זהו תקציר של הקורס "מדיניות רווחה" של נרי הורוביץ

חזרה לאתר

זהו תקציר של הקורס "מדיניות רווחה" של נרי הורוביץ, שהכנו לקראת הבחינה הסופית. בהצלחה.

ע"מ לבחון את מבנה משק הרווחה המעורב בישראל, יש להבין את הרקע לצמיחתה של מדינת הרווחה בעידן המודרני ואת צורותיה השונות.

רקע - התפתחות מדינת הרווחה
קריטריונים לבחינת משטר-רווחה-

1-קשר עם שוק העבודה (עם ארגוני עובדים);

2-הוצאה אחוז מתוצר

3-עיגון בחוק (של זכויות עובדים, עד כמה המדינה מסוגלת לעמוד בחוק- או שימוטט את מדיניות הרווחה);

4-תנאים וחובות (שיש לעמוד בהם ע"מ לקבל זכויות street level bureaucracy);

5-משק רווחה מעורב -מספקי השירות (עד כמה המדינה/גופים פרטיים הם מספקי השירות): ממשלתי / ארגוני (מגזר III) / עסקי-שוק

6-קביעת זכאויות

7- חוזק המודל הקורפוריסטי: מדינה<>מעסיקים<> ארגוני עובדים

קריטריונים להשוואת מדינות רווחה

I מוקד אוניברסלי ó סלקטיבי

II אופק מתפשטת óמוגבלת

IIIאיכות מינמלית óמקסימלית

VIכלים צריכה ציבורית ó העברות (לידיים פרטיות)

Vחלוקה מחדש פרוגרסיבי ó רגרסיבי

סוגי משטרי רווחה:

ליברלי- לשוק תפקיד מרכזי, מבחני הכנסה, הממשל פועל להחזרת אנשים לשוק עבודה, עידוד ביטוח פרטי, עידוד תרומות וחמלה פרטית (שרון תורם לעל"ם), מלכודת עוני. [ארה"ב]

שמרני קורפוריסטי- זכאויות לא קשורות לעבודה, למוסדות דתיים תפקיד מרכזי (דגש על המשפחה), אין חלוקה מחדש ושוויוניות, פשרה מעמדית. [גרמניה]
סוציאל דמוקרטי- אוניברסליזם, שיוון וחלוקה מחדש, ממשלה חזקה ומתערבת [סקנדינביות]
גלובלי- אוטופיה של חלוקת ההון העולמי בין מדינות ולא בתוך עצמן, אמנות בינ"ל.
סקטוריאלי- מרכזי משנה של מגזרים שונים הבונים לעצמם שירותים עצמאיים (הרבה מתווכים וכפילויות, יחסי קליינט-פטרון). [יוון, פורטוגל]

-ביטוי מעשי של התפיסות השונות של מדינת הרווחה ניתן למצוא בשתי צורות התנהלות:

"ממשלה גדולה" (משטר רווחה סוציאל דמוקרטי): שירותים רבים, תקציבים גדולים

ניסיון לסידור בירוקראטי של החמלה והסולידאריות.(עפ"י דורקהיים- הביטוי לסולידאריות במדינת הלאום הוא בחינוך ובצבא)

מדינת הרווחה נוצרה באנגליה לאחר מלחמת העולם ה-II (דו"ח בווריץ – "מהעריסה עד לקבר"), ע"מ לענות על צרכי החברה לאחר מלחמה (חיילים משוחררים, שיכון, בריאות וכד'). זהו המענה הדמוקרטי לרווחה שהקפיטליזם לא מצליח לענות עליו (בעוד הקומוניזם והפשיזם 'הצליחו' כביכול). כך גם בארה"ב אחרי השפל הכלכלי הגדול (קיינס+פורד) ושוב בתק' ג'ונסון.

"רשת ביטחון"- בעיקר לעובדים למקרי נכות, פנסיה, פיטורין, אלמנות, הכשרה מקצועית ושארים.

מוקד אוניברסאלי: לכלל האזרחים, בעיקר מתוך שמירה על המעמד הבינוני-נמוך:נשמר מעוני ויודע להשתמש בזכויותיו וכך מגן בתורו על מדינת הרווחה. תורמת גם ליעילות מדיניות הרווחה ומורידה את רמת התיוג בחברה.

שאיפה להתרחבות, לאיכות מקסימאלית וצריכה ציבורית.

עד שנות ה-30 הצליחה המדינה לשלוט במידה כלשהי על שוק העבודה: כ-3% אבטלה מול 3% צמיחה במקביל: עבודה בשיעור גבוה, חינוך מקיף מתוקף חוק, כלכלה יציבה (קיינס- 'תורת הביקושים' ע"י הזרמת כספים לכלכלה). אנדרסון: עידוד האזרח להשתלב בשוק העבודה ולהגן מפניו.

"ממשלה קטנה"- מודל ליברלי, שמרני-קורפוריסטי ולעיתים סקטוריאלי.

עבודת מטה, פיקוח, משתדלת לא לתת שירותים

הכלים- העברה והפרטה, (קבלנות, הפסקת שירותים), מוקד סלקטיבי ואופק מצטמצם.

