חזרה למאמרים של לסוציאולוגיה/אדם בסביבתו
חזרה לאתר הראשי

---

משפחות בישראל: בין משפחתיות לפוסט-מודרניות/ סילביה פוגל-ביז'אוי
פוגל-ביז'אוי, ס. (1999). משפחות בישראל: בין משפחתיות לפוסט-מודרניות. בתוך: ד. יזרעאלי, א. פרידמן ועמיתיהן, מין מיגדר ופוליטיקה, תל אביב: קו אדום

משפחות פוסט-מודרניות

המשפחה המודרנית בחברות פוסט-מודרניות איבדה את מרכזיותה מבחינה סטטיסטית ונורמטיבית (אב מפרנס, אם עקרת בית, נשואים כחוק...) ולכן דנים היום חוקרים במשפחות רבגוניות. ההגדרה מהי "משפחה" שנויה במחלוקת.

השינויים שעברה המשפחה – הפקעת תפקידיה ההיסטוריים: ייצור ורביה, קשורים בשינויים טכנו-כלכליים, טכנו-מדעיים וערכיים-פוליטיים שעברו על החברה לאחר מלחמת העולם השנייה ובעשורים האחרונים.

שינויים טכנו-כלכליים: מסוף המאה ה-20 החברה אחראית לא רק על ייצור מוצרים, סוציאליזציה וחינוך אלא גם על שירותים ביתיים בסיסיים שהפכו להיות נרכשים בחוץ: אוכל, כביסה, אחזקת בית וטיפול בחולים.

שינויים טכנו-מדעיים: הטכנולוגיה הרפואית יצרה אפשרויות חסרות תקדים לשלוט ברבייה ובהקמת משפחות – אפשר לקיים יחסי מין בלי שהם יביאו להפריה וניתן להשיג הפריה ללא קיום יחסי מין.

שינויים ערכיים-פוליטיים: לאחר מלה"ע השנייה התגבר המאבק למען זכויות הפרט והאזרח ללא הבדל גזע, דת, לאום, עדה, מין ומעמד כבסיס של הסולידריות החברתית החדשה. במקביל לתהליך האינדבידואליזציה שעבר האדם = מוקד מוסדות החברה, עברה גם המשפחה תהליך של אינדבידואליזציה = מרכז התא המשפחתי הוא הפרט, רצונותיו ושאיפותיו. במקביל, מאחר והחברה הפטריארכאלית מבוססת על יחסי כוח ויחסי תלות (בין הגבר לאישה ולילדים, תלותם באב המפרנס, ראש המשפחה) על החברה להתערב ולחדור ל"ספירה הפרטית" כאשר המערכת המשפחתית מדכאה וכופה על מנת להבטיח את זכויות הפרט החלש.

עם תהליך האינדבידואליזציה חל גם תהליך של דמוקרטיזציה בחלק מהמשפחות וכך גוברת הלגיטימציה שניתנת למשפחות רבגוניות.

היום מחזור חיי המשפחה אינו אחיד, כל השלבים נתונים לבחירה והפרדה ובאופן מעשי תכנון המשפחה לא נעשה על פי סדר קבוע מראש:

1. ניתן להפריד בין נישואין לפריון – ישנה הפרדה בין מוסד הנישואין ומוסד ההורות (הביולוגית והחברתית) וההחלטות על נישואין ועל לידת ילדים הן נפרדות לחלוטין וניתן להפוך את הסדר ביניהן.
2. ניתן לנתק את ההורות החברתית מן ההורות הביולוגית – המעבר להורות אינו קשור בהכרח לנישואין הטרוסקסואלים ולמגורים משותפים.
3. ניתן לנתק שותפות לחיים משותפות למשק בית – כמו כן ניתן לנתק את ההורות ממשק הבית המשותף, לדוג' – שותפים לחיים בצורת "יחד אבל לחוד", כלומר קשרי ההורות והמשפחתיות אינם מעורבים בזוגיות החדשה והילדים אינם ניצבים בפני הורים חורגים חדשים. דוג' נוספת – העברת ילדים להורים גרושים ממשק בית אחד לאחר מדי כמה ימים/ שבועות.

השינויים הטכנו-כלכליים, הטכנו-מדעיים והפוליטיים-ערכיים גרמו ותרמו לאינדבידואליזציה של מוסד המשפחה: לא עצם קיומו של התא המשפחתי אלא היחיד ושאיפותיו עומדים במרכז. השינויים אפשרו באופן מעשי וברמה הערכית את ההפרדה בין נישואין, פריון, הורות ומשק בית משותף.

רבגוניות המשפחות:

1. ההיבט המבני – מבנה הגיל של מקימי המשפחה משתנה: גיל הנישואין הממוצע עולה, גיל הנשים הממוצע בעת לידתן הראשונה עולה, שיעור הנישואין יורד, שיעור הילודה יורד ושיעור הגירושין עולה. במקביל מגורים משותפים ללא נישואין (קוהביטואציה) נעשים מקובלים בכל שכבות החברה. לצד המשפחה הנורמטיבית הקלאסית (אב מפרנס, אם עקרת בית, חיים תחת אותה קורת גג עם ילדיהם הביולוגיים או המאומצים) מתקיימות משפחות נוספות החיות יחד או בנפרד, על בסיס חוזה נישואין, חוזה משפטי אחר או על סמך הסכמה הדדית בלבד:

• משפחות בהן שני בני הזוג מפרנסים

• משפחות כפולות קריירה
• משפחות חד הוריות
• משפחות חד מיניות
• משפחות שניות (נוצרות לאחר נישואין שניים/ החלפת השותף/פה לחיים)

2. תפקוד, חלוקת סמכויות וחלוקת תפקידים – החלוקה המאפיינת את המשפחה המודרנית (האב הוא ראש המשפחה והמפרנס, בעל הכוח והסמכות במשפחה ונציג המשפחה כלפי מוסדות החברה, האם עקרת בית, כפופה לבעלה ובעלת סמכות ביחס לילדים) עדיין קיימת אך בצידה מתקיימות משפחות עם חלוקת סמכויות ותפקידים פחות היררכית ויותר שוויונית (הנשים מהוות ישות אוטונומית והילדים מוכרים כבני אדם בזכות עצמם). בשנים האחרונות מוסדות החברה המרכזיים (בתי משפט, ביטוח לאומי, בתי ספר, שירותי הרווחה, בתי חולים, משטרה וכו') משקפים את השינויים הללו ומכוננים אותם.

