השירותים המופרטים והלא מופרטים. מדובר על הסתכלות מקצועיות שונה לחלוטין.

מניע של שירותים ציבוריים נוטה להיות המניע המוסרי, והמניע של שירת מופרט נוטה להיות יותר ממניע של כדאיות. המניע משפיע על ההתנהלות של השירות.

בעקבות המאמר על ההתנדבות בישראל- בני גדרון:

במסורת היהודית ההתנדבות תופסת מקום חשוב. בארץ רואים הרחבה משמעותית בהתנדבות בשנים האחרונות. ייתכן שזה קשור לצמצום במדינת הרווחה. להערכתו של מוניקנדם יש קשר הדוק בין הדברים, והאוצר עושה את הקיצוץ בכוונה תחילה שהעיסוק בנושאי רווחה ימולא ע"י הציבור.

ההתנדבות באה לידי ביטוי בכ-30,000 עמותות התנדבותיות. העמותות מחזיקות מעמד בזמן של צמיחה כלכלית, ובזמן משבר שהצרכים דווקא עולים, הפעילות ההתנדבותית של העמותות מצטמצמת.

ההתעסקות ב"חסד" משחררת מהתחייבות, כלומר ההתנדבות האמיתי היא לא "חסד" אלא חובה.

הקשר בין התנדבות לדת (פרטים במאמר)- היעודים של ההתנדבות והתרומות קשורים לתפיסה הדתית של האוכלוסייה. החרדים נותנים הכי הרבה בכסף והכי הרבה אחוזים מההכנסה שלהם. מבחינת שעות חרדים נותנים טיפה פחות, אין הבדל משמעותי. מבחינת המטרות ככל שעוברים מחרדים לחילוניים יש הבדל בין המטרות- כלליות או ספציפיות. כלומר- חרדים נותנים לדברים ספציפיים- ישיבות וכד'. חילונים נותנים יותר לדברים כלליים- האגודה למען המלחמה בסרטן.

יום שני 19 ינואר 2009

שיפוט

* יש מאמר בנושא בסילבוס של מונדילק (?)- לקרוא אותו טוב.

משפוט- תהליך של הבאת החלטות לא משפטיות לבית המשפט.

יותר ויותר דברים שבעבר לא היו נידונים בבית המשפט, היום נידונים בו.

שנה שעברה דיברנו על כך שההסתדרות הייתה גוף חזק ופורמאלי שאיתו הממשלה ניהלה דיון בכל מה שקשור לעבודה במשק. המלחמה על זכויות לא הייתה מנת חלקם של חברי כנסת יחידים, אלא של גוף משמעותי- ההסתדרות.

כשהממשלה רצתה לחוקק בשנות ה50 חוקי ביטוח לאומי, היא ניהלה משא ומתן עם ההסתדרות. כשהחוק אושר ב1953, הוא היה תוצר של שותפות בין הממשלה להסתדרות.

במועצת הביטוח הלאומי יש נציגות של ההסתדרות משום שתפיסת העולם הייתה שהפעולה נעשית בשיתוף פעולה בין ההסתדרות לממשלה, מתוך אינטרס משותף של הידברות ודאגה לעובדים.

בבית הדין לעבודה יושב נציג ציבור משום ששם יש מודל של שיתוף, לציבור יש אמירה בנוגע לזכויות העובדים.

כלומר- המודל בעבר בארץ היה מודל של הידברות. היו מיחסית מעט קבוצות לחץ, היה פחות או יותר סדר.

עם היחלשות ההסתדרות נוצר מצב בו לא הייתה יותר כתובת מסודרת ואחידה לממשלה לניהול משא ומתן. כשההסתדרות התפרקה כך קבוצה התחילה לדאוג לעצמה. אפשר לראות התפרצות של המון קבוצות קטנות, כל אחד עם האינטרס שלה, והממשלה צריכה להתעסק עם זה.

ריבוי הקבוצות לא אומר בהכרח שהיחסים יהפכו לכוחניים. המשמעות היא ריבוי מו"מ, אבל לא בהכרח יחסים כוחניים.

חוק ההסדרים-

השבר התחיל בשנות ה 2000 עם חקיקת "חוק ההסדרים". החוק שינה את כל אופי הקשר בין הציבור לממשלה.

גיבוש המדיניות לפני חוק ההסדרים היה בדרך של מיצוי התהליך הדמוקרטי הציבורי התקין. חוק נקבע לאחר דיון ציבורי בסוגיות מסוימות.

