חזרה למאמרים של לסוציאולוגיה/אדם בסביבתו
חזרה לאתר הראשי

---

גולדין,ס. (2002). אנורקסיה בישראל או" אנורקסיה ישראלית" כמה הערות על תסמונת תלוית תרבות בהקשר גלוקלי. סוציולוגיה ישראלית, ד1, עמ' 141-105

---

סיכום המאמר "אנורקסיה בישראל אנורקסיה ישראלית? כמה הערות על תסמונת תלוית תרבויות בהקשר גלוקלי":

כעיקרון- המאמר בוחן את שאלת מחלת האנורקסיה בהקשר ישראלי- מקומי מול גלובלי- עולמי, כלומר התייחסות למחלה בישראל לעומת ההתייחסות בעולם מבחינה ההשפעה התרבותי בעיקר.

ישנה בעייתיות עם ההגדרה לוקלי-גלובלי וישנו שוני בשתי רמות אלו. המושג "גלוקליות" (שצמח במסגרת אסטרטגיות שיווק של חברות מסחר יפניות, שהכניסו שינויים במוצרים שיועדו לשווקים שונים כדי להתאימם לטעמים של פלחי שוק מקומיים)מציע סוג אחד של התמודדות עם בעייתיות זו. מונח זה אומץ בשיח הסוציולוגי על מנת להצביע על מאפיינים גלובליים ולוקליים כשזורים אלה אלה באופן שאינו ניתן להתרה. כיום, בעולם שבו ניתן "לטייל בלי לצאת מהבית", ישנה מורכבות ביחסים בין גלובלי למקומי. ניתן לתאר מורכבות זו במונחים של בו- זמניות של משמעויות. בו זמניות זו מייצרת, בין היתר, את "הלוקליזציה" של הגלובלי" (למשל, אימוצם של מותגים גלובליים בשווקים מקומיים), בד בבד עם "הגלובליזציה של הלוקלי" (למשל, הצלחתה העולמית המסחרית של "מוזיקת עולם" המייצגת סגנונות "מקומיים"). באותה מידה שבה נתפס העולמי כמורכב ויחסי, כך גם הנחתו של המקומי כנתון מראש (למשל, המונחים של אחידות, השתייכות או זהות) הינה בעייתית משום שהיא דורשת אותו סוג של התעלמות מן היחסיות של המושג "מקומיות". להתמקדות בגלוקליזציה כתהליך דיאלקטי- שחלק מביטוייו הם תוצריים היברידיים (הכלאה של עולמות תוכן שונים), כגון "מוצרים", "זהויות" ו"אופני האירגון", יש תוצאה כפולה: א) התמקדות כזו ממוססת את משמעותיהם המקובעות של כל אחד מהמושגים "גלובלי" ו"לוקלי". ב)מאפשרת בחינה רפלקסיבית של חוויה/התנסות המעוגנת בהקשרים השונים.

השיח על אנורקסיה וכינונה של "מערביות גלובלית":

צמיחתו של רעיון הספציפיות התרבותית:

"הפרעות אכילה" מוגדרות כהתנהגויות פתולגיות המבטאות "הפרעות חמורות בהתנהגות האכילה", והן כוללות שני סוגים אבחוניים מרכזיים: 1)בולימיה נרווזה שהיא אכילה כפייתית . 2)אנורקסיה נרווזה, המתאפיינת ב"סירוב לשמור על משקל גוף מינימלי נורמלי" ובהרעבה עצמית המובילה לאובדן מסיבי של משקל גוף.

אנורקסיה, עד שנות ה-70, הייתה מוכרת למספר מצומצם של מומחים, אולם בשלושת העשורים האחרונים חלה עלייה בתודעה שלה- הן בקרב הציבור הרפואי (התפרסמו יותר יותר מחקרים עליה), הן בקרב כלל הציבור- בעיקר באמצעות התקשורת האלקטרונית והספרות הפופולרית. כמו כן, חלה עלייה גם בשכיחותה.

