חזרה לאתר

פסיכופתולוגיה -מחברת סמסטר א- 2009-2010

תודה למעיין ארפה

19.10.09

‏

פסיכופתולוגיה-

מעצם המושג אומר שאנו עושים הבחנה בין פתולוגי ללא פתולוגי. נקרא גם פתולוגיה אבנורמלית- מהנורמה והלאה, שונה מהנורמה, או פחות ממנו או יותר ממנו. אנו מייחסים בעייתיות בעיקר למה שנמצא מתחת לנורמה (פיגור לעומת מחוננות)- אנשי המחקר יחקרו יותר מצבים מתחת לנורמה והשלכות.

ההשוואה היא בעייתית כי האדם המחונן סובל מקשיים גם. הבעייתיות נובעת מהתרבות שלנו- אנו אוהבים את המונח "מיינסטרים".

בעולם המודרני יש חשיפה גדולה להפרעות נפשיות בתקשורת, במדיה: היתרון הוא שהוא הופך אץ הבעיות למוכרות, מסיר ערפל ובאופן טבעי יוצר הזדהות עם הדמות. החסרון הוא שזה יוצר דרמטיזציה, המדיה מקצינה ומעוותת את המציאות כדי שתהיה מעניינת אך סטראוטיפית- אחד מתפקיד איש המקצוע הוא לעבוד על הסטריאוטיפ הזה ולעשות הפרדה בין מה פתולוגי למה לא.

בעולם הרפואה יש מדדים מספריים, אך בעולם הנפש ההגדרה בין מה נורמלי ומה לא היא לא פשוטה ובד"כ שרירותית. כלי המדידה צריכים להיות מהימנים ותקפים. חשוב לנו שתהיה הגדרה כדי א. שנוכל לטפל.

ב. מאפשר למטופל מצב של הסתגלות והפניית אנרגיות להתמודדות, לא בהכרח ירגיע אבל לכל אדם יש זכות לאמת.

ג. ההגדרות חשובות גם לצורכי מחקר.

ד. אפידמולוגיה- חקר התפלגות המחלות ומניעתן. הגדרה מאפשרת לראות שבאיזור מסוים יש ריכוז אנשים הסובלים ממחלה מסוימת.

ה. גופים שמסייעים לאנשים עם בעיות נפשיות חייבות הגדרה- ביטוח לאומי, משרד הביטחון וכו'.

יש להיזהר מהגדרות כי לעתים מונעות טיפול נכון- יש לעתים רגרסיה בשירות האגו. ההבדל בין נורמלי ללא נורמלי הוא בכמות.

המדריך שלנו לאיבחון הוא ה-DSM- המדריך לאבחון ולסטיטיסטיקה של הפרעות נפש- המדריך הראשון נכתב בשנות ה-50, הוא כמובן השתנה מאוד במשך השנים. הוא מדריך אבחוני תיאורי ולא תיאורטי. לא נמצא שם בתיאורים ספציפיים לתיאוריה או גישה מסוימת (לדוגמא נוירוזה), כמו כן לא נמצא גורמים להפרעות. הוא לוקח בחשבון משתנים תרבותיים, יש הפרעות שבעבר היו במדריך והיום לא: הומוסקסואליות ואחרות שנוספו: הפרעת אישיות דיכאונית.

הוא מודל רפואי ולכן מגדיר הפרעות בצורה דומה למחלות. מורכב מחמישה צירים:

  1. הפרעות נפשיות- ממוספר
  2. הפרעות אישיות
  3. מחלות- רפואי
  4. גורמי סיכון סביבתיים
  5. רמת תפקוד (בין 0-100)

שילוב הגורמים בכל הצירים מצריך התייחסות שונה- הסתכלות על האדם כמכלול של גוף, נפש וסביבה.

יש 16 קטגוריות שמתוכן, אנו נלמד על: סכיזופרניה והפרעות פסיכוטיות, הפרעות מצב רוח, הפרעות חרדה, הפרעות אכילה, הפרעות אישיות, הפרעות נתק, הפרעות קשב וריכוז, הפרעות בילדות.

אטיולוגיה- סיבתיות

ההסברים הם מגוונים ומשתנים עם השנים. בעבר, הייחוס היו יחסי הורים ילדים, אח"כ הגישות היו יותר חברתיות והיום אנחנו בעידן הביולוגי. היום אנו יותר לא יודעים- כי יש כל הזמן התפתחויות במחקר ובהבנה.

המודלים לסיבתיות ההפרעות מתחלקים ל-3 חלקים:

  1. רפואי- ההפרעות הנפשיות הן גופניות והטיפול הוא דרך הגוף: תרופתי או ניתוחי. המחקר עסוק בנוירוטרנסמיטורים- חומרים במוח המעבירים אינפורמציה מתא אחד לשני, והורמונים. מודל זה מתפתח היום כי המיכשור יכול לבחון את הרמה המוחית. אין לבטל את המודל הרפואי.

26.10.09

‏

DSM בחר במיהמנות על חשבון התקפות- גם אם הרבה אנשי מקצוע יראו את אותו אדם ויתנו אבחנה על בסיס הdsm – השאיפה היא שאותה אבחנה תינתן על ידי כל אנשי המקצוע. אבל זה פוגע בתקפות, כי לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו בודקים סימפטום אחד ובעצם אנחנו בודקים משהו אחר.

המשך שיעור קודם- אטיולוגיה: המחקר מתעסק ב-2 שאלות

הסוגיה של מולד מול נרכש היא סוגיה עתיקה.

מה קורה באספקטים ההתפתחותיים- למה מחלת נפש מתפרצת בגיל מסוים?

שינויים גופניים ניתן לראות בעין ואילו שינויים רגשיים וקוגניטיביים לא ניתן לראות אבל כיום יש לנו כלים לדעת (חשיבה מתפתחת מקונקרטית למופשטת. כמו כן התפיסה המוסרית מתפתחת). בהתאם לכך, הציפיות שלנו מילדים משתנות. ככל שהוא גדל, הציפייה והדרישה משתנה. כאנשי מקצוע חשוב שנהיה מודעים לכך שילד בגן יכול להשתובב וילד בכיתה א' צריך להתרכז ואם לא יעמוד בכך, נבדוק אפשרות של הפרעת קשב וריכוז.

