חזרה לאתר הראשי

---

זהות ושונות בחברה הישראלית - 2008
מרצה: ד"ר מרים צבעוני

מומלץ לקרוא את הספר של אורי שוורצמן.

שתי תיאוריות מרכזיות להתמודד עם הנחות בסיסיות ביחס לאתניות ויחס לשונה ולחריג, תיאוריות יסוד. את התיאוריות האלו אפשר לקחת ולהכליל לעוד אוכלוסיות שונות וחריגות בחברה.

1. תיאוריית היחסיות של אלברט איינשטיין

מסגרת תיאורטית בסיסית. התיאוריה טוענת שלכל אדם, אובייקט, חפץ, יש נוכחות במקום ובזמן, במרחב של החלל. הם נעים בחלל במהירויות שונות ולכן הם נמצאים במקומות שונים בחלל / מרחב / space. בשל הימצאותם בנקודות שונות במרחב, זווית הראיה שלהם על העולם, היקום, על מה שמתנהל סביבם – היא ייחודית להם. כלומר, התפיסה שלנו את האחרים במרחב / בחלל היא סובייקטיבית, כיוון שהיא תלויה במקום ובזוית שאנחנו נמצאים במרחב / בחלל.

שתי נקודות שונות בחלל, אם הן קרובות, יש להן תפיסות קרובות, אם הן רחוקות, יש להן תפיסות שונות ונקודות מבט שונות על האחר, הסביבה שונה.

בתרגום של אנשים וחיים אנושיים, אנשים גדלים בתוך קבוצות חברתיות אתניות שונות, משתייכים לקבוצות אלו, מתחנכים לפי נורמות וערכים של הקבוצות האלו. על בסיס הערכים והנורמות האלו, אנו מפתחים את התפיסה ונקודת המבט שלנו על האחר ועל העולם. אם יימצאו אנשים שונים שחונכו וגדלו בקבוצות שונות (חברתיות, אתניות, עדתיות) זה אומר שהם נמצאים בנקודות שונות בחלל, במרחב. זה אומר שהסתכלותם על האחר היא סובייקטיבית מתוך החינוך והנורמות שלהם.

הנחת יסוד ראשונה: אין אמת אחת, כל תפיסה נכונה מנקודת הראות של האדם הנמצא בה.

2. התיאוריה של Bennet

Bennet's Developmental Model of Intercultural Sensitivity.

Ethnocentrism:

• Denial
• Defense
• Minimization

Ethnoreletivism:

• Acceptance
• Adaptation
• Intergration

1. היכן לדעתך ממוקמת החברה הישראלית בסקאלה ההתפתחותית של בנט? נמק והדגם.
2. היכן לדעתך אתה נמצא בסקלה? האם מיקומך זהה למיקום הוריך?

תיאוריה התפתחותית, מתארת שלבי התפתחות של האדם מנקודת ראות חברתית. שלבי התפתחות התפיסה החברתית של האדם, שלבי התפתחות בתפיסת העולם הסובב אותו. בכל תפיסה התפתחותית יש שלבים, יש אנשים שונים במקומות שונים בתהליך ההתפתחותי.

שלב התחלתי Ethnocentrism – מירכוז לאתניות. אנשים מרגע שנולדים וגם כשגדלים ומתפתחים, הם שבויים על ידי תפיסות עולם, ערכים, נורמות, של הקבוצה המרכזית אליה משתייכים (קבוצה אתנית, חברתית, תרבותית). הם נולדו בה, עדיין צעירים ולא ראו דברים אחרים, הקבוצה שלהם משמעותית עבורם. הם חושבים שמה שהם רואים זה האמת היחידה והבלעדית, היתר זה שטויות. בהתחלה הם לא מספיק מפותחים חברתית, יותר מרוכזים בעצמם, רואים את העולם דרך המשקפיים של עצמם. בהמשך מתפתחים, רואים דברים אחרים, תרבויות אחרות.

תת השלבים של השלב הראשון – האתנוצנטריות.

1. הכחשה. מנגנון הגנה של הכחשה. יש המתעלמים מצרכים של אחרים, מתפיסות עולם של אחרים. פירוש התנהגויות של אחרים על פי הסטנדרטים של עצמם. לא יכולים להיכנס לנעלי האחר, מבטלים. מכחישים הבדלים, מזלזלים במה ששונה, אין הכרה באחר.
2. הגנה. יש אפשרות לראות את האחר, אבל יש בעיקר השלכה, שינאה כלפי האחר, כלפי קבוצות מיעוט אחרות. למשל ארצ'י בנקר. ההתקדמות היא שלפחות יש הכרה בקיום האחר, אחר שעליו משליכים דברים שליליים.
3. מינימיזציה. מינימום של הכרה, מוכנים לקבל באופן מאוד מינימלי שכולנו בני אדם. נכונות ראשונית להכיר את האחר ושיש בו דברים חיוביים.

עם ההתפתחות וההתבגרות החברתית יש הכרה באחרים, והולכים לכיוון של יחסיות אתנית. הבנה שלכל חברה וכל תרבות יש ערכים, נורמות, משהו משותף אליי, משהו שאפשר לקבל ולחלוק.

1. קבלה. התחלה של כיבוד ההבדלים.
2. הסתגלות. אני מוכן להתחיל לשנות משהו בהתנהגות שלי שתהיה דומה להתנהגות של האחר. בהתנהגות יומיומית בעניינים פשוטים, למשל להסכים לטעום אוכל אחר.
3. אינטגרציה. מוכנות להשלים עקרונות אחרים, אספקטים אחרים ונכונות לשלבם בתוך מכלול ההתנהגויות שלי. לא הטמעה וביטול העצמי, אלא לקיחת חלק ומציאת משהו משותף.

זה קורה בקבוצות, עמים, תרבויות, יבשות, אנשים, מדינות.

כשיש הידברות ודיאלוג, יש התחלה של הסתגלות.

גבול – ברור מה הנורמות שלי, עם מי אני הולכת, אני מסתובבת רק עם אנשים מהקבוצה שלי. כיום יש גלובליזציה, אך לא בהכרח אינטגרציה. אי אפשר להתעלם מכך שיש אינטראקציה, אבל כל אחד מגיב אחרת. באינטגרציה כל אחד בוחר את הדברים שטוב לו ונוח לו איתם.

אפשר להתייחס לכל מיני קבוצות, לא רק עדות, למשל דתיים – חילוניים, ימין – שמאל.

אינטגרציה יכולה להיות בדברים קטנים או בדברים עקרוניים. למשל, ישיבה חילונית, ארון הספרים היהודיים לחילונים. בעקבות רצח רבין קלטו את גודל השסע והיתה התקרבות.

שאלה: מהי הזהות החילונית??

זהות אישית וזהות קולקטיבית

מה הקשר בין זהות אישית וזהות חברתית (/תרבותית / אתנית)?

Personal Identity, אריקסון דיבר על הSocial Identity ונתן חשיבות לזהות החברתית והקשר בינה לבין הזהות האישית. אריקסון דיבר על גיל ההתבגרות כתקופה בה מסתכלים על השתייכות חברתית.

הזהות האישית – מבטאת את המאפיינים המבדילים ומייחדים את הפרט מהאחרים. מה שהוא אני עצמי פרטי, במה אני מיוחד ונבדל מהאחר.

הזהות החברתית – מייצגת משהו אחר, מבטאת מאפיינים שאדם חולק ושותף עם אחרים. אני חלק מקבוצה.

לפי אריקסון כשילדים קטנים יש חפיפה בין הזהות האישית והזהות החברתית, רק בגיל ההתבגרות עולות שאלות. כיחידים אנו שייכים לקבוצות / חברות / קולקטיבים שונים ולפיכך מפנימים לתוך הself הפרטי מחשבות, עמדות ודפוסי התנהגות השייכים לאותה קבוצה. כל אחד בוחר איזה זהות חברתית הוא מאמץ לעצמו ומפנים כך שהופך להיות חלק ממנו. זהות חברתית שאדם מגדיר מתפתחת ומשתנה לאורך מעגל החיים. גם הזהות האישית משתנה לפי חוויות, אירועים ומפגשים שחווינו בחיים. זוהי חוויה סוביקטיבית אישית של כל אחד. כל אחד בוחר משהו שהוא מרגיש איתו טוב, ויכול לקרוא לו חלק ממנו. הזהות החברתית היא פלח מהזהות האישית.

כמטפלים חשוב להתייחס גם לזהות החברתית, לזהות הקולקטיבית של הפונים. הזהות הקולקטיבית היא רובד משמעותי לתפיסת הself של האדם.

אנחנו בוחרים למי אנחנו רוצים להשתייך, בדרך כלל נימשך לדומים, כאלו שיכולים לחזק את הself שלנו. יש משמעות לקבוצה החברתית וזהות קולקטיבית. כאנשים אנו יצורים חברתיים וצריכים לדעת מהי הזהות הקולקטיבית שלנו.

מה קורה לזהות הקולקטיבית במדינה?

יש חוקרים שדיברו על זהות אתנית והשפעתה על תיפקודים פסיכולוגיים של האדם. למשל רגשות קיפוח, התחשבות.

בעבר היו מחקרים שבחנו את ההשפעות השליליות על הself, על תיפקוד על בטחון. היום גם מדברים על חשיבות להתייחסות האתנית מהכיוון של גאווה תרבותית וגאווה אתנית.

1) האם חוו חוויות סטיגמטיות של דיכוי, פיקוח והאם זה השפיע על תיפקודם הפסיכולוגי?

2) האם יש או אין גאווה אתנית? גאווה אתנית תורמת חיובית לתיפקוד הפסיכולוגי.

הגברת תחושת גאווה אתנית היא חשובה. בהקשר של העליה האתיופית, נשברה גאוותם האתנית, אמרו להם לעזוב את המסורת, להחליף את השמות וכו'.

יש קשר בין זהות קולקטיבית לזהות אישית. חשוב להכיר את הזהות הקולקטיבית של אנשים.

מה אנחנו יודעים על הזהות הקולקטיבית של החברה הישראלית?

האם אנחנו כמה עמים? עם אחד? מפולגים. יש חוקרים המתייחסים לשסע והקרע בחברה הישראלית. יש ויכוח על ההגדרה של זהות קולקטיבית עוד מקום המדינה. דוד בן גוריון, עוד בשנת 1958 שלח מכתבים לאנשי הגות שונים מכלל פילוסופים והוגי דיעות, משוררים, מנהיגים וכו'. הפרדוקס באחדות העם היהודי מצא ביטוי מובהק בקרב היסטוריונים יהודים שהצביעו על שלוש גישות יסוד להגדרה כוללת של זהות יהודית.

כשעלו לארץ, שאלו איזה אופי? הויכוח קיים גם היום.

1. יהדות כאומה רוחנית – א-טריטוריאלית. לאו דווקא צמודה לקרקע, למדינת ישראל. מדינה דתית רוחנית שלא קשורה בהכרח לטריטוריה. למשל, נתורי קרתא.
2. היהדות כלאום הקשור לטריטוריה, לארץ ישראל – צמודה לקרקע.
3. גישה המשלבת גם את הרוחניות וגם את הטריטוריה.

הרב קוק הדגיש את עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל – כאן בארץ. חיבר את השלוש.

מתחילת ימיה של מדינת ישראל היו מחלוקות על אופי המדינה, אך גם היו הנחות משותפות:

• יש כלל ישראל. חייבים לשמור ולדאוג לכלל ישראל = זהות קולקטיבית. על אף השוני הרב, יש “כלל ישראל”, יש זהות קולקטיבית ישראלית.
• הזהות הקולקטיבית לובשת ופושטת צורה בזמנים שונים. זהות קולקטיבית של כל חברה פושטת ולובשת צורה, משתנה במהלך ההיסטוריה. מה גורם לשינויים? לפי דובנוב ההיסטוריון השינויים בזהות היהודית הקולקטיבית במהלך ההיסטוריה נעשים בעקבות המעבר של המוקד הלאומי ממרכז למרכז. המרכז היהודי משתנה ובעקבותיו התוכן היהודי משתנה (בבל, ספרד, אירופה).

לפי אטינגר הזהות הקולקטיבית מורכבת מאז ומעולם מכוחות נוגדים, מתנגשים, יש וויכוחים ודיאלוגים ובעקבות התנגשות זו נוצרת כל פעם סינטזה חדשה. בעקבות הדיאלקטיקה יש השפעה ושינוי.

• יש מרכיב של דת. מה שמייחד את העם היהודי הוא שזהותו הקולקטיבית קשורה לדת. זה מוסכם על ידי כולם. יש גם התייחסות לזהות הקולקטיבית אולם אי אפשר לבטל את הדת, אף שמקומה הצטמצם ביחס לעבר.

הזהות הקולקטיבית בארץ הושפעה מתהליכים חברתיים היסטוריים שהתרחשו בעולם בעת החדשה, כלומר תחילת המאה העשרים.

1. תקופת האמנסיפציה – תנועה ליברלית שעודדה מתן זכויות אוטונומיות לכל המיעוטים, כולל היהודים. הכרה בלגיטימציה למיעוטים. החלו לחשוב על הזהות היהודית.
2. אנטישמיות – התעצמה כשהשיא היה בשואה, שליש מהעם היהודי הושמד וזה דירבן את העם היהודי לחשוב על הזהות היהודית.
3. תנועות לאומיות – כל מיעוט דאג ללאום שלו. ליהדות היתה הציונות. הציונות כאבן דרך משמעותית בעיצוב הזהות. לציונות השפעה עצומה על העם היהודי, תבעה להפוך את העם מתלוי, תלותי, חלש, חסר אונים לעם נורמלי. הציונות תבעה לשוב לארץ ההיסטורית, תבעה להחיות את השפה והתרבות העברית; הציונות פעלה לשלילת הגלותיות, שלילת מאפייני הגלותיות = תלות, חוסר אונים, ללא ריבונות לאומית. הציונות קידמה ודחפה לעבר עיצוב בניה והקמת זהות קולקטיבית.

בשנים האחרונות עדיין לא סיימנו להתחבט סביב הסוגיה של זהות יהודית קולקטיבית. שאלות מי אנחנו, מי העם שלנו, את מי נכיר או לא נכיר, למשל לא לדחוף לעלייה רבה מדי כי לא נוכל לאכלסם.

התנועה הציונית כביטוי לדיאלקטיקה של הקבוצות השונות בקרב היהודים. הצליחה ליצור דיאלקטיקה ולגבש את אחדות הניגודים. למצוא מה אנו יכולים למצוא משותף על אף הניגודים. אחדות הניגודים. התוצר הסופי של הציונות נתן ביטוי לגיבוש ולאחדות הניגודים.

4. התבוללות – מדרבנת גיבוש זהות יהודית. תהליך שמאיץ, מדרבן ומניע אנשי מדינה והגות, לחשוב איך לקבץ את כל החלקים ולמנוע התבוללות.

הציונות הביאה למצב חדש. מעם ללא לאום הפכנו לעם עם לאום ככל הלאומים. כלומר, נורמליזציה לאומית, הפיכה ללאום נורמלי ככל הלאומים. אולם גם כאן לא היתה אחידות בהגדרה, כמו מה אנחנו רוצים להיות כמו כל הלאומים? האם נביא לנורמליזציה כללית או ייחודית? מה עם הייחודיות שלנו? עד היום שאלות הקיימות ומשפיעות.