מעבר למגמה הכללית של עלייה במספר הפרסומים המדעיים, ניתן לזהות גם מגמות של שינוי בסוגי ההסברים המוצעים לאנורקסיה נרווזה בעשורים האחרונים. בעוד שבמהלך שנות השישים והשבעים, שני המודלים המרכזיים שהוצבו כמסגרות הסבר לאנורקסיה התבססו על תפיסות ביו מדיקליות (לפי תפיסה זו, התנהגות אנורקטית מוסברת במונחים של תהליכים פיזיולוגיים, כגון אלו הקשורים לתורשה, לשינויים ניורו-כימיים ולתהליכיים אנדוקרינולוגיים)ופסיכולוגיות (הסבר התנהגות אנורקטית במונחים של תכונות אישיות, יחסים משפחתיים ובעיות הקשורות לאוטונומיה,לאירועי מתח, לפחד מאובדן שליטה והתבגרות מינית), בשנות ה-80 הצטרף אליהן מודל המשלב גם תפיסה תרבותית . ההכרה במורכבותה של המחלה, הובילה לשילובם של מודלים אלה ולהמשגתה של האנורקסיה כהפרעה הנקבעת ע"י גורמים מרובים.

ההיבטים הסוציו- תרבותיים של המחלה הפכו לחלק בלתי נפרד מן השיח עליה, זאת ניתן להבין בעזרת שני גורמים עיקריים:

@ מחקרים אפידמיולגיים שהורו על עלייה משמעותית בתחלואה הקשורה לסוגיות של משקל באוכלוסיה הכללית

@ ייסוד מגזין שהוקדש רובו ככולו לנושא הפרעות האכילה וקיום שני כנסים בינלאומיים בנושא.

ההסברים התרבותיים גויסו לא רק לשם הסברת התופעה בקרב נשים צעירות, אלא גם לשם הסברת העלייה בשעורי שכיחותה בעולם ה"מערבי". העניין המחקרי בהקשרים תרבותיים של הפרעות האכילה התעורר בו-זמנית בשדות שיח שונים: ביקורת פמיניסטית ופסיכולוגיה רפלקסיבית, פרספקטיבות הסטוריות וביקורת התרבות.

מחקרים מסוג זה חולקים במשותף את ההנחה כי הפרעות אכילה, מעבר- ולעיתים תחת- היותן התנהגויות פסיכופתולוגיות, הינן תופעה מושרשת בזירה התרבותית- חברתית. כלומר, ניתן להגדיר את האנורקסיה כתופעה שמושרשת במערך תרבותי מסוים, ולא באחר, או בתובנות תרבותיות מסוימות, ולא באחרות וכמו כן, זיהויה של אנורקסיה עם אזורים גיאוגרפיים מסוימים, ובאופן ספציפי יותר, עם אלה המכונים "מערב". אך בכל זאת, למרות שקושרה עם היבטים תרבותיים, לא נחקרה האנורקסיה בצורה מדוקדקת- השפעת התרבות על המחלה. המושג "תרבות" נהפך למופשט, מעין "נתון בלתי-תלוי" שאינו דורש הסבר או חקירה.

מאפידמיולוגיה לתרבות

הספרות האפידמיולוגית העוסקת בהפרעות אכילה מורה כי הפרעות אלו נפוצות בקרב נשים בשעורים ניכרים בהרבה מאשר בקרב גברים. כמו כן, שכיחותן גבוהה יותר בקרב נערות ונשים צעירות מאשר בקרב קבוצות גיל אחרות (בעיקר- גילאי 14-18). בנוסף על כך, שכיחות גבוהה של האנורקסיה מזוהה עם חברות מתועשות, שבהן יש שפע של מזון ושבהן הרזון, בעיקר לגבי נשים, מקושר עם אטרקטיביות מינית. מגמות אפידמיולוגיות אלו משמשות בסיס להמשגת המחלה במונחים של "ספציפיות תרבותית", שכן הם מצביעים על התגלותן הממוקדת- מבחינה מגדרית (נשים מול גברים), גילית (שכיחות גבוהה בעיקר אצל נערות צעירות וגיאוגרפית (חברות מתועשות)- של הפרעות האכילה. הסטוריונים הצביעו על מושג של "ספציפיות הסטורית" של אנורקסיה לאור השינויים שחלו במאה ה-19 (מדיקליזציה, סקולריזציה וצמיחתה של החברה הבורגנית). על רקע שינויים אלו ניתן להסביר את השינוי בהתייחסות למשמעויותיה של "הרעבה עצמית", כאשר הפרשנות להתנהגות זו, בתיווכם של מומחי הנפש, נהפכת לכוח מכונן של התופעה הפסיכופתולוגית המכונה "אנורקסיה נרווזה".

