תודה היידי ברכה פרייס
שיעור 1 21.05.08
למה כל כך קשה
לדבר על מיניות?
- ישנה חשיבות
רבה לערכים שאנו מביאים איתנו בנוגע למיניות
כשאנו מקיימים שיחה על מיניות. חשוב להכיר
בערכים שלנו על מיניות ולהכיר בפער הערכי
שיש ביננו למטופל. (למשל, מתי לקיים מגע
מיני, עם מי, וכו').
ישנה נטייה לא
לדבר על נושא של מיניות עוד מהבית, שיוצר
תחושה שאסור לדבר על הנושא כלל. זה יוצר
קושי לדבר על הדברים גם מהבחינה שאין שפה
מספיק עשירה של מושגים בנושא. היום רוב
הלימוד על הנושא הוא דרך פורנוגרפיה, בעיה
כשלעצמה עליה נדבר. (מאוד חשוב שההורים
ילמדו את הילדים).
- סיבה נוספת
היא שישנה דעה שהנושא כל כך אישי ומכוסה
בהמון מגבלות תרבותיות (כמו צניעות). למשל,
בתור מטפלים חוששים להיכנס לטרטוריה כל
כך אישית מפחד להרוס משהו ביחסים עם המטופל.
- טיעון נוסף
שיש לאנשים הוא שהנושא לא חשוב, לא חשוב
כמו דברים אחרים (חלוקת תפקידים, על דכאון
וכו') כאילו עליהם יש על מה לעבוד, ואילו
המיניות נתפסת כמשנית ושאי אפשר או אין
צורך לעבוד עליה.
- קושי נוסף הוא
איך הפונה יבין ויתפוס את השאלה שלנו. ישנה
חשיבות למסר שמקבל המטופל, ומטפלים רבים
חוששים מתגובת המטופל עד כדי שהם לא ישאלו.
אין קרקע בטוחה תחת רגלי המטפל.
- קושי נוסף הוא
הליגיטמיות שלנו “מי אני שאשאל על זה”?
אולי המטופל יעלה נושא שאנו לא מכירים.
אולי יעלה משהו שאנו לא נוכל לעכל.
- אולי ישנו סיכון
מקצועי בכך שנעסוק בנושא? אין הסמכה מקצועית
להיות מטפל זוגי.
נראה מהדברים
לעיל שיש הרבה סיבות טובות לא להיכנס לעולם
התוכן של המיניות בטיפול. אולם ישנה אחריות
מינימאלית של המטפל לשאול את המטופל על
החיים המיניים שלו.
האחריות המינימאלית
היא שלפחות נדע למי להפנות את המטופל. מינימום
נוסף הוא שנאפשר למטופל לשאול שאלות, שידע
שמותר לו במקום הזה לדבר על מיניות, שבמקומות
אחרים אי אפשר.
על כן אנו צריכים
להכיר את ההטיות והערכים שלנו לגבי מיניות.
שיעור 2 28.5.08
כיצד אנו קובעים
את העמדות שלנו כלפי מין ומיניות?
הלמידה מההורים
היא בדר”כ מינורית מאוד ומתרחשת בחלק
קטן מהבתים.
בימינו ישנם
מסרים מיניים בכל פינה, הדבר החדש בדור
שלנו זה המסרים המיניים שממלאים את חיינו.
ישנם מוסדות ציבוריים שדרכם אנו מקבלים
אינפורמציה זו (בין אם יותר פורמאליים ובין
אם פחות). לכל תרבות ישנה עמדה אידיאולוגית
וערכים על מין, המטרות של המין, הנורמות
המיניות (מתי, איך, עם מי ואיפה). אחד השינויים
המרכזיים של המאה ה 20 הוא השוויון בין המינים
שהביא שינויים מרחיקי לכת.
לפני הנצרות
לא הייתה גישה סוציולוגית שראתה במין חטא,
עד אז ראו במין דבר טבעי ואף קדוש. בכל תרבות
ישנו נסיון לשלוט במיניות, כולל מה מותר
לעשות ומה אסור לעשות, עם מי ואיך. ברוב
תרבויות העולם העריות הם אסורים (קרובי
משפחה). אצל הפרעונים ואצל ההוואים כן היו
יחסי עריות. בצורה הפוכה, אצל חלק מהשבטים
האינדיאנים ישנו איסור עריות עשר דורות
אחורה. מוסדות חברתיים
- אחד מתפקידי
המשפחה היא לגדל ילד שידע לקיים חיים מיניים.
ברוב התרבויות, המסר הוא שהמצב הנכון לקיים
יחסי מין הוא בזוגיות. הנורמה היא שלפני
הפולחן שממסד את הזוגיות אסור ואחרי
זה מותר. בימינו רואים התפתחות של מבנה
הזוגיות מאחר שהקוהבטציה נפוצה. היום הערך
השתנה, ובעקבות זאת רואים שחוקים השתנו
כמו ידועים בציבור ומשפחות חד הוריות. הסופר-אגו
של הילד (שכולל בתוכו את המוסר המיני) הוא
הפנמה של ההורים. גם היום המסר שההורים
מעבירים הוא לא לקיים מין בלי אהבה, במיוחד
לבנות. אצל בנים המסר שההורים מעבירים הוא
להיזהר.
- הדת מעבירה
מסרים על מין. היו דתות בהם המין הופך לחלק
מהפולחן. בכל דת ישנן שתי נקודות מרכזיות
בנוגע למיניות: אי אפשר להמשיך את הקיום
האנושי ללא מין, והמשמעות של הקשר המיני.
ישנו ספקטרום, יש שרואים את המין כדבר אסור
אבל חייבים לקיים כדי להמשיך הלאה ויש כאלה
שרואים בזה רצוי. מצד שני הדת הייתה צריכה
לעודד ילודה, רואים זאת במשפחות קתוליות
בהן יש המון ילדים אבל זה עדיין נתפס כדבר
אסור (בעבר בנצרות היו רק 40 יום במהלך השנה
שניתן לקיים יחסי מין). הנזירים נתפסו כקדושים
יותר. היום עם העליה של מחלות מין, הדת מעודדת
אנשים להימנע מיחסים עד הנישואין, והכנסייה
שוב הפכה לגורם משמעותי בחיים המיניים.