מהי הנורמליזציה הלאומית?? לפי גורני שלוש תפיסות לנורמליזציה:

1. נורמליזציה כללית, מגמה צנטרפוגלית – אנו צריכים להיות מדינה ככל הלאומים השונים, בלי קשר לדת. להפריד בין דת למדינה, לתת שוויון לכל האזרחים. שלילת הקיום היהודי הייחודי. אין מקום ליישם את חוק השבות. לא צריך לתת זכות יתר לעולים היהודים. מגמה צנטרפוגלית – עידוד יציאה מהפנים החוצה, עידוד להיות כמו הכלל. עד היום קיים ויכוח בכנסת ובציבור. האם אנחנו מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה? הערבים בכנסת דוגלים באופציה השניה.
2. נורמליזציה ייחודית, מגמה צנטרפטלית – מהחוץ פנימה. שילוב: אנחנו מדינה ככל הלאומים אבל עם ייחודיות והיבט יהודי. הכרה בשני מרכזים – מרכז בארץ ישראל ומרכז באמריקה. יכולים להיות שני מרכזים כי אנחנו ייחודיים בעולם. יש יהודים מהתפוצות התורמים וכן מגדירים עצמם כחלק מהזהות הלאומית. התלבטות סביב גבולות הטריטוריה.
3. נורמליזציה יהודית, מגמה צנטרפטלית - מהחוץ פנימה. לא רק שאנחנו יחודיים, אלא אנו צריכים לדאוג לנורמליזציה יהודית, להדגיש את האלמנטים היהודיים. אחד העם ראה את העם היהודי כעם אחד ולא צירוף של קבוצות אתניות. ישראל כמרכז מדיני, יהודי, רוחני, ריבוני, לאומי. יש רק ישראל, בלי התפוצות.

שומעים יותר קולות הדוגלים בתפיסה של נורמליזציה כללית, אנחנו מדינה ככל הלאומים. יש היום היסטוריונים וחוקרים המכלילים עצמם בתפיסה של פוסט ציונות. היה מקום לציונות על מנת לבנות את המדינה, עכשיו זה כבר לא רלוונטי, צריך לעבור הלאה. יש מחלוקות גם בזרמים פוליטיים, תקפו את ליבנת שדגלה בשימור הציונות כשרת חינוך.

היסטוריון מוריס, פעם דגל בפוסט ציונות.

היום אומרים Beyond Tzionism, וזה כנגד הפוסט ציוניות. הקמנו מדינה ואנחנו נמצאים מעבר לזה. מתן ביטוי אחר לציונות, לשנות, לתת תכנים אחרים. ראייה שהציונות ישנה, מקבלת ביטוי וצבעים אחרים, אך אי אפשר לומר שנעלמה. יותר ויותר קולות הדוגלים בנורמליזציה כללית.

הנורמליזציה היהודית סובלת היום מפיחות משתי סיבות עיקריות:

• עולה השאלה אם לא הגיע הזמן להצהיר על סיום הציונות.
• קשיים פנימיים, מאבקים חברתיים, בתוך החברה הישראלית בין קבוצות שונות. פרופ' הלוי עציוני אומרת: אנחנו נראים כחברה שסועה. הפילוג בחברה מכביד על נורמליזציה יהודית. יש קבוצות, עליות, מפלגות שונות ואלו מכבידים על התפיסה הזו.

מאז קום המדינה שני יסודות נכללו בעיצוב הזהות היהודית.

1. השואה.
2. התקומה.

השואה. בשנים האחרונות אנו עדים יותר ויותר להכרה בשואה, החל בעיקר אחרי משפט אייכמן. לפני כן לא כל כך התייחסו לשואה. יש טענות שלפני כן, דור הישראלים הראשון לא דאגו ופעלו לקליטת ניצולי השואה. היתה הפרדה בין דור השואה החלש מול דור ה”צבר” שיש לו כוח. מאז משפט אייכמן יש יותר נכונות, גם הזקנים מוכנים יותר לדבר על זה, גם במשפחות, לא עוד מיתוסים וסודות. השואה מהווה בסיס בעיצוב הזהות הקולקטיבית היהודית.

לאחרונה, גם באקדמיה, גם בחינוך ותרבות, יש מגמה לטפח את זיכרון השואה. גם מבחינה כלכלית מטפלים בהשבת רכוש של ניצולים ובני משפחותיהם. לובי על מצבם הקשה של הזקנים ניצולי השואה. יש יותר ויותר נכונות ומודעות להגדיר ולהעצים את יסוד השואה כחלק מהגדרת הזהות היהודית הקולקטיבית שלנו. השואה תרמה והמחישה את הצורך שלנו בהקמת המדינה.

האם השואה היא משהו משותף לכולם? תושבי הארץ באותה תקופה לא יכלו לעכל את תופעת השואה, כמו כן גם עולי ארצות אחרות לא חוו זאת ואלו היוו גורם מפלג. ניצולי השואה התייחסו למי שלא עבר זאת כמישהו שלא שייך. לא היתה התחברות אחידה של כלל ישראל לנושא השואה. לא היתה תמימות דעים. ויכוח בין דור מקימי המדינה לבין דור השואה.

תקומה. קמנו מעפר ועכשיו צריך שיהיה משהו חדש קולקטיבי שיאפיין את המדינה. משהו חדש. בפועל, בסיס התקומה הוא לא כל כך חזק. אין תחושה שיש משהו משותף המאחד את כולנו. בעת קום המדינה היה אלמנט תקומה יותר חזק מאשר עכשיו. הכל למען המדינה, למשל הצבא. היום המדינה כמדינה לא מהווה מיתוס-על ומקום מרכזי בתודעה של החברה הישראלית. יש הצעות חוק פרטיות לטובת סקטורים שונים (נגב, קיבוצים, דתיים, ערבים, דרוזים). התלבטות סביב שאלות של זהות קולטקיבית, קורה בכל העולם. באירופה שאלות סביב הזהות הלאומית, סגירת גבולות, התייחסות למהגרים.

בכנסת ובחברה המדינה לא מהווה מיתוס-על. המיתוס של התקומה לא כל כך חזק. אין ביחד, כל אחד דואג לעצמו, למשל תושבי שדרות, הם חלק מהקולקטיב אבל לא דואגים להם, יש אדישות.

האלמנט של התקומה מתבטא בעיקר במצבי משבר (למשל מלחמה), יש ביחד חזק. אולם גם במבט היסטורי אלמנט הביחד הולך ומצטמצם וכבר לא מה שהיה פעם.

(במקביל לסגרגציה, ניכור יש גם רצון בסולידריות, רצון בביחד).

בעידן שלנו מתחבטים במהי זהות קולקטיבית. מה עושה זהות קולקטיבית? איך נגדיר אותה?

סוציולוגית אניטה שפירא “יהודים חדשים, יהודים ישנים” שואלת מהו החוט המקשר בין זהות של יחיד לזהות קולקטיב? המושג זהות קולקטיבית הוא מושג לא מוגדר, לא ברור, מושג חלקלק, כי לכל אדם יש כמה זהויות ולעיתים יש קונפליקט ביניהן ונוצרת היררכיה של קדימויות בין הזהויות השונות שהאדם משתייך אליהן.

הזהות הקולקטיבית כזהות אידאית דמיונית שאליה החברה שואפת להידמות ולהגיע; כלומר, הזהות הקולקטיבית היא במידה רבה השתקפות של האתוס והנורמות הרווחות בחברה בתקופה מסויימת. הזהות הקולקטיבית מושפעת ומשתנה בהתאם לתקופה ולתהליכים המשתנים בה.

בן רפאל אליעזר + בן חיים (2006), זהויות יהודיות בעידן מודרני. פרק 1, אוניברסיטה פתוחה. בעבר הזהות היהודית הקולקטיבית היתה קסטה.

הגדרת קסטה = כת של אנשים עם מכלול ומגוון של התנהגויות ופרקטיקות חברתיות הזוכה ללגיטימציה דתית ובעלת תפיסה של עליונות, של טוהר. (הגדרה סוציולוגית).

בעבר ההגדרה הזו התאימה לקולקטיב היהודי. אנשים עם מנהגים ופרקטיקות מיוחדות, היינו עם מורם מעמים אחרים, לגיטימציה דתית. בעולם המודרני התפיסה הזו התערערה. לא עם אחד מאוחד, אלא תפיסות שונות, דרגות דתיות ויהדות שונות. אין תפיסה אחת אחידה כמו פעם של “אתה בחרתנו”. לפי בן רפאל היום יותר מתאים להגדיר את העם היהודי כמרחב זהויות יהודיות.

לא עוד כת אחת מלוכדת, אליטיסטית מבחינה דתית, אלא יש זרמים שונים. יש מגוון של זהויות וכולם נכללים בזהות הקולקטיבית. בן רפאל גם אומר שכאשר אנחנו רוצים לבדוק את הזהות הקולקטיבית של כל אחד, אנו צריכים לשאול שלוש שאלות:

1) מה אנשים כוללים בתוך הזהות הקולקטיבית שלהם? מה רואים כנכלל? (מה לדעתך המאפיינים היחודיים המשקפים זהות יהודית קולקטיבית?).

2) איך זה בא לידי ביטוי בפרקטיקה היומיומית שלו? במחוייבות שלו לזהות הקולקטיבית? (אלו פעולות, מחויבויות התנהגותיות שלך, משקפות את זיקתך והתחברותך לזהות קולקטיבית זו?)

3) איך אנו מגדירים את הגבולות של הזהות הקולקטיבית? מיקום ביחס לסביבה? (כיצד את תופסת ומגדירה את גבולות הזהות הקולקטיבית שלך ביחס לאחרים, ביחס לסביבה הקרובה / רחוקה?).

מתוך: בן רפאל (2001), זהויות יהודיות – תשובות חכמי ישראל לבן גוריון.

השאלות הללו מגדירות איך כל אחד מתחבר לזהות הקולקטיבית, יש היבטים אוניברסליים ויש היבטים ייחודיים. דבר נוסף חשוב מתייחס למה אדם עושה באופן אקטיבי ביום יום על מנת לחברם לזהות הקולקטיבית שלו. הגדרת הטריטוריה והזהות גם מעלה מחלוקות, מה שייך, הקו הירוק וכו'.

עציוני – דיברה אף היא על זהות קולקטיבית, היא תיארה מספר בסיסים משותפים לכלל ישראל על מנת שנוכל לומר שיש זהות קולקטיבית. גם על הסעיפים האלו אין תמימות דעים. אלו עוזרים להגדיר זהות קולקטיבית, חשוב לטפח את האלמנטים הללו.

1. התודעה של מוצא משותף. יש גרעין משותף, המקור הוא בישראל מהתנ”ך, מתקופת המקרא. גם כאן יש מסתייגים וכאלו שלא מוצאים קשר בין התנ”ך לממצאים ארכיאולוגיים. יש הנזהרים לציין מוצא משותף והבלטה, מפחד שיאשימו אותם בהיבדלות, התנשאות ואפילו גזענות. (בועדת דרבן האשימו את הציונות בגזענות).
2. זכרון קולקטיבי של היסטוריה משותפת. כל עם, לאום, קבוצה, מחזקים ומשמרים את הזיכרון הקולקטיבי. קבוצות מיעוט מחפשות אלמנטים כאלו מדגישת אותם. למשל בפסח “והגדת לבנך”, להעביר את הסיפור מדור לדור; ביציאת מצריים יש רבדים של סיפורים ונרטיבים מצטברים המועברים מדור לדור. בעבר הלימוד של ההיסטוריה היהודית נלמד בבית ספר בנפרד, היום צמצמו, למדו היסטוריה יהודית, תולדות עם ישראל.

יונג מדבר על הלא מודע הקולקטיבי ועל ארכיטיפים. נולדים ילדים קטנים וכבר יש מצבורים של נורמות וערכים אנושיים הקשורים לתרבות שלהם, שמשם הם באים. זיכרון שקיים לא רק מבחינה היסטורית, אלא גם פסיכולוגית. חשוב לשמר, לזכור, להעביר מדור לדור.

3. הזיקה לעם בתפוצות ותחושה של שותפות בגורל. קשור בלימוד ההיסטוריה, הפרעות וההישגים וזה מוביל להגברת תחושת השותפות בגורל. מדברת גם על התפוצות.
4. זיקה לדת ולסמלים שלה. לא כל העם היהודי מחובר לדת באותה מידה, אבל חלק גדול מהעם מחובר לטקסים ולסמלים. לא למצוות, אך שומרים על סמלים וטקסים ורואים זאת כחיוני לזהות. למשל ברית מילה (למרות שיש כאלו שמתנגדים, אך עדיין הרוב עושים).

בדור הראשון של החילוניים החשיבות והחיבור לדת ולסמלים היו יותר חזקים מאשר הדור השני של החילונים. הדור הראשון באו מבתים בהם שמרו על נורמות דתיות, המרכיב של זיקה לדת היה חשוב מאוד. עשו מחקר, שאלו אותם איך הם מרגישים עצמם שייכים לזהות היהודית, 65% מהחילונים הגדירו עצמם כבעלי זיקה חזקה לדת. היו, דור שני לחילוניים, לא הביאו מורשת מבית האב ופחות קשורים.

היום יש הרבה מרכזים חילוניים “בינה”, “עלמה”, שלומדים את היהדות, לא לשכוח את השורשים היהודיים. מילוי ארון הספרים היהודי. הדור השני של החילוניים מוצא שזה חסר ומחפש למלא.

5. זיקה לערכים ותרבות משותפים. יש גם תרבות חילונית יהודית. פילוסופיה חילונית, מוסיקה, שירה, ספרות. ליבה משותפת.
6. זיקה ושותפות לארץ ולציונות. גם הזיקה לארץ לא אחידה לגבי כולם. לאיזה ארץ? לאיזה חלק? איזה קו? חייבים למצוא זיקה משותפת המחברת את כולם לארץ, לטריטוריה.

יש סכנה של שסע, פילוג, ויש גופים כמו “צו פיוס” שמביא לאיחוד, “מכון לדמוטקרטיה” , חיזוק זהות קולקטיבית, אמנה חברתית (פרופסור גביזון והרב מידן).

בתקופה שאנו חיים בה, אנו עדים לשסע / קרע בעם. בכל העולם יש משבר בזהות בעולם בן זמננו (קוסובו, אירופה ומהגרים, אמריקה והיספנים). התעסקות סביב הסוגיה של זהות לאומית קולקטיבית. תהליכים חברתיים סוציולוגיים המתרחשים היום ובאים לידי ביטוי בישראל ובעוד מדינות.

גלובליזציה: תהליכים כלל עולמיים המשפיעים גם על מדינתנו. קשור בתקשורת מאוד מהירה, אינטרנט, שונה מהתקשורת הקהילתית בעבר שהיתה איטית, תלויה בגאוגרפיה. טשטוש גבולות, שפה, ידע, אמצעי תחבורה. העולם ככפר גלובלי.

דיאמנט: ב25 השנים האחרונות, ההיסטוריה נלחמת בהגדרה של גבולות מרחב, של ניידות ולביליות גדולה בעולם. מבחינה כלכלית בעלי ההון לא מוגבלים לטריטוריה או לאיזור גיאוגרפי מסויים. בעבר בעלי אחוזות או בעלי תעשיות היו תלויים בפועלים שלהם.