עידוד המגזר III לקבל לידיו אחראיות של המדינה

יש הטוענים כי לא ניתן להנדס את החברה ולהתערב במציאות – החברה חמקנית יותר מהפתרונות המוצעים. שאלות מוסריות בנוגע להתערבות המדינה בחברות מסוימות ובנושאים מסוימים.(פוקו- המדינה המודרנית מתערבת יותר מדי ומונעת מהחברה לפתח התארגנות פנימית).

הביטוח הלאומי

נועד לבטח את האזרחים מפני: אובדן הכנסה/ יכולת עבודה; הקושי בגידול ילדים (התייחסות המדינה לעידוד ילודה); נכויות. כיום הבט"ל איננו ביטוח, אלא אמצעי לחלוקה מחדש ולמלחמה בעוני. מאוניברסאלי הפך לממוקד.

אופי הקצבאות האוניברסאליות: יעילות, שומרות על מעמד הביניים, שימור קצבה, מונעות השפלת פונים ותלות בסעד, יוצרות סוג של מלכודת עוני.
אופי הקצבאות הממוקדות: מבחן אמצעים- כדאיות כלכלית וערכית. פיתרון ל"סיכון המוסרי" (תמריצים להתנהגות שלילית).
בישראל: דמי אבטלה ניתנים רק לשכירים:מוכוונים 'שיקום סטאטוס' (עפ"י שכר), למפוטרים, לזמינים לעבודה, ללא-סרבני-עבודה. הבטחת הכנסה- כל תושב עפ"י מבחן אמצעים קשיח. קצבת ילדים- אוניברסאלית, על כל ילד נוסף נק' זכות שוות פחות (הוצאות קטנות).
פנסיה- הסדר 'קרנות הפנסיה' – אדם מפריש ממשכורתו לקרן שתיתן לו אחוז גבוה ממשכורתו כשיצא לגמלאות.הקרנות נקלעו למשבר כשכמות הגמלאים עלתה על כמות העובדים – הממשלה סגרה אותן ולקחה על עצמה את התשלומים. בעבר חישבו פנסיה עפ"י השכר ב-3 שנות העבודה האחרונות, כיום האוצר רוצה לבצע "ממוצעים" של כל שנות העבודה.
'פנסיה תקציבית'- ע"י המוסד המעסיק – הנטל על הממשלה עצום ולכן הממשלה מעודדת קרנות-פנסיה.
'פנסיות חובה'- מכל עבודה בה עבדת אי פעם.

בישראל, העשירונים 7-9 נושאים על גבם את תקצוב המדינה (נותנים 31% ומקבלים 4%). שכבות חלשות, מקבלות כ-31% ולא משלמות דבר. העשירון השני נותן 2% ומקבל 16%. קצבת הזקנה היא הגבוהה ביותר, אחריה ילדים ולבסוף חופשות לידה.

קיים ויכוח על אופיין של קצבאות הבטחת הכנסה השונות, בעיקר בכל הנוגע לאוכלוסיית המובטלים, מקרב בעלי יכולת השתתפות. – האם הקצבאות מעודדות השתלבות בתעסוקה או מעודדת אבטלה? המצדדים בהבטחת הכנסה טוענים, כי את עידוד התעסוקה יש לבצע ע"י עזרה במציאת עבודה, הגדלת מקומות העבודה, תנאי שכר הולמים, הכשרה וקדיום (קטן). וכן, כי אוכ' המובטלים מגוונת ויש לתת מענים גמישים. המתנגדים טוענים, כי קצבאות הבט"ל יוצרות מלכודות-עוני, וכי מדיניות נוקשה של קצבאות קטנות ולתק/ מוגבלות, מעודדות אנשים לצאת לעבוד (מ. פרל פרסם בסופ"ש כי ברבעון ה-I של 2004, עלה שיעור המשתתפים בעבודה באחוז אחד, אזרחים ישראלים תפסו מקומות עבודה של עובדים זרים, כתוצאה מהרפורמה הכלכלית שהמעיטה את מתן קצבאות הבט"ל.

תקצוב- מי מקבל, כמה ולמה

התפתחות תקציב המדינה המדינה המודרנית עוצבה במידה רבה ע"י שיטות המיסוי שהפכו להיות בירוקרטיות יותר ויותר- תקציבי המדינה הופרדו מתקציב המלוכה.

התקציב חשוף לביקורת, מהווה את מגמות המדינה, משקף את יחסי הכוחות במדינה, מהווה בסיס לשיח על סדרי עדיפויות ורסן לפוליטיקאים.

גירעון- הממשלה יוצרת גרעון ע"מ להניע את המשק, ע"י הלוואות. לאחר משבר שנות ה-80, חוקק 'חוק הגרעון' השואף לצמצמם את הגרעון ואת הסיכונים.

למדינה כמעט ואין גמישות לתמרן, הן מתוקף חוק והן בשל מחויבויות שונות.כך גם בתוך המשרדים/רשויות מקומיות: קשה להעביר כספים מסעיף לסעיף. כך נגרמות פריצות תקציב.

(גמישות לטובת מדיניות ó קשיחות מונעת פוליטיזציה והפקרות, במיוחד בממשלות לזמן קצר)

גישות לתקצוב: I תקציב סך אפס: כל שנה מחדש, מאפס.

II תקציב תוספתי: בניית התקציב ע"ב השנה הקודמת (מוסיפים/מורידים בכל סעיף).

התקציב בישראל:

*ריכוזיות- פיקוח על כל סעיף של אגף התקצוב

*רגולציה- כל שינוי דורש התקשרות חוזית לזמן ארוך הין המדינה לגורמים פרטיים.