במקביל משתנה מוסד האמהות – היום "אם טובה" היא אם שעובדת לטובת משפחתה וכן נוצר מושג חדש – "האבות החדשים" שהם גברים שהחברה מתירה להם לגלות תכונות 'נשיות' כמו רגישות ואמפתיה ומאפשרת להם לבצע פעולות שנחשבו 'נשיות-אימהיות' כמו טיפול בילדים.

3. "עמימות הגבולות של המשפחה" – עמימות זו קשורה לחוסר ההסכמה על הגדרת ה"משפחה" מבחינה סוציולוגית ומשפטית. ב"משפחות שניות" או במשפחות שנוצרו ע"י טכנולוגיה רפואית, למשל, יש חוסר בהירות בהגדרת הקשר והמחויבות שבין ההורים, ההורים החורגים, האחים למחצה, האב הגנטי, האב החברתי וכו' לבין הילדים. עמימות גבולות המשפחה קשורה גם לגבולות השונים בין הפרטי-משפחתי לבין הציבורי-פוליטי ומתעוררות שאלות נוספות כמו – התפקידים שהמשפחה לוקחת על עצמה והתפקידים שהחברה לוקחת על עצמה. המדיניות החברתית הננקטת היא הביטוי המוסדי לסוגי המשפחות שמקבלות לגיטימציה בחברה.

לסיכום, ניתן לומר כי בסוף המאה ה-20 מתחוללת "המהפכה של המשפחה הפוסט-מודרנית" שאחד ממאפייניה הוא "שבריריות מבנית" של המשפחה.

האינדבידואליזציה, הדמוקרטיה, חוסר היציבות והשבריריות המבנית יוצרים לגבר, לאישה ולילדים אפשרויות חדשות ומגוונות של חיי משפחה אולם גם קונפליקטים, חוסר יציבות וחוסר ודאות לגבי מהות המשפחה בהווה ובעתיד.

המשפחתיות בישראל

ישראל היא אחת מהמדינות הפמיליסטיות, המשפחתיות היא אחת מהמאפיינים המרכזיים של החברה הישראלית. חוקרים רבים מגדירים "משפחתיות" בתור מרכזיות המשפחה הנורמטיבית בחיי הפרט והכלל. בהקשר כזה הילדים הם יסוד הנישואין, תפקידה הראשוני של האישה הוא ללדת ילדים ולטפל בבני הבית ועבודתה בשכר מתקבלת רק כתרומה לפרנסת המשפחה. קיימת הנחה מוקדמת לפיה יש עקרת בית שתלויה בבעלה המפרנס. זוהי משפחתיות המבוססת על חוסר שוויון בין המינים ועל חלוקת תפקידים ברורה ומובנת מאליה בחיי היומיום.

במדינות אחרות התפתחו משטרים מגדריים המתייחסים לכל האנשים באופן שווה. לא קיימת הנחה שהנשים תלויות בגבר מבחינה פיננסית והמדינה מחזקת את זה ע"י שיטות מיסוי, חוקים ונורמות.

כאשר המשפחתיות ממוסדת (כמו בישראל) המשפחה היא קודם כל עניין ציבורי-פוליטי ורק אחר כך עניין פרטי-אישי. מיסוד המשפחות בישראל קשור בראש ובראשונה לעובדה שהסטטוס האישי (נישואין-גירושין) מובנה במושגים דתיים ולא אזרחיים הן בקרב היהודים והן בקרב הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל. כמו כן, שמירת הצניעות בקרב היהודים, המוסלמים והדרוזים מהווה מנגנון פיקוח על מיניותה של האישה, התנהגותה וכניסתה לספירה הציבורית. צורה נוספת של שליטה ופיקוח על גופה של האישה קיימת בחקיקה. לדוג' – בשיח המשפטי על הפלות לא מוזכרת זכות האישה על גופה כזכות אזרחית בסיסית.

המדינה מקנה עדיפות לדת כבסיס לזהות הלאומית בכל הנוגע לזכויות הפרט ולזכויות האדם. הססטוס האישי של האזרח מובנה במושגים דתיים-לאומיים למרות שהחקיקה הקשורה בכך נוגדת את זכויות האזרח ואת מגילת זכויות האדם של האו"ם.

כותבת המאמר טוענת כי המשפחתיות מהווה סימן היכר של החברה הישראלית מאחר והיא חלק מרכזי, בתור מנגנון אידיאולוגי ומוסדי, של הקהילות הלאומיות החיות בישראל – הקהילה היהודית והקהילה הערבית פלסטינית. בנוסף, היא מהווה חלק מהותי בהגדרה העצמית של קהילות אלה.

הגדרת הכותבת למשפחה: ההתארגנות הלגיטימית של מבוגרים לטיפול בילדיהם ובחינוכם.

משפחות פוסט-מודרניות בישראל

מדינת ישראל שייכת למדינות המתועשות, בעלות ההכנסות הגבוהות ביותר. אחד המאפיינים של מדינות אלו משנות ה-60 ואילך הוא העלייה העקבית והמשמעותית ברמת ההשכלה האקדמית של נשים והצטרפותן לשוק העבודה, במיוחד נשים מהמעמד הבינוני, נשואות ואמהות לילדים קטנים. היווצרות החברה הקפיטליסטית, הבתר-תעשייתית, דרשה כוח עבודה רב, מגוון וזול והנשים היוו את המאגר העיקרי לכוח העבודה הדרוש. בישראל התרחש תהליך דומה לאחר מלחמת ששת הימים.