היום הכל נייד, מובילי, מניות, כסף. המדיניות של היום, של ניאו-ליברליזם, לא דואגים לקהילה, לאנשים של הקהילה, לאנשים הגרים באותו מרחב טריטוריאלי שלהם. אנשים שלא צמודים לטריטוריה שלהם. הקץ לגיאוגרפיה.

טרנס נשיונליזם – transnationalism, אנשים בעלי מספר בתים, עוברים ממקום למקום, נעים בכל העולם.

זה משפיע על כל אדם ואדם ועל הזהות של כל אחד וגם של כל אומה. אני כאן או שם? אני רוצה להיות בישראל או בארה”ב? איפה אני חולם לגור?

יש תושבים בעלי כמה לאומים, מהגרים בין לאומיים. יש אפשרות לשני דרכונים.

טריטוריליזציה מול גלובליזציה (והשילוב: גלוקלוזציה). תהליך והיפוכו. לצד הגלובליזציה אנחנו רואים מדינות הנאבקות לשמירת הזהות הלאומית, המורשת התרבותית, הערכים הייחודיים. נאבקים נגד “וועדת “G, המקדמת את ענייני העשירים והאליטות.

לצד הגלובליזציה וההגירה (יש עמים שאין להם מה לאכול, יש רעב בעולם, אנשים רעבים, מחפשים מה לאכול ומהגרים) כל מדינה גם נאבקת לשמור על ייחודיותה ומאפייניה הלאומיים הקולקטיביים.

אלו תהליכים שקורים במקביל!!!!!!!

יש משבר של זהות בכל העולם. ברית המועצות התפרקה, כל מדינה מעוניינת בהגדרה הפרטית שלה, כבר לא מקשה אחת. כל תת קבוצה מבקשת הכרה ושמירה על גבולות וזהות.

• גלובליזציה מול טריטוריאליזציה ← גלוקליזציה (השילוב)

היום, בגלל ששני התהליכים קורים במקביל, גם רוצים עולם קטן והחלפת מידע וכלכלה, וגם כל אחד שומר על זהותו, ייחודיות, פרטיותו. זה משפיע גם על המדינה וגם על הקבוצות בתוך מדינה.

• קולקטיביזם מול אינדבדואליזם.

קולקטיביזם קשור בסוציאליזם, קומוניזם, דאגה לכולם, דאגה הדדית, סולידריות. אך העולם לא נשאר במקום הזה, היום יש הפרטה, ערך הפרט, כל אחד פועל לפי הסקטור שלו, מה שטוב בשבילו, לא עבור הכלל.

ההיסטוריון שפירא יונתן – כשמדינת ישראל נוסדה, היא קמה על פי עקרונות קולקטיביסטיים, אידאולוגיה סוציולוגית, הסתדרות, אחדות העבודה, אבל על אף האידאולוגיה הזו (של שותפות, שוויוניות) המשק הקפיטליסטי צמח יפה. היה מסר כפול: מצד אחד הצהרה אידאולוגית מילולית שיש לדאוג לביחד, צריך סולידריות, קולקטיביות, אך מצד שני בעלי הכוח וההשפעה היו מצומצמים ופעלו לפי עקרונות קפיטליסטיים ולאו דווקא קולקטיביסטיים. היה להם חשוב להצהיר על העקרונות האידאליסטים, אולם בפועל הכוח והכסף הממשי היו בידי פרטים ועודדו את זה.

בשנת 1950 דו”ח הצהיר על מעילה בכספי הציבור. לוי אשכול טען שלא צריך להענישם “אל תחסום שור בדישו”, כלומר, הצהרה מילולית לחוד ומעשית לחוד.

גם בימינו מעבר מקולקטיביזם לאינדבדואליזם. בעבר חשבנו לבנות ולהיבנות, עם הזמן כל אחד התייחס למדינה רק כהזדמנות להיבנות בה באופן אישי. פשיטת רגל לציונות, מדברים על פוסט ציוניזם, תכנים וערכים חדשים לציונות. דאגה לעצמי, לי ולאנשי שלומי. אין דאגה לכלל.

זה מתחיל מלמעלה, מהמנהיגות. כבר בעת קום המדינה, גם אז המנהיגים טענו שצריך להתגייס, אך בניהם שלהם לא התגייסו לצבא. פני העם כפני מנהיגיו.

מפעלי ההייטק עושים כסף, אך כדי להשתיק את המצפון וגם כדי לאזן את האינדבדואליות, יש להם פרוייקטים של מעורבות חברתית.

• פוסט מודרניזם.

יש מקום לעבר, לכבד את הישן, יש מקום לשמר את הזיכרון הקולקטיבי, לראות מה יש בעבר, לחפשו ולשמרו. מעודד להתייחס למורשת, לעבר של כל עם ושל כל אדם.

יש לבטל את ההיררכיה החברתית, יש להתייחס ולקבל את כולם, עידוד וקבלה של שונות ורבגוניות. זרם בתרבות, באדריכלות.

בעבר היו טובים יותר וטובים פחות, לבנים/שחורים, קולוניאלים/ילידים, כיום מחשבה של ביטול ההיררכיות, יש מקום לכל אחד ולכל תרבות. יש כיבוד של יותר סגנונות, מחלחל בכל הרמות.

(בטיפול, בעבר הלכו לפי השיטה הפרויידיאנית, “המדעית”, כיום גישה שאין אמת אחת, לכל אחד יש את האמת שלו)

היום העולם והחברה יותר פתוחים, יש מקום לכל מיני תרבויות, עדות, לא רק תשתית אחת אותה ניתן לכולם. הרב תרבותיות כיום צמחה גם מהמדינה וגם מתהליכים חברתיים כלל עולמיים שחלחלו והשפיעו על מה שקורה בישראל. הכל משפיע על התחבטותנו סביב הגדרת הזהות.

עציוני שואלת איך אנו יכולים ללכד בין כל הפלגים השונים שיש במדינה? לקדם את האכפתיות ההדדית? היא טוענת שיש לנו קודם כל את השפה העברית המדוברת כאן בארץ, זו מלמדת שיש לנו משהו משותף שאנו יכולים להישען עליו. כולנו פחות או יותר מדברים עברית. העברית מלכדת, ברוב המוסדות וגופים מדברים עברית (אם כי יש גם מקום לעוד שפות). עציוני טוענת שלא מודאגת מהקונפליקטים והמחלוקות והשונות שבחברה. יותר היתה מודאגת אם היתה אינטגרציה אחידה בחברה או בלאום, זהות טוטאלית, אם היה fusion.

במדינה דמוקרטית חשוב שיהיה דיאלוג בין קבוצות שונות !!!!

אם לא היה דיאלוג היא היתה מודאגת. הדיאלוג מקדם, מחזק ומייצב כל קבוצה, והאינטראקציה בין הקבוצות יוצרת נקודת מפגש חדשה.

אם לא היה דיאלוג, כל קבוצה היתה מסתודדת מאחורי גבולותיה, מתחזקת והיה פילוג. דרך לקידום העם = לאפשר דיאלוג, אינטראקציה. קידום הדיאלוג על ידי יוזמה של מפגשים משותפים. מאז רצח רבין צצו יוזמות.

• אמנת כנרת: 2001, התכנסו באוהלו בכנרת מנהיגים מכל חתך האוכלוסיה העברית, פוליטיקאים, רבנים, זמרים וכו', ישבו יחד על מנת להגדיר זהות יהודית קולקטיבית. אמנה משותפת לכל עם ישראל, על מנת למנוע פילוג.
• צו פיוס (מרחק נגיעה).
• אמנה חברתית בין שומרי מצוות לחילוניים.
• מועצת יחד של יד בית הנשיא. מ2000 יושבת על מנת לדון בנושאים היוצרים מתחים בעם (אופי השבת, כבוד המת, ארכיאולוגיה, השתלת איברים).

גם בן רפאל קרא לדיאלוג, אינטראקציה – פרקטיקה חברתית.

שפה עברית: העשרה, שימוש, גורם מלכד בכל השכבות. לפי עציוני קיום הדיאלוג בין הקבוצות השונות (על אף שנוגדות) משיג סינטזה, שאפשר לקרוא לה אחדות הניגודים. לא פשוט, יש ניגודים, צריך למצוא תשתית משותפת לכולם, לכל העם שגר פה. היא אומרת לדתיים, לרבנים שחשוב לקדם את עניין הזהות החילונית היהודית, זו עדיפה בארץ על זהות חילונית שאינה יהודית !! אם לא תהיה יהודית ולא יהיו שורשים – יהיה מתח ופילוג בעם.

איך ניצור אחדות ניגודים? איך ניצור שלום בין הניגודים?

בהתחלה יש פיצול – אני טוב, הרע נמצא בחוץ, אצל האחר. בהמשך יש הבשלה. איך מתבטא ברמות השונות? (אחדות ניגודים ברמות השונות).

אישית – אנחנו מצליחים לחיות בשלום עם החלקים שאנו לא כל כך אוהבים בנו, אפשר לחיות בשלום עם האמביבלנטיות. יכולת לחיות עם ניגודים, להבין ניגודים, לחיות עם אחרים. כל אחד צריך למצוא את האיזון בין השניים, להתגבר על הפיצול, מאזן בין טוב ורע.

משפחתית – יש תלות הדדית, יש מקום גם לביחד וגם לבחוד, יש מקום לדומה ולשונה, וכולנו אותה מערכת. צריך למצוא איזון בין דומה לשונה במשפחה. מאזן בין דומה לשונה. המאזן או הומאוסטזיס משתנה במהלך השנים.

חברתית – הימצאות של ניגודים שונים כחיוני לקיום של עם כעם. המאזן בין דומה לשונה, משתנה על פי התהליכים החברתיים. לא אחיד, אך חיוני, מהותי.

הדיאלקטיקה בין דומה לשונה, בין זהות ושונות, כמוטיב מרכזי בחיים, בכל הרמות!!!

בעיה בקצוות: אם מתייחסים רק לקוטב של דומה, זה לא טוב, כי אין התייחסות לשונה, לחריג. אם מכבדים את השונה, הפרטים ואין התייחסות לדומה, למשותף, זו גם בעיה.

עד כה דיברנו על התהליכים הכלל עולמיים כרקע להבנה של מה שעברנו כמדינה:

מדינת ישראל עברה תהליך ממדיניות של כור היתוך למדיניות של רב תרבותיות.

תהליך של מעבר ממדיניות של כור היתוך למדיניות של רב תרבותיות. המדינה עברה שלבים בהתחייחסות אל האחר, במאזן של זהות מול שונות, בהתייחסות אל השונה/האחר שהגיעו בעליות השונות. נתאר את המעבר.

1. קום המדינה.
2. סוף שנות ה60.
3. 1977, המהפך הפוליטי.
4. גלי עליה בשנות ה90.
5. מיעוט ערבי.

I. כור היתוך (עמידה בקצה של הדומה). לחנך את כולם להיות צברים ישראליים, להביאם לארץ, להפכם לאוהבי הארץ, דוברי עברית, אוהבים לטייל בארץ, אמונה בכוחם, ללא סממנים גלותיים, לבוש מצומצם, הסתפקות במועט, דמותו של שרוליק. דור החלוצים המייסדים, עובד, נלחם. זה התאים לאידאולוגיה ולערכים של המנהיגים שהיו אז, התאים לאתוס של תנועת העבודה ששלטה. דרישה לדמיון להתנהגות ולנורמות הקיימות של דור החלוצים המייסדים של המדינה.

אז החלה עליה, באו גלי עליה שונים. לא כיבדו את התרבות המקורית של העליה, ביטלו את התרבות שלה. דרישה לבטל ולמחוק את תרבותם ודרישה לאמץ את התרבות הישראלית. קיצצו פאות לתימנים, דרישה לדבר עברית.

מדיניות שיכון של פיזור אוכלוסין. את העולים בשנות ה50 שיכנו במעברות או בעיירות פיתוח מרוחקות, יישוב הנגב. לא הבליטו את אלמנט החלוציות בהתיישבות הזו, הם ישבו במקומות נידחים והקימו את המדינה אך לא העריכו את זה. משפחות מרובות ילדים קיבלו דירות קטנות, בקושי יכלו לגדל ולשכן משפחה.

חוקרים אומרים שמדיניות כור ההיתוך והתביעה לאחדות שהיתה בקום המדינה (אחידות תרבותית ולשונית) קיפלה בתוכה דרישה להיכנע לנותני הטון, להיכנע למייסדי הארץ. כלל העולים נדרשו להיכנע לדור המייסדים.

חוויות אלו השפיעו על האנשים, עליות שהתעלמו מייחודיותם.

חוקר בשם קרמלינג – “קץ שלטון האחסולים”

אחסול = אשכנזי חילוני סוציאליסט לאומי.

התנהגות הממסד בתקופת קום המדינה, של כור היתוך, שימשה עם הזמן כמדגרה להרבה רגשות קיפוח, למירמור, לתיסכול.

ההלם התרבותי של יוצאי המזרח בהגיעם לארץ (שהגיעו עם אידאולוגיה ציונית ומוטיבציה) היה קרקע נוחה למניפולציה מכוונת או בלתי מכוונת מצד השלטונות באותה תקופה.

למשל בן גוריון “הסתלקה השכינה מעדות המזרח, לפיכך פנו למקצועות ולימודים שוליים”. היו דלים מבחינת לימודים ומקצועות, באו ממקומות נידחים. היתה תפיסה שבאו עולים חלשים, הון אנושי חלש. הם היו בהלם כשבאו, המדינה תפסה אותם כחלשים, התייחסות כוללת (כולם מאותו רקע) ← התפתחה מערכת תלות של אותם עולים בממסד (סלאח שבתי). דור המייסדים היו רחוקים מאוד מדור העולים.

כן היה להם הון סימבולי, הון אידאולוגי, מאוד רצו להגיע לארץ ישראל.

היו גם הבדלים, למשל העולים העירקיים עמדו על שלהם וסירבו ללכת לשוליים, לעיירות פיתוח, היתה להם מנהיגות חזקה (ריכוזים גדולים באור יהודה, ברמת גן).

הנשיא בן צבי נתן כבוד לעדות, התייחס לעדות כחלק מהקולקטיב, מעם ישראל, פעל לשימור מורשת העדות.

II. סוף שנות ה60, תחילת ה70.

אותם רגשות קיפוח ותיסכול באו לידי ביטוי. פרעות ואדי סאלים, הפגנות של יהודים מזרחיים שהושבו בבתים ערביים והיו ממורמרים ומקופחים, הם מחו, הפגינו ברחובות. קמה תנועת הפנתרים השחורים שזעקה ושימשה כשופר לביטוי רגשות הקיפוח והמרירות.

התנערו וביקשו הכרה וייחודיות.

III. תחילת השינוי של מדיניות מכור היתוך לרב תרבותיות. פתיחה של תרבות כור ההיתוך. 1977, עליית בגין לשלטון, מתן לגיטימציה לשונה, עזר לעדות המזרח להרגיש מכובדים.

על אף הקיפוח והתיסכול, ועירעור מעמד האב, המשפחה כמערכת בקרב המזרחים – מילאה תפקיד חשוב, גם בשמירת הזהות של התרבות המקורית. למשפחות היה כוח, בגין נתן להם כבוד, הרים להם את המוראל, עודד אותם. העם נסחף, התגלו כוחות.