- עולם החינוך
הפך למקור מהימן על מין, ישנם שיעורי חינוך
מיני וכו', ומנסים להעביר אינפורמציה כמה
שיותר מדוייקת על מיניות, לרוב בגילאי התיכון
(למרות שצריך הרבה לפני). התופעה הזו חדשה,
שהמיניות כבר לא באחריות המשפחה אלא עברה
לבית הספר. בעולם החינוך מנסים להקביל את
המסר המיני לזה שקיים במשפחה. ישנם בתי
ספר בהם יש קונדומטים, הם מכירים במציאות
ומנסים להעביר אחריות לתלמידים.
- עולם הרפואה
מובדל משאר המוסדות מכיוון ששם המסר הוא
אם זה בריא או לא בריא. המסרים הרפואיים
מחלחלים לציבור הרחב מהזווית של בריאות,
במיוחד בהקשר של פוריות. המידע המיני שקיים
התחיל מתוך העולם הרפואי, קינזי עשה שאלונים
נרחבים מהם למדו על המיניות. מאסטרס וג'ונסון
בדקו מה קורה במיטה במהלך יחסי המין מבחינה
ביולוגית (מהם אנו יודעים מה קורה בנרתיק
של האישה במהלך קיום היחסים). הבעיה במחקרים
אלו הייתה שכל הנבדקים היו סטודנטים לבנים
ואמידים. טעות נוספת שלהם הייתה כשאמרו
שתהליך הגירוי המיני של גברים ונשים אותו
דבר. נקודה מרכזית שהם הראו הייתה שמין
הוא דבר טבעי (ולכן כל המבנים של איסור והיתר
מוטלים בספק). הגוף בנוי כך שגבר ואישה יכולים
להינות מחיים מיניים.
- למדיה יש תפקיד
לא מובן לגמרי. האם המדיה משקפת את הציבור
או שהיא מלמדת את הציבור. היום ישנה פחות
פתיחות במדיה (הדף מהעיתון מ93 עם תמונות
של נשים ערומות). התפיסה של המדיה פחות שמרנית
מהתפיסה הרחבה. ברוב הסרטים רואים מגע מיני
כמעט רק בין בני זוג לא נשואים והמסר הוא
שמין לוהט לא יכול להיות אחרי החתונה. מסר
נוסף הוא שחיים מיניים שייכים רק לצעירים.
(זאת בניגוד למחקרים שקובעים שיש הרבה יותר
יחסי מין אחרי הנישואין). סקס והעיר הגדולה
חולל מהפכה בזה שאישה יכולה להיות יוזמת
ולהנות ולא נחשבת לזנותית ושכל הנשים שונות
עם אופציות שונות. גברים במדיה ששוכבים
הרבה הם “גבר, גבר”. המתבגרים מקבלים
מסרים מיניים מהמדיה, למשל לגבי דימוי גוף,
ומתבגרות שחושבות שלא יסתכלו עליהם אם
לא יהיו מידה 0. הם מקבלים מסר שתמיד יש זיקוקי
דינור והמין תמיד טוב.
- התרבות קובעת
את הנורמות לגבי התהליך עד שמגיעים למגע
מיני, מתי ואיפה. ישנו תסריט שמועבר לאדם,
הוא לומד מה התחנות בדרך, מה קורה אם משהו
משתנה בתסריט, ומה המעבר מפעולה לא מינית
למינית. אנשים לא אוהבים הפתעות מכיוון
שאנו חוששים שלא יהיו לנו הכלים להתמודד
איתה. הפתעות בתסריט המיני גם יכולות להפחיד,
ולכן התסריט צריך לכלול בתוכו אופציה לשינוי
אבל לא להפתעה שיכולה להרוס. אין קשר מיני
מוצלח אם אין תסריט מסויים. (המוסדות החברתיים
מעבירים לנו את התסריטים). כל תסריט מתרחש
בהקשר מסוים, ויש הבדל בין תסריט של זוג
נשוי לזה של מתבגרים שמתנסים לראשונה.
בתרבויות שונות
ישנן התנהגויות שונות שנחשבות למיניות,
ותפיסות שונות לגבי מה שנחשב מיני. ישנם
גם הבדלים בין המגדרים לגבי מה שנחשב מיני.
לדוגמא מגוון הנשיקות שיש, כאשר חלקן מיני
וחלקן לא (או בשבטים אפריקאים בהם נשים
נוהגות להיות חשופות חזה, השדיים אינם נתפסים
כאובייקט מיני) . המטרות של המין משתנות
בין התרבויות (למשל, במערב אירופה 50% מבתי
האב לא רוצים ילדים). לתרבויות שונות התייחסות
שונה לסטיות מהנורמה.
שיעור 3 4.6.08
המשך מוסדות
חברתיים המלמדים על מיניות
- האינטרנט, שנה
אחרי שהאינטרנט הפך לנגיש שיערו שישנם
מליון תמונות של נשים ערומות. היום 40% מהגלישה
באינטרנט קשורה למיניות, לא רק פורנוגרפיה
אבל בעיקר. רוב הלמידה המינית בימינו היא
מהאינטרנט. האינטרנט הוא אחד השינויים
העיקריים בדור שלנו במה שקשור למיניות.
למשל היום ישנה תופעה של “התמכרות מינית”,
אנשים שלא יכולים לנתק את עצמם מהאינטרנט
(למרות שרוב המטפלים לא רואים בזאת התמכרות
למין, הנקודה המרכזית היא רמת האובססיביות).
אנו מקבלים “תסריטים”
מיניים מסוכני תרבות שונים. המסר שמקבלים
מההורים אם בכלל הוא מה אסור ומה מותר, ההורים
מפחדים מהשאלה “איך אתם עושים את זה”.
אולם המשפחה מעבירה מסרים בצורות לא ישירות,
גילויי חיבה, מה מותר ואסור לראות בטלויזיה,
איך מתייחסים למשהו בעיתון, אי אפשר להתעלם
מזה שאנו נמצאים באווירה שדורשת הסבר והמסרים
שמסבירים את העמדה לגבי המיניות עוברים
מההורים. מתבגרים לא רואים את ההורים כבעלי
אינפורמציה מינית מהימנה, אלא חושבים שאין
להם גמישות והם מיושנים. לכן, מתבגרים מעדיפים
לפנות אל החברים, אל האינטרנט. המסר שההורים
מעבירים לבנות הוא לשמור, ואין מין בלי
אהבה, עם זאת, מחקרים מראים שדעות של מתבגרות
יותר מושפעות מבני הגיל, אולי כדי להתנתק
מההורים שלהן.