בשנים בהם שיעור הנשים בכוח העבודה עלה, הלכה ופחתה שכיחותו של הדגם הנורמטיבי של משפחה בישראל: אב מפרנס, אם עקרת בית, חיים תחת קורת גג אחת עם ילדיהם הביולוגיים/המאומצים. במקביל, הפכו משפחות עם שני מפרנסים לדגם השכיח בקרב משפחות בישראל. שינויים אלו לוו בתהליכי דמוקרטיזציה ברמה המוסדית וברמה הנורמטיבית-תרבותית-חברתית והשתקפו בחקיקה, בפסיקות בית המשפט העליון ובמהפכה החוקתית. ישראל הפכה להיות יותר פלורליסטית וקבוצות שונות חברתית שוחררו מהפיקוח והשליטה של המדינה. הפרט, זכויותיו ורצונותיו נעשו מרכזיים יותר והודגשה יכולתו להחליט על גורלו.

שינויים אלו יצרו מצב חדש עבור הגברים והנשים: הנשים נעשו עצמאיות מבחינה כלכלית ואף נעשו מסוגלות לפרנס את עצמן ואת ילדיהן בעצמן, אך מצד שני גם מוסד המשפחה עבר אינדבידואליזציה והקשר הבין אישי בתוך המשפחה הפך להיות הדומיננטי ולא עצם קיום המסגרת. בעקבות מצב זה שיעור הגירושין עלה.

היום המשפחות החד-הוריות מהוות 11% מכלל משקי הבית והם כוללים משפחות שעומד בראשן הורה יחיד – רווק/ה, גרוש/ה, אלמן/ה, פרוד/ה, מעוכב גט או עגונה, שאין לו בן זוג הידוע בציבור והמגדל ילד עד גיל 18. העלייה מחבר-העמים העלתה את שיעור המשפחות החד-הוריות בישראל וחידדה את הסוגיה. כיום, משפחות חד-הוריות הן חלק מהנוף הנורמטיבי של החברה הישראלית.

תהליכי האינדבידואליזציה של מוסד המשפחה:

• נישואין כעניינו של הפרט – בשני העשורים האחרונים ישנה מגמה של ירידה משמעותית בשיעור הנישואין. הנישואין בישראל אינן אזרחיים ויכולים לקרות רק כאשר שני בני הזוג שייכים לדת מוכרת (יהדות, אסלאם, נצרות והדת הדרוזית). על כן ניתן לומר שהירידה בשיעור הנישואין קשורה בתופעות של בחירה בנישואין אלטרנטיביים (לא ע"פ הדין הדתי) ואי יכולת להינשא כדת וכדין (ממזר/ה, כהן המבקש לשאת גרושה, גיורת, חללה או חליצה, אזרחי ישראל חסרי דת או בני דת שונה המבקשים להינשא). כך הנישואין הופכים להיות עניינו הפרטי של האדם ולא עניינו של הקולקטיב הדתי-לאומי. בישראל הולכת ונהיית שכיחה צורת החיים "ביחד אבל לחוד" – קשר המבוסס על עצמאות כלכלית, מאפשר ליהנות מקיומם של צאצאים, משפחה ומערכת יחסים וחברות פרטית עם בן הזוג. בישראל קיימת שורה של חוקים פרטיים המעניקים זכויות לבני זוג הקשורים בקשר יציב של חיים משותפים וההשפעה המצטברת שלהם יצרה מוסד משפטי של בני זוג "ידועים בציבור" כבעל ואישה על אף שאין ביניהם קשר נישואין תקף. מוסד הידוע/ה בציבור איפשר גם התחלה של הכרה משפטית בזוגיות חד-מינית (בישראל וברב העולם אין הכרה של נישואין חד-מיניים). עקיפת הדין הדתי-ממלכתי נהנית מלגיטימציה הולכת וגדלה בקרב הציבור בישראל. עקיפה זו יוצרת למעשה מעין נישואין אזרחיים מעצם העובדה שהרשויות האזרחיות נותנות תוקף להסדרים העוקפים את שליטת הדין הדתי אך חקיקה זו יוצרת במקרים רבים אי-ודאות. סוג נוסף של התקשרות זוגית הוא הנישואין השניים הנוצרים לאחר החלפת השותף/ה לחיים. בני הזוג נשואים/ לא נשואים ומגדלים ביחד ילדים שלה, שלו ו/או שלהם. אף כי "המשפחות השניות" מייצגות תופעה הולכת וגודלת עור לא נוצרו דפוסי התנהגות נורמטיביים ואמצעים חוקתיים להסדרתם והמרכיב המרכזי שנותר במשפחות אלו הוא ההדדיות והקשר הבין אישי.
• הזכות להיות הורה לילדים רצויים – בשני העשורים האחרונים מסתמנת ירידה בשיעורי הילודה מצד אחד ועלייה בלידות מחוץ לנישואין מצד שני. במקביל מתקיימים מאבקים של קבוצות שונות באוכלוסיה לממש את זכותן להורות גנטית או חברתית. לירידה בשיעור הילודה נלווה תהליך נוסף והוא עליית טווח הגילים הנורמטיבי של הנשים היולדות. תהליך זה קשור לעלייה ברמת ההשכלה של הנשים, הצטרפותן לשוק העבודה והישארותן בעבודה גם לאחר שילדו. מגמת העלייה בשיעור הלידות שמחוץ לנישואין ניכרת בעיקר בקבוצת הגיל 35+ אך לא רק. דרך נוספת ללדת ילדים רצויים מספקת הטכנולוגיה הרפואית שמאפשרת שליטה בתהליך הטבעי של ההתעברות, ההיריון והלידה. גם דרך האימוץ עדיין קיימת ובין היתר, ב-1996 התקבל בכנסת החוק לאימוץ בין-ארצי המרחיב את אפשרויות האימוץ העומדות בפני אזרחי המדינה ולהקל על פרוצדורת האימוץ. השלילה הברורה ביותר של הזכות להורות חלה בישראל על הורות של זוגות הומוסקסואלים, אין הכרה משפטית מלאה בהורות משותפת של בני זוג מאותו מין.
• חלוקת תפקידים בתוך המשפחות בישראל – לתהליכי הדמוקרטיזציה והאינדבידואליזציה של מוסד המשפחה אין השלכות רבות על חלוקת התפקידים בתוכו. על אף שיותר נשים נשואות בעלות השכלה גבוהה הצטרפו לשוק העבודה בשכר, רב הנשים המשיכו לשאת את מטלות הבית בעוד הבעלים תרמו אותו מספר שעות מוגבל למסגרת המשפחתית בין אם נשותיהם עובדות או לא. ההבדל המשמעותי בין ההווה לעבר הוא שהיום נשים מקדישות פחות זמן למטלות הבית הודות למכשור החשמלי, למזון קפוא ומוכן והודות לקניית שירותים (כמו ניקיון הבית). רק אצל נשים שגרות עם שותף לחיים ללא מסגרת של נישואין קיימת חלוקת עבודה שוויונית יותר, אם כי לא שווה, בנושא חלוקת התפקידים מעמד הנישואין דווקא כן משנה.
• "האב החדש – "הגבר החדש" – בקרב המשפחות השונות בישראל חל שינוי משמעותי אחד והוא קשור בהפיכתו של "האב החדש" לתופעה נורמטיבית. הגברים היום שותפים יותר בגידול ילדיהם ולוקחים חלק פעיל יותר מבעבר בטיפול בהם ובחינוכם. השינויים האלה מספיק משמעותיים בשביל לאיים על מעמדם המסורתי במשפחה ובחברה של חלק מהגברים.
• מעמדו של הילד – ראיית הילד כאדם בפני עצמו היא ראייה חדשה יחסית שחדרה לתודעת הכלל רק בעשרות השנים האחרונות. המושג "טובת הילד" כאדם אוטונומי בפני עצמו הפך להיות חלק מרכזי בדיון הציבורי והמשפטי בכל הקשור לדיני המשפחה והמחויבות החברתית-מוסדית לשמור על זכויות הילד נעשית ברורה ומפורשת יותר ויותר.
• עמימות הגבולות – אחד המאפיינים המרכזיים של המשפחות הפוסט-מודרניות הוא שאין הגדרה ברורה של זכויות וחובות בין הפרט לרעהו בתוך המשפחה ובין הפרט לחברה, אין מחויבות מפורשת והכול ניתן למשא ומתן ולפירושים שונים. כתוצאה מכך נוצרים מתחים וקונפליקטים. הסיבה לעמימות הגבולות היא ריבוי המסגרות המשפחתיות, שינויים בחלוקת התפקידים והסמכויות בתוך המשפחה ומדינת הרווחה הלוקחת עליה את האחריות לרמת חיים סבירה ואיכות חיים סבירה לכל אזרחיה והתערבות החברה בחיי המסגרת המשפחתית כשהיא הופכת להיות מערכת מדכאה וכופה.