מסתבר שהמשפחה כמשפחה המסורתית, בעדות המזרח (על אף הקיפוח ועירעור מעמד האב) עדיין תרמה בכך: גם שימרה וטיפחה את הזכרון הקולקטיבי של עדות שונות, מסורות וסמלים + עזרה לאנשים להתמודד עם רגשות הכאב והקיפוח, שימשה חממה והגנה, סיפקה תמיכה, אהבה, נתנה מסגרת ביטוי לרגשות הקשים.

עליית בגין וחיזוק המשפחה הביאה גם לצמיחת מפלגת ש”ס. תלמידי הרב ש”ך, אגודת ישראל, לאט לאט הפכו להיות הפועלים גם למען העדות השונות, גם תבעו תביעות למען הספרדים, המקופחים, וגם הניפו את הדגל של שמירת היהודיות והייחודיות של הקולקטיב היהודי. שני דגלים: הספרדי + הדתי.

הכרה בספרדים ובעדות השונות, כצעד בהתקרבות לרב תרבותיות.

IV. גלי העליה בשנות ה90. עליה מגוונת, עליה רוסית ועליה אתיופית. עלייה שגרמה לסדק גדול בתפיסת כור ההיתוך. עולים מחבר העמים רצו ללמוד נורמות שפה ומינהגים של ארץ חדשה, אך לא רצו לעזוב את הנורמות, תרבות ומינהגים שלהם. יש להם תרבות ענפה משלהם – תיאטרון, ערוצי טלויזיה, בתי ספר, מפלגות. רצו להיות חלק, אבל גם הדגישו את הזהות הייחודית שלהם.

העליה של שנות ה90 שונה מזו של שנות ה70. בשנות ה90 מרכיב הדת לא היה דומיננטי, גם לא היו ציונים. משפיע על הגדרת הזהות הקולקטיבית. מה שהשפיע על העליה הזו היה תהליכים עולמיים (בין היתר סגירת אמריקה ואירופה). הון אנושי – משכילים, שמרו על תרבותם ושפתם.

העליה האתיופית כתמונת מראה. מוסיפה לתרבות שלנו, מנהגים, רקע, תפקידים, צבע עור אחר. בשונה מהרוסים הם חוו חוויה קשה, הם תפסו את עצמם כיהודים הטהורים, הם מהוווים התחלה של גאולה והתגובה בישראל שברה אותם.

העליה מחבר העמים הגדילו את הפלח הלא דתי. העולים האתיופים היו ציונים, אוהבי ישראל, דתיים, אך עדיין הוסיפו עוד נדבך לזהות הישראלית.

V. המיעוט הערבי והאינתיפדה. מהווים 20% מאזרחי המדינה. מצטרפים לפלורליזם, מזדהים עם פלסטינאים, מבקשים להכיר בזהותם, מבקשים שישראל תהיה מדינת כל אזרחיה, כמדינה דמוקרטית. הם טוענים על קיפוח, היום מרימים ראש ומדגישים את יום הנקבא, טוענים על גזענות. מקבלים את מדיניות הפלורליזם ומבקשים שנהיה מדינה המכבדת את כל אזרחיה. (בכנסת מצטרפים לסקטורים שונים לקידום ענייניהם).

המדינה עברה ממדיניות של כור היתוך למגמה של רב תרבותיות.

השסע / הקרע קיים בחברה הישראלית. מחלוקת לא צריכה להפסיד את העם והאומה. מחלוקת יכולה להזין ולחזק את כל הקבוצות בחברה. הבעיה והסכנה לפי עציוני היא שיש פיצול. לא מחלוקת, אלא פיצול. מה הכוונה בפיצול? יש צירוף של סטיגמות לגבי קבוצה אחת. אפשר לומר שבעיירות פיתוח יש ספרדים, דתיים, שכל הסטיגמות מתחברות לאותה קבוצה. אם יש מחלוקות שמפוזרות לקבוצות שונות, מילא, אך אם כל הסטיגמות מצטרפות לקבוצה אחת, זה מרחיק. הבעיה היא שאין איזון בחלוקה של הסטיגמות.

על פניו מחלוקת נראית משהו רע, אך עציוני ועוד רבים טוענים שמחלוקת זה לא דבר רע, זה טוב שיש דיאלקטיקה והתייחסות בין תרבותית, יש דיון, יש דיאלוג. מה שחברה צריכה לשמור זה שלא יהיה פיצול, שבכל קבוצה יהיו אנשים שונים ומגוונים, לא שבקבוצה אחת יהיו אנשים שהם רק משהו אחד.

צריך למצוא איזון בין זהות ושונות, בין הדומה לשונה. צריך למצוא איזון בין ההסכמה והמחלוקת. יש למצוא תשתית משותפת כדי למנוע את הקרע, את הפיצול. למצוא תשתית משותפת, משהו משותף. איך יוצרים תשתית משותפת? חייב להיות דיאלוג, דו שיח.

בשנים האחרונות הרבה מדינות בעולם המודרני עוברות חשיבה פילוסופית לעבר רב תרבותיות. המדינות הדמוקרטיות עוברות חוויות התחבטות סביב השאלה הרב תרבותית.

בכל מדינה יש מיעוטים, קבוצות שונות.

ג'ון ברי –

ברב תרבותיות יש את כלל החברה, ובתוכה יש מקום לכל הקבוצות השונות.

כלל = זרם מרכזי, תימה מרכזית, מדינה שלטת, קבוצות שונות, מיעוטים שונים (קבוצות אתניות, תרבותיות, פוליטיות). לכולם יש מקום, לכולם יש חלק.

העיגול הגדול הוא כלל החברה, large society, העיגולים הקטנים הם קבוצות אתנו תרבותיות שונות, ethnocultural. יש מקום לכולם.

כור היתוך Melting Pot, ההסתכלות היא שונה, אין מקום לפרטים, אין מקום לקבוצות מיעוט, כל הקבוצות צריכות להתאחד עם הכלל, אין מקום והכרה לייחודיות, ביטול עצמי למען הכלל, יש תרבות דומיננטית הבולעת את קבוצות המיעוט.

העיגול הגדול הוא התרבות הדומיננטית, mainstream society, והעיגולים הקטנים הם קבוצות המיעוט, minority groups.

בקום המדינה היתה שאיפה לצבריות, עברית, לא היה מקום לשפות שונות.

המציאות בעולם הביאה לצמיחת ולגיבוש תיאוריות. טיילור הרחיב את תיאוריית הרב תרבותיות.

בתיאורייה של טיילור שלוש הנחות יסוד:

1. יש קבוצות מיעוט בכל חברה ויש להכיר בהן.
2. יש קשר בין הכרה ובין זהות של אדם או זהות של קבוצה או זהות של חברה. האדם יודע מי הוא באופן שמכירים אותו.

זהות (הגדרה) = הזהות היא שאדם מבין מי הוא ומהם המאפיינים הבסיסיים המגדירים אותו כיצור אנוש. הטענה היא שהזהות העצמית מעוצבת בחלקה באמצעות הכרה או העדר הכרה ולעיתים באמצעות הכרה שגויה מצד האחרים.

העדר הכרה או הכרה שגויה עלולים לפגוע ואף להיות צורה של דיכוי. הם עלולים להביא לכליאתו של אדם במצב כוזב, מעוות ומצמצם של הוויתו.

כלומר, כל אדם, כל קבוצה, כל חברה, זקוקים להכרה על ידי אחרים, להכרה על ידי סביבה. ההכרה הזו חיונית לבניית הזהות של אדם. אדם יודע מי הוא על בסיס זה שמשדרים לו שמכירים אותו ויודעים מי הוא. הכרה חברתית.

האם יש לנו נקודת מוצא שיש אנשים שהם נחותים או ירודים מקבוצת המאסטר, מהסטטוס הגבוה? לפי הגישה הרב תרבותית זהו מבט של התנשאות וצריך לשנות את התפיסה שהם נחותים כי הם נחותים, כי יש להם מגבלות. יש להם ייחודיות ואנחנו לא מכירים את הייחודיות שלהם. לפי התיאוריה הרב תרבותית הכרה או חוסר הכרה או הכרה שגויה (הרבה פעמים יש תפיסה שגויה כי אין הוכחות, והם לא כמו המאסטר / המערב / המודרנה = נחותים), יכולה לפגוע, להשפיע על עיצוב הזהות.

יש misrecognition, העדר של הכרה.

השחורים כקבוצת מיעוט חוו הכרה, סטיגמות, הפנימו אותם וזה הפך להיות חלק מהדימוי העצמי הנמוך וחלק מזהות עצמית שגויה. אירופה, באמצעות קולוניאליזם, התפשטה על ארצות אסיה ועוד, שידרה לאחרים, ל”מיעוטים” שהם פחות מתורבתים. הכרה שגויה או העדר הכרה פוגע בתפיסה.

יש קשר בין התפיסה של הקבוצה שאליה האדם משתייך לבין התפיסה של האדם את עצמו.

ב20-30 שנים האחרונות הפוסט מודרניזם מתפשט ואחד ממאפייניו הוא ביטול המידרג החברתי או ההיררכיה החברתית. טיילור, על בסיס המושג הזה, אומר שבעבר המינוח הדומיננטי היה honor - כבוד, היום המינוח הדומיננטי הוא dignity – כבוד אנושי. ההבדל שכבוד honor מדבר על שוויון זכויות “לתת כבוד לאחר”, העליון נותן כבוד לאחר הנמצא יותר למטה, יש נימה של עליונות. הdignity מתקשר לרב תרבותיות ולרבגוניות, מתייחס לכבוד אנושי על בסיס שוויון מעצם היותו אדם עם כל האותנטיות שלו, עם כל המיוחדות שלו. היום יותר הסתכלות וכבוד לאדם, למה שיש לו ולמה שהוא מביא. אנחנו לא מבינים ולא מכירים, בואו נכיר, נבין אותו. (המשבר של הנוער העולה הוא שלא מכירים בדיגניטי שלהם).

3. יש צורך בדיאלוג עם אחרים כדי ליצור את הזהות שלנו, זהויות מתעצבות ונשמרות תוך דיאלוג פתוח.

טיילור דיבר על שתי מגמות בחברה, בפוליטיקה.

1. מגמה של שוויון. שוויון בחברה, לספק לכל הקבוצות זכויות שוויוניות, שוויון זכויות.
2. מגמה של הבדל. מגמת ההבדל מעודדת להכיר את הייחודיות והאותנטיות של כל חברה.

שתי אלו מגמות חיוניות לזהות. יכולות להיות מגמות סותרות, יכול להיות קונפליקט, אולם הדיאלקטיקה חשובה בכל חברה וחברה.

חברות של שוויון, למשל קנדה, בה המטרות הקולקטיביות חזקות, מדגישות את מגמת השוויון, צריכה לדאוג לאיזון ולכבד את המטרות של כל קבוצה וקבוצה. כלומר, לפעול גם לפי המגמה של הבדל.

בחברה שיש בה יותר מגמה של הבדל והכרה במיעוטים וזכויותיהם, צריך לחזק את המגמה של שוויון.

איזון בין דומה לשונה, ביחד לחוד, שונות וזהות.

ההתנהגות הרב תרבותית היא לא רק להניח לקבוצות המיעוט לשרוד באופן פאסיבי אלא גם הדיאלוג (כמו ההנחה השלישית של טיילור וגם לפי בן רפאל) הוא חיוני. מהווה יסוד מכונן של זהות, הן אישית והן קולקטיבית.

הדיאלוג מקדם אותנו גם למציאת יסוד / תשתית משותפת וגם לחיזוק הייחודיות של כל קבוצה (למשל הנימוקים השונים גם מחדדים את העמדות של כל צד וגם עוזרים לשונות).

ג'ון ברי (פסיכולוג של תרבויות).

על בסיס הרב תרבותיות וההנחות של טיילור, כל חברה וגם הקבוצות הקטנות שואלים שתי שאלות.

1. האם שמירה על מאפיינים אותנטיים ויחודיים היא בעלת ערך? כן / לא.
2. האם יחסים עם כלל החברה בעלי ערך? כן / לא.

מטריצה של כל האפשרויות:

• כאשר קבוצה עונה בחיוב על שתי השאלות, גם חשוב לה לשמור על מאפייניה וגם להיות חלק מהקולקטיב ← אינטגרציה, רב תרבותיות, Integration.
• כאשר הקבוצה מתייחסת רק למאפיינים האותנטיים היחודיים שלה, ומתעלמת מהחברה הכללית ודרישותיה, לא מתעניינת בחברה הקולטת ← היבדלות, Separation, Segregation. מבדלים ומפרידים עצמם מהכלל. נתורי קרתא, מאה שערים, ניתוק מן הכלל.
• כאשר מוותרים על מאפיינים אותנטיים, או שהחברה דורשת לבטל ורק להתייחס למאפייני הכלל ← כור היתוך, הטמעה, אסימילציה, Assimilation.
• קבוצה שלא שומרת על מאפיינים יחודיים, או בשל חוסר בטחון או סיבות רבות, וגם לא שייכים לקבוצה, לחברה, נמצאים בשוליים, דחוקים לשוליים. למשל העולים הקשישים האתיופים, מעמדם ותפקידיהם מעוקרים, כבר לא אותם תפקידים, תפיסתם העצמית שונה, מקומם בחברה שונה, הם לא מחוברים לכלל, לא מקדמים אותם בהתאקלמות.

המסקנה: צריך ללכת לרב תרבותיות, לשלב.

עם קום המדינה נקטו בגישת כור ההיתוך / הטמעה. אחרי המלחמה היה צריך לקלוט המון אנשים, נכנסים הרבה יותר אנשים ממה שהיו פה במדינה. לכן היתה חשיבה שדווקא כור היתוך יזרז את תהליך הקליטה של העולים ויפחית את עוצמת הקונפליקט. היה רציונל פסיכולוגי, לא היו התלבטויות והיסוס, היה ניסיון ליצור עם ישראל. (גם התאים לתהליכים הכלל עולמיים, לא היינו בועה). היום מגיעים למסקנה שזה לא מתאים יותר.

תיאוריות הגירה

הגירה, עליה, מעבר. מה זה עושה לאנשים. תמיד יש למעבר השלכות, צריך להסתגל, דורש השקעה של אנרגיה. יש תיאוריות סוציולוגיות, פסיכולוגיות וסביבתיות. עליה כסוג של הגירה.

הגירה – מעבר פיסי של אדם או קבוצה מחברה אחת לשניה. המעבר כרוך בעזיבה של רקע חברתי אחד וכניסה לרקע חברתי אחר.

כאשר מדברים על הגירה, מדברים על שלושה פרקים:

1. להבין את המניעים להגירה. חשוב כי המניע משפיע על אופן ההשתלבות בארץ.
2. התהליך של ההגירה, שלבים בהגירה, במעבר.
3. הקליטה בארץ הקולטת, בחברה הקולטת.

מניעים.

המניעים יכולים להשפיע גם על התהליכים וגם על הקליטה. יש מכלול של מניעים: מניע אידאולוגי – ציונות, בריחה ממלחמה, חוסר מזון, רעב, סיבות כלכליות, אהבה, חוסר בטחון במערך החברתי של חברת המקור/מוצא, חוסר יכולת להשיג הגשמה של מימוש עצמי, לחץ פוליטי, סכנת חיים, מלחמה.

