תקציר חומר כיתה+מישוניס- סמסטר א, 2010 - סוציולוגיה/אדם בסביבתו

חזרה לכלל החומרים

---

סוציולוגיה- סיכום אינטגרטיבי

היכרות עם הסוציולוגיה (עפ"י משוניס 10-26):

הסוציולוגיה- תורת החברה. מסבירה את השפעת החברה על האדם ואת כוחה בעיצוב חיינו.

מתי מתאפשרת התבוננות סוציולוגית?

בעיקר במצבים בהם מתרחשת התרחקות חברתית המאפשרת התבוננות, למשל:

1. שוליות חברתית- דווקא לזר והשולי בחברה יש מודעות להשפעת החברה בחיים.
2. משבר חברתי- מראה לפרט עד כמה לחברה כח בעיצוב חייו.

יתרונות הפרספקטיבה הסוציולוגית:

1. ערעור על המוסכם והברור מאליו.
2. הבנת כללי המשחק החברתיים, איך החברה פועלת, מה בכוחנו ומה לא.
3. מתוך הבנת החברה מתאפשרת השתתפות בעיצוב והשפעה עליה ("אזרחות פעילה").
4. הכרת הרב- גוניות האנושית והתבוננות ביתרונות והחסרונות של צורות החיים בעולם.

דוגמאות להשפעת הסוציולוגיה על חיי הפרט:

א. בחירת בן זוג: הסוציולוגיה מסבירה שאנחנו בוחרים עפ"י 'הומוגמיה' (דמיון בנישואין), החברה מנתבת אותנו להתחתן עם הדומים לנו. מי שלא שומר על כלל זה, החריגים, הם מי שיש לו אשראי חברתי.

ב. התאבדות: עפ"י דרקהיים התאבדות היא תוצר של חוסר לכידות חברתית (בזמן מלחמה יותר, יותר גברים, יותר רווקים, פחות קתולים ויהודים ויותר פרוטסטנטים).

הסוציולוגיה כמדע:

כבר הפילוסופים (אפלטון, אריסטו, קונפוציוס) ועוד אחריהם עסקו בשאלת מבנה החברה, אך הם לא עשו זאת מנק' ראות סוציולוגית. ההבדל:

ההתבוננות בעבר היתה על מבנה החברה האידיאלית. הסוציולוגיה כיום מנסה להבין את מבנה החברה כמו שהיא כרגע ורק אח"כ את הדרכים לתיקונה.

התפתחות הניסיונות להבנת העולם (קונט):

- השלב התיאולוגי (ימי הביניים): החברה כביטוי לרצון האל (תופעה על טבעית).

- השלב המטפיזי (רנסנס): תופעה טבעית המונעת מהטבע האנושי (הובס- החברה כמשקפת אנוכיות אנושית ולא שלמות אלוהית).

- השלב המדעי: הבנת העולם החומרי באופן מדעי (קופרניקוס, גלילאו, ניוטון). קונט דגל בפוזיטיביזם= הבנת החברה עפ"י חוקים קבועים כשם שהעולם מנוהל בחוקים שכאלה.

הנסיבות לייסוד המקצוע:

המהפכות החברתיות של המאה ה-18 וה- 19: הכלכלה התעשייתית, עזיבת הכפרים וצמיחת הערים, השינוי הפוליטי (המעבר מתפיסת האדם כנאמן למדינה לתפיסת המדינה כמבטאת את האינטרסים של הפרט- לוק, הובס, סמית), הביאו לפיתוח התחום בעיקר במדינות בהם השינויים היו גדולים.

הסוציולוגיה שייכת לענף מדעי החברה השייך לענף המדעים האמפיריים.

דרכי המחקר- תיאוריה ופרדיגמה:

תיאוריה- הסבר המלמד כיצד ומדוע עובדות נפרדות קשורות זו לזו (שיעור גבוה של התאבדויות נובע מחוסר אינטגרציה חברתית).

פרדיגמה: תפיסת העולם של החוקר. הדימוי הבסיסי של החברה המנחה את חשיבתו.

3 פרדיגמות בסוציולוגיה:

1. פונקציונאלית- סטרוקטוראלית: לכל פעילות חברתית יש פונקציה, החברה פועלת מתוך איזון וקונצנזוס (דירקהיים, פרסונס) והיא ישות מלוכדת, מסודרת ויציבה.

ספנסר: החברה פועלת כגוף לקידום יציבות וסולידריות. כל מוסד חברתי הוא אבר אחר וכולם פועלים יחד להצלחת החברה.

מרטון: א. דפוסים חברתיים משפיעים על פרטים באופן שונה (משפחה מסורתית מעניקה תמיכה לילדים אך מגבילה נשים).

ב. חלוקת ההשפעה של הפונקציות החברתיות: גלויות- תוצאות ברורות של דפוס חברתי (האוניברסיטה כמוסד מעניק ידע). סמויות- תוצאות לא מזוהות (האוניברסיטה כבורסת נישואין, הרחקה משוק העבודה). דיס-פונקציות חברתיות- השפעות לא רצויות של דפוס חברתי (האוניברסיטה כמקום לעשירים על חשבון עניים).

ביקורות: א. איך יכול להיות סדר "טבעי" אם דפוסים משתנים.

ב. התמקדות באינטגרציה מטשטשת אפליה וקונפליקטים.

2. פרדיגמה של קונפליקט: החברה היא זירת התנגשות וחוסר שיויון, החיים החברתיים מתנהלים מתוך קונפליקט וריבוד אינטרסים(קונפליקט מגדרי, בין לאומים וכו').

הפרדיגמה מתמקדת בזיהוי קונפליקטים בין קטגוריות שונות ופועלת לצמצום אי- שיויון חברתי (כך קרל מרקס ו- דו בואה).

ביקורת: א. טשטוש של ערכים משותפים ותלות הדדית לאחדות חברתית.

ב. החתירה ליישום מטרות פוליטיות מונעת אובייקטיביות מדעית.

3. אינטראקציה סימבולית: הסברת תופעות חברתיות מתוך האינטראקציה היומיומית של הפרטים בחברה. המשמעות של החיים החברתיים נרקמים מתוך הסמלים שאנחנו מקנים להתנהגות שלנו. באינטראקציות חברתיות אנחנו מחליפים סמלים והם מקנים את האופי של החיים החברתיים. החברה היא פסיפס של התנהגויות סובייקטיביות ותגובות משתנות.

מקס ובר- הבנת מצבים מנק' ראותם של המצויים בהם.

ביקורת: א. טשטוש של דפוסים חברתיים ברמת המקרו וזיהוי השפעות תרבותיות.

דוגמת הפרדיגמות בהסבר תופעות:

חיברות (עפ"י משוניס 120-144)

החיברות (סוציאליזציה), היא תהליך הלמידה ההופך את הרך הנולד לחלק מהחברה האנושית. החיברות היא ההתנסות החברתית שבאמצעותה מפתח האדם את הפוטנציאל הגלום בו ולומד את דפוסי תרבותו. מחקרים מראים שללא סוציאליזציה הפרט לא מסוגל להתקיים כאדם, הוא הופך לאובייקט חסר יכולת לחשיבה, הרגשה וכל מטען אנושי אחר.

שתי רמות לחיברות:

ברמה האישית- בניית הזהות והאישיות ע"י הפנמת הסביבה החברתית.

ברמה התרבותית- תהליך העברת התרבות מדור לדור.

מושגי- סוציאליזציה:

סוכני חיברות- גורם שתורם לתהליך החיברות (הורים, מורים, אמצעי תקשורת, ספרים).

חיברות ראשונית- חיברות בסיסית במהלכה רוכש הרך הנולד מיומנויות חברתיות בסיסיות, הרגלי ניקיון, שפה.

חיברות משנית- חיברות תלוית הקשר. מבוססת על החיברות הראשונית אך היא תלויה בהקשר החברתי. מקום מגורים\ עבודה חדש מחייב סוציאליזציה מחודשת, כך גם בכל שלב חדש בחיים. היא מקנה לאדם מיומנויות חברתיות להקשר הספציפי הנדרש.

מה מאפשר לאדם (להבדיל משאר היצורים) סוציאליזציה?

1. העדר אינסטינקטים: במשך שנים רבות התקיימה מחלוקת בין החוקרים האם פעולות האדם נגזרות מאינסטינקטים מולדים או שמא הם נלמדים בתהליכי חיברות מורכבים. בעקבות 'תורת דרווין' נטו רבים להאמין שלאדם 'טבע' אינסטינקטיבי קבוע והתנהגויות רבות הוסברו כנובעות מאינסטינקט (לדוג' עמים באירופה ראו בעמים 'מפגרים' מבחינה טכנולוגית גם נחותים מבחינה ביולוגית, מה שהצדיק כיבוש ועבדות).

לעומת זאת, טענו אחרים שהתנהגות האדם ניתנת ללמידה והיא אינה ביולוגית וכנגד הגישה הביולוגית הועלו שתי טענות:

1. אנתרופולוגים הראו שהתנהגויות שנחשבו כאינסטינקטיביות לא היו מקובלות בתרבויות אחרות, מה שהופך אותן לנלמדות ותלויות תרבות (למשל- אינסטינקט האימהות שלא קיים בכל התרבויות).
2. הגישה האינסטינקטואלית לא אפשרה הסבר סיבתי (קשר בין גירוי לתוצאה- הגירוי מנבא תוצאה). ההסבר האינסטינקטואלי הוא מעגלי כי האינסטינקט הוא גורם היפותטי שהרי הוא לא נראה וא"א לומר שאינסטינקט מנבא התנהגות.

2. הצורך החברתי- האדם, יותר מכל שאר היצורים, זקוק לחברה ולשייכות ולכן הוא זקוק לסוציאליזציה חברתית. כך למשל בתיאורית הצרכים של מאסלו שאחד המרכיבים בה הוא השייכות החברתית.
3. תקופת תלות ארוכה- אצל בנ"א התינוק תלוי רגשית בהוריו (הסוכנים) זמן רב מאוד ותלות זאת מאפשרת קשר של השפעה ולמידה.
4. יכולות למידה- לאדם, יותר מאשר לשאר היצורים יכולות למידה מפותחות (קליטה, תפיסה, זיכרון) שמאפשרות את הלמידה שעומדת במרכז תהליך החיברות.
5. תקשורת- שפת האדם מאפשרת העברת מסרים מורכבים ומדוייקים הרבה מעבר למסרים הלא- מילוליים הקיימים אצל יצורים אחרים.

איך מתרחש תהליך הסוציאליזציה:

ישנן שתי דרכים בהם מתרחש התהליך:

1. השפעה חברתית. 2. למידה חברתית.

1. השפעה חברתית:

הגדרתה של השפעה חברתית היא שינוי חברתי- התנהגותי של הזולת.

טענת החוקרים היא שבבסיסה של השפעה חברתית עומד בסיס כח. הגדרתו של בסיס כח היא פוטנציאל השפעה. לא כל בעל פוטנציאל השפעה אכן משפיע, אך בכדי שתתרחש השפעה צריך שיהיה בסיס כח להשפעה שכזאת. ריבן דיבר על 5 בסיסים ונוספו להם אח"כ שניים נוספים:

בסיסי הכוח:

1. שכר: השכר צריך להיות רלוונטי בעניו של המקבל, הוא צריך לספק צורך כלשהו ולהוות תגמול הולם. החיסרון הוא שההשפעה נעלמת כאשר השכר נגמר, מה עוד שניתן גם להתרגל אליו, מה שיפחית את השפעתו אם לא יהיה מעבר לתגמל אחר.
2. איום\ עונש: השפעה יעילה שמבוססת על אווירה לא נעימה, תחושת ניכור שתגרום לרצון להפסקת האינטראקציה. עונש יעיל הוא ברור, מהיר וצריך שיעניש באמת את המושפע. העונש צריך להיות עקבי ויש להיזהר שלא ייצור תחושות אנטי.
3. זיקה: אדם שיש לו איזשהו מאפיין שהופך אותו לאטרקטיבי בעיני האחר כך שהאדם האחר מפתח זיקה כלפיו. לדוג', כריזמה: כוח שיש לאנשים מסוימים שגורם לאנשים אחרים להיסחף אחריהם. דוגמא נוספת היא יופי.בד"כ אנשים אוהבים אנשים אסטטיים יותר מאנשים שהם לא.
4. מומחיות: המומחה משפיע עלינו, אפילו אם בבסיס כח אחר הוא חלש (רופא מכוער ולא כריזמטי). אפקט גלישה-מצב בו מומחה בתחום אחד משפיע עלינו גם בתחום אחר (דעות פוליטיות של פרופ' לכימיה).

איבוד כוחו של המומחה: א. כאשר מגיע מומחה גדול ממנו. ב. כאשר לא יהיה מעודכן.

איך משיגים מומחיות? א. השכלה. ב. ניסיון.