*חוסר בתכנון ארוך טווח- תיקונים בשוליים יותר מתכנון כולל, מתוך חוסר אימון בין המשרדים לאוצר ואינטרסים פוליטיים קצרי טווח.

*תמריצים לחוסר יעילות- בזבוז כספים שמצטברים ע"מ להוכיח כי אין מספיק.

*מניעת תיאום בין-משרדי- ע"י אגף התקצוב. אין ראייה מערכתית של השרים וקשה לבנות מדיניות לאורך זמן.

*קיצוצים רוחביים: מוחלט על אחוז מסוים המקוצץ מכל המשרדים. על השר להחליט מהיכן. אין תכנון לגבי צורת התקצוב אלא יותר לכיוון כמותי (סנד)

*חוק ההסדרים (היום- החוק לעידוד הצמיחה): נוצר ב-1985 ע"מ לפתור בעיות ביורוקרטיות שהיו מקשות על פתרון המשבר. מאז משרד האוצר מציע אותו כחבילה עליה מצביעה הכנסת בעד/נגד. למעשה זה חוק חירום, ללא דיונים ממצים בכנסת.

+פתרונות: ביטול חוק ההסדרים וחלוקת אגף התקצוב לשניים- מתקצב ומבקר. רפורמה לתקצוב תקין ולא לקיצוץ תקין; חיוב ממשלות בתכנון כלכלי מאושר, עם שקיפות ואחריות מיניסטרילית לביצועו.

הפרטה –העברת פעולות ממשלתיות מסוימות לאחריות גופים חוץ-ממשלתיים / מכירת חברות ממשלתיות לידיים פרטיות, ע"מ לייעל אותן וליצור תחרות. כיום ההפרטה נתפסת עם הרפורמות הכלכליות השואפות לשלב את ישראל בתחרות הגלובלית- ובתוך כך פוגעת בזכויוות חברתיות.

בעיות של גופים ממשלתיים- חוסר גמישות בביצועים, הגבלות ועדי עובדים, המונעות התפתחות וגמישות, עלויות שכר גבוהות מדי.

*משק רווחה מעורב: בישראל תמיד היה mixed market ברווחה, של גופים ציבוריים, עמותות וידיים פרטיות. מ-80-90% שנמצאו בידיים ציבוריות בשנות ה-70' , כיום אחוזים אלו הם בידי עמותות, פרטיות ומלכ"רים. הממשלה ה'גדולה' הפכה ל'קטנה' גם מוניציפלית.

סיבות להפרטה:

*יצירת תחרות

*למדינה קשה לנהל מערכות גדולות

*אידיאולוגית " הקטנת הממשלה" וצמצום התחומים בהם נוגעת.

מושגי הפרטה

out sourcing- העסקת גוף חיצוני שיבצע עבודות שנעשו עד כה בידי הממשלה [בזק]
Contracting – העסקת גופים חיצוניים דרך מכרז- לשירותים יותר "איכותיים".[מעונות פרטיים]
Voucher- תלושים שמחולקים לאזרח, ע"מ שיחליט בעצמו כיצד להשתמש בו.

קיימים סוגי הפרטה שונים גם בכל מושג [חוצה ישראל נבנה בידיים פרטיות, אך בפיקוח ממשלתי צמוד].

צורות הפרטה

הוצאת פונקציות – ממשרד ממשלתי לחברה פרטית/ציבורית [בזק]
הפרטת ביצועים- ממשלה שומרת על הביצוע דרך פיקוח על גופי חוץ-ממשלתיים, המבצעים פונ' שהיו בעבר בידיה.
ביטול התפקיד הממשלתי.

חוק המכרזים(1982)- מכרז שהממשלה מוציאה במחיר רווח עם דרישות מדויקות לאופי השירות. בועדת המכרזים יושבת גם ועדה מקצועית המפקחת על הגופים המתמודדים.

בעיות הקיימות בהפרטה

החלשות המדינה
רווחים עוברים לידיים פרטיות, במקום להיות מושקעים בשירותים אחרים של המדינה.
סיכון מוסרי- פיקוח ממשלתי מועט על מוסריות העבודה [בתי כלא בארה"ב]+התקפה על בעלי תפקידים.
בריחת ידע- מרגע שהממשלה לא מטפלת בשירותים, הידע שלה פוחת.
שחיתות- במכרזים בהם מעורב הרבה כסף, יש פתח לשחיתות.
סודיות- לממשלה פיקוח טוב יותר על שמירת סודיות מלגוף פרטי.
Creaming- לגופים פרטיים נטייה להתעסק בשירותים ה'חזקים', שקל לעבוד בהם. במקומות הקשים יותר, גופים פרטיים נוטים להימנע.
אין חזרה- לאחר ששירות מופרט, למדינה קשה להקים מחדש את הארגון או להחזירו אליה (חוקית אפשרי, דה=פקטו לא קורה, משום נטייה עולמית להפריט).
פגיעה בזכויות חברתיות.

יתרונות ההפרטה

צמצום הוצאות
שיפור השירות לטווח הקצר- המדינה נאלצה להגדיר קריטריונים למכרז הפרטה ולכן השירות השתפר, אך לטווח הארוך- החברות מצמצמות את התנאים הנוספים שהן יכולות להעניק לטובת רווחים (תנאים פיזיים הם לרוב טובים יותר).
העצמת מתווכים- הגברת האחריות החברתית ואף הפרטית ולא רק הממשלתית.
שבירת ארגוני עובדים- לא תמיד מבוצע, אך ההגבלות יורדות.