הסיבות מגוונות, נוהגים לעשות מין של המניעים:

1. חוסר בטחון פיסי. ליקויים בחברה המקורית שאינה מספקת אמצעים להישרדות פיסית.
2. חוסר מטרות חומריות כלכליות אינסטרומנטליות. החברה המקורית לא יכולה לספק מטרות חומריות כלכליות (פרנסה, דירה).
3. חברה שלא מאפשרת סולידריות חברתית. החברה המקורית אינה יכולה לממש כמיהה לסולידריות או הזדהות חברתית.
4. חברה שלא מאפשרת לחיות על פי אידאולוגיה מסויימת (אסירי ציון).

יכולות להיות מגוון של סיבות, גם אינסטרומנטליות, גם רגשיות, גם אידאולוגיות, שמשפיעות על אנשים להגר.

שני דגשים חשובים!!:

• מניעים עשויים להשפיע על שלבים מאוחרים יותר של ההגירה, דהיינו על האוריינטציה של המהגר, על אופן הסתגלותו, על אופן ומהירות הקליטה בארץ הקולטת !!!! משפיע על איך תופס את עצמו בארץ החדשה, איך תופס את הארץ הקולטת, על מהירות הקליטה.
• תהליך ההגירה הוא תהליך קליטה דו סטרי! ההצלחה של הקליטה בארץ תלויה בכישורים ובנתונים, בעמדות של המהגר מצד אחד, אבל היא גם תלויה בהתנהגות של החברה הקולטת, בדרישותיה מהמהגר, בפילוסופיה של מדיניות הקליטה. !!!!!!!!

תיאוריות ביחס להגירה

יש תיאוריות כלליות, חברתיות, פסיכולוגיות=אינטראפסיכיות, סביבתיות, ות' קוגנטיבית בין תרבותית.

תיאוריות כלליות: רוסי Push-Pull; הסתגלות Antovski & Katz.

רוסי, תיאוריית pull push

תיאוריה כוללת שאפשר להכליל בתוכה את כל המניעים של ההגירה.

ישנם שני גורמים:

1. לצאת מן. גורמים ומניעים הדוחפים לצאת מתוך איזו חברה או מדינה. Push.

בנוסף לכך, לאיזו מדינה תלך? לאן תלך?

2. להיכנס אל. גורמים שמושכים אל מדינת יעד, אל מקום יעד. Pull. לאן? מה מושך אותי במקום הספציפי?

בדרך כלל שני הגורמים משפיעים, שתי קבוצות של כוחות החייבות להשלים אחת את השניה. תמיד יש שני גורמים, מניעים.

(לא רק בהגירה, בכלל אפשר ליישם גם למשל כניסה / יציאה ממוסדות שונים, אפילו מעבר מגורים מעיר לעיר).

להידחף ממקום מסויים, להימשך למקום אחר.

הסתגלות Antovski & Katz

שני סוגי הסתגלויות של המהגר adjustment.

הסתגלות אובייקטיבית.

הסתגלות סובייקטיבית.

הסתגלות אובייקטיבית. דברים יותר אינסטרומנטליים, קונקרטיים. יודע שפה, יש עבודה, מגורים, דברים שמכיר ואוהב.

הסתגלות סובייקטיבית. יותר מעמיקה, רמה פנימית, הזדהות בתפיסת זהות עצמית כשייך לחברה החדשה, ביטוי של השתייכות, מרגיש שייך וחלק.

לא מושגים בו זמנית, אלו שתי רמות של הסתגלות.

תיאוריות חברתיות: אייזנשטט ובר יוסף.

אייזנשטט – גישת הדה-סוציאליזציה – רה-סוציאליזציה

חוקר ישראלי, התיאוריה הקלאסית של איזנשטט מנתחת את תהליך הגירה (או עלייה) מנקודת מבט חברתית. נקודת מבט של נורמות חברתיות, תפקידים חברתיים, זהות חברתית. ההיבט החברתי.

הגישה של אייזנשטט נקראת גישה הדה-סוציאליזציה - רה-סוציאליזציה.

שני תהליכים: תהליך של פירוק סוציאליזציה אחת, כלומר פירוק של הסוציאליזציה של החברה הקודמת ממנה המהגר הגיע. ותהליך של רה-סוציאליזציה, בניית סוציאליזציה חדשה בחברה החדשה שהמהגר / עולה הגיע אליה.

דבר נוסף המייחד את התיאוריה, הוא ניתוח הגירה בשלוש רמות:

1. רמת הפרט.
2. רמת הקבוצה / קבוצת תמיכה / רשת חברתית.
3. רמת החברה.

1. רמת הפרט – תהליך שהפרט עובר:

א) מניעים יכולים להיות מגוונים, למשל חוסר סיפוק פיסי או של קיום פיסי, או רמת חיים נאותה, או חוסר יכולת להזדהות אידאולוגית. יש לפרט מניעים מדוע רוצה לעזוב.

ב) הדה-סוציאליזציה. מהגר העוזב מדינה מפרק תפקידים חברתיים שהיו לו קודם. המהגר משנה סביבה, משנה סטטוס, חווה עירפול מערכות, מתפרק מתפקידים שמילא קודם, משנה או מתרחק מנורמות חברתיות שהכיר קודם. חווה תחושת חוסר בטחון, עמימות, תיסכול. (תיאוריה הרואה קשר בין תפקידים חברתיים לזהות חברתית). במדינה החדשה, אין לו תפקידים חברתיים, לא מכיר נורמות חברתיות, עמימות. יש מצב של דה-סוציאליזציה (חוסר הכרה בתפקידים הקודמים).

ג) רה-סוציאליזציה, סוציאליזציה מחודשת. צריך לעבד את הסטטוס החדש, מעצב את הזהות החברתית. ברה סוציאליזציה יש כמה נקודות/רמות, כל אחת יותר לעומק:

• רכישת מיומנויות וכישורים בסיסיים לחיי יומיום (שפה, הרגלי תחבורה).
• למידת תפקידים חדשים הנחוצים לחברה חדשה (למשל מה מצופה ממנו בתפקיד ההורה, בתפקיד האזרח).
• עיצוב הזהות הפנימית (הסתגלות סובייקטיבית), הפנמת ערכים, עמדות, של החברה החדשה. הרגשת חלק מהקבוצה החדשה.

2. רמת הקבוצה.

רשת תמיכה / קבוצת תמיכה / מארג חברתי / מערכת תמיכה בלתי פורמלית.

אופן הקליטה וההסתגלות של כל מהגר תלויים גם בקבוצה, אם יש לו קבוצת השתייכות, קבוצת תמיכה.

לעולה או מהגר שיש קבוצה כזו, הקבוצה עוזרת לו:

• מחד, לשמר נורמות, ערכים ותפקידים מהחברה הקודמת.
• כמו כן, עוזרת לו לתרגם ערכים ותפקידים של החברה הקולטת.
• מתווכת ויוצרת קשר בין העולה ובין החברה הקולטת. מרחיבה קבוצות התייחסות, משלבת בתוך קבוצות ואירגונים הקיימים בארץ. עוזרת במוביליות בין הקבוצה לבין החברה כולה.

אם יש למהגרים קבוצה כזו, יכולת ההסתגלות והקליטה היא טובה יותר. עוזרת להתערות.

קבוצה יכולה להיות משאב או נטל (למשל קבוצה סגורה שלא מתווכת = נטל). קבוצה עוזרת במתן בטחון עצמי, פסיכולוגי, מספקת קבוצת השתייכות.

צ'רץ' Church טוען שאם קבוצה היא סגורה, כוללת רק את האנשים העולים, לא מאפשרת מוביליות תרבותית, לא עוזרת בתירגום ערכי הקבוצה לערכי החברה הקולטת ← היא יכולה לגרום לניכור. (העולים מחבר העמים מהווים בגדול חברה סגורה).

3. רמת החברה.

• האופי של החברה הקולטת. האם יש דמיון בין חברת המוצא לחברה הקולטת. ככל שהדמיון רב יותר – כך הקליטה מהירה יותר. הבדל בין עולים מאתיופיה לבין עולים ממדינות מערביות.
• הפילוסופיה / אידאולוגיה של החברה הקולטת. האם של אסימילציה או אינטגרציה. האם כור היתוך ורצון להטמיע את כולם שיהיו אחידים בזמן מהיר (גורם לתגובה מושהית של נזק, כעס ותיסכול שמגיעים מאוחר יותר). או רב תרבותיות, יש מקום לכולם. משפיע גם על הסתגלות המהגר.

בר יוסף

גם היא מתייחסת לשני השלבים: דה-סוציאליזציה ורה-סוציאליזציה. היא מסכימה עם אייזנשטט וגם מוסיפה: לדעתה, להסתגלות ולרה-סוציאליזציה טובה של העולים יש שני משתנים או שני אינדיקטורים שונים.

שני אינדיקטורים לרה-סוציאליזציה נורמלית:

1. פעילות אוטונומית.
2. למידה אדפטיבית.

בתהליך הקליטה של עולים, צריך, מבחינה יישומית, לשלב את שני האינדיקטורים. צריכים להיות מסוגלים להמשיך לפעול באופן אוטונומי, כלומר, לשמר ערכים, דפוסים, נורמות שמכירים.

כמו כן, שיהיו מסוגלים ללמוד, להסתגל לנורמות, חוקים, כללים, של החברה החדשה.

הדיאלקטיקה בין הדומה לשונה. אפשר לפגוש בקרב העולים קבוצות אשר לא משלבות את שני האינדיקטורים האלו.

1. דפוס של קונפורמיות יתר, תלויות יתר, חוסר יכולת לפעילות עצמאית. עולים אשר עלו או היגרו לארץ חדשה, ומגלים בעיקר למידה אדפטיבית, סתגלתנית, מאמצים הכל מהמדינה החדשה, ומבטלים את הישן. הדפוס שיאפיין אותם הוא קונפורמיות יתר, תלות יתר בחברה החדשה. לא מקבלים החלטות בעצמם, חוסר יכולת לפעילות עצמאית. תלויים בממסד, אין בטחון במה שהביאו. למשל העולים הקשישים האתיופים, לא מבטאים אוטונומיה, אין להם מעמד ואין להם סטטוס.
2. דפוס של אגרסיביות. אלו שמדגישים רק או בעיקר פעילות אוטונומית, עושים מה שרוצים, לא מקבלים נורמות של החברה, לא מראים למידה אדפטיבית. מבטאים אגרסיביות. למשל קיים בקרב נוער רוסי, מורדים, לא מקבלים מרות.
3. דפוס של ניכור. אין להם לא פעילות אוטונומית, ולא למידה אדפטיבית, הם כל כך מבולבלים בארץ החדשה, מעגל קסמים של בידוד ושל ניכור. לא מקבלים פידבק על מה שהביאו, עדיין לא הסתגלו, נמצאים בין לבין.

תיאוריות פסיכולוגיות – תיאוריה פסיכוסקסואלית / פסיכודינמית ותיאוריה המקבילה לספרציה-אינדבדואציה של מאהלר.

מסבירות הגירה על בסיס מניעים אישיים, פנימיים. (למשל קורני).

תיאוריה פסיכוסקסואלית / פסיכודינמית.

משווה בין תהליך התפתחות של ילד לבין תהליך הסתגלות של מהגר המגיע לארץ חדשה. התפתחות של מהגר, היא בצורת עקומה.

התאוששות אופוריה, התרוממות רוח.

שנה 4-5 עד שנה אחת

התמודדות עם דרישות החברה החדשה

שנתיים שלוש

1. שלב אוראלי, שלב של אופוריה, התרוממות רוח. השלב הראשון כשהעולה או מהגר מגיע למדינה החדשה, נמשך כמה חודשים עד שנה. המהגר סקרן, יונק הכל, מוצץ, חווה, מפנים פנימה, מרגיש שנמצא בהתרוממות רוח, מקבל הכל, שמחה.

2. שלב אנאלי, התמודדות עם דרישות הסביבה, הגבלות הסביבה, יש ביקורת כלפי הסביבה הקולטת. יש דילמות לגבי נורמות חדשות, יש געגוע ואידאליזציה של חברת המקור. התמודדות עם מגבלות ודרישות הסביבה והחברה החדשה. ירידה במצב הרוח, ירידה ביכולת ההתמודדות. בערך שנתיים שלוש מהמעבר.

3. שלב אדיפלי, שלב בו יש יכולת לעמוד בתחרות, יכולת ונכונות לעמוד בתחרות, גאווה על ההישגים, על שליטה. בערך בשנה הרביעית, חמישית. התאוששות, תחושת הישגיות, “עברתי את המשבר, אני יכול לעמוד בהישגיות”. חוויה של שליטה.

תיאוריה המקבילה לספרציה – אינדבדואציה של מאהלר

מחקר שנעשה על סטודנטים עולים לארץ, בדקו התהליך ומצאו שלבים דומים. גם התהליך הזה נראה כעקומה.

1. בשלב הראשון חוו חממה, היו יחד באולפן, תמכו אחד בשני, סביבה מגינה, רווחה טובה. גם התרוממות רוח. עדיין יש חום, תמיכה, מגע. מקביל לסימביוזה, הקשר עם אמא.

2. החוגים במכינה מצטמצמים, פוגשים גם בחוץ דרישות אחרות, יש געגוע, קושי להיפרד מהמקור, אם, משפחה, חברה ממנה באו. שלב של תידלוק אמוציונלי, כדי להמתיק את הגלולה המרה, הסטודנטים היו זקוקים לקשר, מגע חלופי. או של קבוצת תמיכה או מכתבים מהמשפחה, ביקורים בבית. מתחילים להיפרד, אך מדי פעם יש צורך בתידלוק אמוציונלי.

3. שלב ההתקרבות מחדש. הסטודנטים מסתגלים לישראליות, גם קשורים לחברים שלהם, לקבוצת השווים העולים = מהווים בשבילם דמויות משמעותיות אחרות ומקלים על הפרידה מארץ המוצא, ובמקביל מתחילים ליצור קשרים עם ישראליים. מפנימים מציאות ישראלית.

4. נטורליזציה. הסטודנטים הפנימו את תהליך הפרידה מארץ המוצא שלהם, הבינו שהם נפרדים מחברים של פעם, מההורים, מהתרבות. אותם אובייקטים מהם נפרדו הופכים להיות חלק מאובייקטים פנימיים שלהם. הורים / נורמות / דפוסים מארץ המוצא, הופכים להיות אובייקטים מופנמים בתוכם.

בסוף התהליך הצליחו להתגבר על הא-נומליה של הספליט. יש את השלב של אידאליזציה של העבר, אבל אז הופכים את זה לחלק מהם, ומתגברים על הספליט, שלמים עם ההישארות בארץ החדשה, חיים בשלום ולא כל כך ממורמרים. שילוב של ארץ ישנה עם ארץ חדשה. יש טוב וגם רע בשתי הארצות.

נטורליזציה אווירה חיובית, תומכת,

מתגברים על הא-נומליה של הספליט חממה

התקרבות שלב תידלוק אמוציונלי.

מחדש

תיאוריות סביבתיות –

לפי התיאוריות הסביבתיות, ברגע שאדם משנה סביבה הוא חווה סטרס.

Relocation Stress – לחץ בעקבות שינוי סביבה.

נכון שזה תלוי בהרבה דברים, כמו שפירטנו קודם, אבל בכל מקרה זה קורה ומשפיע על הכל. תמיד בהתחלה יש סטרס, גם אם השינוי הוא חיובי, זה מכניס ללחץ.