5. סמכות: בעל תפקיד חברתי שהסביבה העניקה לו כח השפעה (מורה, מפקד,שוטר).

ההבדל בין סמכות לענישה: אדם בעל סמכות יכול להעניש, אך לא כל מעניש הוא בעל סמכות. יתרונו של הסמכותי ביכולתו להשפיע גם ללא עונש. עפ"י הפרדיגמה הפונקציונאליסטית החברה מחולקת לסמכויות מתוך הרצון של שותפיה לסדר ולכן בנ"א יענו לסמכות מתוך רצון לסדר חברתי.

6. אינפורמציה: מידע שנרכש בעקבות חשיפה למצב מסויים. כוח זה הינו ארעי והוא רלוונטי כל עוד הידע רלוונטי.

ההבדל בין מומחיות לאינפורמציה: מומחיות היא ידע שנרכש בעקבות השכלה או ניסיון. אינפורמציה היא כח שטחי שנרכש בעקב' ראייה. אינפורמציה היא דבר נזיל ולכן הרבה אנשים שכוחם מתבסס על אינפורמציה לא ירצו לתת אותה, שהרי הם יאבדו את כוחם, בניגוד למומחה שגם אם היא ימסור מידע, יישאר בעמדת משפיע (עד ראיה בבית משפט כוח השפעתו תלוי מצב ספציפי).

7. חולשה: השפעה רגשית כתוצר של גילוי חולשה. בד"כ גילוי החולשה מעורר רחמים וע"י כך החלש משפיע בדרכו על הרחמנים. במובן זה דומה בסיס כח זה לכח הזיקה שגם הוא בנוי על התעוררות של רגשות, ההבדל נעוץ באופי הרגשות המתעוררים.

סוגים של השפעה חברתית (קלמן):

1. הסכמה\ התרצות- תהליך סוציאליזציה קצר טווח ושטחי המופעלים בו בסיסי כח כשכר ו\ או עונש. מהותו היא הסכמה של המושפע לבצע פעולה מסוימת, כאשר ברגע שבסיס הכוח יעלם ההשפעה תעלם. זאת כמובן בשל העובדה שהסכמתו של המושפע נובעת רק מרצונו להימנע מעונש או לקבל שכר. סוג זה אינו יעיל גם עבור המשפיע מאחר והוא יאלץ לתת תגמולים כל הזמן ולהיות נוכח בכדי שתהיה אפקטיביות להשפעתו.
2. הזדהות- השפעה המונעת מיסודו של כח הזיקה. הזיקה שמתעוררת בנו למשפיע מסוים גוררת אותנו להיות מושפעים ממנו, לאמץ ולהזדהות עם מסריו. ההשפעה תתרחש כל עוד המשפיע אטרקטיבי עבורנו. במקרים מסוימים, השפעה זאת נעשית ללא מודעותו של המשפיע (הערצת מפורסמים למשל).
3. הפנמה- ההשפעה היעילה ביותר. מצב בו המסר המושפע מופנם אל האדם המושפע והופך לחלק מחייו עד שאין צורך באינטראקציה כלשהי עם סוכן ההשפעה.

להשפעה זו שני שלבים: א. קבלת המסר המשפיע ממומחה. ב. בדיקת המסר אל מול המציאות והצלחתו- מה שיגרום להפנמה שלא תדרוש את המומחה.

2. למידה חברתית:

לפי תיאוריה זו הסוציאליזציה כרוכה בלמידה והיא אינה תוצר של בשילה טבעית בלבד.

קיימים שלושה סוגי למידה:

1. התניה קלאסית (פבלוב)- למידה שנעשית ע"י צימוד בין גירוי לתגובה (הניסוי עם הכלב. צימוד בין האור והמזון גרם להפרשת ריר מאור).
2. התניה אופרנטית- צורכת את האדם לביצוע אופרציה (פעולה) ולכן נקראת כך. הלמידה נעשית בעקבות חיזוקים הניתנים על ביצוע הפעולה. 3 סוגי חיזוקים: חיובי (גירוי נעים המגביר פעולה). שלילי (הפסקת גירוי לא נעים המגביר פעולה) ועונש (גירוי לא נעים המפסיק פעולה).
3. למידת חיקוי- מתרחשת בעת צפייה במודל.

ענישה ופיקוח חברתי:

מעגלים חברתיים רבים משתמשים בכל מיני סוגי ענישה בכדי לקדם סוציאליזציה. המעגלים הם: החיצוני ביותר הוא החוק והסדר. אחריו- מידות טובות, נורמות תרבותיות, אח"כ אתיקה ואח"כ חברים ובסוף המשפחה. העונשים והסנקציות יכולים להיות: עונשים פיזיים, כלכליים, נידוי, להג, רכילות, מניעת תשומת לב וכו'.

הבנת תהליך החיברות (משוניס, עמ' 123)

זיגמונד פרויד- יסודות האישיות:

פרויד טען שביסודו של האדם עומדים שני דחפים בסיסיים: כח החיים וכח המוות, הארוס והתנטוס. שני הכוחות הללו הם מקור למתחים בנפשו של האדם. מעבר לכך העמיד פרויד דגם אישיותי הכולל שלושה חלקים: האיד, הספר אגו והאגו.

האיד הוא מקור הדחפים הבלתי מודעים של האדם הדורשים סיפוק מידי. כאשר תינוק נולד האיד הוא החלק הפעיל בו והוא דורש סיפוק מיידי.

האגו נוצר בעקבות התנגשות האיד עם המציאות החיצונית המחייבת ויסות של הדחפים. מטרת האגו היא ליישב בין הדחפים לתביעות החברה.

הסופר אגו הוא חותמה של התרבות על האישיות. הוא כולל את הנורמות התרבותיים שהופנמו במצפונו של האדם ומגדיר גבולות מוסריים.

הציור שמצייר פרויד הוא של מצב בו קיים קונפליקט מתמיד בין הדחפים לצווי החברה ובניהם מנסה האגו ליישב את הקונפליקט ע"י רשת של מנגנונים (עידון למשל). במובן זה, החברה גורמת לאדם להפנים צווים תרבותיים ומחייבת אותו להדחיק את דחפיו או לנתבם בדרכים מקובלות..

מנק' מבט סוציולוגית תרמה גישתו של פרויד להבנת החשיבות של החברה כמשפיעה על היחיד ע"י הפנמת הנורמות שלה ועל השפעת חוויות הילדות על תהליך החיברות.

ז'אן פיאז'ה- התפתחות ההכרה:

פיאז'ה חקר את ההכרה (החשיבה וההבנה) האנושית. הוא צייר ארבעה שלבים בהתפתחות חשיבה:

1. סנסורי- מוטורי (0-2): הכרת העולם רק באמצעות חושים. ישנו חיקוי חברתי ואין הבנת סמלים.
2. טרום אופרציונלי (2-6): שימוש בשפה וסמלים. קיים שימוש בדמיון. התפיסה מוגבלת לתיאור המוכר והנראה, אך אין יכולת הפשטה. יש ראייה אגוצנטרית ואין יכולת לקביעות אובייקט (מה שלא נראה לא קיים).
3. אופרציות קונקרטיות (7-11): התפתחות ראיית קשרים סיבתיים, השתפרות יכולת הבנת המציאות ויכולת ההשפעה על הסביבה. יכולת שימוש ביותר מסמל אחד ויכולת להיכנס לנעלים של זולת.
4. אופרציות פורמאליות (12+): יכולת לחשיבה מופשטת וביקורתית. יכולת הבנה של מטאפורות ושימוש רב בחשיבה עקרונית.

חשיבות התיאוריה בכך שהיא מאפשרת ניבוי של תהליך "הכרת העולם" כתוצאה מהתבגרות ביולוגית וחשיפה חברתית. ישנה ביקורת על כך ששלבי ההתפתחות לא קיימים בחברות מסורתיות, בהם החשיפה לחשיבה גבוהה קיימת פחות.

לורנס קוהלברג- התפתחות מוסרית:

קוהלברג תיאר התפתחות מוסרית (שיפוט מצב כטוב או רע) לאור השלבים של פיאז'ה.

1. טרום קונבנציונאלי (סנסורי מוטורי): טוב= משרת את צרכי\ נעים לי.
2. קונבנציונאלי (אופרציות פורמאליות): טוב ורע מוגדים עפ"י ציפיות הורים ונורמות תרבות. השיפוט המוסרי מתחשב גם בכוונה ולא רק במעשה.
3. פוסט- קונבנציונאלי: בחינת המוסר לאור עקרונות פילוסופיים של מוסר וצדק.

ביקורת: לא מתאים לכל החברות ונעשה במחקר על גברים בלבד.

קרול גיליגן- השפעת הג'נדר:

גיליגן חקרה את השפעת המגדר על השיפוט המוסרי ומסקנותיה היו שנערים ונערות שופטים שאלות מוסריות מנק' מבט שונה. נערים שופטים מנק' מבט של צדק המבוסס על עקרונות מוגדרים של טוב ורע. נשים שמות דגש על דאגה ואחריות ועל יחסים בינאישיים. נערים רואים גניבה כדבר פסול מאחר והיא פוגעת בעקרונות הצדק. נערות יתעניינו במניעי הגנב ויהיו סלחניות אם עשה זאת כדי לעזור לאדם אחר.

גיליגן מסבירה אבולוציונית את ההבדל בכך שחיי גברים במקום עבודתם התנהלו עפ"י חוקים טוטאליים בעוד חיי הנשים בבית התבססו יותר על יחסים אישיים.

ג'ורג' הרברט מיד- העצמי החברתי:

התיאורטיקן המשמעותי ביותר בחקר החיברות ואבי הביהביוריזם החברתי¹. חקר את השפעת הסביבה על ה"עצמי" (self), שהוגדר כ: מימד של האישיות המורכב מן המודעות העצמית והדימוי העצמי של הפרט.

שלבי הקשר בין העצמי לסביבה:

1. עצמי כמתהווה מהתנסות חברתית: לדעתו, התפתחות האישיות אינה מעוצבת ע"י דחפים ביולוגים (פרויד) או התבגרות ביולוגית (פיאז'ה). לדעתו, העצמי מתפתח רק מתוך התנסות חברתית ובהעדרה, הגוף יתפתח אך העצמי לא.
2. התנסות חברתית כחליפין של סמלים: מעשי האדם יוצרים משמעויות והאדם מפרש את המעשה לאור משמעויות אלה. האדם לא מגיב למעשה מסוים (כמו הכלב למשל), אלא לכוונה העומדת מאחורי אותו מעשה.
3. נטילת תפקידו של האחר- כל אינטראקציה חברתית מחייבת הכנסות דמיונית לנעליו של הזולת. יכולת זו מאפשר ניבוי של התגובה לפעולה, אפילו טרם ביצענו אותה. כך אנו מבינים גם את כוונת זולתנו, ע"י ראייה דמיונית את המצב כפי שהזולת רואה אותו.

"האני במראה": מונח שתבע צ'רלס הורטון קולי שמשמעותו הוא דימויו העצמי של האדם המבוסס על האופן בו הוא מאמין שאחרים רואים אותו. דמותנו העצמית היא במידה רבה נגזרת של מה שאנחנו חושבים שאחרים חושבים עלינו.

חלוקה בין ה- I ל- Me: מיד חילק את הפעולה האנושית לשני רכיבים:

ה- I: המרכיב הסובייקטיבי היוצר את הפעולה. זהו המרכיב הספונטאני היוזם את הפעולה.

ה- Me: המרכיב האובייקטיבי הבוחן את הפעולה מנק' מבטו של האחר.

לכן, ראה מיד את הפעילות האנושית כתרכובת של פעילות ספונטאנית- סובייקטיבית המכוונת ע"י האופן האובייקטיבי בו החברה רואה אותנו.

התפתחות העצמי: העצמי מתפתח ע"י האופן בו אנו לומדים ליטול את תפקידו של האחר.

פעוטות הם חסרי עצמי, הם מגיבים לזולת ע"י חיקוי ללא הבנת כוונות וסמלים. הם אינם מסוגלים ליטול את תפקידו של האחר.

ילדים משחקים בהתחלה במשחקים פשוטים (משחקי תפקידים של המוכרים להם- הורים למשל). הם מצליחים לראות את העולם מנק' ראותם, אך עדיין מדובר בנטילת תפקידו של אדם אחד במצב אחד.

במשחקים מורכבים יותר (כדורגל למשל), הילדים כבר מראים יכולת לנטילת תפקידים של אחרים רבים בזמן אחד.

השלב הגבוה נקרא "האחר המוכלל"- משמעותו, יכולת לשילוב נורמות וערכים תרבותיים נפוצים המשמשים אותנו כאמות מידה להערכה עצמית (נטילת תפקיד של אחרים רבים במצבים רבים).

ביקורת: א. הקצין את השפעת החברה על האדם ושלילת גורמים נוספים.