הרעיון של "ייחודיות תרבותית" הינו בה בעת סטטיסטי (משום שהוא מכוון אל הפיזור המגדרי/גילי/גיאוגרפי של הפרעות האכילה) ותוכני (במובן זה שהוא מכוון אל ההקשרים החברתיים המעצבים את משמעויותיה של ההרעבה העצמית). הנושא שזכה לתשומת הלב הרבה ביותר במסגרת רעיון זה, הוא האסתיטזציה של הגוף הרזה, לאור כתבות האופנה והדיאטה הרבות שמתפרסמות באמצעי התקשורת השונים. הנחת היסוד של הדיון הערכי- הנורמטיבי באנורקסיה היא שהאסתטיזציה של רזון- המזוהה עם מערביות מודרנית- משפיעה על הופעתן והתפתחותן של הפרעות אכילה ב"מערב".

ציר נוסף בדיון התרבותי באנורקסיה עוסק במשמעותיותיה הסמליות של הרעבה עצמית ובקשר שבין זהות נשית, גוף נשי ומודרניות. באופן זה, במסגרת תיאור היחסים בין זהות עצמית לבין מודרניות, טוען גידנס כי אנורקסיה נרווזה מייצגת את "השאיפה לביטחון בעולם של ריבוי ואמביוולנטיות" וכי "הגוף הנשלט בקפידה מסמל קיום בטוח בסביבה חברתית פתוחה", כאשר עשייתם של הזהות העצמית והגוף מתרחשת במסגרתה של "תרבות סיכון".

רמה נוספת של דיון בהפרעות אכילה בהקשר של שהות נשית עוסקת בתפקידים נשיים ובימקומן המעמדי של נשים בחברות "מערביות" פטריארכליות- הפרעות אכילה צומחות במצבים של שינויים חברתיים המציבים נשים בעמדות תפקידיות אמביוולנטיות.

אין ספק שהשיח התרבותי תרם תרומה משמעותית לעיצובם של מוקדי הדיון- הן האקדני והן הציבורי- באנורקסיה נרווזה. כך למשל, נהפכו מושגים כגון "אידיאלים נפוצים של יופי", "מעמדן של נשים בחברות מודרניות", וה"לחץ של המדיה לרזון" לחלק בלתי נפרד מהדיון המחקרי (והציבורי) באנורקסיה נרווזה. ניתן לאתר בשיח זה שתי הנחות מרכזיות משותפות: # דיון זה מצביע על העולם הערכי/ נורמטיבי כעל נקודת התייחסות משמעותית להבנת מגמות של שינויים כמותיים ואיכותיים בהפרעות אכילה.

# דיון זה מבוסס על ההנחה כי העולם הערכי/ הנורמטיבי הרלוונטי להבנת הפרעות האכילה הוא העולם "המערבי/מודרני".

בפועל, למרות ההסכמה הרחבה לגבי עצם קיומם של גורמים תרבותיים המעצבים הפרעות אכילה ומשפיעים עליהן, לא נעשה עדיין מאמץ שיטתי לבחון כיצד גורמים אלו מתפקדים בעולם החברתי. בשיח על הפרעות אלה קופצים ישירות ממונחים תאורטיים כמו אידיאלים, תפקידים, דימויים וכו' אל התפלגות סטטיסטית אפידמיולוגית. אין בחינה של נקודות המפגש בין המושגים התרבותיים המשוערים כמשמעותיים להבנתן של הפרעות אכילה לבין החוויות, התובנות היומיומיות, אופני הארגון של העולם היומיומי ואופני ניהול העצמי של נשים אנורקטיות.

אנורקסיה נרווזה כ"תסמונת תלוית תרבות" וביקורת התרבות בשיח הפמיניסטי:

"תסמונות תלויות תרבות" ("culture-bound syndromes) הן, ע"פי בלו וגיינס, "מחלות פסיכיאטריות שנראה כי הן מופיעות רק בתרבות מסוימת, ולא באחרות". לדוגמה: האמוק, הקורו והדיבוק. הפרעות אלו מכונות גם "פסיכוזות אתניות" או "הפרעות אתניות".

האנורקסיה נרווזה הומשגה לראשונה כתסמונת מסוג זה ע"י פרינס, שטען כי התנהגויות אכילה פתולוגיות עונות על קריטריונים של תסמונות שיש לראותן כתלויות תרבות. כלומר, מה שקושר בין התסמינים לבין התרבות הם מאפייניה המובחנים של התרבות דווקא, ולא הפרט "הנושא" את את ההפרעה.