ככל שיש דימיון בין הסביבות, הלחץ הוא קטן יותר. ככל שיש רציפות סביבתית, רצף בסביבה, דמיון, קירבה, הקליטה יותר קלה והסטרס יותר קטן.

רוסי נתן מאפיינים של למה מתכוונים בסביבות: סביבה אקלימית, גיאוגרפיה, מבנה ומיקום הבית בשכונה וביישוב. למשל מיקום הבית ביישוב (כניסה, אמצע, ליד מרכז תחבורה, ליד בית ספר), איכות דיור, סוג משק הבית (חד דורי, רב דורי), העיצוב של הבית.

זוהי תיאוריה שאפשר לאמץ לכל סוג של מטופל.

סביבה שונה יותר – נצפה ונתכונן למשבר חמור יותר.

רוסי: Home – בית. סביבה כמו בית, תחושה של,home תחושה סובייקטיבית של בית. מה זה מבחינה סובייקטיבית, אנשים מתייחסים לזה כאל מקור לרווחה נפשית, מרגישים לא מאויימים, לא צריך להוכיח את עצמם. מתייחסים לזה כחלק בלתי נפרד מהזהות שלהם. בכל מקום ההתיחסות למקום הזה היא סובייקטיבית. ככל שהמהגר מתייחס לחברת המוצא כאל בית – יציאה ממקום כזה מכבידה.

ג'וליאני, אלטמן: אטצ'מנט, place attachment.

אטצ'מנט למקום, מגע, תחושה חיובית למקום. כמו תיאוריית האטצ'מנט לאנשים ומשמעות ההתקשרות עמם ועם דמויות משמעותיות, יש גם תורת אצ'מנט למקום.

ג'וליאני אמרה שאנשים מחוברים למקום, וחווים אותה חוויה כמו כשנמצאים ליד דמות משמעותית – בטחון פיסי, בטחון פסיכולוגי, רוגע, נוחות. יוצר אצל אנשים תפיסות קוגניטיביות פסיכולוגיות המקנות תחושות רווחה (או שלא). כאשר אדם חש רווחה ונינוחות בסביבה שלו ← הסביבה מספקת אתגר של לימוד, סקרנות. אם יש אטצ'מנט לסביבה, מספק לאדם אתגר, גירוי בכיוון של עשייה והתפתחות. עוזר לאנשים ליצור קשר עם אנשים במקום. עוזר להתחבר לדיעות, פילוסופיה, אורח חיים שיש במקום.

כאשר משנים מקום נוצר שינוי פסיכולוגי, מעורר, מלחיץ. שינוי המקום בו נוח ובו יש בטחון פסיכולוגי.

אלטמן הרחיב את הדיבור על סביבה ומשמעותה. ככל שלאדם יש תחושת שליטה על הסביבה שלו – יש לו רווחה פסיכולוגית. כשאדם עובר לסביבה חדשה, מטבע הדברים תחושת השליטה על הסביבה החדשה נחלשת. כמו כן נחלשת יכולת הניבוי של מצבי לחץ ואיום !! אדם בסביבה מוכרת, יכול לנבא את הסביבה, מצבי לחץ ואיום, יכול לעשות מניפולציות בסביבה על מנת להגן על עצמו. במצב חדש, פחות יכולת ניבוי מצבי לחץ ← לחץ פסיכולוגי.

מדבר על שלושה סוגי שליטה:

• שליטה קוגניטיבית – בתפיסה.
• שליטה בקבלת החלטות – יש לו יכולת לבחור בין ברירות שונות, יכול לקבל החלטות לגבי התנהגותו בסביבה. כשיש יכולת קבלת החלטות על נסיבות חייו, יש תחושה של שליטה פסיכולוגית.
• שליטה התנהגותית – יכול, מעבר לשני הקודמים, גם ממש לעשות מניפולציות בסביבה, כדי להפחית מצבי לחץ, לקדם את צרכיו, להרגיש יותר טוב.

שינוי סביבה יכול ליוצר מצב לחץ. איבוד סובייקטיבי של בית המקנה בטחון, ואפשר לאבד את תחושת הבטחון על השליטה.

הגישה הקוגניטיבית הבין תרבותית של בושנר, Boshner

בושנר לא מתייחס לרגשות, דיכאון, התאוששות, אלא נקודת מבט התנהגותית קוגניטיבית טהורה. גישה בין תרבותית קוגניטיבית. בושנר אומר שכל מעבר של אדם ממקום למקום (מארץ לארץ) כרוך בלמידה קוגניטיבית פשוטה. צריך ללמוד את חוקי המשחק במדינה ובחברה החדשה. עניין של למידה, של תפיסה. יש גם התפתחות: ממצב של חוסר ידע על מה שהולך במדינה החדשה עד למצב של יותר ידע. רק הבנה, ידע, תובנה קוגניטיבית.

מגיעים לארץ חדשה – לומדים כשרים חברתיים ותרבותיים חדשים. רק למידה של דברים חדשים.

תיאר ארבעה מצבים שאנשים נקלעים אליהם בארץ חדשה, ארבעה דפוסי תגובות של אנשים במעבר:

1. מעברי – דחייה של התרבות הישנה ואימוץ של התרבות החדשה (מקביל לאסימילציה).
2. שוביניזם – דחיית התרבות החדשה ונסיגה לתרבות הישנה (מקביל לסגרגציה).
3. שוליות – אי אימוץ של אף תרבות, דחיית תרבות הרוב + המיעוט (מקביל להדחקה).
4. תיווך תרבותי – שילוב של שתי התרבויות, החדש והישן + השפעה הדדית ביניהן (מקביל לאינטגרציה).

(מקביל לג'ון ברי).

העלייה האתיופית

הרצאה של גב' שולמית סהלו. יו”ר הקואליציה של הנשים והגברים האתיופים – עוסק במניעת אלימות במשפחות האתיופיות. (קיימת אלימות במשפחה, נשים, מעבר בין תרבותי המאפשר פריצת האלימות, בעיות תעסוקה).

היו כמה עליות, שלושה גלים, לכל עליה אופי שונה.

עליה ב 1984, מבצע משה.

עליה בשנות ה90, מבצע שלמה.

עליה משנות ה2000.

1) העליה הראשונה המוכרת החלה מ1976 עד 1988. אופיינה בשני דרכים: תחילה עלייה של קבוצות בודדות, קבוצות של נשים גברים, סטודנטים צעירים, אשר עשו מסע רגלי מאתיופיה לסודן. קבוצות שנתמכו על ידי המוסד, אך יוזמה ופעילות שלהם, הגשימו חלום. הגיעו בסירות גומי. נקודת ציון נוספת, בשנת 1983, עם פרסום שיתוף הפעולה, או יותר נכון העלמת עין של ממשלת סודן המאפשרת לפליטים יהודים לשהות בשטחה, מדינת ישראל אירגנה מטוס והעלאה של יהודים, במבצע משה. עד 1986, בהמשך היו עוד בודדים שעלו.

2) בהמשך הגיעו עוד כ20,000 יהודים. בשנות ה90 נפל השלטון באתיופיה ועלה שלטון המורדים. ממשלת ישראל נצלה את ההזדמנות והרימה את מבצע שלמה, שהיה חשאי. נערך 36 שעות, עלו בו מעל 14,000 עולים מאתיופיה (נשארו עוד כ6000-7000 באדיס אבבה שעלו לאט בהמשך).

3) משנת 98-99 עד היום ,עליית הפלשמורה = אנוסים. האנוסים האתיופים המירו את דתם מתוך בחירה להיטיב עם תנאי החיים (מצב חברתי וכלכלי). התערו בחברה הנוצרית, ואף היו כאלו שהתגרו ביהודים. בתחילת שנות 2000 הגישו בקשות לממש זכותם כילדי יהודים לעלות לארץ. המדינה הכירה בהם כילדי יהודים, “זרע ביתא ישראל”. הוכרו, אך לא במסות, מותנה בתהליך בדיקה של משרד הפנים והרבנות, בראשות הרב אדנה ועוד. בדקו כל אחד, מהם מקורותיו והאם זכאי. בשנים הראשונות מינון קטן של 100 משפחות לחודש, תנאים קשים, מרכז הבדיקה עבר לאדיס אבבה כדי לזרז, והמינון עלה ל300 משפחות בחודש. תהליך הבדיקה לקח זמן וכמו כן מדינת ישראל לא היתה ערוכה לקליטת כמות גדולה של אנשים ולפיכך לא נערך מבצע מרוכז. גם הלחץ של לובי בארה”ב ואירגונים יהודיים הוביל להעלאת המכסה ל600 משפחות לחודש. ב2003 הקצו 17,000 זכאויות. נוצר מצב שטווח השהיה במחנה המעבר הוא בין 6 ל12 שנים (מרגע הפנייה ועד לעליה). תנאים ממש קשים ואף אחד לא לוקח אחריות על המצב, המצב שם עדיין קשה. גם במחנה עצמו המספר הכפיל את עצמו, גם עוד אנשים הגיעו וגם בשל ילודה. היו גם עוד אנשים שניצלו את המצב והגיעו לשם. כיום, 300 איש עולים בחודש, בשל שיקולי תקציב, אך יש ניסיון להאיץ את תהליך הבדיקה, ורצון לסיים את התהליך עד יוני 2008. נכון להיום מכירים בעוד 8000 שהוכרו כיהודים. סך הכל מעמדם של בני הפלשמורה היה די יציב. חלק באו מהכפר וחלק מהערים, בערים היו בעלי תפקידים בכירים.

מבצע משה – עליה ראשונה

(לפני כן בשנות ה50 היו קבוצות של סטודנטים שעלו על מנת לרכוש השכלה, לחזור ולפתוח בתי ספר.)

אפיונים: אנשים ציוניים, מחוברים לזהות היהודית, הגשמת חלום, כמיהה לציון, לקחו סיכון. השוו את עצמם ליציאת מצריים, שיש כוח שעוזר להם לפתוח את השערים (היו בעבר נסיונות שנכשלו). העובדה שהיה קשר עם מוסדות נתפסה כתחושה שאלוהים תומך ועוזר. היה סיכון, היו סכנות בדרך, מדינת אויב, שודדים, לא ידעו כמה זמן ייקח.

הסבל היה משני, כיוון שהיה רצון להגשים חלום. היה אובדן גדול, כ400 אנשים נפלו במסע. גם סבל, אנשים עונו, נשים נאנסו, שודדים רימו בדרך. המסע ארך בין חודש לארבעה חודשים.

מסע של מעל 3000 ק”מ, הרוב ברגל, חמורים – לילדים או קשישים או לסחיבת המסע: מזון וציוד בסיסי. הליכה בלי שינה, הפסקות של כמה שעות, במשך חודשים. הליכה ברגל, נהרות, מערות – מה שהיה בדרך.

המניע הציוני היה חזק.

גם בסודן היה קשה, ידעו שהם פליטים וניצלו אותם. היו נשים שנמכרו לסעודיה כשפחות. סיכנו את חייהם על מנת לשמור מצוות (היו צריכים להדליק אש על מנת להיות בקשר עם אנשי המוסד, אך סירבו בשבת). לא יכלו לקבור את מתיהם בדרך היהודית, כדי להסתיר את דתם. היו הרבה סיפורי גבורה.

כאשר הגיעו לארץ, החלום נשבר לרסיסים. ניפץ הזהות היהודית, לא הוכרו על ידי הרבנות, גוירו לחומרא. איבוד ההכרה במעמד הקייסים שהנהיגו את הקהילה במשך השנים, לא יכלו לחתן, איבדו את הסמכות הדתית.

הם כבר לא היו גיבורים. עברו כל כך הרבה על מנת להגיע ואז נתפסו כאנשים מסכנים שהישראלים עזרו להם והצילו אותם. פוקוס הגבורה עבר למוסד. אי הכרה במנהיגות שלהם מבני הקהילה אשר היו אלו שבאמת הנהיגו והובילו אותם, המוסד קיבל את כל הקרדיט.

מדוע לא הוכרו כיהודים? התורה שבעל פה לא הגיעה אליהם, רק התורה שבכתב. הבשורה על חגים לא הגיעה אליהם. לא הגיעה הבשורה על חנוכה, גם בפורים הם חוגגים רק את תענית אסתר, בלא המידע על ההיפוך של הפור והשמחה. הרבה הלכות שלא הגיעו. הם שמרו באדיקות על הרבה אבני יסוד. (סגד – 49 יום מיום כיפור, יוצא 29 בנובמבר).

נאמר להם שעליהם ללמוד את הכל מחדש. הכשירו רבנים חדשים. הקייסים עדיין עושים את מה שהיו רגילים לעשות: קבורה, יישוב סיכסוכים, שחיטה, חוץ מחיתון וגירוש.

העולים חשו שבר פסיכולוגי. פער אדיר: הם שמרו על הגחלת האמיתית, הם היהודים האמיתיים – הגיעו לארץ וקיבלו סטירה אדירה. קהילה שעברה שבר. הכי כואב זה שזה נעשה באופן מזלזל. ביקשו מהם לשכוח את כל מה שהיו עד עכשיו, אך נעשה באופן משפיל. ההשפלה והאופן שבו זה נעשה היו יותר גרועים מאשר הרעיון שעליהם ללמוד מחדש.

משבר במשפחה – היתה הגדרת תפקידים מאוד ברורה, גם במשפחה, גם בקהילה עצמה ששימשה כמשפחה מורחבת. כאן הכל נפרד, כל אחד צריך לדאוג לעצמו. האישה היא כבר לא “שרת הפנים”, צריכה גם לצאת ולעבוד. הנוער פרק עול, חיפש אלטרנטיבות. הילדים התאקלמו יותר מהר, ההורים שמרו על המסורת, הילדים לא – נוצר פער בין ההורים לילדים.

הרבנות אילצה את עולי אתיופיה ללמוד בבתי ספר דתיים; כיוון שזה היה בכפייה זה יוצר אנטי.

אלימות במשפחה: באתיופיה לא היה רצח של נשים, לא היתה אלימות ואף אין באמהרית מילה ל'אלימות'. כן היה נחשב לגיטימי כ”אקט חינוכי”, אך לא אלימות. לאישה היה מקום “שוטו” במטבח, זה היה המקלט שלה. הגבר עצבני – האישה הולכת לשוטו, והגבר לא יכול להיכנס. גבר לא נכנס למטבח. אם היה קושי וסכסוך – הקהילה מטפלת והכל מוסדר. כאן המשטרה מטפלת – הגבר מורחק, נכנס לכלא, לא יכול לראות את ילדיו – מוביל לתיסכול, אלימות, השפלה. אין לו איפה להיות כי גם קרובי משפחתו, כל אחד לעצמו בבתים קטנים. אין הבנה של מעמד האישה, הגבר, מבנה המשפחה, כמו שנהוג במסורת ולכן אין רגישות תרבותית של הרשויות העוסקות בסיכסוכים בין בני זוג. יש חסר בהסברה, מניעה, אין מרכז לגברים אלימים. כעובדים סוציאליים צריך רגישות תרבותית, להראות את כל הקונסטלציה המשפחתית.

הסוכנות היהודית מנהלת את העולים במרכז קליטה, אך לא מגיעה לפני כן למחנה באדיס אבבה.