ב. היחסים בין ה- I וה- Me לבין האיד והסופר אגו (ההבדל הוא שפרויד ראה קונפליקט בניהם ומיד ראה יחסי גומלין).

סוכני החיברות (משוניס, 130):

• המשפחה: הסוכן החשוב ביותר. מספקת צרכים, מנחילה ערכים, עמדות ודעות קדומות לגבי עצמם והסביבה. החיברות יכולה להיות לא מודעת והיא משפיעה על האופן בו יראו הילדים את העולם. המרכיב החשוב בהתפתחות החברתית של הילד הוא תשומת הלב מהוריו (מגע, גירוי מילולי והיענות). המשפחה גם מגדירה את המשבצת החברתית של הילד (מוצא, דת, גזע, מעמד)
• בית ספר: ביה"ס מפגיש את הילד עם השונה ממנו ומלמד אותו את המשמעות של גזעו ומינו. ילדים קולטים בבי"ס מסרים בלתי רשמיים מאופי המשחקים (תחרותיות) וסיפורים המעלים ערכים מסוימים ולא אחרים. בי"ס הוא המפגש עם כללים נוקשים ועם מערכת המחפשת את תיפקודו ולא את מי הוא. ביה"ס גם נוטע את גישתם לג'נדר (איפה משחקים הבנים ואיפה הבנות).
• קב' השווים: קב' חברתית שחבריה בני אותו גיל ואותה עמדה חברתית והם שותפים לאותו אינטרס. הקב' מאפשרת שחרור מהשגחת מבוגרים, היא מאפשרת פיתוח זהות אישית נפרדת ועשיית מעשים שאסורים בעיני ההורים. בגיל ההתבגרות מרככת ההזדהות של הפרט על קב' השווים את החרדה מההינתקות מהמשפחה. השפעת הקב' על חבריה היא בד"כ קצרת טווח, אך בד"כ ההורים ממשיכים לכוון את המטרות ארוכות הטווח. ישנו מצב גם של שאיפה להצטרף לקבוצה מסוימת. שאיפה זו כורכת "חיברות מטרים"- לימוד חברתי שתכליתו השגת עמדה מיוחלת.
• תקשורת המונים: אמצעים לשיגור מסרים לקהל עצום. לאמצעי התקשורת משמעות עצומה בתהליך החיברות בשל היותם כ"כ פופולאריים. הבעייתיות מתחילה בתכנים ומסרים המוצגים בהם.

חיברות ומסלול החיים (משוניס, 135):

ילדות:

• עבודת ילדים משוללת ברוב חברות העולם, אך הדבר תלוי תרבות ויש חברות שזה יותר מקובל בהם (בעיקר חברות עניות בהם קשה לפתור כל כח עבודה מהחובה לעבוד).
• ישנם חוקרים הטוענים שהילדים היום "נטולי ילדות" מאחר והם חשופים לכל צרות העולם (גירושין, מין, אלכוהול) וצריכים יותר ויותר להתמודד עם צרות העולם. המתנגדים מסבים את תשומת הלב לכך שאין בכך שינוי דרמטי, אלא התעלמות ממצב ילדי השכבות הנמוכות שם תמיד התמודדו עם עולם המבוגרים.

התבגרות:

• במהלך תקופה זו רוכשים הצעירים מידה של עצמאות ומיומנויות הדרושות לחייהם כמבוגרים.
• למרות התפיסה שלנו, שסערת ההתבגרות היא תלויה בשינויים פיזיולוגיים מחקר באיי- סמואה גילה ששם ההתבגרות אינה כרוכה בקשיים של ממש ועוברת על מי מנוחות. הסיבה להבדל הוא הגדרת הילדות והבגרות כמנוגדות זה לזה, מה שהופך את המעבר לקשה יותר.
• חווית ההתבגרות משתנה גם עפ"י רקע חברתי (לדוג'- בעלי האמצעים הולכים ללמוד באוניברסיטה ומאריכים את שנות ההתבגרות לעומת חסרי האמצעים שנכנסים לשוק העבודה ולעולם המבוגרים בגיל צעיר הרבה יותר).

בגרות:

• שני מאפיינים עיקריים לתקופה זו: א. התק' בה מתרחשים מרבית הישגי החיים. ב. תקופה של התבוננות מפוכחת על העבר ועל חלומות נעורים שלא יתגשמו לעולם.
• בגרות מוקדמת: תקופה של מאמץ להשגת מטרות שנקבעו עוד קודם בחיים, השתחררות מהתלות ההורית וניהול חיים עצמי, חיים עם תמרון של קדימויות מנוגדות (בן זוג, ילדים, עבודה, הורים וכו')
• גיל הביניים: מתחילה תובנה ששינוי משמעותי בנסיבות החיים כנראה קלוש, בחינה של מה שעלה בידם להשיג לאור הציפיות, בריאות תקינה היא כבר לא דבר ברור מאליו. חייהם של נשים משתנים בעקבות גדילת הילדים וטרדת הבעל ולכן נשים רבות פותחות קריירה שנייה, מתחילים גם להתמודד עם שינויים במראה חיצוני.

זקנה:

• בחברות מסוימות לזקנה יש יוקרה רבה ומופקדים אצלם נכנסים רבים. בחברה המתועשת דברים מיושנים הופכים לחסרי ערך והצעירים הם הבולטים, מה שלא יחזיק מעמד הרבה זמן עקב שיעור הזקנים הגדל באוכלוסיה.
• תקופה זו כורכת שינוי בדפוסי חיים, עזיבת תפקידים ומציאת מנהגים אחרים.

מוות:

• ההתמודדות עם המוות כרוכה בחמישה שלבי הסתגלות: 1. הכחשה- התעלמות מודאותו של המוות. 2. זעם- האדם רואה את המוות כחוסר צדק. 3. מיקוח- תקווה שהמוות אינו הכרחי. 4. כניעה- מלווה בדיכאון נפשי. 5. השלמה- השתחררות מפחדים והניסיון למצות את אשר ניתן.
• החברה שלנו מתחילה להתייחס למוות באופן פתוח יותר עם גדילת אחוז הקשישים. התופעה מתאפיינת בשיחות על מוות, דאגה להיבטים משפטיים ועוד.

מבט כללי על מסלול החיים:

- שתי מסקנות עיקריות:

1. בכל שלב בכל חברה ישנם בעיות ושינויים המחייבים התחדשות והשתנות.
2. התפתחות השלבים קשורה לתהליכים ביולוגיים אך מושפעת במידה רבה מאפיוני החברה.

• חוויות של בני אדם קשורים לעיתוי ההיסטורי בו נולדו (="קוהורטה")

"חיברות מחדש"- ארגונים כוללניים (משוניס, 140+ הלימוד בכיתה):

הארגון הכוללני הוא מסגרת שבה אנשים מבודדים מהעולם החיצוני וחייהם מוכתבים ע"י סגל מנהלי (בתי סוהר, בי"ח לחולי נפש). בנוסף, אלמנטים של ארגון כוללני קיימים בכל מוסד שיש בו אנשים רבים, שהרי קשה לארגן קבוצה גדולה ללא אלמנטים כוללניים.

שלוש תכונות של ארגונים כוללניים (מתוך משוניס):

1. אנשי הסגל מפקחים על כל תחומי החיים היומיומיים של החוסים (אכילה, לינה, עבודה).
2. קיימת שיטה נוקשה המקצה תנאי מזון, לינה ופעילות אחידים.
3. כל פרט ופרט בשגרת יומו של החוסה מוכתב לו מלמעלה.

מאפיינים של ארגונים כוללניים (מתוך החומר שנלמד בכיתה):

1. הפרדה לא חדירה בין הסגל לחוסים (למרות שיש ארגונים חדירים יותר)- כמו הצבא שם חייל הופך לסגל ובכנסייה שם פרח כמורה הופך לכומר.
2. בידוד פיזי והעברת מידע אסורה.
3. ישנה מסה של אנשים שבאים בחיכוך תמידי זה עם זה.
4. ישנה רוטינה יומית שתפקידה הוא טיפול באותה מסות של אנשים. הרוטינה יוצרת סדר נוקשה שמקל על הטיפול במסת האנשים.
5. בסיס הכוח הדומיננטי בארגונים כאלה זה כפייה וענישה ובמצב כזה ישנם יחסי ניכור בין החוסים לסגל ודפוסי החשיבה הם סטריאוטיפיים, סכימה קוגניטיבית מוכללת. הסגל בד"כ חושב על החוסים באופן שלילי והחוסים רואים את הסגל כגאוותנים.
6. מתפתח סלנג- ראה צבא ובתי סוהר. סלנג שנוצר ע"י חוסים מאומץ גם ע"י הסגל.
7. טקסי השפלה- בארגונים שכאלה מתקיים תהליך של דה- אינדיבידואיציה= ביטול הייחודיות. נגיעה במנגנונים אינטימיים (חיפוש גופני), נטילת חפצים אישים גם היא נוטלת ייחודיות. יש ארגונים בהם החוסה מקבל את החפצים כשהוא יוצא מהארגון ויש ארגונים שהוא מקבל אותם כשהוא פורש מרצון או לאחר זמן אחר. הגילוח של האסירים והחיילים שהוא נעשה מטעמי היגיינה הוא גם השפלה כי פולשים לגופו. אין התנהלות שלא צופים בה, ישנה פלישה למרחבים האישיים. ההשפלה הופכת לנראית לעין ע"י טקסים ארגוניים שנקראים טקסי השפלה. הרבה פעמים מבצעי הטקסים הם החוסים בעצמם שיוצרים היררכיה בתוכם. ישנם טקסים אחרים כמו מסדרי בוקר, תפילות, טקסי דגל.

מרטום טוען שלכל טקס חברתי יש פונקציה גלויה וסמויה. הגלויה היא הבעת סולידריות, אבל הסמויה והעיקרית היא בכדי לתת פונקציה של פורקן

חמישה טיפוסים של ארגונים כוללניים:

1. ארגונים לחסרי ישע- לא ארגון קלאסי. למשל, בתי אבות, בתי יתומים. מוסדות סגורים וכוללניים שמרכזים חסרי ישע שאינם מסוכנים.
2. ארגונים שמאכלסים אנשים המהווים סכנה מכוונת לחברה- בתי סוהר למשל.
3. ארגונים שמאכלסים אנשים שיש בהם פוטנציאל לפגיעה לא מכוונת בחברה- חולי נפש למשל, חולים במחלות חשוכות מרפא שפעם היו מתאשפזים במקום טוטאלי.
4. ארגונים שנוסדו לצורך קידום מטלה טכנית מסוימת- צבא, מחנות עבודה, אוניות סוחר, פנימיות ובייחוד צבאיות.
5. ארגונים שאנשים נכנסים אליהם מרצון (ערכי, דתי)- מנזרים, כתות. יחידות צבא מובחרות.

"חיברות מחדש" (גופמן):

הגדרה: שינוי יסודי של אישיות החוסה ע"י פיקוח מכוון על סביבתו.

להבדיל מסוציאליזציה רגילה המתרחשת בשלבים מדורגים סוציאליזציה זו מחייבת שכחה של כל הסטאטוסים הקודמים וחיברות מחדש לארגון הכוללני. בעזרת בידוד מהעולם החיצון, המאפיין את הארגונים הללו, מתאפשרת השפעה בלתי הפיכה על החוסה וכניעה מידית.

שני שלבים בתהליך החיברות:

1. שבירת זהות- אנשי הסגל מנסים לשבור את עצמאותו וזהותו של השוכן החדש (חילול, ביזוי, השפלה ודריסת העצמי). מסירת חפצים, תלבושת ותספורת אחידה, קבלת מספר, איבוד זכות פרטיות וכו'.
2. בניית זהות חדשה- ניווט התנהגות ע"י שכר ועונש.

סוציולוגיה לתפקידי המינים:

ההנחה היא שמאפייני המינים ותפקידיהם, נגזרים (מעבר לסיבות ביולוגיות ואבולוציוניות) מסיבות חברתיות וכרוכים בתהליך סוציאליזציה לתפקידי המינים (הקובע גם הבדלים בניהם).

• סוציאליזציה מקדימה לתפקידי המין: ההתייחסות השונה לתינוק (צבע החדר, העגלה). ההורים מתקשרים אל התינוק באופן שונה.
• סוציאליזציה לעולם העבודה: ב- 40 השנים האחרונות, בעקבות חוסר בכוח עובד חל מהפך ונשים רבות יצאו לעבודה. יש לכך סיבות נוספות:

1. רכישת השכלה-בכל העולם המערבי נשים רוכשות השכלה. בחברה הישראלית נשים שמצויות בשוק העבודה, רמת ההשכלה שלהן גבוהה יותר מרמת הגברים. נשים שרוחשות הון אנושי, נראה אותן בשוק העבודה ושומרות על רצף תעסוקתי כמו הגברים.