דוגמא: בעבר הייתה קצבת יוצאי צבא (קצבת קי"ץ). קצבה זו קיבלו משפחות שילדיהם שירתו בעבר בצבא. בנושא התפתח דיון ערכי. הויכוח הערכי בשנות ה90 התקיים במרחב הציבורי- "הזירה הדמוקרטית"- טלביזיה, רדיו, עיתונות, כנסת. בסופו של דבר בעקבות הדיון הציבורי [ולא בבית המשפט] הכנסת החליטה לבטל את חוקי הקיץ.

כשמשרד האוצר התחיל עם חוק ההסדרים היחס בין המשלה לבין הציבור עבר שינוי מהותי.

חוק ההסדרים הוא חוק תקציבי שנקבע בכנסת. החוק קובע לאן הכספים הולכים וכל עניין שקשור להסדרת חלוקת התקציבים.

החוק הוא חוק של מאות עמודים. בחוק כתוב שבשנה הקרובה בני ישיבות יקבלו תקציב מסוים, קיבוצים תקציב אחר, חינוך מיוחד תקציב X, וכן הלאה.

כדי שהחוק יתקבל מספיקה הצבעה אחת משותפת בכנסת על כל הנושאים המופיעים בחוק. מצביעים על מאות סעיפים ביחד, בהצבעה אחת בלבד. "עסקת החבילה" יוצרת לחץ מאוד חזק על חברי הכנסת לקבל את החוק.

חוק ההסדרים הוא חוק כוחני ואנטי דמוקרטי שמונע דיון. יש ביקורת ציבורית כל שנה מחדש נגד החוק.

החוק נחקק כי הוא יעיל ולכן יש כאן מתח בין הגישה הפרגמאטית (מעשית) לבין העיקרון הדמוקרטי.

חוק ההסדרים נחקק כתוצאה מביקורת על עבודת הכנסת על שדחתה החלטות דחופות ודנה דיונים ארוכים וממושכים, גם בנושאים שיש בהם יותר דחיפות.

נושאים קריטיים שנחקקו בחוק ההסדרים:

-קיצוץ בקצבאות הילדים

-קיצוץ בתקציבי ישיבות

ועוד...

מבחינת חברי הכנסת- מצד אחד חקיקת חוקים הוא תפקידה של הכנסת, ובחקיקת החוק הכנסת פגעה בתפקידה. מצד שני זה פותר אותם מלחצים של קביעה והחלטה, ונח להם שהאוצר קובע ועושה את העבודה המלוכלכת.

כאשר הגוף הדמוקרטי המרכזי של המדינה לא מתפקד נכון צריך לשאול אם יש מקום להחליף את הגוף אחר, או ליצור מנגנונים שמאפשרים לגוף לא למלא את תפקידו.

חוק ההסדרים יצר אפשרות לכנסת שלא למלא את תפקידה, במקום לעצב מוסד שכן יוכל למלא את תפקידו.

חוק ההסדרים מאפשר לכנסת לדחות הכרעות בנושאים שבהם יש מחלוקות ציבוריות. דוגמא: תקציבים למועצות ערביות, גביית מיסים עירוניים ברשויות ערביות (האם צריך להביא תקציבים לעיריות רק בתנאי שיגבו מיסים כהלכה)- הכנסת בורחת מטיפול בנושאים האלה כי הם עולים לדיון רק במסגרת חוק ההסדרים.

בג"ץ:

כשההסתדרות נחלשה והכנסת נחלשה ונוצר צורך לקבל הכרעות ערכיות (מי צודק ולמי מגיע יותר) נוסף מסלול הכרעה נוסף- בג"ץ.

בג"ץ הוא בית המשפט הגבוה לצדק. בית המשפט חופשי להכריע האם הוא דן בנושא או לא.

בשנות ה50 היה מקרה בבג"ץ שבו חשין (האבא) קבע שהוא לא מוכן לדון בעניין כי מדובר על הכרעה ערכית שהיא לא בסמכות של בית המשפט, קביעה מהסוג הזה היא תפקידה של הכנסת.

אותו מקרה בבג"ץ בשנות ה90 בו השופטת הייתה ארבל והיא כן הכריעה בנושא.

גם השופטת ארבל הייתה יכולה לקבוע שהיא לא מעוניינת להכריע, אך היא לא אמרה את זה. זו דוגמא קלאסית לתהליך המשפוט בו דיון ערכי עובר מהזירה הציבורית לזירה המשפטית.

בין שני המקרים הכנסת דנה בנושא ולא קיבלה את ההכרעה. האם העובדה שהכנסת לא הכריעה מאפשר לבית המשפט לדון ולהכריע בנושא? אם ביהמ"ש מכריע, הכנסת תמשיך שלא לעשות את תפקידה.