ההיסטוריה של השיגעון

הפרעות נפשיות קיימות משחר האנושות. תפיסת החברה לשיגעון הכתיבה את היחס החברתי והטיפול לאדם שסבל מהפרעה נפשית. היחס היה יכול להיות הערצה, כבוד פחד זלזול ואף ביטול. בתק' הקדומה נתנו הרבה כבוד למשוגעים. ביוון העתיקה היו תפיסות יותר מודרניות או מדעיות- הנציג הבולט היה היפוקרטס שנחשב לאבי הרפואה, הוא האמין ששיגעון לא נובע משדים אלא מפתולוגיה מוחית. הוא חילק את המחלות ל-3 סוגים:

  1. מלנכוליה- טיפול: אורח חיים רגוע, התנזרות מינית, צמחונות.
  2. מאניה
  3. דלקת מוח.

בעבר חשבו שהסיבה לתופעת ההיסטריה אצל נשים, הייתה רחם שנודדת בתוך הגוף בחיפוש אחר ילד והפיתרון להיסטריה הוא נישואין.

אפלטון היא פילוסוף מאוד אנושי- צריך להתייחס אל חולי הנפש בסלחנות כי הם לא אחראים למעשיהם.

ימי הביניים- המאה ה-14: אנמניזם- לכל דבר יש נשמה- ההנחה הייתה כי לאנשים חולי הנפש יש נשמה טפילית שמחלישה את הנשמה של האדם. יש כוחות רשע שמשתמשות בתחבולות כדי להחדיר את הטפיל ונרפא אותה באמצעות כומר, שאמן. לאורך הרבה שנים האמינו בכוחות המאגיים של דמויות הדת והיו עושים כל מיני טקסים.

המאה ה-15- התפיסה השתנתה מכבוד לפחד מהמכשפת שבעבר טיפלו והכנסייה תטפל בחולי הנפש, כמו טיפול בבעלי חיים- האמינו כי ההבדל בין חולי הנפש לבריאים הוא היעדר היגיון, כמו חיות והדרך לשקם את ההיגיון הוא על ידי פחד: הכאות, הרעבה, טבילה במים רותחים.

בהמשך חל שינוי- היה אדם בשם מסמר, בתקופת תגליות החשמל, ההנחה שלו הייתה שבגוף האדם יש נוזל מגנטי שצריך להיות אחיד בכל הגוף והבעייתיות נגרמת כשהוא לא אחיד וכיוון שהוא מגנטי הוא מושפע מהמחזור החודשי, מגאות ושפל. הוא נגע במקומות הכואבים עם חומר כלשהו והתוצאות היו טובות מאוד. למרות זאת יצא לו שם של שרלטן. ייתכן והיה זה אפקט הפלסיבו- סוגסטיה עצמית.

בתקופה האחרונה- התפתחות טכנולוגית ומחקרית במקביל לתמורות חברתיות. מתחילים לבחון יותר את נושא השכנוע העצמי. זה פתח את עידן ההיפנוזה- אבות אבותיו של הטיפול הפסיכואנליטי. ההיפנוזה אומרת לראשונה שמה שיש לחולה נפש זה חלק לא מודע ובהיפנוזה אנו מגיעים אליו. בהתחלה חשבו שרק לחולי הנפש יש לא מודע והוא גורם להפרעות. פרויד, היה הראשון שאמר שלכולם יש לא מודע.

2.11.09

בתפיסות לגבי חריגות והורבליות מורכבת מ-2 מרכיבים:

כיום, מהן הסיבות או הגורמים (האטיולוגיה) להפרעות הנפשיות? 3 מודלים:

  1. המודל הרפואי- מעסיק בעיקר את הפסיכיאטריים, הניורולוגיים, הנוירופסיכולוגיים. הבנת תופעות דרך הגוף. המודל מניח שהפרעה יכולה לנבוע מכמה גורמים שונים

תא עצב בנוי מ-3 חלקים עיקריים: גוף התא, אקסון (תעלה שמעבירה מסרים, עטופה במיילין ומסתיימים באקסון), דנדריטים (שבתוכם כפתורי הטרמינל)

דרך הפעולה: נוירון מגורה- אותות חשמליים לאורך האקסון הפרה סינפטי- מסתיים בטרמינלים שבתוכם הנוירוטרנסמיטורים- שחרור למרווח הסינפטי- נוירונים פוסט סינפטיים "מקבלים" את החומר הכימי ש"מתלבש" על הרצפטורים בתהליך של "מנעול ומפתח" (לכל רצפטור יש החומר המתאים לו, אם זה לא מתאים זה לא ייקלט ולא יגרה את התא הבא) היוצר גירוי...

רצפטור אקסיטטורי- יגביר פעילות הנוירון הפוסט סינפטי

רצפטור אינהיבטורי- יפחית פעילות

הפסקת הפעולה- מפני שהמסר כבר עבר. כיצד זה קורה?

דגנרציה- בתוף הפער הסינפטי, יש אנזים שמחסל את החומר הכימי

Reuptake- שאיבת "עודפים" בחזרה לתא הפרה סינפטי (חיסכון)

תרופות פסיכו אקטיביות-

מתערבות בתהליך השידור העצבי

תרופות אגואיסטיות- מגבירות פעילות במערכות מסויימות (לדוג' סרוטונין)

תרופות אנטגוניסטיות- מעכבות הפעילות דרך הפרעה לתהליך הייצור (הסינטזה) או חסימת רצפטורים פוסט סינפטיים.

דוגמאות לדרכי השפעה של תרופות וחומרים:

רצפטורים: תרופות אנטי פסיכוטיות- חוסמות רצפטורים דופמינרגיים, LSD מפעיל רצפטורים של סרוטונין, ואליום יפעיל רצפטורים של GABA.

ריאפטייק: תרופות אנטי דכאוניות- מעכבות/ חוסמות את הספיגה מחדש של סרוטונין/ נוריפינפרין.