הקליטה בעליות הראשונות: בעבר, קליטה ישירה. שיכון בפריפריה (אשקלון, באר שבע, טבריה, עפולה), בקרב אוכלוסיות מוחלשות. שיכון מעט משפחות עולים מאתיופיה בקרב רוב של ותיקים. זה נחשב מרכז קליטה, למעשה היה בניין עם ותיקים ובו מספר דירות של משרד השיכון. נציגים של הסוכונות + סומכת עוברים מבית לבית. היתרונות: חיו יחד עם עוד ותיקים, למדו לשרוד. (בדיחה שניסו להכין לחם באסלה, חשבו שזה דלי עם מים ואז המים ירדו).

היו קושי והיה פער / אי רציפות סביבתית וזה הכביד. אולם היו להם כוחות, הם חשו שכבר עברו כל כך הרבה, העיקר שהם פה. נתן להם כוח.

כור היתוך – הבינו שאלו הם החיים פה.

משבר סביב תעסוקה של האישה, היא גם מפרנסת.

אחרי כשנתיים וחצי – עברו לגור בדיור ציבורי. ב93' העולים כבר היו מעורים, נקלטו, חשו עצמאות.

היתה יכולת בחירה. היו אוטונומיים. יכולת בחירה ← נותן כוח.

הקליטה ב91' כבר היתה מדיניות של קליטה מרוכזת, קראוונים.

מבצע שלמה – קליטה מרוכזת, מינימום חייבים להיות שנה וחצי במרכז, מעין גטו. אין קשר בין העולים הישנים לעולים החדשים. יש במרכז את כל השירותים, סדר יום המוכתב על ידי הסוכנות היהודית. רק אחרי שנתיים ויותר – נוצרים חיים חדשים, משותפים עם יתר האוכלוסיה.

עיקר האלימות במשפחה – אצל אנשים מקרב מרכזי הקליטה וסביב היציאה. יש חממה ואז מעבר חד מאוד וזריקה למים עמוקים. בועה שמתפוצצת. היתה הגנת יתר שמנעה מעבר לחיים עצמאיים, לא הוכנו לחיים בחוץ. (מבחינת משאבים, מושקעים יותר משאבים בשיכון מרוכז מאשר בשיכון בנפרד).

בעליות האחרונות יותר קשה, עוברים תקופה מאוד קשה במחנה המעבר.

יש שבר של המנהיגות הדתית והפוליטית.

משבר המבנה החברתי. אישה מתאקלמת יותר מהר, יכולת לשאת סבל. נשים יותר מודעות לזכויות שלהן, נדרשות לצאת לעבודה. משתתפות בתוכניות, סדנאות, העצמה. מסבירים להן מה זכויותיהן, מה אסור. מלמדים את הנשים על זכותן להתלונן, על אלימות, יכולה להתנגד למין.

הגברים לא משתתפים בתוכניות כאלו. בעבר חלוקת תפקידים מסורתית: הגבר יוצא לעבוד, האישה עושה הכל בבית. בארץ הגברים מתוסכלים, גם הנשים מתוסכלות, הגבר לא מעורב בתהליך ומצד שני גם כאילו יש לו את הקרדיט כמקבל ההחלטות.

קשה לגייס את הגברים, לעבוד עמם, לסגור את הפערים. קשה לגייס את הגברים לסדנאות.

נוער עולה: לימבו וקושי בבניית בית. אין להם את התמיכה וההדרכה של ההורים, ומצד שני גם אין להם את הידע והתמיכה מתוך החברה.

העולים בעליה הראשונה – כור ההיתוך- התערו, פחות שמרו על המסורת והתרבות. בעליה בשנות ה90 כבר היתה יותר זהות תרבותית וגאווה. סירבו לשנות את השמות, הקייסים סירבו להתגייר. זה גם החדיר גאווה בעולים של הגל הראשון.

יתרונות וחסרונות כור ההיתוך – מי שיכול שורד, מי שלא – נופל. בשימור – לחלק יש גם וגם ואחרים נמצאים בתוך בועה.

העולים שוהים כ12 שנים במחנה מעבר, ולא עושים להם שום הכנה!!! רק אחרי שהם מגיעים לארץ, הם לומדים הכל מחדש.

“בהלת שין” = התרבות שלנו. עמותה שמטרתה שימור המסורת האתיופית, יש מגשרים וכו', אך אין להם סמכות משפטית, וכמו כן יש רק ששה בכל הארץ.

חשוב להכשיר עו”סים לקודים התרבותיים ולחיים שהיו באתיופיה. יש בנתניה מודל עבודה מוצלח.

הקליטה של העלייה האתיופית

שלושה גלי עלייה:

שנות ה80, מבצע משה, מניעים אידאולוגיים.

שנות ה90, מבצע שלמה, מניעים אידאולוגיים + הישרדות.

אלפיים, הפלשמורה.

חשוב תמיד לדעת מהם מניעי העלייה. הבדלים בצורות העלייה, בשנות ה80 עלו ברגל דרך סידן, מדבריות, חוויות קשות בעלייה, הביאו בכמויות אדירות במטוסים, צפיפות, כי היתה סכנת חיים.

המניעים הדומיננטיים – מניע דתי אידאולוגי בולט. ציוניים, בעד ארץ ישראל, חלמו על ירושלים; היו גם מניעים כלכליים, שם לתושבים היהודים היו איסורים והגבלות על רכישת קרקעות + איום על הישרדות, כי רדפו אותם.

העלייה האתיופית חוותה טראומה משולשת במעבר:

• טראומה אישית.
• טראומה משפחתית.
• טראומה קהילתית.

כעובדים סוציאליים ומטפלים אנחנו חייבים להיות רגישים לקוד האתי והתרבותי של העולים ולא חשוב מאיזה מוצא. להתחבר לקוד הערכי, לקוד התרבותי, code of honor.

טראומה אישית: בשנות ה80 עברו תלאות קשות, נאנסו, נשדדו, מתו בדרך. חולים, ילדים, זקנים לא שרדו במסע. מבחינה אישית הטראומה גדולה. חוויה אישית פסיכולוגית ולא עברו תהליך עיבוד אבל כהלכה ! נאלצו להשאיר את מתיהם במדבר = נגד כל כללי הקוד הערכי של העדה, וזה יצר רגשות אשמה חזקים שליוו את השורדים ואת אלו שהגיעו לארץ.

יש להתחשב בקוד תרבותי נוסף: הכל משאירים בבטן, לא מספרים לזרים מה שמרגישים, לא מוציאים החוצה. כשהגיעו לכאן, חוו צבר של לחץ = pile of stress : שינוי בסביבה, מעבר מחברה כפרית לחברה מודרנית, נורמות תרבותיות והתנהגויות שונות, הטראומה האישית של כל מה שעברו, ואת הכל שמרו בפנים. הבטן כביטוי להכלה שלהם הכל פנימה.

טראומה משפחתית: למשפחה האתיופית אופי מיוחד, בית הסב. לא כמו המשפחה הגרעינית המודרנית, גם לא דומה למשפחה המורחבת שהיתה פעם. משפחה מורחבת על שבעה דורות. תמיד יש רישום של שבעה דורות אחורה + כל מיני נספחים – קרובים, חברים, עובדים, שהפכו להיות חלק מבית הסב, לכולם יש תפקידים במשפחה. אם יש קושי או בעיה, האנשים בבית הסב הם הראשונים שאמורים לטפל בבעיה, לא אנשים מבחוץ, לא דמויות טיפוליות.

הגיעו לארץ, פירקו את המשפחות שלהם, ציפו מהם לחשוף את הבעיות בפני זרים.

מבנה משפחה שונה, היררכיית התפקידים שונה; הגבר בראש המשפחה, לאישה תפקיד פנימי. לזקנים במשפחה תפקיד רם, שמגלה. הילדים הם הכי נמוכים בהיררכיה, עמדה הכי פחותה. לא היו זכויות רבות לנשים ולילדים.

קוד תרבותי נוסף – לויאליות משפחתית. הנורמות המכתיבות את המחוייבות המשפחתית.

פתגם: “אם בני המשפחה עוזרים אחד לשני, שום צרה לא תבוא”.

Zemed – משפחה.

טראומה קהילתית: גם בקהילה יש היררכיה ברורה. לזקנים יש תפקיד מאוד חשוב, יועצים עם מקצועות שונים, אנשי מרפא ויועצים לכל סוג של בעיה. גם לאנשי הדת בקהילה היה תפקיד חשוב של חינוך הדור הצעיר. עם העלייה ארצה, נקטעה הרציפות התרבותית = cultural continuity.

מבחינה קהילתית, גם לויאליות קהילתית היתה חלק מהקוד התרבותי, לקהילה היה תפקיד משמעותי.

כשהגיעו לארץ, שברו את הרצפיות התרבותית, לא כיבדו כאן את התרבות שלהם, לא איפשרו להם לשמור את התרבות שלהם, אמונות, חגים. (רק לאחרונה המדינה נתנה להם הכרה פורמלית ומקום מיוחד לחגוג את חג הסגד, מעין עליה לרגל).

לא הכירו במנהגים שלהם, לא היו להם אנשים משלהם שיכלו להשיא אותם. לא זכו בהכרה של הרבנות, רק אחד, הרב אדנה. רק לאחרונה הרבנות החלה להכיר בזכותם להשיא.

באתיופיה רדפו אותם בגלל שהם היו יהודים. כשהגיעו לכאן, לא כיבדו את היהדות שלהם.

ב96 שפכו את כל הדם שתרמו, בשל חשש שהם סובלים מאיידס. שפכו את דמם.

המנהיגים התערערו, לצעירים לא היה למי לציית – נוצר עירעור של המבנה המשפחתי והקהילתי.

הם הגיעו למדיניות של כור היתוך.

ארבעה גורמים שפעלו כנגד ההמשכיות התרבותית של העלייה האתיופית (הרציפות התרבותית):

1. האופי הייחודי של המערכת המשפחתית והקהילתית של העדה האתיופית לא הובנו כהלכה. העלייה האתיופית, בשונה מהעלייה של חבר העמים, הוכנסו כולם לקראוונים. לא היתה קליטה ישירה, העולים נשלחו למרכזי קליטה שונים והפרידו את משפחות הסב למיניהם. הפרידו משפחות שהיו ביחד בלי לשאול אותם ולהיות קשובים להם. כמו כן, העבירו ילדים לפנימיות ולמוסדות דתיים, הפירוד הוביל לפירוק ופגיעה בלויאליות המשפחתית והקהילתית.
2. הקייסים, מנהיגי הדת האתיופים, לא קיבלו את האסמכתא מהרבנות – הפחית את סמכותם ועירער את מעמדם בקהילה.
3. בהתאם למדיניות הקליטה והסוכנות היהודית – יותר מ80% מילדי האתיופים בגילאי 11-18, נשלחו לפנימיות.
4. התעלמות מהתרומה הייחודית של התרבות האתיופית. חוסר הערכה וחוסר הכרה במורשת העמוקה של יהודי אתיופיה.

במשפחות

• חלק מהמשפחות היו חד הוריות, כיוון שאנשים נפטרו בדרך, או היו נישואים פיקטיביים כדי לעלות לארץ. שליש מהמשפחות חד הוריות.
• עירעור הסמכות ההורית: הילדים יצאו מהבית, למדו מהר את הנורמות, שפה, טעמים צבריים, איבדו עניין באוכל האתיופי. הילדים הרגישו נתק מהוריהם, ילדים אתיופים התביישו לדבר עם הוריהם באמהרית ברחוב.
• כשהילדים הוצאו מהבית, ההורים לא ידעו איפה הם, לא באו לבקר, ונוצר נתק. 70% מהילדים הופנו במוסדות למסלול מקצועי.

עם הזמן, בחינוך הפנימייתי למדו שטעו. הפנימו עקרונות חדשים לקליטת הנוער האתיופי בפנימיות:

1. יש ליישם מדיניות פלורליסטית רב תרבותית. היה פער גדול והיתה חשיבה לוגית בפנימיות ומחשבה שהדרך הטובה להשלים את הפער היא להוציא מהבית ולתת חינוך מזורז. הגיעו לפנימיות ושם לא הזכירו מסורות קודמות, נוצר נתק מוחלט וניסיון להפכם לצברים ישראליים דתיים. נוצרה פגיעה בלויאליות המשפחתית והקהילתית. כעת יש הכרה בכך שהיתה טעות בניתוקם של הנוער מהמורשת, ועלה הצורך ליישם מדיניות פלורליסטית רב תרבותית. לגלות רגישות תרבותית, להכיר חגים ותרבות, חגוג את החגים שלהם. לימוד האמהרית כשפה לבגרות. שילוב חברי צוות אתיופיים, הזמנת ההורים למפגש ולחגיגות. גם בבר מצווה, שילוב של מסורות אתיופיות.
2. שימוש מושכל במודל של פנימיה חינוכית ישראלית, תוך יצירת מפגש בין תרבותי אמיתי. הערכה, כבוד, הכרה בתרבות האתיופית.
3. פעילות למען העצמה של בני נוער. פיתוח וטיפוח הדימוי העצמי, פיתוח מיקוד שליטה פנימי. אם קובעים בשבילם – הם מאבדים את יכולת הבחירה והשליטה, וחשוב לטפח יכולת בחירה.
4. טיפוח מפגשים משפחתיים, למנוע את הקרע, לחזק את הקשר.

סגנונות ההורות (מאמר של דורית ריאר סטריאר)

קיימים שלושה סגנונות הורות בקרב מהגרים. בכל תרבות יש דמות של הורה אידאלי. בחבר העמים דפוס ותפקיד ההורה האידאלי שונה מתפקיד ההורה הישראלי. בחבר העמים חושבים שהילדים לא מחונכים, לא לומדים מספיק מוסיקה, לא מכבדים את המבוגרים, לא מנומסים, לא ממושמעים.

בכל תרבות יש דימוי אחר של מבוגר אדפטיבי, של הורה. איזה טיפוס אנחנו רוצים שהילד יפנים ויסגל לעצמו. הורים מגיעים לארץ חדשה ולעיתים יש אי התאמה וקונפליקט בין ההורה האדפטיבי של תרבות אחת לבין ההורה האדפטיבי של התרבות החדשה. סביר להניח שיהיו קונפליקטים. הורים אתיופים רוצים שהילדים יהיו מחונכים וממושמעים כמו באתיופיה.

מצאו שלושה טיפוסי הורים המתמודדים עם הקונפליקטים האלו. נבחרו דימויים מעולם החי:

• סגנון קנגרו
• סגנון קוקיה
• סגנון זיקית

סגנון הקנגרו – מחזיקה את הילד בתוכה, בכיס שלה. הורה שמעריך את סגנון החינוך שלו, צאצאים צמודים אליו, ההורים מחנכים עיקריים, גורמי חיברות עיקריים. לא יאפשרו לילד לקבל חינוך מגורמים אחרים, כי הסביבה של הארץ החדשה מאיימת. חבר העמים, יש להם הכל משלהם, תיאטרון, חינוך, חוגים. מאמינים שבישראל לא דורשים מספיק מהילדים.

סגנון הקוקיה – מטילה ביציה בקינים של זרים, מישהו אחר מגדל את הצאצאים. הורים אשר לא מספיק סומכים על דרכי החיברות שלהם, והם סומכים על סוכני החיברות, על הדמויות האדפטיביות של החברה הקולטת. כזה סגנון היה בארץ עם קום המדינה, אצל כולם. שלחו לקיבוץ ולפנימיות מתוך אמונה ששם יקבלו חינוך טוב יותר. בימינו, היה קיים בעליה האתיופית – גם לא היתה להם ברירה וגם הם ראו את הפער והדרישות שנדרשות מהילדים, ולכן איפשרו למדינה לחנך. קיימת סכנה שמשפחה והילדים יאבדו את הלכידות המשפחתית ואת ההמשכיות התרבותית והבין דורית.