גורדון הציע לראות באנורקסיה "הפרעה אתנית", שאותה הוא מגדיר כ"[הפרעה] פסיכולוגית המבטאב את החרדות המרכזיות, הבעיות הבלתי פתורות והסתירות המכריעות של התרבות". במילים אחרות, הסטתן של "הבעיות הבלתי פתורות", "החרדות" וה"סתירות" אל התחום הקולקטיבי מחלצת את מוקד הבעיה מן הבלעדיות של התחום הפסיכולוגי וממקמת אותו בהקשרים סוציו-תרבותיים. לפי המחברת, כך האנורקסיה הופכת לנושא פוליטי כאשר בעיות וסתירות אלו נעשות מזוהות עם העולם ה"ציבורי"/"חיצוני".

לכן, במסגרת המשגה מסוג זה, הנשים הלוקות באנורקסיה מוצגות כ"נשאיות" של ההפרעה.

הצגת האנורקסיה כ"תסמונת תלוית תרבות" מציבה אותה כתופעה ייחודית משתי סיבות:

@ מיעוטן של "תסמונות תלויות תרבות" המקושרות עם תרבויות "מערביות".

@ הצבעה על הקשר ההדוק בין המושג "תסמונת תלוית תרבות" לבין ההיבטים הפוליטיים המסומנים בו.

הרעיון בדבר "הספציפיות התרבותית" של אנורקסיה ותלותה בתרבות, מנקודת המבט של הביקורת הפמיניסטית, פירושו הצבעה על יחסי כח ועל הסדרים חברתיים ייחודיים כעל כר תרבותי שממנו צומחות הפרעות האכילה תרבות ככח מחולל של אנורקסיה.

תפיסה זו מודגמת בכתביהן של שלוש פסיכותרפיסטיות פמיניסטיות: קים צ'רנין, מרילין לורנס וסוזי אורבך. שלושתן רואות באנורקסיה ביטוי ל"פתולוגיה חברתית" לא רק בגלל ממדיה של התופעה, אלא גם, ובעיקר, משום מקורה.

צ'רנין ממקמת במרכז הניתוח שלה את הדיון בדרישות התפקידיות המשתנות והמופנות כלפי נשים בחברות מודרניות. לפי תפיסתה, נשים מפתחות התנהגויות אכילה פתולוגיות כתגובה סמלית על מצבים אלו. כלומר, מקורות האנורקסיה, לפי צ'רנין, ניתנים לאיתור בכוחות החברתיים, הפטריארכליים, המצויים מחוץ לפרט. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם עמדתה של מרילין לורנס הרואה באנורקסיה תוצר של התנגשות בין נטייתן של נשים לרצות את סביבתן לבין הדרישות התרבותית לבגרות אוטונומית.

טיען ביקורתי זה הינו כפול. מצד אחד, מושמעת ביקורת כלפי ההסדרים החברתיים הכופים את עצמם על נשים בחברות פטריארכליות, מצד אחר, מפנית גם ביקורת סמויה כלפי השיח התרפיוטי העיוור להסדרים אלו ולתפקידם כמחוללי פתולוגיות. דוגמה לעיוורון מסוג זה מצויה בהסבריה של הילדה ברוך, פסיכיאטרית אמריקאית, התופסת אנורקסיה כפתולוגיה אישית, שמקורותיה בחסרים של החולה: חוסר יכולת לפענח גירויים, חוסר אפקטיביות, תחושת חוסר יכולת להשיג שינוי.

הביקורת הפמיניסטית מציבה ניתוח חלופי להסבר זה, המציע ביסודו להסיט את הדגש ולהצביע על אנורקסיה כחלק ממרקם היחסים הפטריארכליים. חשיפת הדרישות הבלתי ניתנות ליישוב שהתרבות הפטריארכלית/מערבית מציבה בפני נשים נהפכת לפיכך לחלק ממהלך הפוליטיזציה של אנורקסיה ותורמת למסגורה כ"בעיה חברתית". "אידיאל הרזון" אינו רק איקון אידאולוגי של אסתטיקה "מערבית", אלא האתר הסמלי של אותם קונפליקטים המצויים בעולם החברתי. זהו אידאל אסתטי המייצג, באופן סמלי, את שילובם זה בזה של מודלים מסורתיים של אטרקטיביות נשית (כגון שבריריות וחולשה) עם מודלים "מודרניים" של אטרקטיביות נשית (כגון אוטונומיות, הישגיות ושליטה עצמית).