מרכיבים להצלחה

רגע התקשרות – חשובה הזכייה במכרז, מפני שיציאה מהתקשרות קשה הרבה יותר.
פיקוח – רמת הפיקוח על הגוף החוץ-ממשלתי.

מגזר III (מגזרI ממשלה; II הכלכלה)
חברה אזרחית- המרחב שבין המשפחה למוסדות ממשלתיים, כולל את כל הפעילויות וההתנדבויות. בניגוד להגדרת המגזר השלישי, זוהי הגדרה ליברלית-דמוקרטית יותר, הרואה את החברה כולה כשותפה, גם אם כ"מאתגרת שלטון".
הגבולות לא ברורים- בחרות מסוימות מפלגות נחשבות כמגזר III ובארץ – קופ"ח גם ממשלתית וגם אזרחית.
הגדרות כלליות: 1- ארגון פורמאלי בעל סדירות ותקנון מסוימים.

2- פרטי- ללא מעמד ציבורי-משפטי

3- ללא כוונות רווח (לכן בעייתי במשכורות),

4- בעל יסוד התנדבותי (ארגונים רבים לא מקפידים על כך).

פונקציות של עמותות: 80%-נותנות שירות; 10% קרנות לגיוס הון; 5% ארגוני סנגור;5% מאתגרי-שלטון. (יש להוסיף גופים למטרות זמניות ועמותות-קש למטרות לא מוצהרות).
מימון המגזר השלישי: 60% מימון ממשלתי; 10% תרומות וגיוס עצמי; 30% מימון ממשלתי עבור שירותים.
מפת המגזר הIII: קשה למפות את הארגונים ושייכותם- ישנן חפיפות רבות עם מגזרים שונים: ממשלתי, פרטי,

עסקי: BSR- שיתוף המגזר העסקי באחריות החברתית, white trash/green wash תקלה שמתגלית במפעל, גורמת לו לגלות אחריות ציבורית המכפה על התקלה.

מגבלות ה-BSR: אין מתן בסתר [דיסקונט] , לרוב יותר רווחי מפילנתרופי; הקלות במס מעודדות תרומות, אך מביאות לכך שמגזר זה קובע את החלוקה מחדש (מגיע לקצה ונזקקים אחרים נפגעים); תרומה בכפייה (של עובדים, לקוחות, ספקים..)

ציבורי (אוניב', פיס, עמותות..)

פוליטי: גופים ואישים פוליטיים מקימים עמותות חלקן בהתחזות לארגון וולונטרי, למטרות פוליטיות.

ניתן לחלק את אופי הארגונים ל-3:

*old boys חבורות חזקות בעלי השפעה על קבלת החלטות [חברה להגנת הטבע]

*ארגונים ממוסדים – פועלים בתחום המוסדי, בבימ"ש ופרלמנט. [אדם טבע ודין]

*רדיקליים – ארגוני מחאה [פעולה ירוקה]

התנדבות: בישראל מסורת של התנדבות (חלוציות, תנועות נוער, מילואים) למימד ההתנדבותי מקום חשוב במגזר ה-III. לרוב אלו עשירים יותר, דתיים יותר ומשכילים יותר. במגזר הערבי יש אחוזי התנדבות רבים יותר.
יחסי מתנדבים-מדינה: לעיתים המדינה מעודדת ולעיתים מדכאת [התנועה האסלאמית] ישנם ארגונים המסוכסכים עם הממשלה ["שבח מופת, בחינוך המגזר הרוסי, "פעולה ירוקה"], לעיתים עוברים ארגונים מיריבות לשת"פ, שעלול גם להיות מגביל. המדינה גם מממנת ארגונים אשר מספקים שירותים [על"ם]
השלכות: חוסר במדיניות ברורה המאפשרת תמרונים בין תקצובים ועדיפויות; בחוק העמותות פרצות רבות המאשפרות שחיתויות; המגזר ה-III שאמור היה לתקן עוולות, ממשיך באפליית מיעוטים; הממשלה מאבדת שליטה על מרחב החברה האזרחית, מימון וסדרי עדיפויות. לכן מנסים היום לעשות סדר ולמפות את גבולות המגזר ה-III.
יתרונות המגזר ה-III outreach טוב יותר מהממשלתי; פעילותו גורמת לעיתים למדינה לשנות דפוסי פעולה [על"ם גרמו לרווחה לעבוד בלילות]; תחושה שהחברה יעילה ולא משאירה אזרחים לבדם; יצירתיות וגמישות גדולה משל גופים ממשלתיים; יכולת גדולה יותר להשגת משאבים.
חסרונות המגזר ה-III במאקרו: מאפשר למדינה להתפרק משירותים אותם סיפקה בעבר; חוסר באוניברסאליות, אין לארגונים אחריות קולקטיבית-ארצית; לחצים שמפעילות עמותות המאורגנות ביעילות, גורמים לשינויי מדיניות ולא החלטות ממשלתיות עם ראייה רחבה [לובי של 'אחת מתשע', כשסרטן הערמונית נפוץ יותר], נוצר תקצוב לא פרופורציוני; לא כל הארגונים יעילים או פועלים למטרה נכונה, חלקם מסכנים מדיניות ממשלתית או את בטחון המדינה [פונדמנטליזם, או מסינריות-נוצריות קיצוניות מחו"ל];

במיקרו: מטרות אופנתיות; ארגונים שגדלו תופסים את המרחב לארגונים קטנים אלטרנטיביים [על"ם]; "יותר מדי ידיים" –לממשלה יכולת תיאום טובה יותר; קושי בפיקוח ולסרב לדרישות של עמותות; בריחת ידע; דימוי יורד של רשויות הרווחה, למרות שהממשלה מסבסדת חלק גדול מהארגונים.