2. טכנולוגיה רפואית- הגלולה איפשרה לנשים לשלוט על ההריון והלידות.
3. עבודה מהבית- המהפכה הטכנולוגית. המחשוב והטכנולוגיה שמאפשר את זה.
4. גורמים ערכיים-אם בעבר הלא רחוק נשים מיצו את עצמן בגלל האמהות, כיום נשים רוצות לעבוד לא רק כאמצעי לפרנסה אלא גם כאמצעי למימוש עצמי.

ישנו תהליך של דה-סגרגציה מקצועית- ביטול הפרדה מקצועית בין המינים.

למרות זאת, עדיין נראה שטחים נרחבים שנותרה בהם השפעה מגדרית (עו"ד פליליים, רופאים כירורגיים). לפי גישת הפונקציונאליסטית זה מקל על התארגנות התעסוקה. לפי גישת הקונפליקט, הגברים עדיין שולטים על הנשים ומעמידים בפניהם תקרות זכוכית.

• סוציאליזציה לתקשורת בין- אישית: הטענה היא שישנה שפה גברית ושפה נשית המותאמת למאפייני העיסוק. למשל, שפה נשית היא צבעונית, דרמאטית, מרובת שאלות (אינטונאציה של שאלה, שאלות נספחות), שפה תקינה יותר, נשים מתנצלות יותר ומדברות על ילדים. שפה גברית היא היררכית, עניינית, ללא שאלות רבות, גסה, מדברים על עבודה וכסף. גם הקול שונה (אינטונאציה גבוהה לנשים מתאימה לסטריאוטיפ הרך שלהם).
• סוציאליזציה לתקשורת שאינה מילולית: הישרת מבט- בני מין מאריכים מבט בבני מינם. במרחב פתוח גברים יותר מישירים מבט (גברים הם יוזמי אינטראקציה ולכן יכולים להרשות לעצמם), אבל במרחב סגור נשים יותר (בגלל שהן מפתחות אינטימיות). חיוך- נשים מחייכות יותר (בעיקר חיוך של נינוחות ושלום). התנהלות מרחבית- הישיבה שונה, נשים עדינות יותר, הולכות בצורה סימטרית יותר. גברים יושבים בצורה מרווחת יותר (מאפיין שליטה).

תרבות (משוניס 58-90)

הסוציאליזציה מביאה לרכישת תרבות.

מהי תרבות?

כל מה שהוא לא טבע הוא תרבות. תרבות היא מסכת מורכבת של ערכים, נורמות, התנהגויות, עצמים חומריים ואמונות משותפת שמועברת מדור לדור.

תרבות בלתי חומרית- עולם ערטילאי של רעיונות שנבנו ע"י אנשים מתוך החברה (אלטרואיזם, זן וכדומה).

תרבות חומרית- עצמים מוחשיים שנוצרו ע"י אנשים הנמנים עם החברה (מתותח ועד רוכסן).

התרבות והאינטליגנציה האנושית:

היקום בן 15 מיליארד שנים. כוכב הלכת שלנו בן 4.5 מיליארד שנים. לפני כ- 3.5 מיליארד שנים הוכחדו הדינוזאורים ורק לפני 65 מיליון שנה התרחשה תפנית והופיעו הפרימטים שהיו בעלי אינטליגנציה המבוססת על מח. רק לפני 40 אלף שנה הופיעו יצורים הנראים פחות או יותר כמונו, אך ציביליזציה המבוססת על התמחות מקצועית וישובי קבע החלה רק לפני 12,000 שנה בערך בעיראק ובמצרים. התרבות המודרנית והעולם המתועש הוא רק בן 300 שנה וכיום מוגדרת תקופתנו כתקופה הפוסט- מודרנית.

התפתחותה של התרבות היא סיפור הדחיקה של הדחפים הביולוגיים והשימוש בשכל לצורך עיצוב הסביבה לאור הצרכים.

תרבות, אומה וחברה:

תרבות- אורח חיים משותף (אלף כיום, מעל 5000 התקיימו בעבר).

אומה- ישות פוליטית, טריטוריה עם גבולות מוגדרים (191 אומות בעולם).

חברה- אינטראקציה מאורגנת של פרטים בתוך אומה או בגבולות אחרים.

ארה"ב לדוג' היא אומה וחברה רב תרבותית.

מרכיבי התרבות:

תיאור התרבות נעשה בעזרת פירמידה המתארת מספר שכבות היררכיות. לשלב הבסיסי אין נראות במציאות והוא זוהה רק בתיאוריות המחקריות. השלבים אח"כ נראים במציאות.

השלב הבסיסי הוא: אורינטציות בסיסיות. אחריו: נורמות, תקשורת בין אישית, טקסים, סמלים, אומנות וכו'. במצב תקין ישנו רצף וכל שכבה נובעת מקודמתה. ישנם מצבים של "השהייה תרבותית", בהם רובד אחד מתקדם ללא התאמה לרבדים אחרים (למשל ההתקדמות הטכנולוגית שמאפשרת קידוד גנטי ומול זה העולם הערכי שלנו שלא הולם את זה).

• שלב האוריינטציות הבסיסיות: יחס התרבות לסוגיות משמעותיות, כמו: היחס לזמן, לטבע, לאדם, טיפוס אישיות ויחסים חברתיים מוערכים וכו'. למשל, ביחס לשאלת היחס בין הטבע לאדם, בתרבויות מסורתיות הטבע הוא מעל האדם ויש לסגוד לו. בתרבות המערבית האדם חושב שהוא מעל הטבע. ביחס לשאלת הזמן, אנו רואים תרבויות שמתייחסות לעבר (מסורתיות), תרבויות שמתייחסות לעתיד (המערבית) ותרבויות שמתייחסות להווה ("אכול ושתה..."). ביחס לטיפוס האישיות המועדף אנו מזהים חלוקה בין Type A ל- Type B. הראשון, איש העולם המערבי, לחוץ, ממהר, תחרותי והישגי. הוא שתלטן ואינו מתייחס לסביבה. השני, אישיות רגועה ונינוחה, עושה מה שהיא אוהבת ונהנית מהחיים. לגבי צורת היחסים הבינאישיים אנו מדברים על "גימנשפט" שהם יחסי תמיכה וסולידריות, עם הרבה רגש ומשפחתיות ומנגד, יחסי "גיזלשפט" שהם יחסים אינסטרומנטאליים למטרה של קידום אינטרסים. ניתן גם לבנות אשכולות של אוריינטציות מתאימות, למשל: תרבות הממוקדת בזמן עבר תאופיין ביחסים של האדם מתחת לטבע ובגימנשפט.
• שלב ערכים ואמונות: ערכים הם: אמות מידה שהתרבות מגדירה ובאמצעותן שופטים את הטוב, הרצוי והיפה והם מהוות הנחיות כלליות בחיינו החברתיים (למשל, "והדרת פני זקן" או הקידמה כערך מודרני"). אמונות הם טענות מוגדרות וממשיות שאנשים רואים כנכונות. ערכים משפיעים על תפיסת הסביבה ועיצוב האישיות.

ערכי מפתח של התרבות האמריקאית:

1. שיויון הזדמנויות- החברה מעניקה לכל אדם הזדמנות להתקדם, השוני בהצלחה נובע משוני בכישרון (לא מדובר בשיויון תנאים!)
2. הישגיות והצלחה- עידוד תחרותיות והישגיות. ההצלחה משקפת הצטיינות בתחום מסויים והאדם מוכתר כ"מצליחן".
3. נוחות חומרית- המצליחן מרוויח הרבה כסף ונהנה ממנו. ישנה מטרה להתעשרות.
4. חריצות ועבודה- קיימת יוקרה "לאנשי מעשה" והתרבות מעדיפה מעשים על הגיגים. ישנה אמונה במעשים וחוסר השלמה עם הגורל (ויש בוז כלפי תרבויות שכאלה).
5. מעשיות ויעילות- עדיף לעשות מלחלום, וישנו ערך בעשייה המניבה רווחים כספיים. ישנו אידיאל בפתרון בעיות במינימום מאמץ.
6. קידמה- ההווה טוב מן העבר (החדש ביותר= הטוב ביותר).
7. מדע- המדע כמשפר חיים. התייחסות רציונאלית לחיים ופחות רגשנית.
8. דמוקרטיה ויוזמה חופשית- לפרט זכויות רבות, ישנה זכות בחירה והכלכלה עונה על צרכיו של הפרט הבודד.
9. חירות- העדפת יוזמה אישית על קונפורמיות קולקטיבית. לפרט חובות כלפי זולתו, אך יש להעניק לו חירות מרבית להגשמת מטרות אישיות.
10. גזענות ועליונות קבוצתית- עדיין קיימת שיפוט עפ"י מעמד, גזע ומין. הם מתארים את עצמם כאומה של שווים, אך בפועל כמה מהם שווים יותר.

חוסר עקביות וקונפליקט בערכים:

ערכים אינם תמיד עקביים והם יכולים לעמוד בסתירה בניהם. לדוג', ברשימת ערכי ארה"ב סתירה בין הנטייה לאינדיבידואליזם והצורך לחיי קהילה ותרומה לה. כך גם בין ערך שיויון הזדמנויות אל מול הגזענות והעליונות הקבוצתית.

ניגודים אלו משקפים את הרב- גוניות של החברה ואת התחלפות המסורות הישנות בחדשות.

התוצאות של ניגודים אלו הם ניסיונות איזון מאולצים (לדוג', תמיכה בעיקרון השיויון, אך איסור על גיוס הומוסקסואלים) או התעלמות מהניגוד הקיים.

השפעת ערכים:

ניתן לראות השפעה של ערכים למשל במשחקים של ילדים. למשל, במשחק האמריקאי "המלך וההר" בו המנצח הוא מי שהגיע אל פסגת ההר ראשון והדף את ילדיו מוטבעים ערכי התחרות וההישגיות הקיימים בתרבות האמריקאית. כך אפשר גם להסתכל על גיבורי הספורט שהופכים לגיבורי תרבות.

• שלב הנורמות: התרגום ההתנהגותי של הערכים או הכללים והציפיות שהחברה מנחה באמצעותם את התנהגותם של חבריה. נורמות יכולים להיות כללי "עשה" או כללי "לא תעשה". נורמות יכולות להיות ברמה בינאישית הוא לאומית, ישנם גם נורמות הנובעים מחוקי מדינה אך לא תמיד הם ישקפו את התרבות המקומית.

Folkways ו mores:

סאמנר הבחין בין שני סוגי נורמות: 1. Mores הם כללי מוסר (הבחנה בין טוב לרע), אמות מידה של החברה להתנהגות מוסרית. מדובר על נורמות חיוניות לחברה, שהחברה רואה בהם רגישות גדולה. הסנקציה על הפרת נורמות מסוג זה תהיה גדולה (יחסי מין בין הורים לילדים, חוסר צניעות בחברה החרדית). 2. Folkways הם מנהגים עממיים (הבחנה בין מנומס לגס), מנהגים חברתיים המשמשים לאינטראקציה שגרתית. מנהגים אלו חשובים פחות מקודמם, ויש יותר סלחנות כלפיהם (קוד לבוש ונימוסים אחרים למשל).

דוג': נורמות בחיי משפחה (עפ"י משוניס, 450-457):

ניתן להסתכל על המשפחה כסוג של קב' חברתית, אך אנו נבחן אותה כמוסד חברתי.

מוסד חברתי- קובץ נורמות שמסדיר התנהגות בתחום חיים מסוים (מוסד פוליטי, אקדמי וכו').

המשפחה מוגדרת כמוסד חברתי המאגד יחידים לקבוצות לשם הולדת ילדים וגידולם. ההשתייכות לקבוצה מושתת על שארות שהיא קשר חברתי המבוסס על קרבת דם, נישואין או אימוץ המאגד אנשים למשפחות.

היחידה המשפחתית היא קבוצה חברתית של שני אנשים או יותר הקשורים בקרבת דם, נישואין או אימוץ וחיים בד"כ יחד. המשפחה אליה נולד הילד מוגדרת כמשפחת המוצא ואילו בבגרות המשפחה שיקים תיקרא משפחת הולדה.

המשפחות מבוססות על נישואין שהוא קשר בעל תוקף משפטי שמצפים שיחזיק מעמד, הוא כולל שיתוף פעולה כלכלית ומסגרת נורמטיבית לפעילות מינית ולהולדת ילדים.

כיום, ישנם הרבה מחלוקות על הגדרת היחידה המשפחתית ויש רבים הרואים משפחה כקשרי שייכות גם אם אין קשרי נישואין או דם. המגמה בבית המשפט ובדעת הקהל היא לאמץ הגדרות רחבות יותר למשפחה.