משפחתיות, קולקטיביות ו"אינטרס לאומי" בישראל

• מדדי משפחתיות – ישראל נותרה המדינה הפמילסטית ביותר מבין המדינות הקפיטליסטיות-דמוקרטיות שנבדקו. שיעורי הנישואין בישראל גבוהים ביותר, שיעור הגירושין נמוך יחסית ושיעורי הילודה בישראל גבוה משל כל המדינות ה"ים תיכוניות" האחרות (כמו איטליה, יוון וספרד שגם להן מסורת של משפחתיות בשל השפעת הדת). ניתן לומר כי במחצית שנות ה-90 מדינת ישראל נותרה מדינה משפחתית מאד בהשוואה למדינות בתר-תעשייתיות אחרות. למרות שישראל היא המדינה המתועשת הבתר-תעשייתית המשפחתית ביותר, מדדי המשפחתיות הכלליים נמצאים בירידה בעשרים השנים האחרונות: קיימת ירידה משמעותית בשיעור הנישואין, עלייה צנועה בשיעור הגירושין וירידה משמעותית בפריון. (אך בהשוואה למדינות בתר-תעשייתיות אחרות אלו שיעורים גבוהים). עם זאת, מגמה זו אינה משתקפת במידה שווה בקרב כל הקבוצות הדתיות-אתניות בישראל.

• המשפחתיות כנכס לאומי – כדי להסביר את המשפחתיות המאפיינת את החברה הישראלית יש להתייחס בראש ובראשונה להסדרים המוסדיים המכוננים אותה. במשפט הישראלי אין מנגנונים אזרחיים לנישואין וגירושין פרט למקרים יוצאי דופן. ישנה תחולה כמעט מוחלטת של הדין הדתי על ענייני המעמד האישי.

כוחו של הדין הדתי והסיבה שהוא מהווה נכס לאומי לקולקטיבים השונים:

הדין הדתי וכינון המשפחתיות: כל הדתות בישראל מבוססות על השקפת עולם לפיה עמוד התווך של המשפחה הוא הגבר, הבעל, ולו ניתנת הסמכות על ילדיו ועל אשתו. מרות הגבר מבוססת על חלוקת תפקידים לא שוויונית – האישה שייכת לבעלה וחייבת לציית לו והוא אחראי על ביטחון הבית. ייעודם המרכזי של הנישואין הוא הבאת ילדים לגיטימיים לעולם ולכן קיום יחסי מין מותר לאישה רק במסגרת הנישואין. הדין הדתי נותן לגיטימציה לסטנדרט כפול בכל הנוגע לנושא אישות – החמרה עם נשים והקלה עם גברים, מחזק את הנישואין ומונע את הגירושין, לפחות אלה שביוזמת הנשים כאשר הבעלים לא מסכימים לגירושין (מסורבות גט – נשים שבעליהן מסרבים לתת להן גט, עגונות – נשים שבעליהם נעלמו ועל כן אינם נותנים גט. אלו ואלו אינן יכולות להינשא מחדש כל עוד לא קיבלו גט מחשש ניאוף/ממזרות).