בישראל יש את
הצבא, תקופה בלי הורים, בה ניתן לנסות דברים
שונים, המקבילה בארה”ב הוא הקולג'. Sex,
drugs and rock-n-roll היו המנטרות של עולם הקולג'.
חיזור כחלק מהתסריט:
בכל התחלה ישנה הזמנה של צד אחד את השני
שיביא את שניהם אל המפגש המיני. בעבר היה
מקובל לחשוב שהגברים הם מתחילים, אולם היום
יודעים שההזמנה של הגבר היא מילולית, אולם
הוא לא יתחיל בלי אינדיקציה בלתי מילולית
מהאישה שהיא מעוניינת בו. הזמנות כאלו מאפשרת
אופציות שונות. לכל תרבות יש את ההזמנה
המתאימה לה, זה תלוי גם בתקופות של מתי מותר
לקיים יחסים. יש תרבויות בהם יש חפץ מוחשי
שנותן הרשאה להתחיל לקיים יחסים אצל זוג
נשוי. ישנה חשיבות בתחילת הזוגיות שהמסר
להתחלת אינטראקציה מינית יהיה ברור ולא
עמום.
ברוב התרבויות
הגבר נתפס כמי שמתחיל ואישה נתפסת כמי שקובע
גבולות (תמיד אומרות לא). ישנה ציפיה מהנשים
להגיד תחילה לא, אחרת אם היא תגיד כן יותר
מדי זה יתפס כהתנהגות לא ראויה לנשים, גבר
הוא חסר גבולות וימשיך להתעקש (כשאת אומרת
לא למה את מתכוונת).
היתרון של התסריט
בתקשורת מילולית הוא שניתן להגיע לפשרה
בין הצדדים. אולם, פשרה היא לא הפתרון הכי
יעיל מכיוון ששני הצדדים צריכים לוותר
על משהו (וזה לא מוסיף לזוגיות). אצל זוגות
מסוימות ניתן לפתור קונפליקט על ידי חיפוש
דרך שלישית, יצירתית שתספק את שניהם בלי
לוותר על משהו.
לכל אחד צריכה
להיות הזכות לבקש ולכל אחד הזכות להגיד
לא. אולם לא לסיים את המשפט בלא! שמשדר דחייה,
אלא לתת חלופה, כמו לא עכשיו, אולי אח”כ.
זוג מוצלח, עם פתיחות ואולי הומור, מגיעים
לתסריט המקובל על שניהם, יוצרים תרבות מינית
עם תסריט מרכזי, שהם יודעים שניתן לסמוך
עליו. יש קשר בין התקשורת הזוגית הכללית
ליכולת ליצור תסריט מיני מוצלח.
מה לא מאפשר
תקשורת בריאה בתחום המיני: פחד מפגיעות,
אם אני אחשף מה זה אומר עלי, אולי הפרטנר
ישתמש בחומר נגדי. הדברים קשורים גם לידע
ונסיון קודמים, כמה לחשוף וכו'. להוריד את
מנגנוני ההגנה מוביל לעיתים לבושה, חלק
מהחוויה המינית היא לאפשר שחרור משליטה
עצמית, דבר שמאיים בפני עצמו. ישנו פחד מהשחרור
ואיך יגיב הפרטנר.
מין מוצלח בין
שני פרטנרים הוא בלט, זה דורש שנכיר את עצמנו
ואת השני כדי שנוכל לרקוד בזוג. כל אחד מבני
הזוג יכול להרגיש שהוא לא יודע, ויכול להיות
חוסר מוכנות לדבר על הספקות, הם מפחדים
שיתפסו כמי שלא יודעים מה לעשות. שניהם
נכנסים למיטה עם הדים בראש, האם זה דבר חיובי
או שלילי, חייתי, בהמתי וכו'. ההדים שאומרים
שקיום יחסי מין פסולים מהדהדים בתוכנו
לאורך הבגרות.
כשיש חוסר מוכנות
להכיר את השני, חושבים שהוא מרגיש מה שאנו
חשים, מסקנות שיכולות להביא לטעויות קשות.
נוצרת שפה בין הפרטנרים של חלקי הגוף, איך
מתארים יחסים או תנוחה. צריך גם לדעת איך
מדברים על הרגשות מיניות. הבדלים מגדריים
ישנם מיתוסים
רבים הקשורים למין. ישנם הבדלים ניכרים
במבני המוח בין גברים לנשים, לכך יש השלכות
מיניות. 90% מכל החוויות המיניות הם רגשיות,
המוח משפיע כל כך הרבה על המיניות, ולכן,
החוויה המינית חייבת להיות אחרת. יש לנקוט
בזהירות רבה עם סטטיסטיקות, כל אחד יכול
להיות שונה, זה הרסני לחשוב שכולם צריכים
להתאים להתנהגות מסוימת.
שיעור 4 18.6.08
לגבי הפיזיולוגיה של המיניות חסר
שיעור 5 2.7.08 בעיות בתחום
המיניות Erectile
dysfunction הפרעות בזקפה
התפקיד המיני
הראשון עבור הגבר הוא להגיע לזקפה (שבלעדיה
כל התהליך לא יכול להתחיל). תהלך הזקפה מתחיל
בגירוי במוח שמביא להפרשת הורמונים, שמביא
להתרחבות של כלי הדם בפין, ובעקבות חסימה
של דם מלחזור הוא מתמלא בדם ויש זקפה. כעיקרון
לגוף בריא לא אמורה להיות בעיה להגיע לזקפה.
אחרי שהגבר מגיע לאורגזמה ושפיכה, מופרשים
חומרים נוספים להחזיר את הגוף לנורמה. אולם
לא מדובר רק בפעולה אוטומטית, אלא מעורבים
בה מחשבות ורגשות.
ישנן שתי סיבות
לאי יכולת להגיע לזקפה. ישנה הקבוצה שמעולם
לא הגיע לזקפה, וישנה הקבוצה שבעבר יכלו
להגיע לזקפה ואח”כ התחילו להתקשות (אי
יכולת להגיע לזקפה נחשבת לבעייתית כאשר
ביותר מ 50% מהפעמים הוא רוצה ולא יכול). ההשערה
היא שבין 15-30 מליון גברים בארה”ב סובלים
מכך. ישנם גורמים טבעיים של ההתפתחות ושל
הזקנה שפוגעים בזקפה (היצרות של כלי הדם,
בעיות נירולוגיות). מתוך כל אנשים אלו 30%
סובלים מבעיות נפשיות או פסיכולוגיות שפוגעים
הזקפה.