בחברה המערבית חיות המשפחות בד"כ כמשפחה גרעינית הכוללת הורה אחד או שניים ולילדים. בחברות הטרום- תעשייתיות חיים כמשפחה מורחבת הכוללת שארים נוספים מעבר למשפחה הגרעינית.

4 פונקציות למשפחה הקלאסית:

1. הולדת ילדים והסדרת יחסי מין.
2. פונקציה כלכלית.
3. פונקציה של סוציאליזציה.
4. פונקציה של הצבה – קביעה והשפעה על הסטטוסים האישיים.

פמליזציה:

תרבויות נבדלות בניהם במידת המרכזיות של המשפחה בתרבות. תרבות משפחתית היא תרבות פמיליסטית. שני קריטריונים לתרבות פמיליסטית:

א. ככל שהמשפחה תמלא יותר את הפונקציות המקובלות שלה (הולדת ילדים, כלכלה וכו') כך התרבות תחשב לפמיליסטית יותר.

ב. חברות שמקבלות את ערכי המשפחה כערכים כלליים מקובלים יחשבו לפמיליסטיות יותר (חברה שתוקיע בגידות, תקבל את ערכי כיבוד אב או תעודד ילודה תחשב כפמיליסטית).

קריטריון נוסף שקיים בחלק מהחברות הוא פונקציות משניות הכולל בחינה של מידת המילוי של המשפחה פונקציות פוליטיות או דתיות (למשל, חמולות שיש להם כח כלכלי- פוליטי).

• פמיליזציה בחברה הישראלית: החברה הישראלית נחשבת פמיליסטית בהשוואה למדינות מערביות אחרות, למרות שניתן להתרשם מהחלשות בכך בעקבות עלייה באחוזי הגירושין. בחברה הישראלית יש מעט מאוד זוגות שמתחתנים ללא מטרה של הבאת ילדים מה שמבטא פמיליסטיות. ניתן לסמן כמה גורמים לכך:

1. מעמד המשפחה בגולה כמקור לביטחון.

2. הבעיה הדמוגראפית.
3. נטייה להתלכדות בעקבות מלחמות (והשואה)

דפוסי נישואין:

קיימות נורמות לגבי בחירת בן הזוג:

אנדוגמיה- נישואין בין אנשים הנמנים על אותה קטגוריה חברתית.

אקסוגמיה- נישואין בין בני קטגוריות חברתיות שונות.

לדוג'- בחברה הקיבוצית היתה נורמה אקסוגמית לגבי הקיבוץ הספציפי אבל אנדוגמית לגבי החברה הקיבוצית. בנוסף כמעט בכל התרבויות, קיימות נורמות אקסוגמיות לגבי נישואין בתוך המשפחה (אצל האתיופים עד 7 דורות אחורה).

ישנם גם נורמות לגבי אופי ההיכרות: שידוך, הכוון (חצי שידוך- בחירה מתוך חברה מסוימת), בחירה רומנטית, בחירה אינטרנטית וכו'.

• מספר בני הזוג בנישואין: הנורמה בחברה המערבית היא מונוגמיה- נישואין בין שני בני זוג בלבד (לאור שיעור הגירושין הגבוה- מונוגמיה סדרתית). בחברות טרום- תעשייתיות ישנם דפוסים של פוליגמיה- נישואין המאחדים שלושה אנשים או יותר, כאשר הדפוס הנפוץ הוא פוליגיניה- נישואין בין גבר אחד לשתי נשים (ביגמיה) או יותר. בחברות נדירות ביותר קיימת פוליאנדריה- נישואין בין אישה אחת לשני גברים או יותר (נוצר בעיקר בחברות עניות שהמיתו נשים ונוצר חוסר בנשים).
• דפוסי מגורים: פטרילוקליות: זוג נשוי חי עם משפ' הבעל או סמוך לה. מטרילוקליות- זוג נשוי חי עם משפ' האישה או סמוך לה. ניאולוקליות- זוג חי היכן שהוא רוצה.
• הסדרים כלכליים בזמן החתונה: מוהר- בחברות בהם האישה נחשבת ככוח עבודה האיש קונה את האישה ומשלם לאביה על אובדן כוח עבודה. נדוניה- משפ' האישה מביא למשפחה החדשה כהערכה על איכות החתן. מתן דו"צ הוא מתן בו שני הצדדים מסייעים למשפחה החדשה ויש גם אי מתן בכלל.
• נורמות נוספות- הבאת ילדים: ישנם תרבויות בהם ישנה התגמשות מצבים של פונדקאות או הפריה מלאכותית כבר מקובלים יותר. ישנם גם נורמות לגבי גיל הנישואין, חלוקת העבודה בבית, מקור פרנסה ועוד.
• דפוסי ייחוס: ישנם כמה שיטות של מעקב אחרי קשרי השארות של המשפחה לאורך הדורות. השיטה הפטריליניאלית עוקבת אחרי אילן היוחסין הגברי בלבד ואבות מורישים לבניהם את רכושם (מתאים לחברות חקלאיות בהם עיקר הרכוש שייך לגברים). השיטה המטריליניאלית עוקבת אחרי אילן היוחסין הנשי (נדיר יותר- נמצא בחברות בהם נשים הן יצרניות המזון העיקריות). השיטה הדו- קווית עוקבת אחרי קשרי שארות בשני צידי אילן היוחסין.

ניתוח תיאורטי של המשפחה:

הגישה הסטרוקטוראלית פונקציונאלית:

למשפחה כמה משימות חיוניות. ראשית, היא משמשת כסוכן החיברות. ההורים משלבים את ילדיהם בחברה ומלמדים אותם את החשיבות של התרומה לה. שנית, המשפחה משמשת כפונקציה להסדרת הפעילות המינית. התרבות מסדירה פעילות זו לצורך שמירה על קשרי השארות וקיום זכויות הקניין. קיים גם איסור גילוי עריות האוסר על פעילות מינית בין שארים (הגדרת השארים תלוית תרבות). ע"י כך: מופחתת התחרות המינית בתוך המשפחה, הנישואין מחוץ למשפחה יוצרות בריתות רחבות יותר ונמנעת אנדרלמוסיה בחובות וזכויות בין שארים.

הפונקציה השלישית היא הקניית עמדה חברתית- המשפחה מעניקה לילד מיקום חברתי, זהות המבוססת על גזע, אתניות ומעמד חברתי. הפונקציה הרביעית היא הענקת ביטחון חומרי ורגשי- מקור להגנה פיזית, תמיכה רגשית וסיוע כספי.

ביקורת: א. התעלמות מן הרב גוניות המשפחתית בחברה המערבית. ב. התעלמות מיכולות של גופים אחרים לענות על חלק מהצרכים הנ"ל. ג. התעלמות מהבעיות שהמשפחה כורכת בתוכה.

גישת הקונפליקט החברתי:

המשפחה מנציחה אי- שיויון חברתי בכמה צורות: 1. רכוש והורשה- משפחות מבססות את ריכוז העושר ומעבירות את המבנה המעמדי מדור לדור. 2. פטריארכאליות- המשפחה הופכת את הנשים לרכוש מיני וכלכלי של הגברים. הנשים אחראיות לגידול הילדים ומלאכות הבית והגברים, למרות שיש להם יתרונות רבים מפספסים את המימוש הנובע מקשר הדוק עם הילדים. 3. גזענות- נישואים אנדוגמיים (בין דומים) מחזקים היררכיה גזעית ואתנית בכל חברה.

גישת האינטראקציה הסימבולית (רמת מיקרו):

הגישה בוחנת איך היחידים מעצבים את חיי המשפחה. המשפחה היא זירה של מגע בין יחידים היוצר פסיפס משמעויות משתנה. המציאות המשפחתית מתשנה ממקרה למקרה ומיום ליום. ברמה האידיאלית המשפחה אמורה להעניק אינטימיות ולהצמיח קשרים רגשיים בין בני המשפחה.

גישת החליפין החברתית:

הגישה מתמקדת בחיזור והנישואין כצורות של מו"מ. החיזור מאפשר לעמוד על יתרונותיו וחסרונותיו של משנהו ולשקול את ערכו של הפיצוי שיקבלו על תרומתם בקשר.

בנוסף, משיכה חברתית מוצגת כאחד המימדים החיוניים בחליפין החברתי. בעבר ערכם של נשים נקבע לפי יופים ושל גברים לפי האמצעים הכלכליים שלהם. היום, כשנשים רבות נמצאות בשוק העבודה הולך ונמדד ערכם בדומה למדידת הגברים.

- שלב השפה והתקשורת:

השפה היא מערכת של סמלים המאפשרת לאנשים הנמנים עם חברה להידבר זה עם זה. סמלים אלו לובשים צורות של אותיות מדוברות וכתובות המשתנות מתרבות לתרבות. השפה היא המכשיר העיקרי להעברה תרבותית- תהליך שבאמצעותו כל דור מעביר את תרבותו לדור הבא. חשיבותה של השפה, מעבר להיותה כרטיס כניסה לתרבות המודרנית, היא בהיותה משחררת את הדמיון. שפת הסמלים מאפשרת יצירת קשת רחבה של דימויים בעיני רוחנו המאפשרת יצירתיות, מודעות והשפעה על המציאות.

שפה אצל יצורים שאינם בנ"א: יצורים רבים משתמשים בקולות, צבעים ותנועות גוף בכדי לתקשר, אך ישנם כמה בע"ח המצטיינים ביכולת בסיסית של שימוש בסמלים וצלילים. יכולת זו אינה מפותחת במיוחד אך היא מערערת את ההנחה שתרבות היא רק נחלתו של האדם.

שפה כמעצבת מציאות:

האם בני תרבות מסוימת המשתמשים במערכת סמלים מסוימת רואים את המציאות אחרת?

לדעת ספיר- וורף בנ"א רואים את העולם מבעד למשקפים התרבותיים של השפה. מערכות הסמלים השונות יוצרות תפיסת מציאות שונה ומכוונות את האופן בו אנו מבינים את העולם.

ישנו מצב הפוך בו המציאות יוצרת לשון. כאשר לדוג' מצבים שונות במציאות דורשים הגדרה מסוימת יש השפעה של המציאות על השפה (לדוג'- הפרדה בין סבא מצד אמא לסבא מצד אבא).

תתי לשון:

• דיאלקט- ניב. תת לשון שתלוי באזור גיאוגראפי (לדוג'- האנגלית והיידיש משתנות ממקום למקום). נובע משפות שהתפרשו על שטחים גדולים.
• סוציולקט- תת לשון שאופיינית לקטגוריה חברתית מסוימת (יכולה גם להיות גדולה מאוד) שלא על בסיס גיאוגראפי (סוציולקט של חרדים או של חיילים) מילה אחת יכולה לשמש במשמעויות שונות בין סוציולקט אחד למשנהו.
• אתנולקט- תת לשון השייכת לקבוצה אתנית (אתנולקט של תמנים).
• ג'נדרלקט- תת לשון תלוית מגדר. לדוג'- נשים בשפה תקנית וגברים מוסיפים יותר הומור.
• אידאלקט- תת לשון של אדם פרטי. כל אחד ואופן דיבורו.
• אנטי לשון- תת לשון אנטי ממסדית הקיימת במגזרים מסוימים (נרקומנים, אסירים). המאפיין הוא שהשפה מובנת רק לחברי הקב', מילים רבות למונח אחד וחילוף מהיר של השפה. קללות הם אנטי לשון.
• דיגלוסיה- קבוצה המדברת בשתי שפות.
• סלנג- שפת בני נוער היוצרת סולידאריות קבוצתית. מתבטא בשיבושי מילים (אלכנוס), הכלאת מילים (בפנוכו), הכלאת מילים מעברית ושפה זרה (טופסולוגיה), השאלה משפה זרה (סבבה), קיצורי מילים ויצירת מילים חדשות. מילים בעלות קונוטציה שלילית מקבלות בסלנג משמעות חיובית. סלנג ניזון גם מאירועים ('תצא בחוץ').
• משלב- תת לשון המבטאת שפה תלוית הקשר (משלב אקדמי לדוג' שידובר באוניברסיטה ולא בבית, משלב חדשות, משלב בי"מ וכו').

תקשורת בלתי מילולית:

תקשורת זו מהווה 70% מהמסר המועבר. בעוד שהמילולית כולה תלוית תרבות, רק חלק ממרכיבי התקשורת הבלתי מילוליים תלויי תרבות ואחרים כלליים.

• הבעות פנים- אינם תלויי תרבות, אך המינון תלוי תרבות. האנתרופולוגים טוענים שאנו יכולים להביע 7 הבעות פנים בסיסיות: שמחה, כאב, עצב, הפתעה, פחד, גועל נפש וכעס. ישנם גם קומבינציות של הבעות פנים.

ישנם 2 ראיות לכך שהבעות פנים הם דבר אוניברסאלי ויובנו בכל מקום:

1. הבעות פנים של עיוורים שנראים בדיוק כמו של אנשים רואים.
2. בכל העולם, כולל בחברות נידחות, מביעים את אותן הבעות הפנים.