פתרונות: compact- על הממשלה לאזן את המגזר ה-III ועל המגזר ה-III להבין את הממשלה- שת"פ; וטו משותף- שיתוף המגזר ה-III בהחלטות, אך לא נותנים לו לקבוע או ללחוץ על המדיניות.

Ãסיכום המגזר ה-III: במרחב הרווחה משחקים שחקנים רבים והתמונה מורכבת מאוד. המדינה מנווטת את הכיוון הכללי, מפקחת וקובעת סטנדרטים ע"י מדיניות-מאקרו, אך לא יורדת לפרטים ("ממשלה קטנה") .

לממשלה 3 שיטות: פעולה עצמאית-ממשלתית, פעולה דרך גוף חיצוני, הפרטה/קבלני-משנה. התוצאה הכללית: בריחת ידע וירידת כוחה של הממשלה כמעצבת מדיניות. סרבול מדינת הרווחה והקשיחות הבירוקרטית מתגמשים לרוב בעיתות משבר ובמשברים אישיים (מקרים פרטיים), כך שמדינת הרווחה טובה בקצה.

שלטון מקומי
יחס דואלי- כלי ביצועי טריטוריאלי של המדינה ó מימד אוטונומי, קהילתי עם קיום פנימי עצמאי. בישראל מורכב יותר משום שינויים לא מתוכננים ומקריים, תרבות פוליטית מסורתית ומעורבות גדולה של השלטון המרכזי. (רזין)
אופיו: מכיר טוב יותר את התושבים, כמעט בכל העולם מושחת יותר.
בישראל: 266 רשויות מקומיות- יחס לאוכ' מהגבוה בעולם, חלקן קיימות עוד לפני המדינה, חלקן הוקמו ע"י המדינה.
'רשויות מיעוטים' – מתוקצבות פחות ובנפרד, הן מתקשות לגייס משאבים והשחיתות בהן רבה יותר.
רשויות בשטחים כבושים הפועלות בכוח צבאי.
ת"א, חיפה וי-ם מתפקדות כמעט עצמאית וחזקות מאוד.
ריכוזיות גדולה של המדינה: עד שנות ה-70 השלטון היה צנטרליסטי וראשי רשויות מונו מפלגתית. הריכוזיות נבעה, בין השאר, ממשימות לאומיות שהוטלו על השלטון המקומי (התיישבות בספר, קליטת עלייה...)
לאחר מלחמת יוה"כ האימון בשלטון ירד, והחלה מגמת ביזור: בחירות ישירות שפיתחו פוליטיקה מקומית, תרבות ועיתונות מקומיים. הוזרמו גם כספים לפעילים מקומיים בדרך עוקפת-רשות ונוצר כאוס מסוים בחינוך, בקליטה ועוד.
משבר הרשויות המקומיות: הביזור נעשה ללא תכנון מקיף ויסודי- שילוב המשרדים הממשלתיים לא תואם את הארגון המקומי ואין יעילות: גם בשל עקיפת הממשלה את השלטון המקומי וגם בשל חוסר יעילות מקומית + שחיתות+הפסקת מענקי איזון ממשלתיים. רשויות חזקות מול חלשות (אי/יכולת גיוס כספים עצמית) .
תקצוב הרשויות: המשבר התקציבי כיום נובע לטענתן מתקציבים קטנים מדי שלא מאפשרים מילוי תפקידן. סעיפי התקציב קשוחים ולא מאפשרים גמישות, מה שמונע תמריצי התייעלות וגורר גירעונות, אי-תשלום משכורות ועוד. 'מעגל הקסמים': האוצר שואף לשלוט בתקציב הרשותï הרשות לא מסוגלת לבצע מדיניותïבעיות תקצובïהגברת שליטת האוצר בתקציב הרשות. כמו בתקצוב משרדי הממשלה- גם כאן הסעיפים לא תמיד נקבעים בידי המומחים לכך ומאידך- רמת האחריות של ראשי מועצות לא ברורה. הרפורמה המוצעת ברמה הלאומית נוגעת גם לרמה המוניציפלית.
מקורות הכנסה של רשות מקומית: בסעיפים שונים העירייה והממשלה מתחלקות: חינוך 40-60, 75-25 ברווחה. בנוסף גובה הרשות ארנונה – ככל שהרשות חזקה ומעורבת יותר בחיי תושביה, היא מצליחה לגבות סכומים גבוהים יותר. ברשויות חלשות יותר, תחושת השיתופיות והמוטיבציה לשלם קטנות יותר. הארנונה לא נקבעת עפ"י צרכי הרשות, אלא ע"י האוצר. לרשויות אפשרות לחייב יזמים להשקיע בתשתיות שונות הנחוצות לה, אך גם כאן – ככל שהרשות חזקה יותר, כך היא מממשת את האפשרות טוב יותר.
עדכון משכורות- מערכות אלו בעיתיות ברשויות המקומיות, מפני שמרווח הגמישות צר ורבים נותרים ללא עדכון שכר.
העברת משאבים- נעשית לעיתים, ע"י הממשלה באיטיות ולאחר בדיקת הגירעונות המקומיים, בינתיים גדל הגרעון ושוב נוצר מעגל.
קשר למדיניות רווחה- קיימת דילמה בין הרצון לאפשר לרשות לנהל ענייניה לבין ברצון לפיקוח ושיווין. במדינות רווחה ליברליות יותר, השלטון המקומי מצליח יותר מאשר מבמדינת רווחה שמרנית –מוסדית , בה המדינה היא מספקת השירותים המקומיים.
חוק המחלקה לשירותים חברתיים (1958)- נתפסת כזרוע ביצועית של הממשלה. מחזיק תיק הרווחה ברשות נתון לפיקוח משרד הרווחה, כך שיש "שני אדונים". המדינה מתקצבת 75% והרשות מנסה להוסיף מכסף חופשי על ה-25%
תע"ס (תקנון העבודה הסוציאלית)- קובע תקנות לעבודה קהילתית ותקציב כסטנדרט לפיקוח המשרדי.
פיקוח- מחולק גיאוגרפית (למחוזות) ופונקציונאלית (תקון,שירותים חברתיים וכו'). ע"מ לייעל את הפיקוח, מנסים כיום ליצור "סל שירותי רווחה" אליו מתווסף שירות משלים בו מפעילה הרשות שיקול דעת.
פתרונות-דרגים אזוריים יותר; צמצום ואיחוד רשויות ורף גבוה יותר; פיצוי רשויות חלשות; אוטונומיה ואחריות מקומיות;