אצל הדתות האחרות המצב אינו שונה בהרבה – בקרב הנוצרים הקתולים אין אפשרות להתגרש בכלל, באסלאם ובדת הדרוזית אין האישה יכולה להתגרש מבעלה ואינה יכולה לשנות את מצבה המשפחתי כל עוד בעלה מסרב לתת לה גט ואילו הוא יכול לגרשה בבקלות אפילו באמירת "את מגורשת" בפני עדים, ללא בית דין וללא פיצוי הולם. בקרב המוסלמים קיימים נישואין פוליגמיים ע"פ דת שאינם מדווחים למשרד הפנים. בנוסף, אצל המוסלמים, הדרוזים והנוצרים קיימים נישואי ילדות המוסדרים על פי רב ע"י קרובי משפחה ללא שיתוף הילדה והסכמתה.

ישנה אפליה בין מוסלמים ליהודים, דרוזים ונוצרים – במקרה של גירושין יכולים לפנות יהודים, דרוזים ולרב גם נוצרים לבית משפט אזרחי בנושאי מזונות, החזקת הילדים וחלוקת הרכוש כאשר הנשים בד"כ פונות לבית המשפט והגברים לבית הדין הדתי ("מרוץ הסמכויות"). לגבי מוסלמים בישראל ישנה סמכות בלעדית לבית הדין השרעי לדון בעניינים אלו.

סכנה לסדר החברתי: בכל הדתות, הדין הדתי ממסד ערך מרכזי המקנה לנשים מעמד נחות – הצניעות. צניעות היא ערך המבנה את האישה כסכנה לגברים ולסדר החברתי בגלל מיניותה. על האישה לדכא כל ביטוי של מיניות מצדה ולהצניע אותה בספירה הציבורית. ערך הצניעות קיים גם לגבי גברים אולם אין לו את אותן השלכות מרחיקות לכת כמו אצל הנשים. הקווים המשותפים של ערך הצניעות בכל הדתות מתבטאים בתחומים: א. הפרדה בין גברים לנשים בספירה הציבורית – ההפרדה היא בין גברים ונשים שאינם מאותה משפחה. אצל היהודים ישנה הפרדה גם בין אישה לבעלה בימי המחזור החודשי שלה. אצל הנוצרים לא קיימת הפרדה בכלל. ב. משמעות הנישואין היא הבאת ילדים לגיטימיים לעולם לשם ההמשך הביולוגי והתרבותי של הקולקטיב – אובדן הבתולים פירושו אובדן הסיכוי להתחתן/ להשתדך או אפילו המתת האישה הסוטה ע"י הגברים במשפחתה. ג. צניעות פירושה כיסוי הגוף והראש כשהמטרה היא הצנעת גופה של הילדה/ האישה כדי לא לעורר את "היצר הרע" אצל הגברים – כשהגוף מכוסה מותר לאישה להסתובב בספירה הציבורית ולנוע מחוץ לביתה. ד. בנוגע לפריון – גוף האישה אינו שייך לה. ייעודו של גוף האישה הוא להביא ילדים לעולם ומיניותה מתקבלת רק בהקשר זה – אמצעי מניעה והפלות אסורים אלא אם כן ההיריון מסכן את האם. אצל היהודים מתירים במקרים מסוימים אמצעי מניעה לנשים . ה. עבירה על חוקי הצניעות מביאה לתגובות בהתאם להקשר ולסוג העבירה – התגובות הקיצוניות הן במקרים של "חילול כבוד המשפחה"

המשפחתיות כנכס לאומי יהודי: אחת ההנחות המובנות מאליהן בישראל בקרב היהודים היא הזהות בין הדת ללאום היהודי. הזהות הקולקטיבית, הערכים, הסמלים והזיכרון הקולקטיבי מעוגנים בדת היהודית. דיני האישות מסמלים עבור הציבור היהודי את הזהות בין דת לאום: בעיני יהודים רבים אזרחי הארץ חופה וקידושין כדת משה וישראל מהווים מרכיב חיוני של שלמות העם היהודי ושל רציפות היסטורית עם מורשת העם היהודי. הנחה זו מורכבת מ – 1. דיני האישות בישראל מסמנים את גבולות הקולקטיב ומהווים הפרדה בין היהודים לבין הערבים בישראל, קיימת אינסטרומנטליזציה של הדין הדתי למען מטרה לאומית. 2. נכונות הציבור ומנהיגיו לקבל את הדין הדתי על מנת להקל על הציבור הדתי בישראל להזדהות עם המדינה. בעיני רבים בישראל עריכת נישואין שאינם מוכרים במדינת ישראל ע"י הזרמים הלא-אורתודוכסים ביהדות עלולים להביא לפילוג העם (ולא לפילוג הדת!). 3. הדין הדתי ודיני האישות תורמים במידה ניכרת ל"תחרות הדמוגרפית" המתקיימת בגלוי ובסמוי בין היהודים לבין הערבים אזרחי מדינת ישראל. אמהות בישראל – יותר משהיא תפקיד משפחתי היא תפקיד לאומי. מצוות "פרו ורבו" היא מצווה דתית שמהווה מרכיב מרכזי גם כאסטרטגיית הישרדות של הקבוצה.

המשפחתיות כנכס לאומי ערבי: בקרב הערבים הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל הדת מהווה בסיס לזהות קולקטיבית ולסולידאריות חברתית, היא הבסיס לליכוד החברתי של המיעוט הערבי כנגד הרב היהודי. גם אצלם הדת מהווה "סמן גבול" בינם לבין היהודים ובינם לבין עצמם (נוצרים, דרוזים, מוסלמים). בנוסף לכך הדת נתפסת כמבצר נגד התמערבות וכמחזקת את הזהות ההיסטורית שלהם ומהווה גשר לעולם הנוצרי/ המוסלמי שהקולקטיב הערבי ישראלי מקיים איתו קשרים ברמה האישית והקהילתית. כמו אצל היהודים, הסוגיה הדמוגרפית נתפשת כמרכזית ומהווה אסטרטגיית הישרדות של מיעוט – צמיחה דמוגרפית עבורם היא גידול חלקה היחסי של האוכלוסייה וגידול ערכו הפוליטי של המיעוט.