סוזי אורבך מציגה עמדה מושגית שונה. היא מתארת אנורקסיה כאתר של מרידה חתרנית בהסדרים פטריארכליים, ולא ביטוי קורבני של הסדרים אלו. הפוליטיזציה של אנורקסיה באה לידי ביטוי בהצגתה כאקט של מרידה הירואית כמעט, כאשר האישה האנורקטית מתוארת כמעין גיבורה תרבותית הנושאת על גופה את ההתנגדות להסדרים חברתיים שמכפיפים נשים.

לסיכום, המתח הקיים בשיח על אנורקסיה- בין תיאורה כאתר של "קורבנות" לבין תיאורה כאתר של "גבורה", ובין הבנתה כפתולוגיה אישית לבין הבנתה כבעיה חברתית- מדגים את מרכזיותה של הנחת "התרבות" בתהליך הפוליטזציה של אנורקסיה. ללא "התרבות" אי אפשר לדבר על אנורקסיה במונחים פוליטיים.

המודרניות המערבית- שהביאה עימה את הקודים האסתטיים של צורות גוף ספציפיות, את הרזון כסמן של יכולת שליטה עצמית ושל המלחה חברתית, את אתוס הנעורים והאדרת העיסוק באסתטיקה של הגוף, ואת הדרישות הסותרות המופנות בו-זמנית כלפי נשים- היא גם זו שבמסגרתה מאורגנות המשמעויות העכשוויות של אנורקסיה. הפרספקטיבה הפמינסטית הפכה את הגורמים התרבותיים לחלק לגיטימי בשיח על אנורקסיה. פרספקטיבה זו, שהעמידה במרכזה תפיסה ביקורתית של המיקומים החברתיים של נשים וראתה בהם חלק משמעותי של התהליך התרפיוטי, השפיעה על עיצוב מוקדי הדיון בהפרעות אכילה ותרמה תרומה משמעותית להבנות העכשוויות של האנורקסיה.

אולם, המהלך המסמן את אנורקסיה כתסמונת תלוית תרבות מותיר כמה סוגיות בלתי פתורות, משום שהוא מציג אנורקסיה כתוצר הכרחי וחד משמעי של משמעויות תרבותיות קבועות ונתונות מראש. הוא גם מתעלם מאפשרות קיומם, הפוטנציאלי לפחות, של רציונלים חלופיים המצויים מחוץ לתחום השיפוט של "המערביות המודרנית".

אנורקסיה בישראל או אנורקסיה ישראלית?

ישנן שתי שאלות משנה:

1)האם, מבחינה אפידמיולוגית, ניתן להצביע על מאפיינים ייחודיים של אנורקסיה בישראל, או לחלופין האם המאפיינים האפידמיולוגיים בישראל חופפים את אלה המוכרים מן "העולם המערבי"? מחקרים שעסקו בנושא האנורקסיה לא ממש ענו על שאלה זו. מחקר שנערך ע"י מיטרני ואחרים, המבוסס על דיווחים של 80% מן המוסדות הקהילתיים, בתי חולים והמוסדות לבריאות הנפש שבהם התאשפזו בני נוער בישראל בין השנים 1989-1993, דווח על שכיחות נמוכה יותר אנורקסיות בישראל מאשר בארה"ב וכי השיעורים הגבוהים ביותר של אנורקסיה נמצאו בקרב בנות 14.

אולם נתונים אלו, לפי טענת Ifrah, "נוטים באופן ברור להערכת חסר של שעורי הפרעות האכילה בפועל", חלקית משום סירובם של חלק מן המוסדות להשתתף במחקר וכן בשל חוסר נגישות לנתונים המצויים בידי מטפילם פרטיים. יתרה מזו, טוענת Ifarh, הדיווח על הפרעות אכילה חלקי בלבד בגלל "רגשות הבושה של החולים ובני משפחותיהם"הנמנעים מפנייה לטיפול. נתונים חלקיים נוספים הנוגעים בשכיחותן של הפרעות אכילה בישראל סופקו ע"י "המרכז הלאומי לבקרת מחלות". במחקר דיווחו 1.3% מן הנשים מקרב גילאי 21-45 כי אובחנה אצלן אנורקסיה. נתונים אלה קרובים יותר לממצאים ה"מערביים", וייתכן שהם מספקים תמונה מלאה יותר לנוכח המגבלות שהוזכרו למעלה.