תיאום בין משרדי- הלימה וממשקים:
רווחה-חינוך

החינוך והרווחה צומחים במקביל- החינוך נתפס כבר כחלק מהזכאיות שהמדינה אמורה לספק- לא רק כמספק השכלה, אלא גם כמחנך.
סמי פרופסיה- מורים ועו"סים עוסקים במקצועות ללא גבולות מוגדרים לכן גם מעמדם לא ברור ולעיתים מעורער. בעבר למורים היתה יותר השכלה מלהורים וכיום המצב לעיתים הפוך. מורים נאלצים ללמד בשיטות מאוד מסובכות קבוצות הטרוגניות גדולות וחומר לימוד משתנה.
"המשווה הגדול"- החינוך תפקידו ליצור קו זינוק שווה בעוד במשק נוצרים אי שיוון שמדינת הרווחה במתכונתה לא מסוגלת לפתור (רק מגינה מסיכוניו).
בעיות בממשק חינוך רווחה: נשירה סמויה (נוער שאינו לומד אך רשום בביה"ס)

*הדרה בביה"ס

*מרחב ביה"ס יכול להוות מרחב - מוגן, או מרחב היוצר בעיות (אלימות)

*NEET(not in education' not in employment) נוער שאינו נמצא בשום מסגרת- בישראל 95% מהנוער נמצא בבתיה"ס- נתון יוצא דופן, מתוך תפיסה של להשאיר בכל מחיר במסגרת כלשהי.

*"אימפריאליזם חינוכי"- מערכת החינוך רואה עצמה אחראית על התלמיד בכל המסגרות, לעומת הרווחה שטוענת בד"כ, שיש מקום למסגרת חוץ-בית ספרית.

*סמים, הריונות בנות-עשרה (בישראל אחוז מאוד קטן), אלימות, נוער עבריין, נוער חסר-בית.

בעבר הסיכונים שמחוץ לביה"ס היו שונים ופחותים, כיום הם זמינים יותר ובביה"ס יש יותר אנשי מקצוע מבעבר.
המדינה מעמיסה "אימפריאליזם של חחינוך" על בתיה"ס מבלי שיש להם תמיד את האמצעים לספק את הציפיות מהם.
האמצע החסר- הנפגע העיקרי הוא בסופו של דבר התלמיד הנורמטיבי, החלש חברתית ו/או לימודית שנשאר לבד בתחרות לאחר שהחזקים עברו למוסדות טובים יותר והחלשים נשארו או שעזבו למוסדות אחרים. ל'אמצע החסר' לא מסופקים המשאבים שהוא זקוק להם להצלחה .
מעברים ילדות-בגרות משתנים: קידום נוער עוסק גם במי שלא התגייס או לא לומד ולא רק בבני עד 18.
שתי תפיסות לגבי החינוך: 1-(ימנית) החינוך מקנה יכולות כלכליות, טוב לכלכלת המדינה ולכן יש להשקיע במצוינות ובהשכלה גבוהה. 2- החינוך כ'משוה הגדול' (גישת ההון האנושי) –ולכן השקעה בחינוך היסודי. הקונצנזוס- בשתי הגישות מסכימים על חשיבות החינוך ולכן ההשקעות בו גבוהות.
גישת ההון האנושי הגמיש- על המדינה להשקיע במיומנויות בסיסיות ולא קוגניטיביות.
הקשר חינוך-תוצר: יש מדינות המשקיעות הרבה בחינוך אך לא צומחות (בולגריה) ולעומתן כאלו הצומחות, אך לא משקיעות הרבה בחינוך (צ'ילה) – כלומר הקשר חמקני ולא תמיד יש קשר ישיר בין תעסוקה לחינוך או בין חינוך לשיווין.
קשר אבטלה-חוסר השכלה: קשר ישיר, שוק העבודה מתגמל על השכלה, מלבד מצבי 'עודף השכלה'.
השכלת הורים- הוכח קשר בין השכלת הורים להצלחת הילד, ולכן מנסים היום לתקצב עפ"י מדד השכלת ההורים.
Life long learning- מורכבות וחמקנות הידע כיום היא כה מהירה, שעל האדם ללמוד כל הזמן, לכן יש במקומות עבודה רבים קורסים להכשרות חדשות.