הגורם הפסיכולוגי
שמשפיע ביותר על הזקפה היא חרדת ביצוע.
כאשר גבר בוחן את עצמו במקום לזרום, ולחוץ
שמא לא תהיה לו זקפה, לרוב לא תהיה לו זקפה.
הוא מרגיש שהוא לא יכול לעמוד בציפיות (שלו\
שלה), וכל כך טרוד עד שהגירויים החיוביים
לא נקלטים.
חרדות אחרות
גם יכולת להשפיע על המיניות, כמו בעיות
בעבודה. הרבה פעמים קונפליקט זוגי מביא
לקשיים בזקפה. כשמטופל מגיע לטיפול יש לבדוק
מה עם החרדות שלו.
דיכאון מביא
לחוסר עניין מיני, ישנו חוסר יכולת להנות
מהחיים, (גבר שלא מגיע לזקפה כדאי לבדוק
אם הוא סובל מדיכאון), מדובר במעגל סגור.
קושי נוסף הוא שעד 40% מהאנשים שלוקחים תרופות
SSIR נגד דיכאון סובלים מפגיעה בתחום המיני,
דבר שמשפיע לרעה על הדיכאון. עם אדם כזה
יש לנסות לעבוד גם עם הרופא כך שהמטופל
יקח תרופה שעוזרת לדיכאון אבל לא פוגעת
בתפקוד המיני.
ישנם קונפליקטים
תת מודעים שיכולים לפגוע בזקפה. קונפליקט
נפוץ הוא האם מין הוא דבר חיובי או שלילי.
התרבות משחקת תפקיד מרכזי בחינוך המיני,
אם דבר הוא טוב או רע. אם אדם נכנס למיטה
כשהוא נושא מסר תת מודע שלילי על מין יכולה
להיות פגיעה בזקפה.
ייתכן שאותו
הגבר לא נמשך לאישה הספציפית איתה הוא נכנס
למיטה (אולי לא הכירו מספיק, אולי הגוף שלה
השתנה), ובשל כך, לא יוכל להתחיל את תהליך
הגירוי שיביא לזקפה. עוד יכול להיות, שהגבר
הוא הומוסקסואל, ולכן לא נמשך לאישה שמולו
במיטה (הבעיה היא לא נפשית אלא בתחום של
ההכרה העצמית).
ישנן בעיות פיזיולוגיות
רבות שפוגעות בזקפה. חוליים מסויימים, למשל
אחרי התקף לב או אירוע מוחי יכולה להיות
בעיה להגיע לזקפה. אלצהיימר או טראומות
שונות לגוף משפיעות על הזקפה. סוכרת לרוב
מביאה לפגיעה בזקפה. אנשים שסובלים מלחץ
דם גבוהה, ולוקחים בטא בלוקרים יכולים להתקשות
להגיע לזקפה. בעיות באיזון ההורמונאלי
בגוף. שימוש יתר באלכוהול, סיגריות, מריחואנה
ועוד...
כיצד מטפלים
?
- בדיקה רפואית
של הפונה – איכות החיים, להפסיק לשתות,
לעשן, לעשות כושר, לרדת במשקל – חשוב שהגבר
יהיה פעיל מינית, אפילו ללא זיקפה, כדי להמשיך
את החוויה המינית באופן כללי. –לאפשר לפרטנר
לדבר ולומר מה הוא מרגיש עם הבעיה של הגבר
–לדבר על הציפיה להיות גבר, כיצד מרגיש
עם בעיה בגבריות – כיצד מרגיש מול אשתו.
מה היעדים המתאימים,
אולי עדיפה לו אישה אחרת, אולי גבר (אולי
אפילו לפנטז על ילד). (רוב הגברים שיש להם
משיכה מינית לקטינים לא מממשים אותה, זה
שיש להם את המשיכה לא אומר שאין להם סופר
אגו ומוסר).
היום בשוק ישנם
שלוש תרופות שמטפלות בהפרעות זקפה מסוג
PD5 , המוכרת בינהן היא ויאגרה. התרופות האלו
הופכות את תהליך הזרמת הדם לפין ליותר יעיל.
כדי להגיע לזקפה בכל זאת צריך גירוי. השוק
של התרופה הזאת ענק, ואנשים מכל המצבים
שאין להם אופציה אחרת (סוכרת, תרופות נגד
דיכאון ועוד) משתמשים בתרופה. לוקחים את
הכדור בערך חצי שעה לפני קיום היחסים, ההשפעה
שלו נמשכת כמה שעות. ישנן תופעות לוואי
שבד”כ עוברות אחרי מספר שימושים. המחיר
של התרופה גבוהה מאוד, ולכן ישנן מינונים
שונים החל מ 25 מ”ג (לאדם שסובל מחרדת ביצוע)
(בגלל המחיר נמליץ לקנות 50 ולחתוך ל25). התרופה
השנייה נקראת לביטרה (וטוענים שזמן ההשפעה
קצר יותר), נותנים את התרופה הזו אם הויאגרה
לא עבדה טוב. סיאליס היא התרופה השלישית,
קוראים לה גם the weekend pill, יש לכדור השפעה
בין 18 שעות לשלושה ימים. בין 80-90 אחוזים
מגיבים לטובה לתרופה כך שהיא נחשבת למאוד
יעילה. אולם הבעיה היא שהיא מטפלת בסימפטום
ולא בגורמים.
אם לגבר יש רמה
נורמאלית של טוסטסטרון הוספה תפגע בו. אולם
ישנם לעיתים בעיות הורמונאליות כמו חוסר
של טוסטסטרון, ואז הוספה מלאכותית תפתור
את בעיית הזקפה. שפיכה מוקדמת
שפיכה מוקדמת
כבעיה שמביאה לטיפול יותר נפוצה מבעיות
של זקפה. יש בעיה להגדיר מה היא שפיכה מוקדמת,
מוקדמת- מוקדמת למה? מהזווית הביולוגית
אין בעיה עם שפיכה מוקדמת, זה הופך לבעייתי
ביולוגית כשהשפיכה עוד לפני החדירה (אולם
זה רק ב 10% מהמקרים של שפיכה מוקדמת). רק
30% מהנשים מגיעות לאורגזמה וואגינלית, כך
שאי אפשר לומר שהשפיכה מוקדמת לאורגזמה
של האישה מכיוון שזה לא מה שיביא אותה לכך,
אולם לפעמים האישה מרגישה שזה מהר מדי.