בסקר לאומי של בריאות והתנהגות סיכון בקרב נוער בישראל נמצא כי שיעור בני הנוער בישראל העוסקים בדיאטה (בעיקר בנות, אך גם בנים) גבוה יותר מאשר בכל אחת מ-23 המדינות שבהן נערך סקר מקביל. לנוכח ממצאיו של סקר זה מתחזקת ההשערה כי שעוריהן של הפרעות אכילה בישראל אינן נמוכים מאלה שבמדינות ה"מערב". אך עדיין לא ניתן להצביע על שיעורים מדויקים של מספר הלוקים/ות בהפרעות אכילה, אלא רק עש שעורי אוכלוסיה שמתאפיינת בהתנהגות סיכון.

2) שאלה פתוחה בדבר נוכחותם של מאפיינים ותכנים מקומים השזורים בהבנייתו של הגוף האנורקטי.

הנחת היסוד המשותפת לרטב החוקרים המתעניינים בקשר שבין הפרעות אכילה לבין תרבות היא שאנורקסיה נרווזה ב"עולם המערבי" הינה בבחינת תגובה (פתולוגית) זהה על מטען תרבותי אחיד. אך זה מטשטש פירושים הטרוגניים למחלה ומשמעויות אחרות.

לכן, מבקשת המחברת לחקור קיומן של משמעויות תרבותיות הטרוגניות מקומיות, הקשורות לגוף האנורקטי בישראל.היא תעסוק ביחס בין שני שיחים: שיח גלובלי על אנורקסיה העוסק ב"גוף המיני", והאחר הוא שיח מקומי על אנורקסיה העוסק ב"גוף הפורה". היחס בין שני שיחים אלו משקף מיזוג של תכנים גלובליים ולוקליים הקשורים לגוף האנורקטי.

נשיות נורמטיבית בהקשר גלוקלי: הגוף המיני והגוף הפורה:

הפסקת המחזור הינה תנאי הכרחי לאיבחון הפרעת אכילה. שובו של המחזור הינו בין הסימנים הברורים למה שמתואר כ"החלמה פיזית". הן תיאורים קליניים של מטפלים בהפרעות אכילה, והן דיווחים אוטוביוגרפיים של נשים אנורקטיות (לדוגמה: שילה מקלאוד מספרת בספרה ששמחה על היעדר המחזור בהיותה נערה אנורקטית, מפני שרצתה להישאר ילדה) מצביעים על כך שה"גוף המיני"- או העדרו- הוא סמן משמעותי בעיצוב "האני האנורקטי". על פי ארתור קריספ, פסיכיאטר בריטי, התנהגות אנורקטית הינה צורה של המנעות, או נסיגה, מהתבגרות מינית. הימנעות זו מושגת באמצעות עיצוב גוף "ילדותי", חסר "סימני נשיות", הן ע"י מזעור והשטחה של הגוף והן ע"י הפסקת הווסת. ה"גוף המיני" ממלא תפקיד מרכזי לא רק בהסבר הפסיכולוגי לאנורקסיה אלא גם במודל התרבותי להסברת האנורקסיה. הפיכתו של הרזון ל"קוד של אטרקטיביות מינית" הוא מאפיין תרבותי הנמצא ברקע של אנורקסיה.

אולם, הפסקת המחזור מתקשרת גם לאובדן פוריות פוטנציאלי אצל האנורקטיות- משמעות של להיות אישה (לדוגמה, המחברת ערכה ראיון עם נערה אנורקטית בת 16, שאמרה שזוהי תחושתה לגבי אובדן מחזור), דבר זה דומה לדיווחים אנגלו- אמריקאים.

בישראל, האנורקיסה כרוכה בעיסוק ב"זהות הנשית". נשיות כרוכה במילוי התפקיד האימהי.

בראיונות אחרים שנערכו במסגרת מחקרה של המחברת עם נערות אנורקטיות נוספות התברר כי הפסקת מחזור נחווית לעיתים קרובות כקשורה לאימהות עתידית, ולא להיבטים מיניים, אסתטיים או ארוטיים של הגוף (כפי שעולה מן העדויות הקליניות והאוטוביוגרפיות האנגלו-אמריקאיות).