המקור להבעות הפנים הוא כנראה אבולוציוני. המינון של הבעות הפנים הוא תלוי תרבות (לדוג'- הבעות הרגש אצל עדות המזרח בולטות יותר ולכן יבואו מקוננות ללוויות בניגוד לאיפוק של התרבות המערבית).

• עיניים- העיניים חשובות מאוד להבעת רגשות (חלון הנפש). המשמעות הבסיסית של עיניים מביטות הוא הבעת עניין. אך נעיצת מבט כבר מהווה משמעות אחרת תלוית הקשר חברתי ולא תלוית תרבות. (בפגישה רומנטית נעיצת עיניים מובנת וחיובית). הרחבת אישונים מביעה התרגשות אך כנראה שהיא לא תלוית תרבות. השפלת עיניים בתרבות המערבית מביעה חוסר ביטחון, לעומת מסר של הבעת כבוד בתרבויות אחרות (אתיופים למשל).
• ג'סטות\ מחוות גוף- כולן תלויות תרבות (אפילו מחוות "כן" ו"לא" הפוכות בתרבויות כמו הודו ובבולגריה).
• ריחות- חיות משתמשות בריח הרבה יותר. הם מפיצות פרומונים- הורמון מפיץ ריח. אצל בנ"א לא ברור אם זה קיים למרות שיש גישות שאומרות שיחסים רומנטיים מושתתים על פיזור פרומונים. חלק גדול מהתקשורת הבין-אישית בנויה על הפצה של ריחות שונים. חשיבות שונה בתרבויות שונות למידת הניסיון להסתיר ריחות או לשמר אותם. הריחות יכולות ללמד בחברה הישראלית לפעמים גם על המוצא הדתי. מהריח אנו יכולים ללמוד לפעמים על טעם אישי, על מעמד, וכל זה הוא תלוי תרבות.
• מרחב בין אישי- מרחב טבעתי נייד המקיף אותנו, כאשר גופנו הוא מרכזו. מכל אדם אותו אנו פוגשים אנו שומרים מרחק מסוים. המרחק מורכב מסוג הקשר, מטרת הקשר והתרבות. נמצאו 4 טיפוסים של מרחקים בינאישיים:

1. מרחב אינטימי השמור לאנשים שאנו רוצים אותם קרובים אלינו והוא בחברה המערבית בין 0-0.5 מטר. מרחב זה נמצא אצל אמהות ותינוקות.

2. קשר אישי בין חברים שנע בין 0.5-1.5 מטר- מרחק בין ידידים שמאפשר מגע בסיסי.

3. קשר חברתי נע בין 1.5-3.5 מטר. זהו מרחק פונקציונלי שלא מחייב מגע ונמצא בין עמיתים לעבודה למשל.

4. מרחב ציבורי הוא מרחב שנוקטים אנשי ציבור מקהלם. מרחב זה נובע מטעמי ביטחון, אך גם מטעמי דיסטנס, ומטעמים של ראייה רחבה וברורה יותר על הדמות. מרחב זה גדול מ3.5 מטר.

ישנו מצב של פלישה למרחב בינאישי שיגרום לנו לניסיונות להחזרת תחושת מרחב.

• אפקטים פרא קוליים- אפקטים שמעבר לשפה ולמילים. מדובר במילים כמו בכי, צחוק, אנחה שעוזרים לנו להביע תחושות שונות. חלק מהאפקטים תלויי תרבות ואחרים לא. קצב הדיבור כנראה תלוי תרבות אך הצחוק והבכי לא.
• סטריאוטיפיים- סכימה קוגניטיבית שבנויה עבור מצבים ואנשים. הסכימה מארגנת את ההבנה ללא צורך בניתוח הגירויים כל פעם מחדש . ישנם סטריאוטיפיים גם לאנשים ולקבוצות באוכלוסיה, אך אדם בעל סובלנות לעמימות יוכל לתהות על קנקנו של העומד מולו ללא הזדקקות לסטריאוטיפיים חיצוניים.
• ארטי פקטינג- כל מה שיש עלינו והוא לא חלק מאיתנו ומגופנו. כל אלה הם תלויי תרבות והם משדרים מסרים תרבותיים. במקרים רבים ארטי פקטינג מסמל סטאטוס (כיפה למשל) מביא לדימויי סטאטוס (מתנחל פנאט).
• שלב הטקסים:

טקס הוא התנהגות ריטואלית מאורגנת שיש לה משמעות לבני התרבות. האנתרופולוגים מחלקים את הטקסים לשני טיפוסים:

1. טקסי הכנסה- טקסים שמתבצעים במעבר מסטאטוס לסטאטוס (טקסי בר מצוה וחתונה).
2. טקסי חיזוק- טקסים שאמורים להעלות את המוראל בתרבות בזמני משבר. המטרה היא להעלות את הסולידאריות כאשר הטקס כלול מרובד גלוי וסמוי. בקבורה למשל, המטרה ברובד הגלוי היא מתן כבוד למת ואילו ברובד הסמוי המטרה היא יצירת אחווה בשעת המשבר.

טקסים נוספים:

• טקסי אישור- טקס המסמל אישור חברתי להתנהגות של אדם (צל"ש, תעודת הערכה).
• טקס השפלה- טקס אזהרה, "למען יראו וייראו" (טקסי השפלה לאסיר חדש).
• טקסי הזדהות- טקסים במטרה ליצירת הזדהות עם הארגון.
• טקסי הפרת קונפליקטים- טקסים שמטרתם היא יישוב קונפליקטים (הפגת מתחים בארגון שנקלע למצוקה- טקס שיכלול צ'ופרים וכדומה).

תרבות אידיאלית ותרבות ממשית:

ערכים תרבותיים לא מתארים התנהגות בפועל אלא כיצד אנחנו צריכים להתנהג. התרבות האידיאלית שמהווה את הדפוסים החברתיים המתבקשים מן הערכים והנורמות אינה זהה לתרבות הממשית שהם דפוסים חברתיים ממשיים העונים רק בקירוב על ציפיותיה של התרבות.

תרבות חומרית וטכנולוגיה:

התרבות מכילה גם יצירות אנושיות גשמיות הנקראות "חפצים". החפצים של החברה משקפים את בד"כ ערכיה (החיצים של הגבר הינוממואי מול המכונית של האמריקאי). התרבות החומרית משקפת גם את הטכנולוגיה שהיא הידע שהחברה מיישמת לצורך החיים בסביבה פיזית.

רב גוניות תרבותית: צורות חיים רבות בעולם אחד (מתוך סיכום שהועלה לאתר תואר ראשון):

שמיכת טלאים: הרב גוניות התרבותית שקיימת היום בארה"ב שחלה בעקבות העליה ההמונית ברבות השנים מכל מיני מדינות בעולם ומרכיבות שכבה צבעונית של בגדים,שפות,מבטאים ותרבויות שונות.

תרבות גבוהה ותרבות פופולרית:

אנשים בעלי הכנסה גבוהה ובעלי מעמד נחשבים כ"תרבותייים" ואילו אנשים פשוטים נחשבים ל"חסרי תרבות". הם מניחים כי הגישה לתרבות היא רק לחלק מן האוכלוסיה.

תרבות גבוהה:תרבות המאופיינת למעמד הגבוה.

תרבות פופולארית: דפוסי תרבות הרווחים באוכלוסיה הרחבה.

האם אכן התרבות הגבוהה עולה על התרבות הפופולארית?

לא בטוח! צריך לשאול שני דברים:

1. האם באמת אפשר לדעת מי האנשים המשתייכים לתרבות הגבוהה או שייכים לזרם מסויים,כי הרי הן החברים בתרבות הגבוהה והן החברים בפופולארית אינם עשויים מקשה אחת ויש שוני בתוך החברה.
2. והאם אנו טוענים כי היא עולה על חברתה בגלל טיבה או בגלל שזו שכבה באוכלוסיה שיש לה יותר כסף?

תת תרבות:דפוסים מסויימים המיוחסים למגזר מסויים מתוך האוכלוסייה.

כמעט כל אדם משתייך לכמה תת תרבויות בו זמנית ובמקרים רבים זה לא דורש מחויובות רבה מידי.

עם זאת ישנן תתי תרבויות שכה חשובות לנו שחילוקים בין תתי תרבויות יכולים להוביל לחורבן (כמו דת לדוגמא או אתניות וכ"ו).

תכנית רב תרבותית: תכנית חינוכית המכירה ברב גוניות של החברה בעבר ובהווה ומקדמת את השיוויון בין כל המסורות התרבותיות. האגודה קמה ב 91 ומעוררת שינוי רב ממה שיה עד אז בארה"ב שבה מי שללט יה בעל הכוח והממון,והיום השאלה הגדולה היא האם ארה"ב צריכה להבליט את השונות הרב תרבותית או את המשותף לכולם?

האמריקאים בתחילת דרכם התנהגו בצורה אירוצנטרית: דומיננטיות של דפוסי התרבות האירופאים. ולא קיבלו את קיומן של תרבויות אחרות כגון הילידים האמריקאים.

עד היום קשה לאמריקאים להיפרד מתרבות זו ולאמץ את הרב – תרבותיות בעיקר בגלל שאימוץ גישה זו יכריח אותם לשקול מחדש את הנורמות והערכים הנראים להם מרכזים.

רב תרבותיות בחינוך: שוללים את השבחים שהביאו לקולומבוס ומציינים שמה שמכונה "העולם החדש" שימש כביתם של עמים מקומיים עשרות אלפי שנים לפני הגעת האירופאים.

מצדדי הרב תרבותיות טוענים שגישתם תשקם את ההיסטואיה, תשחזר את הישגיהם של אנשים שאינם אירופאים ותתאר את התפתחות האומה האמריקאית בדרך מאוזנת יותר.

מתנגדים לרב תרבותיות: מבקרים בעיקר את השפעתה המפלגת ומציינים כי היא גורמת להזדהות עם קבוצת השייוך ולא עם האומה כולה, בסופו של דבר רב תרבותיות תחדש את הגזענות וההפרדה שהאמריקאים נלחמים בה מראשיתם.

תרבות נגד: דפוסי תרבות העומדים בניגוד גמור לאלה המקובלים בחברה (בדר"כ בין בני נוער) לדוגמה ההיפים בשנות הששים. בא לידי ביטוי בערכים בלתי מקובלים, התנהגות חריגה, מוזיקה. (עד כאן הסיכום הנ"ל)

שינוי תרבותי :

תרבות היא דבר משתנה וכל מרכיב שמשתנה משנה מרכיבים תרבותיים נוספים. הסיבה לכך היא אינטגרציה תרבותית- זיקה הדוקה בין מרכיביה השונים של מערכת תרבותית.

השהיה תרבותית- מצב בעייתי בו השתנות לא אחידה של מרכיבים תרבותיים עלולה לגרום להתפוררות של מערכת תרבותית (ההשתנות החומרית משתנה בקצב שהבלתי חומרית לא יכולה להדביק, לדוג' פערי טכנולוגית הלידה מול תפיסות ההורות).

פחת תרבותי- מצב בו מרכיב תרבותי הופך ללא רלוונטי וגם אז מתרחש שינוי תרבותי.

כפייה תרבותית- מצב בו תרבות כופה את עצמה על אחרת ויוצרת בה שינויים תרבותיים.

שלוש דרכים ליצירת שינוי תרבותי:

1. המצאה- יצירת מרכיב תרבותי חדש (תרופות, חשמל, מטוס וכו').
2. תגלית- הבנה של דבר שלא הובן די צורכו.
3. דיפוזיה- התפשטות מרכיבים תרבותיים מחברה לחברה.

אתנוצנטריות ויחסיות תרבותית:

כל אדם מבסס את הבנת המציאות שלו על תרבותו ומכאן נובעת אתנוצנטריות- שיפוט תרבות אחרת באמות המידה של התרבות שלהם. אתנוצנטריות היא מקור לקונפליקטים רבים למרות שמידה מסוימת היא מובנת שהרי לכל אדם יש צורך בקשר רגשי עם המערכת התרבותית שלו.

הפתרון הוא יחסיות תרבותית- שיפוט של כל תרבות עפ"י אמות המידה שלה.

הנחיות כלליות למבט על תרבויות זרות:

1. תרבות שונה יכולה לעורר למסתכל מהצד התפעלות או גועל -יש להיות מוכן להתעוררות רגשית.
2. יש להימנע ממסקנות חפוזות,ולשמור על ראש פתוח.
3. לנסות לראות את הדברים מנקודת הראות שלהם ולא שלנו.
4. לאחר חשיבה עמוק יש לנסות לקבוע עמדה.
5. להפוך את הטיעון ולחשוב כיצד נראים החיים שלנו בעיני אחר (התבוננות בזולת מלמדת קודם כל על עצמנו).