בתרבויות מסוימות מי שגומר יותר מהר הוא
יותר מאצ'ו.
ניסו לתת מספר
הגדרות: פחות משתי דקות, 50% יותר מהר מהפרטנר
שלו, גבר שמרגישה שהוא לא יכול לשלוט ביכולת
שלו לגמור (הגדרה בעייתית גם). הAPA אומר שאין
שליטה ולנטרית סבירה, אולם יש לקחת בחשבון,
גיל, עייפות ועוד. הממוצע להגיע לשפיכה
הוא אחרי 6-8 דקות של חדירה. כך שהציפיות
של האנשים לפעמים לא ריאליות ויש לבדוק
עם שני בני הזוג מה הציפיות שלהם. אין הגדרה
אובייקטיבית לבעיה, ואם שני הפרטנרים מרוצים
לא משנה כמה זמן זה לוקח. כאשר השפיכה עוד
לפני החדירה יש בעיה אובייקטיבית.
אצל חלק גדול
מהגברים, אין אפשרות לשלוט בשפיכה אחרי
תקופה ארוכה בה לא קיימו יחסי מין. (למשל
נפוץ שבליל טבילה הגבר יגמור מהר). אין גורם
פזיולוגי למצב, זה מצב נפשי רגשי לחלוטין.
אולם יש גברים שקולטים גירויים פיזיולוגיים
בעצמה רבה, כך שגירוי קטן יכול להלהיב ולהביא
לשפיכה (גבר כזה יהיה גם רגיש לאורות חזקים
למשל). התגובה של האישה יכולה להשתנות, החל
מסובלנות ועד תסכול ואכזבה.
עיקר הטיפול
בבעיה יהיה להציג כמה שיותר אופציות של
מיניות מלבד חדירה ולהעשיר את החיים המיניים.
ויברטורים הם אמצעים נפוצים בימינו, שעוזרים
לסיפוק של האישה, בפרט כאשר הגבר שופך מהר
מדי מחדירה.
שיעור 6 9.7.08
המשך שפיכה מוקדמת
דיברנו על כך
שבסיבוב השני, אם גבר יכול להגיע לזיקפה
שניה, השפיכה תהיה יותר תחת שליטה. שימוש
בקונדומים יכול גם לעכב שפיכה מוקדמת.
סיבות אפשריות
לשפיכה מוקדמת:
יכול להיות שהגבר
מגיב כך בגלל שהתחושות שלו יותר חזקות,
הוא חווה גירויים בצורה שונה. ייתכן שבעבר
שלו, כשהיה מאונן, היו לו המון רגשות אשם,
אדם כזה מפתח תגובה לגמור כמה שיותר מהר,
וזה הופך להרגל, זה יכול ללוות אותו גם בהמשך
חייו, אפילו כשהוא חי בנישואין ומיניות
מותרת וכבר אין רגשי אשם, בפנימיות שלו
עדיין קיימת הסכמה שאומרת שאם יש גירוי
צריך לגמור כמה שיותר מהר.
חרדת ביצוע גם
יכולה להשפיע, היא מביאה לשליטה פחותה בגוף,
וכך ניתן לגמור מהר מדי. פחד מאינטימיות
גם יכול להביא לשפיכה מוקדמת, זה שהוא יגמור
כמה שיותר מהר, זה יביא לניתוק מהיר יותר
מהמגע האינטימי.
בעיות בתקשורת
יכולות להביא לבעיות מיניות ולשפיכה מוקדמת,
למשל ייתכן שאין הבנה לגבי מתי מסתיים המשחק
המקדים, ואז הזוג מקיים יחסי מין כשהוגינה
לא לחה מספיק, ואז כואב ואז הגבר רוצה לגמור
כמה שיותר מהר ולמנוע כאב מאשתו.
מאבקי כוחות-
ייתכן שהגבר רוצה למנוע מאשתו להנות ולכן
גומר יותר מהר.
טיפול
SSRI הם תרופות נגד דיכאון שיכולים
להוריד את החשק והתפקוד המיני. תרופה חדשה
שעומדת לצאת, דיפקסטין, מורידה את התפקוד
המיני בצורה מינימאלית שתטפל רק בבעיה
של השפיכה המוקדמת.
כשזוג מגיע בעקבות
השפיכה מוקדמת, ראשית יש לבדוק, אם אין בעיה
בזוגיות ובתקשורת. שיטה אחרת, היא ללמד
את הגבר לשלוט יותר בגוף ובשפיכה, ישנם
ממש תרגילים שליטה, מתאמנים על להגיע לזקפה
ולהפסיק, ללמוד להכיר את הגוף והגירויים,
השיטה הזו יעלה ברוב המקרים, וגם אח”כ
יש להתאמן על התרגיל פעם בחודש. בעיה נוספת
בתפקוד היא שאין אורגזמה ואין
שפיכה
ישנם שמות רבים
לתופעה הזו, מסבירים את זה בדרך של קונפליקט
לא פתור לגבי המיניות. הדעה המקובלת, שאם
אין בעיה בריאותית, הבעיה היא פסיכולוגית
לדעת ריבנר הבעיה נובעת מהתנגשות בין שני
ערכים חיוביים, מצד אחד אנו לומדים על החשיבות
של השליטה העצמית כבר מגיל 0, מצד שני הגבר
מקבל מסר אחר, שהוא חייב לאבד שליטה, אם
הוא לא ישתחרר ויאבד שליטה הוא לא יוכל
להגיע לאורגזמה. הגברים מרגישים רע מאוד
לגבי הבעיה שלהם, שהם אינם יכולים לספק
את האישה שלהם, והנשים מרגישות שזה באשמתן.
ריבנר פיתח שיטה
לטפל בבעיה, ישנו שריר בין פי הטבעת לחיבור
של הפין, שריר זה חשוב אצל נשים בשביל לידה.
לגברים אין שום תועלת בשריר הזה, חוץ מכשהם
רוצים להפסיק את הזרם של השתן באמצע. דרך
תרגול מלמדים את הגבר להפעיל את השריר הזה.
כשיש לו כבר שליטה על זה, הוא מקיים יחסי
מין ובזמן היחסים משחרר ומכווץ את אותו
השריר, תחושת השליטה על השריר יכולה להביא
לשחרור נפשי שמאפשר חווית אורגזמה. בעיות מיניות
אצל נשים
הבעיה הנפוצה
ביותר היא נשים שלא מגיעות לאורגזמה. כבר
אמרנו ש 30% בלבד יכולות לגמור מחדירה.