בראיון שערכה המחברת עם מספר נערות ביחד, התשובה לשאלה אם את "מקבלת" מחזור חודשי מהווה מרכיב חשו ב"הצגת העצמי, שלהן ומאפשרת להן למקם את עצמן זו ביחס לזו, באותו אופן שבו השוואת משקל הגוף, סיפורים על העבר וכד' מאפשרים להן לעשות כך.

ברוב המקרים, לטיען בדבר פגיעה אפשרית ביכולת הפוריות יש כוח שכנועי רב. מרכזיותו גל "הגוף הפורה" עולה, בצורה סמלית, גם בפעילות טקסית לא פורמליתהנהוגה במחלקות הטיפול. לדגומה: במחלקה אחת בביה"ח, שבה התאשפזו חולות שהיו זקוקות לטיפול ופיקוח אינטנסיביים, התקיים נוהג לפיו לאחר שאחת במטופלות "מקבלת" מחזור בפעם הראשונה, חוגגים את האירוע ומציינים אותו באמצעות כיבוד מיוחד (עוגה וכד') שמביאים למחלקה. חגיגיה זו אינה מתקיימת ביחס למדדים אחרים של החלמה (למשל, כאשר החולה מגיעה ל"משקל היעד" שלה, כלומר, למשקל שנקבע מראש ע"י רופא כמשקל תקני מאוזן לאותה חולה).

אחת החולות: "אם הייתי יכולה לקבל [מחזור] בלי להעלות במשקל אז זה היה הכי אידאלי..... כי לקבל מחזור זה מה שחשוב, לא?".

זוהי אמירה שאינה עולה בקנה אחד עם הספרות הקלינית המסבירה את אובדן המחזור החודשי כתוצאה של בחירה הקשורה לרצונן של נשים אנורקטיות לעצב גוף (וזהות) ילדותי וא-מיני. אובדת המחזור מדווח כ"הישג" הקשור ל"גוף הא-מיני". בניגוד לכך, נראה כי בהקשר הישראלי, נערות אנורקטיות מסבירות את אובדן המחזור לא כהישג של "הגוף הא-מיני", אלא כמכשלה של "הגוף הפורה".

לפי שיחה שנערכה בין בחורה אנורקטית שהחלימה לבחורות מאשפזות- הדיאטה, האישפוז וה"טריקים" (כמו שתייה מרובה של מים לפני השקילה) יוצרים תחושת עצמיות הנגזרת מזיהוין של החוויות המשותפות ("יש דברים שרק מי שהיה בפנים יכול להבין...."). לאחר מכן, ה"צבא", ה"מחזור" וה"אימהות" נהפכים לסמנים של ה"עצמי הבריא". מדוע דווקא צבא ואימהות נבחרו לתאר סיפור החלמה מוצלחת?

אמיר ובנימין מצביעות על כך שלגבי נשים ישראליות, "האימהות- ולא השירות הצבאי- היוותה מאז ומתמיד את התנאי ההכרחי ללגיטימציה חברתית". לפי ברקוביץ- השיח הלאומי מלמד אותנו כי מה שגברים עושים בצבא, נשים עושות באימהות.

בהקשר הישראלי, שתי הפרקטיקות- גיוס לצבא ואימהות- מסמנת "זהות נורמטיבית" שאינה ניתנת לניתוק מן הרטוריקה הלאומית המכוננת אותה ומן הגוף הקשור אליה. אלה סמנים של השתייכות, תפקוד והמשכיות.

בהקשר הלוקלי, אם כן, התסמין אל וסת, מלבד היותו סמן של "מחלה" וקריטריון סטנדרטי לאבחון האנורקסיה, הינו גם בעל משמעות חברתית ייחודית, משום שגופן הפורה של נשים יהודיות מכונן כמרכיב משמעותי של "הגוף הלאומי".