חשיבות הדין הדתי ודיני האישות כבסיס לזהות לאומית היא הסיבה לכך שדיני האישות ממוסדים בחברה הישראלית למרות שהיא חרטה על דגלה את ערכי הדמוקרטיה הליברלית.

• היבטים מעמדיים למשפחתיות – השינוי הטכנו-כלכלי הוכר כגורם מרכזי בשינוי מוסד המשפחה. מיקום כל קבוצה בכלכלה הבתר-תעשייתית בישראל פירושו נגישות למבנה ההזדמנויות התעסוקתיות שיוצר הפיתוח הכלכלי לקבוצה ולחבריה וכן נגישות להשכלה גבוהה שהיא תנאי הכרחי בישראל לעבודה בעלת הכנסה ויוקרה. בחברה הישראלית החשיפה להזדמנויות מבחינה השכלתית ותעסוקתית חופפת למדי לחלוקת האוכלוסייה לפפי קבוצות לאומיות, זוהי חברה המאופיינת בריבוד מעמדי-עדתי-לאומי – ישנה חלוקה ברורה בין יהודים לבין ערבים, בין היהודים לבין עצמם ובין הערבים לבין עצמם.

ממדי המשפחתיות בקרב הערבים אזרחי מדינת ישראל: 83% מהנשים הערביות בישראל אינן עובדות מחוץ למשק ביתן. בד"כ הן עובדות בעבודות פשוטות, נמוכות הכנסה וסטטוס וללא זכויות סוציאליות (חקלאות, תעשייה, שירותים אישיים, פקידות). 20% מהנשים הערביות עובדות בעבודות חצי-פרופסיונאליות כמו חינוך, עבודה סוציאלית ואחיות ו – 3.9% מהן עובדות במקצועות חופשיים. מצב זה משקף תהליכים סותרים בחברה הערבית בישראל – מצד אחד שינוי משמעותי בתחום החינוך ומצד שני חסימה מבנית וחוסר נגישות למבנה ההזדמנויות התעסוקתיות הקיימות. רכישת השכלה לנשים וכניסתם למקצועות "גבריים" עלה בהדרגה אך החינוך לא ממלא את תפקידו כגורם לשינוי חברתי – הערבים בישראל נכנסו לשוק העבודה אך לא שולבו בהתאם לכישוריהם ולהישגיהם. חברות חלקית זו בחברה הישראלית פירושה גם חברות חלקית בפיתוח הכלכלי של החברה הישראלית. הבסיס הכלכלי המקורי של הערבים – החקלאות – נהרס והעובדים ברובם נוסעים מאזור מגוריהם למרכזים תעשייתיים ולעסקים יהודיים ומועסקים בתפקידים נמוכי הכנסה ונמוכי סטטוס. אין תשתית כלכלה מפותחת ואין מקומות לקלוט את העובדים המיומנים והמשכילים לא במקומות המגורים ולא במגזר היהודי והממלכתי. כך לא נוצר שינוי מבני שיאפשר כניסת נשים ערביות לשוק העבודה ואין שינוי משמעותי בתפקיד האישה במשפחה ובמשק ביתה. כל זה קורה כאשר כוחה של החמולה (המשפחה המורחבת) משמעותית ביותר ויש לה תפקיד מרכזי כגורם הסתגלות לתהליכי השינוי החברתי שעוברים על החברה הערבית-הפלסטינית בישראל. החמולה מהווה בסיס של זהות והשתייכות, רשת ביטחון כלכלית, מקור תמיכה תפקודית וכן בסיס להתארגנות ופעילות פוליטית ברמה המקומית והלאומית.

אצל האוכלוסייה הערבית-הנוצרית יש כוונים סותרים בנוגע לממדי המשפחתיות – ישנו שיעור נישואין נמוך ומנגד יש נישואין בגיל צעיר ואין כמעט גירושין, זוהי אוכלוסייה משפחתית אך היא חשופה להזדמנויות תעסוקתיות והשכלתיות של החברה הבתר-תעשייתית. קבוצה זו משכילה ברובה ויציאת נשים לעבודה נתפשת יותר ויותר כנורמה אצלם.

אצל המוסלמים ממדי המשפחתיות הם המשמעותיים ביותר. נראה שעליית המשפחתיות בקרב המוסלמים הישראלים קשורה למצבם המורכב – עליה בהשכלה מצד אחד וחוסר אפשרות למימוש ההישגים מצד שני. מצב זה דוחף את הנשים להישאר בתפקידן המשפחתי הנורמטיבי או לחזור אליו. כמי שמגשימות את הערכים הרצויים בחברה שלהן הן זוכות להערכה ויוקרה, הן פונות לתפקידים המשפחתיים כבסיס למקומן בחברה. טענת הכותבת אם כך, היא שחוסר השוויון האזרחי בין היהודים והערבים בישראל מהווה בסיס לחיזוק המשפחתיות בקרב חלק מהמוסלמים שיסוד הבנייתה הוא דתי, עם כל המשתמע מכך לגבי תפקידי האישה והאם במשפחה ובחברה.

אצל הדרוזים ממדי המשפחתיות גבוהים ויציבים לאורך כל השנים. ישנם שיעורי נישואין גבוהים ושיעורי גירושין נמוכים ובנוסף קיימת גם ירידה משמעותית בשיעור הלידה. יש להניח שאם תימשך ירידה זו ולנשים הדרוזיות תהיה יותר נגישות להשכלה ולהכנסה, נראה שינוי גם בממדי המשפחתיות בקרב הדרוזים תושבי מדינת ישראל.

ניתן לומר שממדי המשפחתיות הגבוהים הם ביטוי לכך שמבנה הזדמנויות התעסוקתיות וההשכלתיות אינו נגיש באופן משמעותי לכלל האוכלוסייה. המשפחות הפוסט-מודרניות לא מאפיינות את החברה הערבית-פלסטינית בישראל. חוסר השוויון בחברה הישראלית מתבטא בכך שרב האזרחים הערבים-פלסטינים לא נחשפו לעולם פוסט-מודרני בחיי היומיום שלהם וכתוצאה מכך הם ממשיכים להבנות את חייהם במושגים משפחתיים-דתיים, עם כל ההשלכות שיש לכך על חייהן של הנשים.