רווחה-בריאות

הבריאות מתקרבת למדיניות הרווחה, היא מתוחמת במוסדות, בפרופסיה סגורה. הבריאות המונעת והקהילתית מתחזקת (מח' בריאות+רווחה, פרוייקטים לבריאות הקהילה).
המימד החברתי: *עו"סים במערכת הבריאות (תופעה חדשה)

*האפידמיולוגיה(חקר מגפות) – קשור למצבים חברתיים (השכלה, הכנסה, איכות סביבה ומגורים).

* לרופאים שיקולים חברתיים רחבים יותר (של ביה"ח והמדינה) ולא של קליינט ספציפי.

* לא ניתן לפעול עפ"י חוקי השוק בחיי אדם. גם אין שיווין באינפורמציה.

*על הממשלה להחליט על מה הדגש: מניעה או ריפוי.

תפיסות שונות: הצד השמרני מותיר מקום רב לאחריות אישית (לגבי מעשנים, למשל) הצד השמאלי שואף ליותר נגישות לאמצעים לכמה שיותר אנשים.
ביטוח בריאות: *מדינות בהן אין ביטוח כללי, ישנה נגישות שווה למוסדות בריאות, אך לא כולם מסוגלים לשלם ולקבל את כל המצרכים הקיימים (ארה"ב)

* ביטוח בריאות דרך מס הכנסה המבטח את כולם בקופת חולים ממשלתית. (אנגליה)

בישראל- חוק ביטוח בריאות ממלכתי: מעגן זכויות חברתיות, מקיף את כל האוכלוסייה וגובה מס פרוגרסיבי. יעיל מאוד בכסוי כלל האוכ' אך יקר מאוד. לכן שונו מספר עניינים:

* קפיטציה- הממשלה מחליטה על סל הבריאות.

* הוצאות המבוטחים- האזרח משלם יותר על סל בריאות (אזרחים+ארגונים משלמים כחצי מתקציב הבריאות).

תחרות בין קופות-חולים המקבלות תקציב דרך מס פרוגרסיבי+26% שגובה הקופה דרך תשלומים שונים (האם מי שמשלם יותר מקבל יותר או פחות?) יש המצדדים בביטוחים משלימים ויש הטוענים כי זהו צעד לאי-שיוון, מפני שבמצב מסוים, קשה לשלם את ההשלמה.
נגישות: הקצאות המשאבים יוצרות חוסר שיוון בלתי נמנע סביב נושא הנגישות (במצפה יש פחות סיכוי שיגיע אמבולנס מבמרכז).
מדדי אי-שיוון למימון מענים למצוקות בריאות: תמותת תינוקות; תמותה ותוחלת חיים; סכרת (תזונה לא נ כונה); סרטן השד (באוכ' נשים משכילה יותר, מתבצעות יותר בדיקות); אסטמה (איכות סביבה); שיניים.
סל בריאות: על הממשלה להחליט אילו תרופות לממן ועל אלו לוותר(האם יש להשקיע בחודשים אחרונים או בטיפולים עם סיכויים מועטים, למשל בדר"א לא משקיעים יותר בתרופות לאיידס).
איומים על מע' הבריאות: 1- עדכון סל הבריאות מוגבל ע"י האוצר 2-הוצאה גדלה של משק הבית (בתרופות/משלימים) מערכת פחות שיויונית אך מכסה את כולם 3- חוסר סדר בין שירותים פרטיים וציבוריים:קיים רצף:

במצבי חירום- יש כיסוי ציבורי מלא ×בבי"ח ציבורי ניתן לשלם באופן פרטי ולקבל שירות טוב יותר× הממשלה מממנת ארגון פרטי שיתן שירות (הפרטה חלקית) ×אדם פרטי הולך לרופא פרטי מתוך בחירה.

רווחה- שיכון

מטרת משרד השיכון (שראה עצמו תמיד ככלכלי ומנותק לעיתים ממדיניות הרווחה), היא "גג מעל לכל ראש" ובחזקה פרטית, האדם בעל ביתו.