הקשר לנושא הרווחה:

דוגמא- יש דעה שקצבאות הזקנה גדולות מדי. אפשר להקים קבוצת לחץ ולהשפיע בכנסת, או שאפשר ללכת לבג"ץ.

אותן אפשרויות יכולות לעלות בכל נושא אחר- מיגון בתי"ס בשדרות, תקציבים לא מספקים לחינוך מיוחד ועוד המון המון דוגמאות.

לכל חוק כזה יש משמעות תקציבית. כיום נוצר מצב בו בג"ץ מכתיב לכנסת בנושאי תקציבים. הכנסת יכולה לבטל פסיקה של בג"ץ אבל נוח לה שבג"ץ קובע. בג"ץ הפך בפועל לגוף תקציבי.

בג"ץ לא בהכרח פוסק נגד המדינה. יש טיעון מרכזי שבג"ץ הוא אליטיסטי ולא באמת מגן על החלשים. כל הבג"צים שנגעו להגבלת קצבאות נדחו. לדעת המרצה- בג"ץ לא פוסק לטובת החלשים.

היום נושאים במחלוקת לא מגיעים למיצוי במישור הדיון הציבורי. זו בעיה רצינית כי ההכרעה הכוחנית היא לא דמוקרטית ולא מאפשרת את הדיון הציבורי הקריטי לחיים של מדינה.

יש תחושה שבשנתיים האחרונות המטוטלת נעה לכיוון של פחות אקטיביזם שיפוטי.

יום שני 26 ינואר 2009

המבחן- נכון/ לא נכון. שיהיה בהצלחה. אין מיקוד ספציפי, אבל אין שאלות מכשילות. לא ישאל על פרטים אבל כן על מגמות. בקיצור, כמו שנה שעברה. השאלות לא יהיו חזרה על השאלות של שנה שעברה. לא להאשים את מוניקנדם אלא את הכנסת-משהו שקשור לחוק זכויות הסטודנט...

אבטלה

בשנה- שנתיים הקרובות ברור שהאבטלה תעלה בצורה משמעותית מאוד בעקבות המשבר הכלכלי.

המשבר הכלכלי בא לידי ביטוח כשפחות קונים, יש פחות ביקוש בשוק ולכם גם פחות ייצור. תגובת התעשייה היא הורדת שכר, צמצום המשמרות והעסקת כוח אדם חדש. התעשייה לא רוצה לפטר כי פיטורים הם דבר יקר- עלות העסקת והכשרתם של אנשים חדשים עולה הרבה כסף והמטרה היא לשמור כמה שיותר על העובדים הקיימים.

הפיטורים הגדולים צפויים להגיע אחרי שנה של משבר כלכלי, כלומר ב2009 צפוי גל פיטורים גדול מאוד.

כשיוצאים מהמשבר יש גם כן פיגור של שנה בהתאוששות. המפעל נדרש לייצר יותר ובשלב הראשון הוא לא יעסיק כוח אדם חדש, אלא יעביד יותר קשה את כוח העבודה הקיים.העסקת אנשים חדשים תגיע רק אחרי שנה.

כלומר, עוד לא הגענו לשיא הפיטורים והאבטלה צפויה להימשך לפחות עד 2011. אחוז המובטלים היום הוא 6% והוא צפוי לעלות ל 9%. השיא יהיה עוד שנה.

פיזור האבטלה הישראל-

9% המובטלים זה ממוצע ארצי. בפריפריה (למשל אזורים ערביים) תהיה יחסית יותר אבטלה- 25%- רהט, שדרות, נצרת, אופקים וכד'. בת"א האבטלה עמדה על 4-5%. הפערים ברמות האבטלה באזורים שונים הם עצומים. כשבאזור מסויים נסגר מפעל גדול המספק עבודה לתושבים רבים ואין מפעלים אחרים שיקלטו את העובדים, הדבר משפיה על תעסוקה של רבים. כמו כן, מפעל כזה מספק תעסוקה לעובדי המפעל, שירותי הסעות, מכולות באיזור- ההשפעה של מפעל גדול שמתפרק היא גדולה. כשכל שירות כזה הוא קטן פשיטת רגל של מפעל יכולה לגרום לפשיטת רגל של השירותים האחרים. כלומר- חברת הסעות שנותנת שירותים בת"א בסדר גודל של עשרות רכבים, תפגע ממפעל שצרך את השירותים שלה ופשט את הרגל, אך היא לא תיסגר כי יש לה עוד לקוחות. בפריפריה חברת הסעות מונה פחות לקוחות וכשהמפעל פושט את הרגל היא מרוויחה את הלקוח המרכזי שלה וההשפעה עליה תהיה קשה הרבה יותר.