ממדי המשפחתיות בקרב היודים אזרחי מדינת ישראל: ככלל החברה היהודית בישראל נכנסה לעולם הבתר-תעשייתי, אך קיימים הבדלים משמעותיים בין קבוצות שונות באוכלוסיה היהודית, בין "המרכז" ל"פריפריה". המפגש בין דיני האישות הממוסדים למציאות הבתר-תעשייתית יוצר שלושה סוגי משפחות:

משפחות חרדיות – אשר יצרו חומת מגן כנגד העולם החדש, היבדלות פיזית וכלכלית מאותו עולם. אופייני להן כיבוד הלכות צניעות באופן הקפדני ביותר – קיימת הפרדה מוחלטת בין הספירה הנשית והספירה הגברית בבית ובספירה הציבורית. בבית קיימת חלוקת תפקידים ברורה והיררכית בין הגבר והאישה, בין ההורים והילדים, בין הבנים והבנות. אולם גם בעולם החרדי מתחוללים שינויים – יותר ויותר נשים נכנסות לעולם העבודה כדי שבעליהן יוכלו להקדיש עצמם ללימוד תורה ותהליכים אלו מתחילים להשפיע על חלוקת התפקידים הנורמטיבית בתוך המשפחות החרדיות כאשר הגבר לוקח על עצמו חלק ממטלות הבית מאחר ואישתו היא המפרנסת העיקרית/ הבלעדית. ככל שיגדל תפקיד הנשים כ"אמהות עובדות" כך צפויים שינויים בקהילות החרדיות ובמשפחותיהן.

משפחות ניאו-מודרניות – משלבות את הערכים והנורמות של דיני האישות במובנם הדתי-לאומי עם חלק מאפיוני העולם הפוסט-תעשייתי. אלו המשפחות הנורמטיביות והשכיחות בישראל. בני הזוג נשואים כדת וכדין ובד"כ שניהם עובדים. "האם היהודייה" היא אם העובדת בשוק העבודה בשכר. ישנו פער בין "מערביות" ו"מזרחיות" בסוג העבודה שנשים אלו יכולות להשיג. המערביות לרוב נמצאות במקומות יותר יוקרתיים ומכניסים והמזרחיות עובדות ברמות נמוכות יותר של הכנסה ויוקרה ובכלל עוסקות יותר ב,מקצועות נשיים". פרמטרים פוסט-מודרניים נוספים של המשפחות הניאו-מודרניות הם מעורבות האבות בטיפול בילדיהם, דמוקרטיזציה בתוך המשפחה, התערבות מוסדות החברה בענייני המשפחה והפיכת הטכנולוגיה הרפואית לחלק נורמטיבי של ההורות. היבטים נוספים של משפחות אלו – ראיית הנישואין כדת וכדין כדרך המובנת מאליה, הבאת ילדים לעולם היא המטרה העיקרית של הנישואין והאישה היא קודם כל אם. נראה כי גם עולות מברית המועצות לשעבר מושפעות מהנורמות בישראל וככל שהן יותר זמן בארץ הן נוטות ללדת יותר ילדים. בנוסף, מרכזיות הילד מאד מוגדרת ומתוחמת במסגרת הנישואין, לידות מחוץ לנישואין נחשבות חריגות ואמהות עובדות אמורות למלא "משרות אם", לעבוד במשרות חלקיות כדי שתוכל לשלב טיפול במשפחה ובעבודות הבית. בחברה זו גירושין נתפשים ככישלון ולא כשלב חדש בחיים. הגירושין בישראל קשים לכולן ובמיוחד לנשים בגלל סיבה זו ובגלל דיני האישות הממוסדים והעומס הכלכלי על הנשים שצריכות גם לגדל את ילדיהן וגם לפרנסם. המשפחות הנורמטיביות בישראל מגלות ממדי משפחתיות גבוהים יותר מאשר במדינות קפיטליסטיות מפותחות אך נמוכים יותר מאשר קבוצות דתיות שהוזכרו.

משפחות פוסט-מודרניות – אשר חבריהן רואים במשפחה עניין פרטי ולא עניין קולקטיבי-לאומי. במרכזן עומד הפרט, רצונותיו וצרכיו. בני משפחות אלו מאופיינים בכך שהם אינם דתיים בדרך המקובלת בארץ. הם דתיים על פי דרכם כאשר הדת הופכת להיות עניין פרטי בינם לבין עצמם או שהם אתאיסטים במודע ומתוך בחירה. משפחות אלו חיות בד"כ במרכזים עירוניים אשר מאפשרים להם נגישות לכלכלה הקפיטליסטית, לשירותים שונים וגם לחיות רחוק מהפיקוח החברתי של הקהילה והמשפחה. בני משפחות אלו הם ברובם "יהודים מערביים" (אשכנזיים) אך יש גם מזרחיים וקצת ערבים-פלסטינים השייכים למעמד הבינוני. לא צפוי שמס' המשפחות הפוסט-מודרניות בישראל יגדל בקרוב ולא צפוי שהם יהפכו להיות חלק נורמטיבי מרכזי בהווי המשפחתי בישראל וזאת בעיקר בגלל מיסוד דיני האישות והחוקים והנורמות שמיסוד זה יוצר.