סינתיזה: הגברה של חומרי יסוד לדופמין (L-DOPA) תקטין סימפטומים של פרקינסון.

פירוק/ סילוק הסינפסה: גז עצבים גורם להרס האנזים שעושה דגנרציה לאצטילכולין.

נוירוטרנסמיטורים- נכון להיום זוהו יותר מ-40 במוח האדם. רלוונטי לנו:

דופאמין- מעורב בתנועה, קשב ולמידה. מקושר להפרעות כגון פרקינסון (חוסר) וסכיזופרניה (עודף).

אצטילכולין- במוח מעורב בלמידה, זכרון, שינה, חלימה.

נוראפינפרין- שליטה על ערנות ושינה

סרוטונין- מעורב בתהליכי שינה וערות, חלימה, ויסות מצב רוח וויסות כאב. תת פעילות שלו מקושר לדיכאון וחרדה, הפרעה כפייתית ובולימיה.

גאבא- משמש כממתן פעילות יתר עצבית (אפילפסיה, חרדה, התקפי פאניקה).

‏9.11.09

חיבור לרצף השיעורים:

  1. המודל הרפואי: שיעור קודם. 2 משמעויות למודל הרפואי:
  1. המודל החברתי:
  1. המודל הפסיכולוגי: גישות אלה מבהירות את הסיבתיות וגם נותנות מודלים טיפוליים
  2. הגישה הביהביוריסטית- התנהגות:

פאבלוב- התניה קלאסית: גירוי לא מותנה- בשר, תגובה- ריור, גירוי מותנה- פעמון.

סקינר- התניה אופרנטית: השאלה איך ניתן לגרום לאדם ללמוד התנהגות. הניסויים של סקינר עסקו בפעולה אקטיבית בין פעולה לתגמול. לימוד התנהגות- אילוף.

  1. הגישה הקוגניטיבית
  1. היבט דידקטי
  1. טכניקות קוגניטיביות
  2. טכניקות התנהגותיות

CBT- טיפול התנהגותי קוגניטיבי:

טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד. הוא מובנה ומכוון להשגת תוצאות ברות מדידה. גישה זו שמה לעצמה דגש לשפר את חיי המטופל בהווה וללא התייחסות רבת היקף לזיכרונות העבר שלו. הגישה מתמקדת בעיקר בתפקוד ובאיתור הכוחות הקיימים. המטפל הוא אקטיבי. הגישה רואה את המטפל והמטופל כשווים.

טכניקות הטיפול ההתנהגותי- קוניטיבי:


  1. הגישה הדינמית – מעבר מאדם "אשם" לאדם "טרגי"

מעמיד במרכז ההתייחסות והמחקר את הנפש והרגש.הטיפול הדינמי שהתחיל בתחילת המאה ה-20 שונה לגמרי מזה של המאה ה-21.

הגישות הראשונות התייחסו לאדם כאל יצור בעל יצרים שיש לווסת אותו, לתרבת אותו. הפסיכופתולוגיה היא חוסר היכולת לרסן.

הגישות המודרניות מתייחסות לפתולוגיה כאל מצב שבו הילד לא קיבל את מה שהוא צריך, חסך. גישה זו משליכה על הטיפול.

16.11.09

הגישה הדינמית- המשך

עולם הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה התחיל בעולם הרפואה, בטיפול בתופעה שלא ברור אם גופנית או נפשית- היסטריה. הטיפול הראשון היה דרך היפנוזה. הראשון, היה שארקו שהיה מומחה בטיפול במטופלים היסטריים. הוא היה מטפל בפומבי. החשיבה ההיפנוטית הובילה להבנה שחלקים לא מודעים ולא נראים יכולים לגרום לכל מיני תופעות, דבר נוסף שהבינו כי באמצעות מילים וסוגסטיה ניתן להשפיע גם על הגוף וגם על הנפש.

פרויד היה בקשר גם עם ברויר- הטיפול המפורסם שלהם היה עם אנה או, פרויד מעולם לא פגש אותה, אלא רק שמע עליה. היא סבלה ממגוון סימפטומים: צליעה, שיתוקים, הלם וכו'. במפגשים איתה, ברויר היה מנסה להגיע איתה לפעם הראשונה שבה היא הרגישה את הסימפטומים ולהבין מה היא הרגישה באותה הפעם, עד להיעלמותו. אנה או פיתחה שני מונחים שהשתמשו בהם אחר כך שנים רבות- ניקוי ארובות, ריפוי בדיבור. על הרקע הזה התפתחה הגישה הפרוידיאנית- 3 מבנים:

  1. איד- יצר התוקפנות והליבידו, עובד על עיקרון העונג.
  2. אגו- נגזר מתוך האיד, בגלל תסכול, עושה תיווך עם הסביבה. עיקרון המציאות. מוכתב ע"י המציאות וגורמים חיצוניים. הכלים של האגו זה מנגנוני ההגנה: יש מנגנונים פרימיטיביים (זוללי אנרגיה) ואז נשארת פחות אנרגיה לדברים אחרים- הכחשה, הדחקה. מנגנוני הגנה מפותחים/ בוגרים (חוסכי אנרגיה)- אינטלקטואליזציה, רציונאליזציה, סובלימציה.
  3. סופר אגו- נגזר מתוך האגו, נציג הסביבה שמופנמת.

הדינאמיקה היא בין 3 המבנים. הפתולוגיה מתרחשת כאדר אחד המבנים מקבל יותר מדי אנרגיה.

פרויד דיבר על אישויות אנאלית, אוראלית, גניטלית. לכל שלב יש את ההגנות האופייניות לשלב.