דיור ציבורי- החל לאחר מלחה"ע ה-II לחיילים משוחררים.בישראל- "עמידר" ו"עמיגור" (של הסוכנות-לעולים). כל הדיור הציבורי נועד למגזר היהודי במדינות רבות הפך הדיור הציבורי ל-slums והפיתרון שניסו הוא בנייה ציבורית ע"י גורמים פרטיים.
סבסוד שכירות- הממשלה עוזרת במימון שכ"ד (בישראל- 3000 איש).
שכירות פרטית הולכת ונעלמת (מלבד סטודנטים וצעירים)- כמעט ואין משפחות ששכורות. בארה"ב ובאנגליה- "חוק הגנת הדייר" קבע תקרת שכ"ד ובכך פגע במשכירים.
צורות של שיכון: - פרטי/שכירות
קואופרטיבית: בנייה של שיכוני עובדים
רכוש ערבי / מעברות /שכונות עולים: שיכון מהיר (מדיניות חירום)
ציבורי-פרטי: משכנתאות מענקי קרקע
שיקום שכונות: שיפור הצד הפיזי של השכונות, יצר מנהיגות מקומית כלשהי.
מכירת הדיור הציבורי: בשנות ה-80 טענו כי השוק יבנה דיור לעולים, כתוצאה- שכ"ד עלה (לעולים רבים היה ממון) ונוצרו חסרי דיור (תנועת האוהלים). הפתרון היה- שכ' קרוונים והפשרת קרקעות (כמעט ולא בנו דיור ציבורי).

- דרי-רחוב: האם המדינה אחראית לחוסר הדיור או שזוהי פתולוגיה אישית של האדם? בישראל רובם הם בעלי פתולוגיה ייחודית ולא תוצר של מדיניות ממשלתית. לרוב אחוזי הפשיעה בקרבם נמוך.

סיכום
*ע"מ לאפשר שוק חופשי ולהשתלב בשוק העולמי - ובמקביל לדאוג לרווחת תושביה, המדינה נוקטת בגישה של "משק רווחה מעורב", צורה המאפשרת ביצוע של שתי הפונקציות.
למשק הרווחה מעורב רצף הנע מדגם סוציאליסטי – של ממשלה גדולה השואפת להיות מעורבת כמה שיותר בכוחות השוק ובשירותים הניתנים לאזרח, ועד לדגם שמרני ליברלי, אשר שואף לשוק חופשי כמה שיותר תוך מתן השירותים המינמליים ביותר לאזרח במרחב השוק. ישראל היתה לאורך שנים קרובה יותר לצד הסוציאליסטי, אך תמיד דאגה לאפשר כלכלת שוק והשתלבות בכלכלה העולמית. כיום – הרפורמות הכלכליות מניעות את הכלכלה לכיוון ליברלי ולממשלה קטנה יותר.
יישום המדיניות מתבטא דרך תקצוב זרועות הממשלה- משרדים מיניסטריליים ורשויות מוניציפליות – הממשלה יכולה להרחיב או לצמצם את הפונקציות שהיא ממלאת בכל תחום באופן ספציפי או כוללני.
כל זרוע ביצועית וכל תחום משפיעים גם זה על זה וגם על המשך המדיניות הממשלתית: ככל שהשלטון המרכזי מתפקד ביעילות יותר, כך יהיה מבוזר יותר. מצד שני ככל שהממשלה ריכוזית יותר, הרשויות הופכות תלותיות יותר. כך גם בהלימה שבין תחומי הרווחה השונים: חינוך יעיל תורם להשתלבות טובה בשוק התעסוקה ולכן גם לשינוי מבנה השוק ואחוזי תעסוקה. חינוך מקיף פחות יכול להביא לירידה בתעסוקה או לתנאי העסקה טובים פחות, למודעות נמוכה יותר לבריאות ולשינוי מבנה מערכת הבריאות. מערכת הבריאות בתורה, משפיעה על יכולת האזרח לעבוד (מספקת בעצמה מקומות תעסוקה), ללמוד וכן על השירותים החברתיים להם הוא נזקק. בנוסף- מערכת רווחה יעילה תורמת לעילות מע' אחרות, כגון חינוך ותעסוקה וכו'.
לבסוף, יש תמיד לזכור כי עד כמה שתכנון המדיניות יהיה יעיל ו'נכון'- תמיד המציאות חמקנית יותר וזריזה יותר מיישום תכנונים. מבצעי המדיניות עצמם משנים לעיתים בשטח את מה שנקבע מראש. לכן, המדיניות צריכה להיות גמישה וכל תכנון אמור להיות פתוח לשינויים בשטח.

עיצוב סדר היום:

הגדרת בעיהçעיצוב סדר יוםçקבלת החלטותçביצועçהערכה.

-מאקרו: לא רק למודעות הציבור אלא גם למודעות מקבלי ההחלטות.

מיקרו: השפעה על מוסד ספציפי, המחולל שינוי כלשהו.
"פופקורן": נושאים עולים ויורדים מסדר היום מבלי לצפות אותם מראש, לעיתים שוב ושוב.
"יזמי מדיניות": אקדמיה<>ארגונים<>תקשורת<>בירוקרטיה<>פוליטקה
"הגדרה מחדש"(spin) של בעיה חברתית, כך שתתאים לאינטרסים שונים.
הורדת בעיה מסדר היום הציבורי למוסדי, כך לדחות פתרון, או להפקידו בידי בעלי סמכויות מצומצמות.
הביצוע: לא תמיד כמו שהתכוונו- ע"י מבצעי המדיניות בקצה, החלטות רבות לא מתבצעות, למידה תו"כ ביצוע.
אוריינטציות לביצוע מדיניות:I רדיקלית: התערבות, שינוי מהשורש.

II אינקרמנטלית: תוספתית, שינויי בשוליים כל שיחדרו למרכז. (ביקורת- שואפת לבינוניות ומונעת שינוי כללי).