בהתייחס למתח שבין משמעויות גלובליות ולוקליות הקשורות לאנורקסיה-נרווזה, טענת המחברת היא שמשמעויות גלובליות ולוקליות של אנורקסיה נשזרות בזירה הישראלית זו בזו. הגוף ה"נשי", ה"מיני", ה"אסתטי", ה"מתפקד" וה"פורה" אינו רק מושאם של שיח מומחים ושל שיח פוליטי, אלא הוא מהווה אתר של הגדרה עצמית ו"עשיית עצמי" בעבור נערות אנורקטיות. בחברה שבה "זהות לאומית" ו"זהות נשית" שזורות זו בזו באמצעות "הגוף הפורה" והתפקיד ה"אימהי" לאובדן הפוריות יש משמעות כפולה: הוא מאיים לא רק על ה"נשיות", אלא גם על עצם הגדרת ההשתייכות והלגיטימיות של נשים צעירות, ומציב נערות ישראליות יהודיות בפני התמודדות לא רק עם שיחים גלובליים (עצמי נשי על נגזרותיו) אלא גם עם שיחים לוקליים (צבא, נורמטיביות משפחתית וכו'). אך לסוגיה פוריות-זהות יש השלכות ומשמעויות שונות הן על ציר הדתיות והן על צירים האתניים והלאומיים (ייתכן שמבחינת נערות ערביות, דתיות, חרדיות וכד' הקשר בין זהות נשית ללאומית יהיה שונה).

סיכום: אנורקסיה גלוקלית?

ההצבעה של משמעויותיה הייחודיות של האל-וסת בהקשר הישראלי, אין בה כדי להציע כי נערות אנורקטיות בישראל פועלות "על מנת" להפסיק את המחזור מסיבות ששונות מאלו של נערות בחברות אחרות.

הדיון ניסה להתמקד בסיבות לאנורקסיה מעבר לפחד מהשמנה או אסתטיקה של רזון, אך גם סיבות אלו מניעות בחורות ישראליות שלקו במחלה. עמדות אלו עולות בקנה אחד עם ממצאים המצביעים על כך ששעורי הדיאטה בקרב בני נוער בישראל גבוהים מאלה המדווחים במדינות רבות אחרות בעולם. גם נשים ישראליות צופות בתכנים המועברים בתקשורת (מעודדים רזון וכד') וגם הן חשופות לתרבויות הקוסמופוליטיות של העידן הגלובלי. השכיחות של האנרוקסיה בישראל זהה לזו שבארצות המערב, אך אינה מושפעת רק מתרבות המקדשת רזון. נוצקות משמעויות שניתן לראות אותן כ"מקומיות", אל תוך התכנים ה"מערביים" המוכרים של הפרקטיקה האנורקטית- אנורקסיה מתבררת כתוצר גלוקלי.

מהי ההגדרה לגוף האנורקטי הישראלי?- התשובה כוללת לא רק את "הגוף הכחוש", אלא גם את "הגוף הלא פורה", גוף המקיים דו-שיח עם אידאולוגיה (לאומית) של "נשיות נורמטיבית".

לסיום, למחברת יש שתי הערות:

# המושג "תסמונת תלוית תרבות" מציב אתגר מעניין במיוחד לדיון האמפירי במתח שבין הגלובלי ללוקלי. מצד אחד, ניתן לראות בנפיצותה הבינלאומית של האנורקסיה, ובהופעתה המתגברת במדינות מזרח אירופה, אסיה, אפריקה והמזרח הרחוק, סמן של תהליכי גלובליזציה, או ליתר דיוק, "מערביזציה": כלומר, אותם תהליכים המתארים שפיעה של דימויים, סגנונות, חיים, רעיונות, אידיאלים, השקפות עולם, זהויות והזדהויות מן המערב "החוצה". אנורקסיה, בהקשר זה, יכולה להיות מוצגת כעוד אחת מה"רעות החולות" או ה"סחורות" שהמערב מייצא. אולם, גם תסמונת דוגמת אנורקסיה יכולה, בנסיבות מסוימות, להתעצב כתופעה אקלקטית ודינמית, כתוצר של משמעויות מרובות, כתסמונת ששורשיה נעוצים בעולמות- תוכן מגוונים ולעיתים אף סותרים.

# האם התוכנית ל"טיפול מונע" האמריקאית (עליה התקיים דיון מיוחד בכנסת- מופיע בתחילת המאמר עצמו) שתובא לבתי הספר בארץ (לפיה, יתבקשו ילדות ונערות בבתי ספר בישראל להרהר ולדווח על עצמן ועל גופן, על הרגלי האכילה שלהן ועל רגשותיהן, באותו אופן ועל פי אותם קווי-מתאר הנהוגים בביה"ס האמריקאים), תתאים לקהל היעד הישראלי, השונה בתרבותו מהתרבות האמריקאית ומה תהיה מידת האפקטיביות שלו.