המשימה הטיפולית היא לקלף את השכבות של הנפש כדי להגיע לקונפליקט המקורי, לפתור אותו ודרך זה נגיע לבריאות הנפשית. פרויד התייחס לאדם כמו חיה שיש לרסן, את היצר יש לדכא

אחת ההבנות שנגזרה מהתיאוריה של פרויד, תרמה להתפתחות גישת פסיכולוגיית האגו:

מוביליה הם אנה פרויד. לא יכול להיות שהאגו נולד רק מהאיד ושתפקידו זה רק ליצור תיווך. לאגו יש פונקציות של למידה, תפיסה, זיכרון והם חשובים לבריאות הנפשית ולא קשורים לקונפליקטים. אלה כוחות אגו מולדים. היחס למציאות בגישה זו, שונה גם, ונהיה משמעותי יותר בגלל שהאוכלוסייה המטופלת משתנה- מגיעים גם אנשים עם בעיות כלכליות, בינאישיות וכו'. מתחילים להיות מודעים ליכולות הסתגלות, כוחות, אילו הגנות הן טובות?

הנפש לפי פסיכולוגיית האגו, מגייסת הגנות כדי להתמודד עם טראומות בעבר, גם אחרי זמן רב, אנו ממשיכים להשתמש באותו מנגנון שמבזבז לנו אנרגיה. אנשי הטיפול גם הולכים אחורה והם בודקים מה היתה ההתמודדות עם המשבר, האם היא הייתה יעילה והאם השימוש במנגנון הוא ללא צורך? פסיכולוגיית האגו עוסקת גם ביכולות המסתגלות.

גישה נוספת הנגזרת מהגישות הקלאסיות היא יחסי אובייקט:

מלאני קליין, וויניקוט, מרגרט מאהלר ועוד. מפגש בין הורה וילד, ויניקוט אמר שאין תינוק לבד. מדבר על הפנמות, ייצוגים. המשימה ההתפתחותית והטיפולית היא להגיע לאינטגרציה בין חיובי לשלילי. פתולוגיה נוצרת בשל בעיות בילדות, התפקיד של המטפל הוא לעשות את התיקון ע"י העברה, הוא אקטיבי.

גישת העצמי:

קוהוט דיבר על מבנה נוסף, העצמי, שמווסת את הדימוי והערך העצמי.

23.11.09

קוהוט- גישת העצמי

הוא התחיל את חייו באירופה ועבר לארה"ב. קוהוט מאוד התרחק מהגישה של פרויד. מדבר על מרכיב פנימי (בנוסף לאיד, אגו, סופר אגו) וזה ה- self.

העצמי הוא יותר תחושתי, מי אני? העצמי מבטא את התחושה של הרווחה האישית או חוסר הרווחה האישית. העצמי הוא מרכיב בנפש האדם, הוא מייחס חשיבות גדולה להתייחסות ההורית- ההורים צריכים להיות אמפתיים ולהיענות ל-3 סוגי צרכים בסיסיים אצל הילד:

  1. Mirroring- האדרה- הדמות המטפלת תהדהד, תתפעל, תיצור שיקוף. אין לנו דרך אחרת לדעת על עצמינו למעט דרך האחר. לרוב, הורים מאוד מתפעלים מדברים טריוויאליים. ההתפעלות גורמת לילד תחושת ערך עצמי שיותר מאוחר, תתבסס ותעזור לו לא להיות פגיע כל כך לביקורת.
  2. אידיאליזציה- הצורך של הילד בתחושה שהמטפל שלו הוא אידיאלי ובאופן טבעי הוא נותן את התחושה של הביטחון וההגנה. ההורה הוא זה שבסופו של דבר מופנם ומוטבע 'העצמי' וניתן להרגיש ביטחון. כשיש את שני הצרכים מתפתח עצמי מגובש- קוהסיבי
  3. שייכות- twinship- מבינים אותי בלי שאני אדבר.

אם יש הפרעה, זה אומר שאחד הצירים לא סופק ואז תפקיד המטפל הוא לעשות תיקון-

  1. הוא להיות אידיאלי- המטופל בוחר האם להפוך אותנו לאידיאלים, לא משנה
  2. להתפעל- לעשות "מירורינג". ההתפעלות חייבת להיות אמיתית ולא מזויפת. אם אין ממה להתפעל באמת, צריך להשקיע בציר של האידיאליזציה.

קוהוט מבין כי הורים ומטפלים נכשלים במהלך החיים, אבל החשיבות היא לעשות תיקון בכל שלב. ע"פ גישה זו, המטפל לוקח אחריות, נהיה שותף בתהליך כדי לעשות מירורינג טוב.

DSM- מילון לאבחנות, שעוזר לגלות את הפתולוגיה אבל בשביל להבין את הבן אדם שמולנו ישנם 12 תפקודי האגו:

  1. בוחן מציאות- סכיזופרניה, חשוב גם בהפרעת אישיות
  2. שיפוט- סכיזופרניה, הפרעת אישיות.
  3. תחושת מציאות של העולם ושל עצמי- דה-ריאליזציה- יש מצבים שאדם מרגיש שהוא מאבד אוריינטציה של המקום ושל המצב, לא יודע אם המציאות היא אמיתית. דה- פרסונליזציה- לא מרגיש כי גופו שייך לו, ניתוק.
  4. וויסות ושליטה על דחפים- פסיכופתיה, הפרעות אישיות
  5. יחסי אובייקט-

הפרעות דחק והפרעות הסתגלות:

בשנים האחרונות יש מחקר רב וטיפול סביב נושא דחק ומשברים בכל העולם. העולם מערבי רווי במצבים מלחיצים בשל התפתחות מהירה, דרישה לסיפוקים מהירים. סיבות לכך:

  1. יותר פניות למרפאות עם קשיי התמודדות. למרפאות לא תמיד היה פנאי או כלים.
  2. הבנה שמשברים ודחק אינם חלק ממעברי חיים רגילים (אריקסון, פרויד) אלא סביב נסיבות (גירושין, נישואין וכו').
  3. לדחק ולהתמודדות תפקיד חשוב בהתפתחות הפרעות נפשיות ופיזיות.
  4. "הזמן יעשה את שלו" נכון בחלקו. ידוע כיום שטיפול מיידי עוזר כיום ובעתיד.

דחק- כל מצב שדורש הסתגלות ומטיל עומס על משאבי האדם.

אדם שהשווי משקל הנפשי שלו מעורער יכול להגיע לקריסה גם מהתרגשות חיובית, בדיוק כמו חולה לב.