תרבות גלובלית:

היום ניתן לסמן את קיומה של תרבות גלובלית שלא מוגבלת לטריטוריה מסוימת. שלוש ראיות לכך:

1. כלכלה גלובלית- זרימת מוצרים, מסחר בינ"ל במימדים עצומים.
2. תקשורת גלובלית- זרימת מידע, לעיתים במרחק של אלפי ק"מ ובזמן אמת.
3. נדידה גלובלית- זרימת אנשים (אמצעי תחבורה מתקדמים).

הקשרים הגלובליים הופכים חלק מהתרבויות לדומות באופן חיצוני, אך התרבות הזאת לוקה בשלושה מגבלות:

1. הזרימות לעיל אינם מאוזנות (אזורים עירוניים בקשר עם דומים להם ולא עם כפריים). רוב ההשפעה היא מאמריקה ואירופה ולא להיפך.
2. השירותים שהתרבות הגלובלית מציעה לא מוצעים למיליוני עניים בעולם.
3. אותם סממני תרבות קיימים בכל העולם אך המשמעות המוענקת להם שונה ממקום למקום.

ניתוח תיאורטי של תרבות:

הגישה הפונקציונאלית: הגישה בוחנת את מרכיבי התרבות עפ"י הפונקציה אותה הם ממלאים בחברה. הסיבה ליציבות של מערכת תרבותית היא ערכי היסוד שלה המעצבים את מרבית הפעילות היומיומית ומלכדים את הפרטים בחברה (מצטרפים חדשים יספגו את הערכים בכור היתוך). בטענה זו יש התאמה לפילוסופית האידיאליזם. החשיבה הפונקציונאליסטית עוזרת לנו בהבנת תרבויות שונות בכך שהיא ממקדת את נק' המבט בבחינת הפונקציה של מרכיב תרבותי מסוים (עבודה קשה אצל האיימיש שסותרת יעילות אבל מגבירה אצלם משמעת).

ישנם מרכיבים תרבותיים שקיימים בכל תרבות ונקראים "אוניברסליזמים תרבותיים", אחת הדוג' היא משפחה וכן גם טקסי קבורה ובדיחות.

ביקורת: הדגשת היציבות מטשטשת שינויים תרבותיים והתעלמות מרב גוניות תרבותית ומהשתלטות של דפוסי תרבות מסוימים.

גישת הקונפליקט:

החברה היא זירה של התנגשות תרבותית. הניתוח מתמקד בקשרים שבין תרבות לאי- שיויון חברתי. המניע התרבותי הוא לא הערכים, אלא האופן בו אנשים מספקים צרכים חומריים (מטריאליזם). מערכות התרבות מספקות צרכים אנושים באופן לא שיויוני ואחד מערכי המפתח בתרבות הוא קיום שלטון של האחד על האחר. ערכי התחרות לדוג' נובעים מהקפיטליזם שמשרת את בעלי בתי החרושת והעסקים.

ביקורת: אין התבוננות על אינטגרציה חברתית.

הסוציוביולוגיה:

פרדיגמה שחוקרת את השפעת הביולוגיה על התרבות. גישה זו מתבססת על תיאורית האבולוציה הדרוויניסטית שביסודה עיקרון הבררה הטבעית המדגיש את חשיבות הביולוגיה בהתפתחות האנושית. הגישה טוענת שהמין האנושי הפך את התרבות לטבע אנושי, במובן זה, התרבות היא תחליף לתכנות ביולוגי.

דוג' להסבר של הסוציוביולוגיה לתופעת "המוסר הכפול": העובדה שגברים נוטים יותר מנשים לקיים יחסי מין עם שותפים רבים מוסברת באופן ביולוגי בעזרת העובדה שלהבדיל מן האישה הגבר מכיל בתוכו כמות אדירה של תאי זרע מה שהופך אותו פוטנציאלית לאב לאלפי ילדים. האישה לעומת זאת, מכילה רק את מספר הביציות המוקצב לה לכל חייה.

הסבר ביולוגי זה הוא כמובן לא ההסבר היחידי, אך הוא מלמד על ביו- לוגיקה שקיים בדפוס תרבותי.

ביקורת: 1. חשש שהגישה נוקטת בעליונות גזעית (חשש זה הופג).

2. אין די ראיות המחזיקות את הטענה שהביולוגיה היא שורש התרבות. מה שכן, ניתן להסביר ע"י הביולוגיה למה דפוסי תרבות מסוימים קלים ללימוד מאחרים.

תרבות וחירות אנושית:

תרבות כגורם מגביל:התרבות מבוססת על סמלים והגדרות המרגילות ומנציחות דפוסים מקולקלים.

ערכים בתרבות האמריקאית אולי מגדילים את איכות החיים, אך מרחיקים את בני האדם אחד מן השני (תחרותיות יוצרת ניכור).

תרבות כגורם משחרר:התרבות מאפשרת לאדם לקחת אחריות ולעצב את חייו. הלימוד של התרבות מאפשר את היכולת ליהנות מהבחירה והחירות הקיימת בה.

אינטראקציה חברתית ומבנה חברתי (146-168)

אינטראקציה חברתית= התהליך באמצעותו אנשים פועלים ומגיבים זה כלפי זה. המגע היומיומי עם הזולת.

טיפולוגיה של אינטראקציה חברתית:

• אינסטרומנטלי לעומת אקספרסיבי:

אוריינטציה אינסטרומנטלית- אינטראקציה תועלתנית (אינסטרומנט = כלי). אנו רואים את הזולת ככלי לשרת צורך, כגון לקוח מסוים.

אוריינטציה אקספרסיבית- הבעתית\ רגשית. לדוג'- אינטראקצית בני זוג או אבא ובן שבנויים על רצון טוב ורגש. גם יחסי איש ואשתו יכולים להפוך לאינסטרומנטליים אך כך יחטיאו את המטרה.

• אוניברסלי לעומת פרטיקולרי:

אוניברסאלית- הערכה לפי כללים הומוגניים, ללא הבדל בין איש לרעהו.

פרטיקולארי- התייחסות ייחודית, כגון: נפוטיזם, שזוהי קבלת אנשים לעבודה על בסיס קרבת משפחה. שופט, למשל, יצטרך לפסול את עצמו אם עומד מולו אדם שהוא קרוב שלו.

• דיפוזי לעומת ספציפי:

ספציפית- התייחסות לאדם לאור מרכיב מסוים בו. (למשל: המרצה יתייחס לתלמיד רק כסטודנט ולא כאבא לילדים וכו').

דיפוזית- התייחסות להוליסטית לאדם של מולי, התייחסות לכל האספקטים של חייו. (ארגונים גדולים בד"כ מתייחסים בצורה ספציפית, אך יש מגמה לעבור להוליסטית).

• אוריינטציה השגית לעומת אוריינטציה שיוכית:

הישגית- התייחסות לאדם עפ"י הישגיו.

שיוכית- התייחסות למרכיבים מולדים. לדוג'- האם אתייחס לרופא דרוזי באופן הישגי כרופא או שיוכי כדרוזי.

למשל יחס של מנהל לעובדת צריך להיות אינסטרומנטאלי, אוניברסאלי, ספציפי והישגי.

אמא לבן שלה: אקספרסיבי, פרטיקולארי, דיפוזי, שיוכי.

למה זה רלוונטי? הרבה פעמים כאשר יש שיבוש באינטראקציה הבנת המקור זה כאן. כאשר אנו מבינים מה היו אמורים להיות היחסים ואיך הם חורגים מהקונטקסט נוכל לזהות את החריגה ולתקן אותה.

סטטוס:

סטטוס- עמדה חברתית מוכרת שאותה תופס הפרט. הסטטוס הוא לא יוקרה, הוא תפקיד שכרוך בחובות וזכויות ומתוקף מעמד סטטוס זה נגזרת היוקרה. הסטטוס הוא מרכיב חשוב בזהות תרבותית של האדם.

אנשים בעלי סטטוס משותף נקראים קטגוריה חברתית בתוך המבנה החברתי (איש קבע הוא סטטוס מסוים ששייך לקטגוריה החברתית של אנשי הקבע)

יחידה סטטיסטית- סטטוס שלא כרוכים בו חובות וזכויות כמו בלונדיניות או אנשים בעלי עיניים ירוקות. ישנו מצב בו יחידה סטטיסטית תהפוך לסטטוס, למשל, אנשים הסובלים מלקות שמקימים עמותה, מקבלים הכרה חברתית והופכים לסטטוס מסוים.

מערך סטטוסים- סך הסטטוסים שיש לאדם בזמן מסוים. כל אחד מחזיק בכל רגע נתון בסטטוסים רבים (סטודנט, בעל, אבא, בן, הזמר של הלהקה וכו'). הסטטוסים שלנו משתנים בכל רגע, אנו מאבדים עשרות סטטוסים במהלך חיינו ונכנסים כל פעם לחדשים.

מיוני סטטוסים:

• שיוכי- הישגי:

שיוכי- עמדה חברתית המוקנית מלידה או ללא בחירה במהלך החיים (בת, מקסיקני, מתבגר, אלמן).

הישגי- עמדה חברתית שהושגה מבחירה ומשקפת יכולת ומאמצים. (רופא, קצין, ספורטאי).

• בולט- עצמאי:

בולט- סטטוס המשפיע על כל הזהות ומעצב את חיי האדם (גיל, מין, מקצוע, מחלה).

עצמאי- סטטוס שאינו מהותי במכלול חיי האדם (סטטוס זמני).

• ספציפי- דיפוזי:

ספציפי- סטטוס שמערך הזכויות והחובות הכרוכות בו מצומצם (קונה בסופר).

דיפוזי- סטטוס שמערך הזכויות והחובות הכרוך בו רחב (אמא, ראש ממשלה).

סטטוס בולט לא זהה לדיפוזי. למשל, בעלי מגבלה יש להם סטטוס בולט, אך לא תמיד דיפוזי.

תפקיד:

תפקיד הוא ההתנהגות המצופה מאדם בעל סטטוס מסוים, זה הצד הביצועי והדינמי של הסטטוס (מאמא נצפה שתטפל בילדיה). תפקידים וסטטוסים משתנים מתרבות לתרבות (דוד בארה"ב אין לו את אותם תפקידים כמו הדוד בוייטנאם).

מערך תפקידים: מס' תפקידים הצמודים לסטטוס אחד. (מרצה מתפקדת גם כמורה וגם כעמית למקצוע).

קהל וקבוצה:

קבוצה- מקבץ אנשים בעלי 4 מאפיינים:

1. אינטרס משותף.
2. פעילות גומלין- אינטראקציה.
3. זהות- אנחנו קבוצה של משהו מסוים.
4. המשכיות ומבנה.

קבוצה ראשונית- הקשר בין חברי הקבוצה הוא עניינה (משפחה לדוג').

קבוצה משנית- פעילות קבצתית לצורך השגת מטרה או אינטרס חיצוני.

קהל- התכנסות אנשים למטרה מסוימת. קהל יכול להפוך לקב' (סטודנטים היו בשיעור הראשון קהל, אך הפכו לקב'). ההבדל בין קהל ליחידה סטטיסטית: קהל חייב להתכנס ויש לו אינטרס. יחידה סטטיסטית כוללת אנשים מפוזרים.

אספסוף- קהל שהופך לאלים.

מצב מתח במבנה חברתי סביב הסטטוס:

למרות שהסטטוס יוצר יציבות בהיותו מגדיר תפקידים הוא גם מקור למתחים. נציין ארבעה:

• מערך סטטוס לא מאוזן: מערך סטטוסים המורכב מסטטוסים בעלי יוקרה שונה (רופאים עולי חבר העמים שנאלצו לעבוד בעבודות בעלות יוקרה נמוכה, או בן מיעוטים שהוא מפקד בכיר בצבא). הפתרון: לתת בולטות לסטטוס הגבוה כדי שהחברה תשכח את הנמוך. ניתן גם להשתמש במנגנוני הגנה אישיים כדי להפחית את המתח (רציונליזציה, הומור). בנוסף, אפשרי להשתמש בסטטוס הגבוה בקשר לנמוך (רופא בן מיעוטים שהולך לעבוד בכפרו).
• קונפליקט סטטוסים: מצב בו ההקשר החברתי לא מורה לאדם באיזה מבין שני סטטוסים שלו לבחור (למשל- אחות במחלקה שאבא שלה אושפז שם).
• קונפליקט תפקודי: אי התאמה בין שני תפקידים הנובעים משני סטטוסים או יותר (אמא שעובדת מחוץ לבית ותתלבט אם להישאר עם הילד החולה שלה או ללכת לעבודה). פתרון: מידור החיים. לכל סטטוס יש זמן ומקום מוגדים (הפרדה בין בית לעבודה).
• מתח תפקידי: אי התאמה בין תפקידים שונים הנובעים מאותו סטטוס (עו"ס שצריך לטפל דחוף במטופל אבל יש לו ישיבת צוות).