בעיה נוספת היא
נשים שלא מכירות את אברי המין שלהם (אצל
גברים זו לא בעיה כי מרגע שהם לומדים לעשות
צרכים הם נוגעים באיבר המין שלהם). לנשים
יש פחות סיבה להכיר את אברי המין, עוד יותר
בבתים בהם מיניות היא טאבו. יש נשים שלא
מכירות את גופן, לא יודעות מה עושה להן נעים,
מה זה הדגדגן וכו'. כדי לעזור לנשים, הם צריכות
להירגע וללמוד להכיר את עצמן, כך שיוכלו
להגיד לבני הזוג שלהם מה נעים להם. בעיה
נוספת היא “איכס” אישה שלא מוכנה לגעת
בנרתיק שלה (ישנם גברים שנגעלים מכך ואינם
מוכנים לגעת בנרתיק של האישה שלהם). מלמדים
אותה לגעת בעצמה, או באצבע או בעזרת אביזרי
מין. וגניסמוס
וגניסמוס היא
בעיה מוכרת של התכווצות השרירים בפתח הנרתיק
שלא מאפשרים כניסה לא של אצבע ולא של פין.
בגלל התכווצות השרירים אם מנסים להחדיר
משהו לנרתיק זה גורם לכאבים מאוד חזקים.
הבעיה הזו הכי נפוצה אצל בתולות, ישנו פחד
מלהכניס משהו פנימה, שמביא לתגובה אוטומטית
של כיווץ השרירים. אם ישנם ממש כאבים, יש
לפנות לטיפול. ישנו סוג של פרדוקס בטיפול
בבעיה, מצד אחד הם רוצות לטפל בבעיה ולמנוע
כאבים, מצד שני, הן חוששות שבסוף התהליך
תהיה חדירה מלאה, תופעה שמפחידה אותן. הגבר
עלול להרגיש אשמה במצב כזה, הוא יכול להרגיש
כשלון שהוא לא עומד באחריות ולא יודע כיצד
לחדור לאשתו. לאורך זמן ישנן בעיות של פוריות
שמביא את האישה להרגיש עוד רגשות שליליות,
שרק מרעות את החוויה המינית. זה יכול להביא
להימנעות ממיניות, גם מצד הגבר וגם מצד
האישה, זה יכול להביא לחוסר יכולת להגיע
לזקפה אצל הגבר. הטיפול מתחיל בפניה אל
רופא נשים, למשל ישנם נשים שצריכות לעבור
ניתוח כדי לקרוע את קרום הבתולין. נשים
שיש להן כאב בקרום בתולין זה יכול להביא
להופעה של וגיניסמוס. (פרויד אמר שזה בגלל
קנאת פין). מאסטרס וג'ונסון אמרו שזה בגלל
רקע דתי במשפחה ומשפחות שמרניות (אולם מבחינה
סטטיסטית זה לא נכון). כן יודעים, שאישה
שעברה אונס או התעללות מינית, יכולה בהמשך
לסבול מהבעיה הזו. חוויות העבר גורמים לאישה
לסגור את הוגינה ולהגן על עצמה. בורות יכולה
להביא לכך, נשים שאין להם מושג מה זה יחסי
מין, איך אמורה להרגיש החוויה המינית. אינפורמציה
לקויה, קונפליקטים מיניים, פחד מעונש, ישנו
גם מיתוס שאומר שהפעם הראשונה כל כך כואבת,
והחרדה והצפיה מהמיתוס הזה גורמת למתח
שלא מאפשר הירגעות וחדירה.
טיפול
פיזיותרפיסטיות
שהתחום המקצועי שלהם זה בעיות מיניות אצל
נשים (לפי החוק אסור למטפל לגעת באישה),
שלפי החוק מותר להן לגעת באברי האישה. ישנם
מרחיבים dilators שמתחילים עם הצר ביותר, ועוברים
לרחב יותר, עד שהוגינה מתרחבת. נשים שלא
רוצות צעצועים, יכולות להשתמש באצבעות
שלה או של בעלה (שזה הכי עדיף). הטיפול הזה
הוא פסיכולוגי להראות לה שזה אפשרי ולא
כואב להכניס משהו לנרתיק. אם ישנם בעיות
פסיכולוגיות, של תקשורת, או בזוגיות, יש
לטפל בהם ראשית. ניתן ללמד את האישה איך
להפעיל את השריר, לכווץ ולהרפות. כשהיא
מגיעה ליכולת לקיים יחסים, היא צריכה להרגיש
שהיא שולטת ביחסים, היא תנחה את האיבר פנימה,
ותשלוט בקצב, כך שהשרירים לא יתכווצו שוב.
לפעמים נותנים בנזודיאזפינים, (תרופות
הרגעה) או מנחים את הזוג לשתות קצת יין.
ניתן גם לשנות את האווירה של החדר בו מקיימים
יחסים.
שיעור 7 16.7.08
שימוש בסרוגייט:
להביא לחוויה מינית כמה שיותר נורמטיבית.
יש קליניקה אחת בארץ שעושה שימוש בסרוגייט,
התחילה בעבודה עם נכי צה”ל. ישנן הרבה
בעיות אתיות בנושא, אין תוכנית הכשרה שכוללת
את הרעיון הנ”ל. יש הטוענים שמדובר בזנות.
יש הטוענים שיש בכך שירות למי שבלי סרוגיט
אין להם את היכולת להתנסות בחוויה המינית. דת ומיניות
אחד התפקידים
של הדת היא להסביר את המציאות הקיומית.
אחת השאלות עליהן ניסתה הדת לענות היא כיצד
נכנסת אישה להריון. לפני עידן המיקרוסקופ,
לפני ארבע מאות שנה, אף אחד לא ראה ביצית.
את הזרע אמנם ניתן לראות, אולם לא היה
ברור מה הקשר בין קיום מגע מיני לבין הריון.
הסבר שהיה קיים
היא שהריון הוא נס, זו מתנה משמיים. ישנה
גם השוואה בין כניסה להריון לבין חקלאות,
הגבר הוא שמזריע והאישה מספקת מקום עבור
הזרע להתפתח. מבחינת ההגיון, אם הגבר נותן
משהו, כנראה האישה גם תורמת משהו לתהליך
ההריון, דעה זו מופיעה גם בגמרא ולכן לא
הופתעו כאשר מצאו את הביצית.