גורמי דחק:

  1. תסכולים- עומד בדרכו של האדם להשיג את מבוקשו.
  2. קונפליקטים- התקרבות/ התרחקות (אוטונומיה מול אינטימיות), התקרבות כפולה (לבחור בין שני דברים מאוד רצויים), הימנעות כפולה (בחירה בין 2 מצבים שליליים).
  3. יש עוד גורם בספר שלא רשום פה.

30.11.09

דחק- המשך

דיאתזה= פרהדיספוזיציה, מוכנות מוקדמת להיווצרות המחלה. באדם ישנה רגישות מיוחדת למחלה מסוימת ובהינתן תנאים מסוימים, המחלה תפרוץ. התנאים הם הטריגר.

דחק- הטריגר שמוציא את הרגישות מן הכוח אל הפועל.

לדוגמא: אדם שלוקח אל אס די יכול לחטוף התקף פסיכוטי.

מודל דיאתזה- דחק טוען שלא תורשה ולא סביבה מספיקים לבד. ייתכן ורק קומבינציה של מספר גורמים תעורר את התופעה. לרוב, לא ניתן לדעת האם קיימת פרהדיספוזיציה. על פי הגישות הדינמיות, הורות לא טובה יוצרת רגישות למצבים מסוימים. הדחק הוא מצב נורמטיבי שמתחשלים ממנו, אין חיים ללא דחק. ההתמודדות קיימת בשני מישורים מרכזיים:

  1. התמודדות מוכוונת מטרה- להתמודד עם המטרה שמעוררת דחק.
  2. התמודדות מכוונת הגנה- כשלא ניתן להסיר את גורם הדחק, משתמשים במנגנוני הגנה ששומרים עלינו שלא נתפרק.

ישנם שכל האסטרטגיות וההגנות לא מספיקות וחוסר המשאבים מוביל את האדם לקריסה- דהקומפנסציה.

עקרונות טיפול במצבי משבר- crisis intervention

  1. הפעלה מידית של הטיפול- בשל ההצפה, חוסר האונים האדם נגיש לטיפול. אח"כ יהיה כבר שימוש בהגנות מפחיתות חרדה ותהיה התנגדות.
  2. מאמץ לדרבן המטופל לגייס כוחות ומנגנוני הסתגלות שיעזרו לחזרה לשגרה עד כמה שניתן.
  3. פעולה כנגד מגמות של הפקת רווח משני- לא רוצים שהנפגע ינסה להוציא "הטבות" ממצבו.
  4. ויסות משך הטיפול- להמנע מפיתוח צרכי ויחסי תלות. המטרה היא טיפול קצר
  5. התמקדות בהיבטים השונים של המשבר:

PTSD- הפרעת דחק פוסט טראומטית

מצב הדחק הקיצוני עשוי למוטט את המערכת הנפשית. נכנס לDSM ב-1980.

  1. בעבר- חשבו שיש פרהדיספוזיציה לאנשים מסוימים ויפשו את המקור אך לא מצאו. דגש על אישיות פרה-מורבידית.
  1. בעבר- חשבו שיש קשר בין עוצמת הטראומה לעוצמת התגובה, ראו שזה לא נכון.
  2. בהווה- התפיסה הסובייקטיבית של האדם את עוצמת הטראומה, הסובייקטיביות היא תמיד אמת.
  1. חודרנות- האירוע הטראומטי נחווה שוב ושוב בצורה חיה. החזרה יכולה להתבטא בסיוטים, זכרונות, פלאשבקים. לזמן אין פונקציה מתקנת בכלל (לעומת אירועים טראומטיים שעוברים עיבוד עם הזמן).
  1. הימנעות מודעת ולא מודעת- כיוון שהחוויה החוזרת היא כל כך בלתי נסבלת, האדם יעשה הכל כדי להימנע ממה שיזכיר את הטראומה.
  2. עוררות מוגברת- נדודי שינה, התפרצויות זעם, דריכות יתר. כל דבר יכול להוציא אותו מדעתו.

להסתכל בספר על תיאור פוסט טראומה ב-DSM

7.12.09

הפרעת חרדה פוסט טראומטית- המשך

אחת ההפרעות היחידות שבפירוש ניתן להצביע על אירוע חיצוני אובייקטיבי שגרם להפרעה.\

ההתרחשות שמתרחשת באיברי הזיכרון במוח:

PE- חשיפה ממושכת:

מודל התנהגותי- קוגניטיבי קצר מועד. מטרתו לתקן מרכיבים פתולוגיים בתבנית הפחד ע"י הפעלת תבנית הפחד באופן מבוקר. הרעיון הוא לעבד את הזיכרון שלא מרפה. הרבה יותר אגרסיבי מהCBT וגם עושה שימוש של חשיפה בדמיון כלומר מתעסק בחוויה המקורית.

מספר מרכיבים:

  1. מתן מידע על התסמונת הפוסט טראומטית- אנשים לא תמיד מבינים מה קשור לאישיות שלהם ומה קשור להפרעה, זה גורם לאשמה.
  2. לימוד ותרגול של טכניקות הרפיה
  3. חשיפה חיה- עובדת על דפוס ההימנעות. סולם חרדה מ-0 עד 100 מדברים שמעוררים אצלו חרדה ושמהם הוא נמנע, מתחילים לעבוד על האירועים שרמת החרדה היא ממוצעת.

הרציונאל של החשיפה החיה:

  1. חשיפה בדמיון- מתרחשת במרחב הטיפולי. הפרוצדורה: שחזור הטראומה בגוף ראשון לאורך 45 דקות. המטפל מתשאל לגבי פרטים חשובים שהושמטו ב- אספקטים: חושי, רגשי ומחשבתי. חשיפה מוצלחת כוללת 3 אלמנטים:

הרציונאל של החשיפה בדמיון:

EMDR-עיבוד מחדש והקהייה שיטתית ע"י תנועות עיניים

חוויה אשר לא ניתן לבטאה במילים, מעוררת חרדה כי תחושה צריכה עיבוד במילים. בטראומה, זכרון נחלק לחלק המילולי ולחלק הרגשי ואין חיבור ביניהם. ‏23/06/2010

14.12.09

הפרעות חרדה-

בעבר, חרדה נקראה "נוירוזה" בימיו של פרויד. "נוירוטי"- סובל מחרדה.