נטישת תפקידים:

נושא שנחקר בידי הלן רוז אבאו שחקרה אנשים שנטשו תפקידים (רופא לשעבר, אלכוהוליסט לשעבר) והגיעה למסקנה שתהליך הנטישה מתחיל כאשר יש הרהורי כפירה על החיים הנוכחיים וחוסר רצון להמשיך בתפקיד מסוים. אך התפקיד שננטש ממשיך להשפיע על עיצוב החיים, במקרים רבים הדימוי נשאר ומקשה על יצירת עצמי חדש. גם היחסים מהגלגול הקודם מהווים סוגיה להתמודדות כאשר רבים לא מכירים את השינוי שעשה אותו אדם. גם לימוד מיומנויות חברתיות יכול להיות מורכב (נזירה לשעבר שמתחילה לצאת עם גברים ומגלה את השינויים בנורמות המיניות מאז ראתה אור שמש לאחרונה).

ההבניה החברתית של המציאות:

התהליך היצירתי שבאמצעותו אנשים מעצבים את המציאות ע"י אינטראקציה חברתית. זהו הרעיון הבסיסי של פרדיגמת האינטראקציה הסימבולית שאומר שכל אינטראקציה חברתית מורכבת מהאופי של יחסי הגומלין המכוננים אותה. האופן שבו אדם מבנה את המציאות הרצויה לו משפיעה באופן ברור על אופי האינטראקציה ויחסי הגומלין שיהיו לו עם סביבתו. פעמים רבות אנו מתאימים את עצמנו את המציאות, מבינים מה הסיטואציה דורשת ומתנהגים באופן המתאים ('חכמת רחוב').

התיאורמה של תומאס: מצבים שאנו מגדירים בתודעתנו כאפשריים הופכים לממשיים בתוצאותיהם. לפעמים האופן בו אדם יגדיר את עצמו יוכל להיהפך לממשי ולאופן בו יגדירו אותו גם חבריו.

אתנומתודולוגיה- ענף האינטראקציה הסימבולית החוקר את האופן בו אנשים מפרשים את חיי היומיום. הניסיון ללמוד את התהליך שמקנה לכל אינטראקציה חברתית את משמעותה. המחקרים נעשו בעיקר ע"י מניפולציות פרובוקטיביות שבאו ליצור הפרה מכוונת של כללי המשחק החברתיים, מתוך ניסיון ללמוד על תגובותיהם של האנשים והמניעים להם. אחת המסקנות היתה שבסיטואציות חברתיות רבות קיימות הסכמה שבשתיקה בבסיס האינטראקציה החברתית. למשל, במשפחה, בקניות ובמשחקים.

בניית מציאות בפרספקטיבה גלובלית:

בניית המציאות של הפרטים נעשית במידה רבה עפ"י התרבות הסובבת אותם. תייר המגיע לארץ אחרת יצטרך לשנות את תפיסת המציאות שלו לתרבות השלטת בארץ אליה הגיע. גם התפיסה המציאותית של אינטראקציה חברתית מסוימת תשתנה מתרבות לתרבות (התור לאוטובוס בלונדון יהיה ישר כסרגל, לעומת זה שבישראל למשל).

(מכאן והלאה הורד מסיכומים של תואר ראשון)

המציאות היומיומית לא נבנית יש מאין –

מאיפה מגיעה פרשנות המציאות?

• אינטרס אישי: אנו מפרשים את מה שאנחנו רואים לפי האנטרס האישי(כוכבים יראו לזוגות מאוהבים כמו שיא הרומנטיקה ואילו מדענים יסתכלו עליהם כאטומים של מימן והליום).
• תרבות הסובבת אותנו: נסיון החיים של תושבי שיקאגו יהיה שונה מזה של שבט באפריקה,או אפילו באנגליה שם נהוג לחכות לאוטובוס בטור ארוך,בארץ אנחנו ומדים מגובבים אחד ליד השני.

האם יש מאושרים יותר או פחות בגלל הבדלי תרבות?

מחקרים מראים כי אנשים שההכנסה שלהם היא יותר גבוהה הם מאושרים יותר.

אבל, גם רגשות זהו דבר תלוי חברה ותרבות-אושר מוגדר ומורגש גם ביולוגית אך ללא ספק גם בהשפעה גדולה של התרבות.

ניתוח דרמטורגי: הצגת העצמי:

לפי גופמן אנשים הם סוג של שחקנים על במה-אנו מציגים את עצמינו לסובבים אותנו,מעלים ומורידים מסכות.

ניתוח דרמטורגי- ניתוח של אנטראקציה חברתית כהצגת תיאטרון.

סטטוס חברתי-משקף דמות במחזה.

תפקיד חברתי- משול לתסריט,שמציע את הטקסט ואת הפעולות המוטלים על כל אחת מהדמויות בכל סצינה. הפרט משמש כקהל וכשחקן באחד.

הצגת העצמי כוללת כמה מרכיבים מוגדרים

• הצגות: המופע כולל בגדים [,אביזרים,נימת קול,מחוות גוף,במקביל אנו מאמצים מנהגים והתנהגויות המקובלים לפי התרבות המקומית.
• תקשורת לא מילולית: הבעות פנים,קשר עין,שימוש בידים: יכולים גם להצטרף למילים כמדגישים את העיקר בדברינו.
• שקרנים: שום תנהגות אינה מושלמת-ישנן תנועות מחוות גוף שאינן נשלטות,מסגירות לעיתים את תחושינו האמיתים,שאנו מנסים "למכור"לאחרים סוג של הצגה.(כמו דיבור מהיר ועצבני כאני אומת שאני בסדר,או החסרת נשימה,רגל ועדת וכ"ו). מעטים אלו היכולים לשקר בלי להסגיר את עצמם למתבונן הבוחן!.

איך מוצאים שקרנים?

פאול אקמן נותן 4 דרכים:

1. מילים: פליטות פה לא אופיניות- ככל שההצגה מורכבת יותר כך סביר שיהיו פליטות רבות יותר.
2. קול: נימת הדיבור שלנו- בשעת סערת רגשות יהיה קשה לנתק את הקול מהרגשות.(צחוק עצבני,דיבור מיר או איטי מידי וכ"ו).
3. שפת גוף: התחום שממנו יהיה הכי קל להבחין בשקר ובבגידה, משום שהכי קשה לשלוט בו. העדר שימנים הוא החושף הגדול, כשמנסים לזייף התרשות.
4. הבעת פנים: גם ן אינן בשליטתינו,חיוך מזיוף לרוב הוא קל לזהוי.

ג'נדר והצגת אישיות

התנהגות:

• נשים באופן אוביקטיבי רגישות יותר מגברים ולכן קל יותר להן לשקר ולהסבות את השקר.
• אנשים בעלי אשראי חברתי (גברים יותר מנשים הם בעלי אשראי חברתי)מורשים לגלות יותר את רגשותיהם ואישיותם האמיתית,(ישקרו פחות) .
• נשים בגלל הנחיתות החברתית לגברים,יטו להסתיר את רגשותיהן יותר ויזייפו יותר.

שימוש במרחב:

ככל שיש לך יותר שימוש במרחב האישי לטובת ההצגה כך המסר של בטחון הוא גדול יותר.

לפי הנלי, המילטון ותורן- גברים חולשים יותר במרחב ולכן כנראה שלפי החברה ככל שאתה חולש על מרחב גדול יותר כך אתה גברי יותר,ולהפך לגבי נשים.

מרחב אישי:התחום סביב האדם שבו הוא תובע לעצמו מידה של פרטיות.(גודל המרחב הוא תלוי תרבות)

קשר עין: נשים- משתמשות בקשר עין בכדי לא לנתק את הגבר מהשיחה או העניין

גברים- בכדי לתבוע חזקה חברתית (וגם מינית)על האישה באמצעות נעיצת עיניים.

חיוכים: בעולם גברי חיוכים של נשים הם סימן לכניעה והשלמה עם המצב ולכן הן מחייכות יותר.

מגעים: ביטוי יומיומי של גברים כלפי נשים,של חיבה,של תביעת חזקה של הגברים להררכיה בה נשים הן נחותות.

אידאילזיציה

גופמן: "ההצגות נועדו לאידיאליזציה של כוונתנו האמיתיות"-כלומר לשכנע את הסובבים אותנו (ולעיתים גם את עצמנו) שמעשינו משקפים אמות מידה חברתיות אידיאליות ולא אנוכיות. כלומר הנימוס הוא אידיאליזציה של הרצון האמיתי שלנו.

גילויי צביעות פעוטים הם המקלים עלינו באנטראקציה החברתית.

גם כשאנו חושדים במישהו אחר בהעמדת פנים אנו נמנעים מלחשוף את התרמית.

מדוע?

• מבוכה: במונחים דרמטורגיים מוכה זו בעצם תחושה של אי נעימות הבאה בעקות הצגה שהשתבשה,קהל הצופים לרוב מתעלם מפגמים וחוסך מן השחקן מבוכה.(אנחנו יכולים לעשות זאת באופן דיסקראטי ואפו לפי גופמן אנו מסייעים לשחקן להחלץ מן המבוכה.
• טאקט: זו התנהגות המסייעת לאדם אחר להציל עצמו מן המבוכה.

אנו עושים זאת משום שמבוכתו של אחר אינה נעימה גם לנו ולכל הסובבים אותו.

אנו ידועים שאם פעם אחר "פישל" אין ספק כי גם תורינו יגיע ולכן התרבות מנסה לשמור על הסדר החברתי ולמנוע כאוס.

אנטראקציה חברתית בחיי היומיום :

שתי הדגמות.

חלק ב':

שפה-חותמו של הג'נדר.

מלבד המסר המפורש אותו אנו מעבירים מסתתרות בשפ עוד משמעויות רבות.

יחסה של השפה לנשים ולגברים הוא שונה ב3 מישורים:

1. שפה ושליטה: לדוגמא גבר אשר מתיחס לרכושו הפרטי יתיחחס אליו כמעט תמיד בלשון נקבה- מביע בעלות!(כמו כן שם משפחה שאשה מאמצת את של בעלה ).
2. שפה והערכה: השפה האנגלית מייחסת תכונות גבריות בדר"כ לדברים בעלי חשיבות,כוח או ערך רב. Or even when words like queen became a word for homosexuals when words like lord or king remained at the mining they were.
3. שפה ותשומת לב: כשאנו רוצים לומר דברים לשני המינים אנו נאמר זאת בלשון זכר-משקף דפוס חברתי המתעלם מחייהן של הנשים.(מדובר רק על השפה האנגלית).

הרבה פעמים ישנו "דו שיח חירשים בין בני זוג בגלל ההבדל בשפה ובמשמעות שמיחס כל זוג למילים.

הומור: המציאות כשעשוע.

מה הופך דבר למצחיק?

מהו ההומור?

יסודותיו של ההומור:

ההומר צומח מן הניגוד של שני סוגים בילתי תואמים של מציאות.

1. מציאות קונבנציונאלית- זו שאנשים מצפים לה במצב מסויים.
2. מציאות בלתי קונבנציונאלית- מהווה הפרה בוטה של המוסכמות החברתיות.

ההומור עולה מן הסתירות.

וודי אלן: "אני לא מפחד למות,אני פשוט לא רוצה להיות שם כזה יקרה".

הביטוי הראשון מבטא את המציאות הקונבציונאלית ואילו השני מבטא את המציאות הלא קונבנציונאלית.

ככל שגדולה יותר ההתנגשות בין שני הגדרות המציאות כך תהיה מצחיקה יותר הבדיחה.

הדינמניקה של ההומור: (איפה העוקץ?)

בכדי לקלוט את הבדיחה צריך אדם להבין את שני סוגי המציאות שעליהם הבדיח עומדת ולעמוד על הסתירה ביניהם.

מדוע אנשים שמתאמצים להבין הומור נהנים מהמאמץ?

הסיפוק מפענוח מרכיבי הבדיחה מגביר את הנאתנו מן העוקץ ההומוריסטי.

והמבין בדיחה מתוחכמת נהנה מהסטטוס של "מבין עניין".

נושאי ההומור:

כולם צוחקים וזוהי תכונה אוניברסלית

• אך מה שמצחיק אותנו הוא תלוי תרבות(קרי המציאות בה אנו חיים).
• מבוסס על נושאים דו משמעיים או שנויים במחלוקת, ככל שיהיה מנוגד למסוכמות החברתיות כך יהיה מצחיק יותר.
• בשוני תרבותי צריך לבסס בדיחה על נושאים אוניברסליים כמו חברות ובגידות וכ"ו.
• בכל חברה ישנם ושאים נחשבים רגישים מידי לבדיחה-אמונות דתיות,אסונות טראגיים או פשעים מזוויעים-הם חומר הגלם לבדחות חולניות.