בדת ישנו קשר
בין ההריון לאלוהות. באזור שלנו היה קשר
הדוק בין דת ומיניות, והיו דתות שקישרו
בין פולחן האל למיניות. בבבל למשל, האישה
עמדה במרכז, ומיניות הייתה מקודשת. אשתר
האלה הראשית הייתה אחראית על לידות, מיניות
נשים, מלחמה וכלי מלחמה ועוד. היא גרמה להן
להיכנס להריון. אחרי ניצחון של מלחמות היו
עוסקים באורגיה דתית. היו זונות שהיה להם
תפקיד דתי- קדשה. לפני החתונה האישה הייתה
צריכה לשבת בקובת זונות והיה עליה להתרצות
לגבר הראשון שמבקש אותה.
הנצרות שינתה
את התפיסות הללו, היא ראתה במין משהו בין
נטרלי לשלילי לגמרי. היו פחות ממאה ימים
בשנה בהם היה מותר לקיים יחסי מין. הם הכניסו
את הרעיון של הנזירות. היה ניתוק בין מיניות
והנאה.
אנו רואים שינויים
בתפיסה של יהדות לגבי מיניות, לאורך השנים
ובמקומות שונים. בתורה עצמה, אין הגדרות
למה מותר ומה אסור במיניות, אלא עם מי מותר
(עריות) ומתי. בהמשך, בתלמוד, גם לא כתוב
הרבה על מה מותר ומה אסור ויש התרכזות בנושא
טהרת המשפחה. הראשונים בפרובאנס גם היו
בעלי עמדה חיובית לגבי מיניות. הרמב”ן
והרמב”ם הכניסו צד שלילי יותר והיום
יש חזרה לחיוביות. היום ביהדות אחד הכללים
שעדיין תקפים היא שזוג צריך להיות נשוי
(נישואין הן היתר ביאה). מדריכת כלות אמרה
לאחרונה שהכל כשר חוץ מיום כיפור ותשעה
באב. אפיונים של
העולם היהודי בנוגע למיניות
הזמן משפיע על
המיניות ביהדות. ישנה השוואה בין הזמן לפני
החתונה לאחרי החתונה. כבר מגיל צעיר לומדים
על איסור נגיעה, רבות יש גם איסור על מחשבות
מיניות ופנטזיות, ישנו איסור עבור גברים
לאונן (לאישה אין איסור). מיד אחרי החופה,
לא רק שקשר מיני הופך למותר אלא זה גם מצווה
ויש לקיים אותה כמה שיותר מהר. אין שום תקדים
אחר בהלכה שמשהו טמא הופך לכשר. רוב הזוגות
עוברים את התהליך הזה בהצלחה (מקיימים יחסים
בחצי שנה אחרי הנישואין). אל ריבנר הגיע
זוג אחרי 11 שנה שלא קיימו יחסי מין. קורה
שחוסר אינפורמציה הופך את המעבר לקשה ביותר.
מבחינת זמן, ישנו גם העניין של טהרת המשפחה,
שם במשך שבועיים סוגרים את הבסטה, ובליל
הטבילה הצפיה שיקיימו יחסים. מבחינת זמן
אסור ביום כיפור ותשעה באב ובשבעה, ואילו
ביום שבת זה רצוי.
קדושה- ההלכה
מרגישה צורך לקדש כל דבר. ועולה שאלה איך
ניתן לקדש את המיניות, שזה דבר כל כך פיזי
שכרוך בהנאה. ישנה גישה שמבקשת להכניס קדושה
למיניות, לחשוב מחשבות טהורות, לחשוב על
דמויות תנ”כיות, להגיד פרקי תהילים. הגישה
השניה והיותר מקובלת אומרת שהקדושה באה
אחרי שיפור ברמת הזוגיות, כלומר, להעלות
את הזוגיות ברמה הרגשית, המינית וכו' כשלכל
אחד יש תפקיד וכל אחד עושה את המוטל עליו
עבור השני זה מביא לקדושה. גישה זו מזכירה
את חשיבות הקשר הרוחני עבור בניית הזוגיות.
פרו ורבו- היהדות
מתארת את הצד של הפריון וגם את הצד של ההנאה
המינית. ועובדה היא שאפילו אחרי שקיימו
מצוות פרו ורבו, עדיין חייבים לקיים יחסים
כדי לשמר את הזוגיות. ההלכה גם תומכת בקיום
יחסי מין במהלך ההריון ואחרי גיל הבלות.
(במחקרים גילו שזוגות מבוגרים ממשיכים
לקיים יחסים אם הם בריאים, ואם איכות הקשר
טובה).
צניעות- הכוונה
של “הצנע לכת” אצל הנביא הייתה כללית.
היום צניעות קשורה בעיקר לביגוד נשים. ישנה
שאלה כיצד ניתן להכניס צניעות למיניות.
צניעות במובן הזה היא שהמיניות היא רק בין
שני בני הזוג, סוגרים וילונות, נועלים דלת,
אסור לחשוב על אנשים אחרים בזמן התשמיש,
אסור לקיים יחסי מין כאשר ישנו כעס בין
הזוג. הצניעות היא החוויה האקסלוסבית של
בני הזוג. (ולכן מבחינה הלכתית לא ניתן לבקש
ממטופל לפנטז במהלך הסקס). גם בדיבור בחדר
המיטות יש לנהוג בצניעות ובשפה נקייה. ההלכה
נכנסת מעט מאוד לחדר המיטות חוץ מאשר עם
מי ומתי. בנוסף, אסור לגבר לחייב את אשתו
לקיים יחסים. (אם אישה לא מוכנה לקיים יחסים
שואלים אותה למה ואם יש סיבה אובייקטיבית
טובה, זו יכולה להיות עילה עבורה לקבל גט).
שיעור 8 23.7.08
בעקבות השאלות
נדבר על מה זה טיפול מיני וכיצד התעללות
מינית בילדות משפיעה על מיניות בוגרת. נלמד
את הנושאים דרך הצגת מקרה.