בבסיס החרדה עומד הפחד, זוהי תכונה מולדת והיא בריאה, הבעיה היא כמובן במינון.

פחד אצל ילדים: נועד לשמור עליהם, אמצעי הגנה. החשיבה אצלם היא לא רציונלית אלא אינטואיטיבית ולכן גם הפחד הוא לא מדברים הגיוניים וההרגעה של הפחד יכולה להיות לא לוגית.

ניטשה אמר שהפחד הוא אבי המצפון.

הפחד לא מאפשר לנו לעשות דברים מזיקים לנו או לסביבה ומאוחר יותר הפחד הוא לא מהעונש אלא מייסורי המצפון- התפתחות מוסרית.

אם מתגברים על הפחד, זה מעצים ולכן בטיפול יש לשאוף לעמת את המטופל עם הפחד ולא לנסות למנוע אירועים מעוררי פחד.

בחרדה, הפחד הוא לא רציונאלי ומשתלט על האדם. האדם שונא את תחושת הפחד ולכן מנסה להימנע ממנו כל הזמן. בחרדה, אין לנו אובייקט שממנו אנחנו מפחדים. החרדה היא ברת טיפול. יש כמה דברים שמחבלים בטיפול ונחשבים רווחים

רווח ראשוני- רווח לא מודע. רווח שמונע מהאדם להתמודד עם הפחד המקורי שלו. החרדה היא ביטוי של הקושי של האדם להיפגש עם האירוע הקשה. הביטוי של החרדה הוא סימפטום של ההדחקה.

רווח משני- תשומת לב מהסביבה.

רווח שלישי- רווח אקונומי, חלק מהחרדות הופכות להיות הרגל, ההרגל חוסך לנו באנרגיה כי הוא הופך להיות אוטומטי (פוביה, OCD).

הרווח הראשוני הוא זה שיוצר את החרדה והשני והשלישי הם אלה שמשמרים אותו. אדם לא רוצה להתמודד עם החרדה ולפתור אותה כי אז יאבד תשומת לב וגם כי דורש אנרגיה לשנות את ההרגל.

טיפולים אפשריים: הצפה, חשיפה הדרגתית, EMDR, טיפול קבוצתי.

הטיפול הוא קצר, המטופל משחזר את הטראומה וצריך לעקוב אחר אור מצד לצד. המטפל מתערב בשאלות והמטופל חייב להמשיך כל הזמן. כמו בשנת REM שהעיניים מרצדות מצד לצד. טיפול זה יוצר אינטגרציה יותר טובה בין התמונה הטראומטית לבין המשמעות המילולית שלה. המטרה היא הפעלת 2 ההמיספרות במקביל.

לרוב, הטיפול בפוסט טראומה מעורב בטיפול תרופתי- הוא יכול לצמצם את התסמינים של המחלה אך לא מספיק. עד היום לא נמצא הטיפול האופטימלי.

הסטטיסטיקה אומרת שאם עוברת חצי שנה של תסמינים, זה יהיה כרוני. אבל לזמן אמורה להיות פונקציה מרפאת כלומר במצב נורמלי חודשיים אחרי, הזיכרון צריך להיות שונה מאשר שבוע אחרי- אם לא, זה הפרעה.

21.12.09

הפרעות חרדה-

ה-DSM מונה 6 הפרעות חרדה (מופיע באתר). הפרעה פוסט טראומטית היא אחת מהן.

חרדה-

פחד- יש 4 מרכיבים לפחד:

  1. מרכיב פיזיולוגי- הגוף מגיב: לחץ דם, זיעה, אישונים.
  2. מרכיב רגשי- תחושת אימה.
  3. מרכיב קוגניטיבי- המחשבות מזהירות בפני סכנה צפויה
  4. מרכיב התנהגותי- א. בריחה. ב. תקיפה. ג. קפיאה. הפחד הוא איום מוגדר וברור.

לעומת זאת, חרדה (כוללת את המרכיבים לעיל) חסרה אובייקט מציאותי ברור. ניתן להתייחס לחרדה כדבר חיובי (כמו פחד) עד רמה מסוימת- כולנו חווים חרדה ברמה מסוימת באופן נורמטיבי. לחרדה תמיד יש תפקיד והיא מעבירה מסר מסוים למטפל- מאותת כי משהו לא תקין בנפש. כשההגנות סבירות, הם יחלישו את החרדה, אך אם ההגנות לא חזקות מספיק והאיום הפנימי או החיצוני גדול מדי- אז תחווה החרדה. הגישות הדינמיות ידברו על קונפליקט פנימי לא מודע שמוביל לחרדה.

תמיד, יש לשלול קודם כל גורמים רפואיים שיכולים להוביל לתחושות אלו (לדוגמא: פעילות יתר בבלוטת התריס).

על פי הגישה הדינמית:

קיים קשר הדוק בין סוג החרדה קשור לחוזק האגו ולשלב ההתפתחותי הרגשי שב נמצא האדם. הוא קשור לחסכים בשלבי ההתפתחות המוקדמים

חרדת התפרקות-

. לכן, חרדת ההתפרקות היא החרדה הבסיסית ביותר (קשורה לשלב הכי ראשוני בהתפתחות)- מאפיינת אנשים שגדלו בסביבה לא מכילה, מחזיקה, לא מבססת אמון, מרגיעה. על פי הdsm זה גורם לפאניקה (בספר)- האדם מרגיש כי הוא הולך למות. בנוסף, אגורופוביה- פחד מיציאה, המרחב הציבורי מעורר חרדה.

חרדה מאובדן אובייקט-

קשורה בקביעות אובייקט. חרדה קשורה בצורך להיות בחברת האובייקט כיד להרגיש שהוא קיים. בחיי היום יום יש לזה השלכות רבות.

חרדה מאובדן אהבה-

אופייני למטופלים המרצים שפוחדים להכעיס. קיים אצל כולם ברמות מסוימות. קשור לכך שאהבת ההורים הייתה תלויה בדבר.