פתרונות לאבטלה-


תעסוקה לאוכלוסיות חלשות-

אצל אוכלוסיה חלשה המצב קשה יותר. לא מדובר על בעלי מקצוע שבגלל המשבר מצאו עצמם מובטלים. אצל אוכ' חלשה אין היסטוריה של עבודה, רמת הכישורים נמוכה, יש פער גדול בין האיפה התעסוקתית ליכולת.

הטיפול בהם הוא ע"י הענקת לימוד כישורי עבודה.

בלשכות יש ניסיון להענקת כישורי עבודה. כמו כן יש תוכניות המיועדות לאוכלוסיה חלשה (כמו תוכנית ויסקונסין).

מה מלמדים בתוכניות האלה?


הבסיס להצלחה היא המוטיבציה לשינוי. כשיש שורה של אנשים שיש להם מוטיבציה לשינוי, ישקיעו בהם ולא במי שלא מראה מוטיבציה.

השתלבות של אוכלוסיה חלשה בשוק העבודה משפיעה לא רק על העובד אלא גם על כל המעגלים שלה- ילדים, משפחה רחבה. תעסוקה היא לא רק התפרנסות אלא גם איכות חים וערכים.

זו ההצדקה לכך ששירותים חברתיים משקיעים כל כך הרבה במציאת עבודה למובטלים.

משמעות העבודה-

עבודה זה דבר חשוב (כן, כן...)

עבודה היא סטאטוס, השקפת עולם, הערכה חברתית, הערכה עצמית.

במצב של אבטלה יש פגיעה בכל אלו, כלומר יש לאבטלה משמעת חברתית ואישית- מעבר לעניין הכלכלי.

משמעות הפיטורין עבורנו כעו"סים-

אנשים שעבדו נמנעים מבקשת עזרה, גם כשהסיוע קיים בפועל. בקשת הסיוע מגיעה רק לאחר שהתרוקן כל מאגר המשאבים הכלכלי והרגשי של האדם. בשלב הזה כבר קשה מאוד להציל את המצב. אנשים מגיעים לרווחה כשהמצב הגיע כבר להתפרקות של המשפחה, לחולי, דיכאוניות ועליה בהתאבדויות, גירושין ועוד כל מיני דברים נחמדים.

מה שמונע לאנשים לבקש עזרה הוא המשמעות החברתית של האבטלה.

כשאדם מפוטר הוא עובר שלבים המקבילים לשלבים של אבל- הכחשה, כעס וכו'. רק בסוף יש השלמה. עד שלא מגיע שלב ההשלמה האדם לא יבוא לבקש עזרה.

העניין הזה קשור לכל בקשה לעזרה ולא בהכרח לבקשת עזרה מהרווחה.

המחיר של האבטלה עם היסטוריה חיובית בתחום העבודה הוא מחיר עצום- היא יוצרת פגיעה בילדים, בתפקוד המשפחה, ביחסים במשפחה. יש הרבה פעמים הסתרה של עובדת הפיטורין, מהסביבה ולעיתים גם מבן הזוג. (בקיצור- הוא חוזר על מה שהוא אמר קודם- להיות מובטל זה באסה).

לסיכום- במילים פשוטות...

יש חסם מבני בבקשת העזרה בשל הדיסוננס בין הסיבה האובייקטיבית למשמעות הסובייקטיבית של הפיטורים.

עניים עובדים-

בעיה שקשורה לנושא האבטלה.

לפי נתוני ביטוח לאומי (מאתמול) 45% מכל המועסקים נמצאים מתחת לקו העוני. בניגוד לעבר, עבודה לא מחלצת מעוני.

זה כשלון לממשלה שלא משקיעה הצמצום הפערים החברתיים אלא בהגדלתם. לדוגמא: מכרזים ממשלתיים שנותנים עבדוה לחברות שמלכתחילה אין ביכולתם למלא את חובותיהם כמעסיקים (כמו שכר מינימום וזכויות סוציאליות).

יש גם מצבים בהם אנשים כן מקבלים שכר מינימום ועדיין נחשבים עניים.

מסקנה- יש אנשים שמעדיפים לעבוד גם כשזה לא כדאי.

יש תוכנית חדשה שנקראת מס הכנסה שלילי-

על כך יסופר בסמסטר הבא.