אישה זו בה טיפל
ריבנר , הייתה לה יכולת גבוהה להתנסח בכתב,
היא הייתה שולחת לריבנר כמה עמודים ואז
היו דנים בהם בטיפול. מדובר באישה אנגלוסקסית
ממשפחה מפורסמת בעולם החרדי, בתחילת שנות
העשרים, נשואה עם ילד. היא הגיעה לטיפול
מכיוון שלא הרגישה הנאה מיחסים מיניים
בנישואיה. היא קיימה יחסים מלאים עם בעלה,
אולם נגעלה מאיבר מינו וממגע של חיבה. היא
אהבה את בעלה ונמשכה אליו. בתחילת הטיפול
היא שללה התעללות מינית בילדות (תופעת ההכחשה
היא רווחת במקרים של התעללות מינית בילדות
כמנגנון השרדות). בעלה היה נוכח רק בפגישה
אחת אולם הוא תמך בה ובטיפול שהיא עוברת.
אחרי חודש בטיפול היא העלתה זיכרונות שבתור
בוגרת היא מבינה שמדובר בהתעללות מינית
מאביה. (ברקע מדובר על אם שהייתה כריזמטית
ואבא שמילא את תפקידו כאב לא מעורב בחברה
החרדית. תמיד היה לה חוש בכתיבה יצירתית
והיא למדה את הנושא באוניברסיטה). בשיעור
נקרא חלק מהמכתבים שהיא כתבה על התעללות
מינית בידי אביה.
אחד הנושאים
שעלו בטיפול היה אוננות מופרזת, כבר מגיל
חמש הייתה מאוננת, תופעה שנמשכה גם אחרי
נישואיה. הפנטזיות המיניות שלה סבבו סביב
משהו שהיא קראה בתור ילדה על הנאצים. ההתעללות
המינית נפסקה אחרי שנתיים, אחרי שהיא אמרה
לו שלא נעים לה לקבל מסאג' בחזה שהחל להתפתח.
לפני ואחרי ההתעללות הקשר היה נורמטיבי
עם האב. האם הייתה אישה קרה ולא פנויה רגשית,
והאב מילא את הפונקציות הרגשיות של הילדים
(הוא כנראה תפקד בצורה נורמטיבית). זה הוסיף
לאמביוולנציה שהיא חשה כלפי אביה.
באחד המכתבים
היא מתארת, כיצד אביה נתן לה חיבוקים, מסאג',
ואומר לה שהוא הכי אוהב אותה. במכתב אחר
היא משווה בין ידיו של בעלה ושל אביה, היא
מדברת על ידיו הקטנות של בעלה שדומות לשלה,
ועל כך שכאשר אביה דחה אותה היא דחתה אותו.
בהמשך היא מתארת יחסי מין עם בעלה, היא מתארת
שהיא קפואה ומתה, ובעלה לא הבחין בזה. היא
מתארת את איבר המין כנחש, ואיך גבר ללא הנחש
הוא כמו אישה, עולים לראשונה תחושות של
כעס ונקמה. במכתב אחר היא מדברת על הקושי
בטיפול, על הקושי להעלות את הזכרונות ולהכיר
בהם, להבין שאותה ילדה קטנה זו היא, היא
מתארת התנגדות בטיפול. היא מתארת רצון לחזור
לתקופה של לפני ההתעללות, כשהיא הייתה שמחה,
והמטפל אומר לה שזה בלתי אפשרי להחזיר את
הגלגל. במכתב הבא היא תארת כיצד היא עולה
מהאדמה, יוצאת מהקבר, ממשיכה לחיות עם כל
הפגמים, היא מתארת צבא של ילדות קטנות שצועדות
לכיוון הר בו נמצא נחש, בסוף זה רק ילד קטן
ותולעת, וצבא הילדות מסרס אותו (אחד המוקדים
בטיפול היה להפריד בין אבא שלה לגברים אחרים.
להראות לה דוגמה, של בעלה, בו ישנו גבר ששונה
מאביה. מול תינוקה היא כן יכולה לקלח אותו
ולגעת באיבר מינו ללא בעיה, שמראה שיש לה
אפשרות להפריד בין אביה לגברים בכלל).
מוקד נוסף בטיפול
היה להכיר את הילדה הקטנה הזאת, להוציא
אותה מהקבר ולהבין שזו היא. במכתב נוסף
היא מתארת כיצד היא הרגה את הילדה הקטנה
שהפריעה לה. היא מתארת כיצד היא רואה אותה
במראה והילדה הקטנה קופצת לתוכה והם הופכים
לאחד. במכתב אחר היא מדברת על בעלה ואיך
שעזר להוציא את הילדה הקטנה מהקבר, אח”כ
היא ובעלה מחליטים ביחד לצאת מהמקום הכואב
למקום יותר טוב.
אחת מהבעיות
הטיפוליות הייתה רתיעה מאיבר המין של בעלה.
דרך להתמודד עם זה היה לעלות הנושא של האוננות
שלה, התברר שהיא מאוננת על הבטן ואילו הם
מקיימים יחסים על הגב. ריבנר הביא לה שרטוט
של פין, והורה לה לאונן על הגב תוך שהיא
מסתכלת על הדף. בהמשך היו ציורים יותר מוחשיים
של איבר המין, והיא יכלה להסתכל על זה, לאונן
ולהגיע לאורגזמה, ובכך לנטרל את הקשר בין
איבר המין הגברי להנאה מינית. היא ובעלה
אכן יכלו לקיים יחסים מהנים בהמשך.
הבעיה האחרת
בה דנו בטיפול היה הפנטזיות הנאציות שהיו
לה. אחרי בירור הובן שלא מדובר במטאפורה
של אבא שלה, אלא קשור לנשים ערומות בהקשר
של העולם החרדי והצניעות.
היו מספר גורמים
שתרמו להצלחה המהירה של הטיפול. קשר טוב
עם בעלה, דימוי עצמי גבוה, הכירה בתכונות
החיוביות שלה. סיבה נוספת, היא שהשנים הקריטיות
להתפתחות והתקשרות היו טובות, כך שנבנתה
לה אישיות נורמאלית. עוד דבר, הוא שמעולם
לא היו חדירות, והקשר חזר לנורמה לאחר שהיא
ביקשה ממנו שיפסיק.
האישה הבריאה
והזוג ירד מהארץ, אולם נותרה השאלה כיצד
היא אמורה להתייחס לאביה. היא כתבה מכתב
שמביע את רגשותיה וכעסה כלפי אביה, היא
מתארת במכתב את האמביוולנטיות. הילד לא
רוצה לנתק את הקשר עם ההורה האהוב, ולא ניתן
לפתור את האמביוולנציה.