חרדה מהסופר אגו-

פרפקציוניזם, חרדה מהענישה וביקורת עצמית. ההפרעה שיכולה להתלוות לכך היא ההפרעה האובססיבית.

על פי הגישה הפסיכיאטרית- DSM

  1. פוביה- פחד שהשתבש. האדם יודע ממה הוא מפחד והאובייקט קיים במציאות. הפירוש מיוונית: פחד בריחה. בד"כ הפחד קיצוני ומוגזם מאובייקט מציאותי שדרגת הסיכון בו אינה גבוהה.

נתייחס לכמה אספקטים:

הDSM מבחין בין 3 סוגים של פוביות:

  1. פוביה ספציפית- חרדת טיסות וכו'.
  2. פוביה חברתית- יכולה להיות חרדה כוללת, האדם לא מסוגל להיות בחברה בכלל מהפחד להיות נלעג ומושפל. יכולה להיות גם חרדה ספציפית, האדם חרד מאינטראקציות חברתיות מסוימות.
  3. אגורופוביה- פחד מלהיות במקומות שאי אפשר לברוח מהם. זה עניין תפיסתי- אם הוא תופס את המקום באופן סובייקטיבי ככזה שלא ניתן לברוח ממנו.

הגורמים לפוביות הם תלויי תיאוריה-

הטיפול בפוביות-


חרדה כללית- האדם לא יודע מה גורם לו לתחושות אלו.

28.12.09

הפרעות חרדה- המשך

הבדל בין פאניקה לבין חרדה ספציפית- לגבי פוביה ספציפית תמיד נראה התנהגות הימנעותי ואילו בהתקף פאניקה יש אירוע קצר יחסית לעומת פוביה שהחרדה קיימת תמיד.

פוביה חברתית- שני סוגים:

  1. פוביה ממוקדת- הימנעות מסוג אינטראקציה מסוים. חרדת קהל למשל. אם יפגש עם אנשים ברחוב, הוא יהיה בסדר.
  2. פוביה כללית- כל סוג של מפגש עם אנשים.

הסיבה מהימנעות מסיטואציה חברתית היא הפחד מבושה, השפלה, ביקורת.

טיפול: תרופתי, חשיפה, טיפול קבוצתי, טיפול קוגניטיבי, social skills training פרטני וקבוצתי

Your browser may not support display of this image.

הסבר קוגניטיבי- מצבים חברתיים רגילים עלולים להיות מביכים ומלחיצים לכולנו. ההתייחסות האישית לאירועים החברתיים משתנה מאדם לאדם. רוב בני האדם מסוגלים להכיל את המבוכה. הגישה הקוגניטיבית בודקת מה השתבש אצל האדם שלא מצליח להתגבר. המחשבה "מה חושבים עלי?" מקשה ומוסיפה לחרדה. אצל האדם החרד, בשונה מהאדם הרגיל יש סכימת חשיבה ייחודית לו- יש לו הנחות מרכזיות:

  1. אני לא מספיק טוב- התנהגותי לא מספיק טובה, אני לא מתאים.
  2. הסביבה- היא תמיד מסתכלת במבט ביקורתי ושיפוטי.
  3. חוקים נוקשים של החברה

כל הנ"ל מובילים למודעות פנימית מוגברת ופרשנות שלילית להתרחשויות החיצוניות ( אם אנשים צוחקים, הם צוחקים עלי). המון אנרגיה מופנית כלפי פנים.

כדי לעזור עם החרדה יש שני אמצעים עיקריים: 1. התנהגות ביטחון- שתבטיח שלא יהיה בסיטואציות חברתיות (יעשה כאילו מדבר בטלפון). 2. התנהגות הימנעותי- לא ללכת לעבודה בכלל.

החשיפה לאירוע לא משפרת כי אחרי האירוע ימשיך המצפון לשאול שאלות והתשובות תהיינה שליליות. החשיפה חייבת להיות משולבת בהדרכה טיפולית (הגמשת התפיסות המעוותות) טיפול קבוצתי (נותן משוב חברתי מיידי), טיפול קוגניטיבי (פיתוח מיומנויות חברתיות). תמיד חייב להיות משולב בטיפול תרופתי.

הפרעה טורדנית כפייתית-

המחשבות הן האובססיביות וההתנהגות היא הקומפולסיבית.

הפעולות יכולות להתבטא:

אגרנות, ניקיון, סימטריה, ספירה, בדיקה וחזרתיות.

4.1.10

OCD-

מחולקת ל-2 אופנים:

  1. אובססיות- מחשבות טורדניות- המחשבות משתלטות על האדם ולא ניתן להסירן והן זרות לו: מיניות לכלוך, זיהום, תמונות חוזרות, רעיונות או ספקות.
  2. קומפולסות- התנהגות כפייתית- מטרתן להקל על החרדה באופן זמני. האדם יודע שההתנהגות אינה רציונלית אך חושש שיקרה אסון אם יפסיקן. התנהגויות: ניקיון, אגרנות, ספירה. האדם שמרגיש שאין היגיון במה שהוא עושה חש שהוא משתגע.

יש נטייה להסלמה וברמות קיצוניות משבש את איכות החיים.

גורמים:



הטיפול היעיל ביותר: תרופתי עם התנהגותי- קוגניטיבי. היוצא דופן מבחינה זאת הוא החרדה הכללית- שאצלה נמצא יעיל גם ההתערבות הדינאמית עם טיפול תרופתי.

הפרעות סומטומורפיות ודיסוציאטיביות- בחירה במנגנוני ניתוק או הדחקה כדי לא להיפגש עם מצב מעורר לחץ וחרדה אך החומרים המודחקים עולים כל הזמן ומוצאים פתחים אחרים לא גלויים

סומטומורפיות- בעיות אשר הן לכאורה רפואיות אך למעשה אינן נגרמות ממקור פיזי. הבעיה הפסיכולוגית "מתחפשת" לבעיה פיזית, בשונה מבעיות פסיכולוגיות בעלות סימפטומים פיזיים (התקף חרדה). יש מגוון של מחלות שמקורן במצבים נפשיים.