• מדיניות הרווחה וכינון "המשפחות הנורמטיביות" – מדיניות הרווחה היא הדרך של המדינה להבטיח את הזכויות החברתיות של אזרחיה במצב של כלכלת שוק ותחרות חופשית על מנת לקזז את אי השוויון שאלה יוצרים. מדיניות הרווחה תורמת גם לכינונן של מסגרות משפחתיות שונות, בתנאי שהיא תורמת לאוטונומיה הכלכלית של הגבר ושל האישה. לעתים היא פועלת בכוון ההפוך ומנציחה את התלות הכלכלית של האישה בגבר. מדיניות הרווחה בישראל מעודדת את המשפחתיות. טענת כותבת המאמר: מדיניות הרווחה בישראל תומכת בכינון משפחות "ניאו-מודרניות" בציבור היהודי ישראלי, משפחות שהוגדרו כ"משפחות נורמטיביות". מדיניות השכר והרווחה בישראל מבוססות על החלוקה בין "האב המפרנס" ל"אם המפרנסת השניה" – שכר הנשים, מדיניות החינוך והתעסוקה ושיטות המיסוי מבטאים תפישה זו ומנציחים אותה. אחת התוצאות של גישה זו היא איום של מצוקה כלכלית אצל משפחות חד-הוריות ובעיקר אצל משפחות חד-הוריות שבראשן אישה. בנוסף, עצם העובדה שבשיח הציבורי יש קשר בין עוני וחד-הורות יוצרת מנגנון אידיאולוגי שמשמר את "המשפחות הנורמטיביות" וקובע שאישה מתקשה לחיות ברמת חיים סבירה מחוץ לנישואין. מערכת החוק, הנורמות, השכר הבלתי שוויוני ומדיניות הרווחה מכוננות את תלות האישה בבעלה ועל כן לא מפליא כי רק אחוז קטן מן הנשים המוכות מדווחות על כך לרשויות השונות.

סיכום ומסקנות

מאמר זה ניסה לבחון את מוסד המשפחה ומצבו בחברה הישראלית. הנחות היסוד:

1. החברה הישראלית היא חברה מתועשת בתר-תעשייתית ובשנים האחרונות גדל בה שיעור הנשים הנשואות והאמהות שהצטרפו לשוק העבודה בשכר. בחברה הישראלית קיימים תהליכים פוסט-מודרניים ומוסד המשפחה עובר גם הוא תהליך של אינדבידואליזציה.
2. החברה הישראלית מאופיינת ברמת משפחתיות גבוהה, כלומר – המשפחה הנורמטיבית היא גורם מרכזי בחיי הפרט והחברה. משמעות המשפחתיות היא שיעורי נישואין וילודה גבוהים כאשר הנישואין מובנים כמסגרת הלגיטימית להולדת ילדים ואילו גירושין ולידה מחוץ לנישואין הם בעלי שיעור נמוך ומוגדרים כסטייה מהנורמה.

תהליכים שנמצאו לאור הנחות אלו:

1. ירידה בממדי המשפחתיות
2. החברה הישראלית עודנה חברה עם ממדי המשפחתיות הגבוהים בהשוואה למדינות בתר-תעשייתיות אחרות
3. הירידה בממדי המשפחתיות היא צנועה ומאפיינת בעיקר את האוכלוסייה היהודית

המשפחתיות מהווה סימן היכר של החברה הישראלית והסיבה לכך היא שהמשפחתיות ממוסדת ע"י מיסוד הדין הדתי של כל אחת מהדתות המוכרות. הדין הדתי מהווה מעין "נכס לאומי" בתור מסמן גבול בין קבוצות אתניות דתיות שונות ובסיס לזהות הקולקטיבית של כל קבוצה. בנוסף הדין הדתי והמשפחתיות שנגזרת ממנו תורמים ל"תחרות הדמוגרפית" הגלויה והסמויה שמתקיימת בישראל.

מדדי המשפחתיות השונים באוכלוסיה הישראלית הם תוצאה של המפגש בין דיני האישות הממוסדים לבין המציאות הבתר-תעשייתית.

השכבה עם מדדי המשפחתיות הנמוכים ביותר היא שכבה עירונית משכילה של משפחות פוסט-מודרניות שהן ברובן משפחות יהודיות.

שכבות האוכלוסייה עם ממדי המשפחתיות הגבוהים ביותר הן שכבות עם נגישות נמוכה להזדמנויות השכלתיות ותעסוקתיות, הן קיימות בד"כ בפריפריה של החברה היהודית ובחלק ניכר מהאוכלוסייה המוסלמית והדרוזית בישראל. באוכלוסייה החרדית קיימים ממדי המשפחתיות הגבוהים ביותר אך הניתוק מהפיתוח הכלכלי אצלם אינו נובע מאי שוויון הזדמנויות אלא מניתוק מובחן ורצוני.

בתווך נמצאות המשפחות ה"ניאו מודרניות" המשלבות היבטים הלכתיים עם היבטים פוסט-מודרניים, במשפחות אלו שני בני הזוג הנשואים כדת וכדין עובדים בשכר, הגבר לפעמים עוזר בבית, אין אווירה משפחתית של סמכותיות. משפחות אלו הן הדגם השכיח ביותר בחברה היהודית ומתחילות להתחזק בחברה הערבית-פלסטינית.

כיווני מחשבה לעתיד:

נראה כי נכון לחקור את מוסד המשפחה בהקשר דיני האישות, הפיתוח הכלכלי והריבוד המגדרי, המעמדי-עדתי-לאומי, המאפיין את החברה בישראל.

נראה כי יש לראות במדיניות הרווחה מדיניות המבוססת על זכויות האדם וזכויות הפרט. מדיניות כזו שהיא יותר אינדיבידואליסטית ופחות פמילסטית תאפשר פחות תלות של האישה בבן זוגה וכן היא תאפשר שיתוף אזרחים בקביעת מדיניות ובתהליכי קבלת החלטות וכך תיצור פחות שליטה בירוקרטית של הממסד על הפרט.

נראה כי יש להסתכל על דיני האישות בישראל כגורם המזין קהילות שונות המתחרות זו בזו בתוך חברה החיה בצל הקונפליקט היהודי-פלסטיני.

הדיון בנישואין אזרחיים בישראל נראה דחוף משום שזהו נושא הקשור לזכויות האדם ולזכויות הפרט ומשום שזהו נושא הקשור לזהות הישראלית בהווה ובעתיד.

כחברה אנו יכולים וחייבים לעודד את סוגי המשפחות שאנחנו מעוניינים בהן. המסגרות המשפחתיות יכולות להיות רבגוניות כל עוד יכובדו זכויותיהם של הילד ושל הזקן, של הגבר ושל האישה, של החולה ושל הבריא. בנושא זה העתיד יכול להיות טוב יותר מן העבר.