דיסוציאטיבית- הפרעה המאופיינת באובדן או שינוי מסיבי בזיכרון ובאישיות. אובדן הנובע מגורמים פסיכולוגים ולא פיזיולוגים. אובדן הנובע מגורמים פסיכולוגיים ולא פיזיולוגיים.

11.1.10

הפרעות סומטו- מורפיות- המשך

מה הקשר בין גוף לנפש? המחלות הפסיכוסומאטיות מוצאות קשר בין מצב גופני למצב נפשי לשני הצדדים. הרפואה הקונבנציונאלית לא קושרת בין שני המצבים אלא כשהיא לא מוצאת גורם גופני או אורגני ואז מחפשת מקור נפשי.

מניסוייו של פאבלוב אנו לומדים:

מחלה פסיכומורפית- היפוכונדריה

למחלה פסיכו סומטית יש סימפטומים גופניים ברורים, לא כך עם היפוכונדריה- שם יש רק פחד ממחלה. האדם עסוק בבדיקות חוזרות של הגוף, שאינן מרגיעות אותו. מה שעומד מאחורי המחשבה הטורדנית הוא בדרך כלל חרדה שמקורותיה אינם גופניים. מקביל ודומה לחרדה כללית (חרדה קיומית) וגם לOCD- הבדיקות מרגיעות את החרדה עד מידה מסוימת. ברמה הפסיכו דינמית, הוא לא יכול לסמוך על הגוף, הגוף לא יכול להחזיק אותו. הוא לא הוכל מספיק על ידי המטפלים ולכן לא הפנים הכלה. הטיפול הוא מאוד קשה, כי חסרים המשאבים הפנימיים.

היסטריה- נוירוזה קונברסיבית

קונפליקט או צורך פסיכו-סוציאלי המתבטא בסימפטום גופני דרמטי (שיתוק של יכולת מוטורית או חושית). הסימפטום לרוב נראה נוירלוגי בתחילה כמו שיתוק, עיוורון או אובדן תחושה ויכול להיקרא "פסאודו נוירלוגי". בעבר, הדרך היחידה לגלות את המקור לשיתוק הוא על ידי היפנוזה.

גורמים על פי הפסיכו דינמי:

גורמים על פי הביההויוריזם:

טיפול:

דיסוציאטיבית- המשך

לא מאופיין בשכחה של אירועים, אלא שכחה של העצמי, של הזהות. במרכז עומד אירוע מלחיץ וההפרעה היא התגובה. הפרעות של ניתוק שיכולות לבוא בכל מיני רמות חומרה. המצב הדיסוציאטיבי הוא שכחה של העיקר. בבסיס תהיה טראומה וקשה שהאדם לא מצליח לעשות לו אינטגרציה לתוך האגו.

מצבי פוגה- השכחה קשורה לזהות של האדם. האדם יכול לשכוח מיהו, כתובתו ולשכוח את כל העבר.

ההפרעה הקשה ביותר היא של הריבוי אישויות- הפיצול והנתק הוא חמור וחריף.באותה אישיות מתגוררות אישויות שונות שמראה, בגיל, במין, במאפיינים, יכולות להיות שונות במדדים הגופניים. בעקבות הטראומה האישיות חייבת לעשות מחיקה קיצונית כדי לא להתפרק. תופעה זו נחשבה בעבר לנדירה אבל כנראה שהיא יותר שכיחה ממש שחושבים. המקרה המפורסם בספרות- סיביל התפצלה ל16 אישויות שונות. במהלך הטיפול, התגלתה אישיות שונה. כל אישיות מכילה חלק מהעצמי. האישיות העיקרית מכירה את כל האישויות, אך השאר לא מכירה אחת את השנייה.

18.1.10

הפרעות מצב רוח

כולל שתי קטגוריות:

הדיכאון נחשב למגפה של המאה ה-21. כל אדם חמישי סובל מהפרעת דיכאון כזו או אחרת. ממצא זה מפתיע כי כביכול אנו נמצאים בעידן של רווחה כלכלית. דיכאון מאוד נפוץ אצל בני נוער- הממוצע הוא גיל 15. המחקר בתחום מתפתח כל הזמן.

להפרעה סימפטומים ב- 4 מישורים:

  1. רגשי- א. עצב, ריקנות, חוסר אונים. יש נטייה לחשוב שהרגש הדומיננטי הוא עצב ודכדוך ובעצם, הרגש החזק יותר הוא הריקנות.ב. העדר הנאה- אנהדוניה.
  2. קוגניטיבי- א. האטה, קשיי ריכוז- אין כוח לחשוב. ב. מחשבות שליליות, הערכה עצמית נמוכה- תוכן פסימי, וקודר על העצמי ועל העולם.
  3. מוטיבציוני- "שיתוק של הרצון" ברמה הכי בסיסית: להתקלח, לאכול וכו'.
  4. פיזי- שינויים בשינה, תיאבון.

כל רמות התפקוד נפגעות. הבעיה בדיכאון זה שיש מרכיב מסוכן.

יש הבחנה בין דיכאון זמני לכרוני- בזמני הוא תואם לסיטואציה של אובדן, עובר מעצמו אחרי זמן מסויים. בהפרעת דיכאון המשך והעוצמה הרבה יותר חזקים ולא יהיו קשורים לאירועים ברורים.

הסבר פיזי- לא נשאר מספיק סרוטונין במרחב הסנפטי. תרופות משהות את הפעולה של האנזים וכך נשאר סרוטונין במרווח. לא ניתן לתת סרוטונין בתרופה כי למוח יש דבר כזה שנקרא "מחסום דם המוח"- המוח לא נותן לחומרים מסויימים לחדור ולכן התרופות עובדות על המכניזם ולא על כמות החומר. מסוף שנות ה-70 משתמשים בתרופות ממשפחת ה- selective serotonin reuptake inhibitors))SSRI כמו פרוזק- מעכב את הריאפטייק ואז יש יותר סרוטונין במוח.

אטיולוגיה- תלוית גישה


Locations of visitors to this page