סגנון הזיקית – יכולה לשנות את צבעה וסגנונה בהתאם לרקע של הסביבה, מתאימה את עצמה לרקע. משפחות המודעות להבדלים שבין התרבויות, מעודדות את ילדיהם לחיות בשלום עם שתי התרבויות. מעודדים להתנהג בחוץ כמו שמקובל בחוץ, ולהתנהג בבית כמו בתרבות המוצא. יש הרואים את הילדים כחלוצים או זרזים לתהליך ההשתנות של החברה כולה. יש הורים שלא מעוניינים ללמוד ערכים חדשים, אך מאפשרים לילדים להתנסות מתוך הבנה שהצעירים צריכים לחיות בארץ הזו ולאמץ לעצמם את נורמות החברה החדשה. בסגנון זה, הורים בסיכוי טוב שישדרו לילדים בטחון, סמכותיות, שמירה על רציפות תרבותית, לא מבטלים אלא עוזרים לשלב.

סגנון הורות שונה בין חבר העמים (קנגרו) לאתיופים (קוקיה).

מלכה שבתאי חקרה נוער אתיופי ונסתה להבין מה קרה להם ומה גרם למשבר החריף עד לניתוק המוחלט. חלק מנותק, חלק בבעיות חברתיות שונות, מסתובבים, מחפשים את עצמם, רצח.

ביררה מה קרה לזהות של הנוער, יש להם יותר “גאווה שחורה” מג'מאיקה מאשר גאווה ישראלית. היא נכנסה לעולם המוסיקה שלהם וראתה מה קורה שם.

בארץ יש שני מנגנונים לגישור הפער בין קבוצות אתניות שונות:

• מערכת החינוך
• הצבא

שבתאי בדקה את השפעת שני מנגנונים אלו על הנוער.

מצאה שהנוער שלמד במוסדות – אמור היה לצאת כנוער בוגר, אחראי, אך בפועל היה נתק תרבותי וקהילתי, ויצר פגיעה בגיבוש הזהות העצמית של הנוער. בפנימיות היתה הגנה, כשיצאו מהפנימיות היתה תחרות קשה עם נורמות הרחוב. יצאו מהפנימיות, בלי סטטוס של מבוגר היכול לשלב אחריות וחופש, היה להם יותר חופש ופחות אחריות. יותר נגישות וזמינות לאלכוהול, עבריינות, סמים.

אריקסון טוען, בייחוד אצל מתבגרים, שיש קשר בין זהות אישית עצמית ותרבותית. נוער שמרגיש בטוח בזהותו התרבותית חברתית – יהיה חזק גם בזהות העצמית. נוער גאה, שמח, מאושר, מתחבר לזהות התרבותית – מתחבר ומחזק זהות עצמית. לנוער האתיופי היה שבר בזהות התרבותית ופגיעה בזהות העצמית.

שבתאי, עם חוקרים אחרים, נכנסה למועדונים, ראתה התנהגות מיוחדת וחריגה של הנוער האתיופי, חבר'ה ממשפחות טובות, במועדונים היו חשופים להתנהגות מתגרה בלבוש, שתייה, ריקודים. היו מחוברים למוסיקה ג'מאיקנית שחורה. הם הזדהו ויצרו לעצמם תת תרבות וזהות חדשה. התחברו למוסיקה מג'מאיקה ולא למוסיקה ישראלית. חיבור לתרבות ההיא ולא לתרבות הישראלית, לתדהמת ההורים, מורים ומנהיגים אתיופים. היה מלווה בניתוק, שוטטות, חוסר תעסוקה, עבריינות נוער, אלכוהול, סמים, עירעור הזהות העצמית שלהם. זאת היתה תמצית הזהות שלהם, לא עשו כלום חוץ מזה.

לא עשו זאת מתוך גאווה אלא מתוך פגיעה. חשו שפגעו בעם, שדחו אותם, שמתייחסים אליהם כשחורים ולכן הזדהו עם השחורים.

לסיכום, מנגנון החינוך לא תרם לשילובם בחברה.

צבא – שבתאי עשתה מחקר על הצבא, בדקה באיזו מידה הצבא שימש במנגנון שתרם לשילובם וקליטתם של האתיופים הצעירים בארץ. מחקר השוואה בין חיילים שהתגייסו מדור בני משה ומדור בני שלמה, שהיו בצבא ב84 וב90, בהתאמה. איך נקלטו, כיצד החוויה הסטיגמטית של אפלייה, בייחוד על רקע גזעני וצבע עור – השפיעה על השתלבותם של החיילים ממבצע משה וממבצע שלמה.

היא מצאה הבדלים בין שתי העליות, בתגובות, בחוויה הסובייקטיבית הפסיכולוגית, בחוויה הסטיגמטית והשלכותיה. מצאה שלחיילים האתיופים ממבצע משה היו יותר כוחות ויותר מנגנונים כדי לעמוד בחוויות הסטיגמטיות. ההשלכות לא היו שליליות. הם היו חזקים, לא נשברו, לא פנו להתנהגות מנותקת וחריגה בחברה.

מה ייחד את החיילים ממבצע משה? שני מנגנוני הגנה והישרדות שחיזקו אותם:

מנגנון הבנייה מחדש, reconstruction.

מנגנון נגטיביזם, negativism.

החיילים שבאו במבצע משה היו ספוגים עם המטען התרבותי הרגשי, השבר של הרציפות התרבותית לא היה כל כך חזק כמו אצל העולים ממבצע שלמה. למרות הסטיגמות ואיום על זהותם, לא חל אצלם משבר בזהות שלהם, כי היה להם מטען רגשי רחב, היתה להם רציפות תרבותית שנשמרה. על בסיס הגאווה התרבותית, יכול להשתמש בהבנייה מחדש. גישה נרטיבית, נתנו פירוש אחר לתגובות המעליבות של הישראלים, “הם לא מבינים אותנו, אנחנו באנו מתרבות אחרת”. פירשו בהבניה את ההתנהגות הסטיגמטית, היה להם גב חזק וטוב.

על בסיס הגב הרחב והגאווה, גם השתמשו בנגטיביזם – אמרו שנעשה להם דווקא ונראה להם שאנחנו מצליחים, נהפוך לקצינים, נהיה טובים, נצליח. הניע את החיילים מהדור הראשון.

המחזור השני של החיילים, ממבצע שלמה, סבלו מרציפות תרבותית קטועה, גאווה תרבותית חסרה, לא יכלו לפרש פירוש נרטיבי אחר חיובי להתנהגות הישראלית, לא היה להם כוח לנגטיביזם ← הם הפנימו את הסטיגמות, חרגו מהחברה, אימצו דפוסי חריגים בשוליים, משבר בולט.

(מצורף דף, אתיופיה הקטנה).

יסודות לגישה הבין תרבותית – הבנייתית

שלושה קווים לרגישות תרבותית. כל אחד צריך להפנות את המבט פנימה ולבדוק.

1. מודעות עצמית תרבותית. איפה חושבים שהם סבלו, מודעות עצמית לגבי כל תרבות ותרבות, בדיקה של דיעות קדומות.

Bennet דיבר על אתנוצנטריות ואתנורלטיביזם. חשוב שכל מטפל יידע מהי התפיסה שלו, מהן הסטיגמות שלו, מהן הדיעות הקדומות. ראוי שכל אחד יבדוק עם עצמו היכן הוא עומד.

2. ידע תרבותי. כשעובדים עם אנשים מתרבות אחרת, הכרחי ללמוד על התרבות שלהם.
3. מיומנויות התערבות, כחלק מההבנייה התרבותית, מובילים לגילוי רגישות בין תרבותית.

מיומנויות ייחודיות להתערבות בקרב הקהילה האתיופית

1. הכרת הקוד התרבותי, Code of honor שלהם. לכבד את התרבות האתיופית, את המנהגים שלה, את מנהיגיה.

♣ יחס לדמויות משמעותיות. הקייסים (אנשי דת), השמגלה, ראשי הקהילה.

♣ יחס וכבוד להיררכיית הסמכות של הקהילה, כלומר: כבוד לגברים.

♣ שמירה על סוד, כשעובד סוציאלי מדבר עם הממונה עליהם או המדריך, מתפרש אצלם כהפרת אמון.

♣ התייחסות שונה לזמן, אצלם זמן זה לפי השמש, לא מדקדקים לפי שעון. אם מאחרים לפגישה, חשוב לקחת זאת בחשבון.

♣ יש לכבד דמויות משמעותיות בתוך המשפחה שיש להם תפקיד במתן עזרה. בכל תרבות יש סגנון ודרך משלה לפנייה לעזרה, בקהילה האתיופית יש הורים או דוד או מישהו מסויים במשפחה שהוא בעל תפקיד במתן עזרה. חשוב להעריך ולהתייחס בהתאם.

♣ גילוי רגשות – אתיופים לא מגלים רגשות, פחות מתאים להם טיפול דינמי. עדיף גישה יותר תכליתית, קוגניטיבית התנהגותית, או גישה נרטיבית (!), ללכת עם הסיפור, פחות הבאת רגשות. כיבוד המודל המסביר של העדה.

♣ לכל תרבות יש את המטאפורות שלה. לעדה האתיופית יש המון מטאפורות, אמירות, נרטיבים, סיפורים, תימות – אלו משמעותיים ומכתיבים את ההתנהגות. מטאפורות הן לא רק ביטויים לשוניים, אלא מבנים בסיסיים של חשיבה. כוללות חוויות מהזיכרון הקולקטיבי של העדה, של העם האתיופי. אם רוצים להתחבר למקום בו הם נמצאים, חשוב להכיר את התימות. דוגמא: אמונה של רוח השד, זאר Zar. בחורה שמאמינה שיש בתוכה שד, לא בהכרח תתוייג כפסיכוטית.

חשוב להתייחס לגישות התרבותיות של העדה, לא לבוא מנקודת מבט מערבית רפואית נטו. מודל מסביר = מודל שמסביר התנהגות. למשל, תיאוריות, יש לנו כמטפלים מודלים מסבירים (תיאוריות דינמיות, התנהגותיות). חשוב ללמוד מהם המודלים המסבירים של העדה, לשלב מנהיגים ואנשי רפואה מתוך העדה. (למשל בתל השומר יש מרפאה המשלבת גורמים מהעדה החרדית). לא לזלזל, אלא להשתמש באנשים שלהם.

עיקרון חשוב בעבודה סוציאלית: מפגש עם לקוחות במקום שבו נמצאים. מקום שבו הלקוח יודע.

2. שמירת רציפות תרבותית. שמירת רציפות תרבותית בין דורית. עם העדה האתיופית השבר כל כך גדול ולכן חשוב לראות איך אפשר לשקם אותו.
3. שילוב עובדים פרא מקצועיים מהקהילה. עובדי שכונות הנמצאים תחת פיקוח, השגחה ובשיתוף של עובדים סוציאליים. יש נציגים מהקהילה, מהעדה, שממלאים כמה תפקידים:

☼ תרגום שפה. ☼ reaching out, יציאה לקהילה, לשטח. ☼ סינגור בכנסת לגבי העדה.

☼ מלמדים את העולים ומסבירים להם דברים הקשורים לחברה הקולטת. ☼ משמשים לובי לחיזוק האינטרסים של האתיופים.

העלייה מחבר העמים

עלו כמליון עולים.

שני גלים:

בשנות ה70

בשנות ה90, עם התפרקותה של ברית המועצות / רוסיה הגדולה, עם הפרסטרויקה (=בנייה מחדש).

היו הבדלים בין העליות, גם מבחינת המניעים וגם ביחס לדת.

בשנות ה70 המניעים היו אידאולוגיים, ציוניים, יהודיים.

העלייה של שנות ה90 מושפעת מפירוק הלאומים של רוסיה הגדולה. כמות אדירה, מליון אנשים, שהיוו 20% מהאוכלוסיה בישראל. המניעים שלהם היו הישרדות, חיפוש חופש, עצמאות, מניעים כלכליים, פרנסה. (הגיעו המון זקנים שהציפו את שירותי הבריאות ובתי החולים).

סגנון הקליטה של העלייה היה קליטה ישירה. נתנו לאנשים סל קליטה, אמצעים ושלחו אותם להסתדר.

העלייה הרוסית אינה מקשה אחת, אלא מאוד מגוונת. אחת הבעיות היא שמתייחסים אליהם כמקשה אחת.

חבר העמים: יהודים לבנים מרוסיה הלבנה; גרוזינים; בוכרים; קווקזים.

רוסיה הלבנה – מוצא אשכנזי. יהודים ממרכז אסיה – בוכרה, קווקז, גרוזיה.

יש עדות שונות אשר נבדלות:

* במניעים לעלות ארצה * ביחס לדת ובשמירה של המסורת הדתית * במבנה ובהרכב הדתי * ביחס של השלטונות אליהן.

לעדה הבוכרית היו מניעים אידאולוגיים, דתיים. יהדות מסורתית, כמעט שאין נישואי תערובת, משטר מדינות האיסלאם לא כל כך רדף אותם כמו ברוסיה הלבנה.

ברוסיה הלבנה, הצורך לשרוד דחף אותם להישגיות – לימודים וכו', לא רצו להיות שונים או נחותים מהמקומיים. היו הרבה נישואי תערובת. המודל הנערץ שרצו להידמות לו היו המקומיים – בלונדיניים, עיניים כחולות, אף סולד. גם תרם לנישואי תערובת. כמו כן, ברוסיה הולכים לפי האב, ובארץ לפי האם, ונישואי התערובת סיבכו את העניין.

כשעלו לארץ, מדיניות הקליטה לא הבינה שיש קבוצות שונות וכל תרבות צריכה לקבל את הכבוד המגיע לה, לא קיבלו הכרה תרבותית.

ברם מדבר על הנטייה לחלוקה דיכוטומית: הרוסים ואנחנו. לדבריו בחברה רב תרבותית חייבים להכיר בתרבויות ובמורכבויות השונות. יש קשר ישיר בין דפוסים של אי הכרה או הכרה שגויה בתרבויות של החברות או העדות השונות, לבין אופן הקליטה בארץ. התייחסות דיכוטומית זו גרמה לפי ברם לדחיקה לשוליים, פגעה בזהות התרבותית של העולים.

הגישה הדיכוטומית הזו קיימת גם בקרב העולים עצמם. אפלייה והתייחסות סטיגמטית, התייחסות דיכוטומית בין הרוסים הלבנים לבין האחרים שנתפסים כנחותים, פרימיטיביים.

גם פיזרו אותם במקומות שונים בארץ, ריכוזים של העולים ממרכז אסיה בערים שונות, פיזור של עולים מרוסיה הלבנה.

רק עם השנים למדו בממסד להכיר בין העדות השונות.

הטענות המרכזיות של ברם:

• יש להתייחס לכל קבוצה בפני עצמה ולא לאחד אותם בשתי קבוצות דיכוטומיות (מזרח – מערב, מסורתיים – מודרניים).
• הכרה בזהות התרבותית מהווה תנאי הכרחי לכל אינטראקציה משמעותית עם החברה הרחבה.
• יש להיות זהירים בטיפול ובהתערבות בעולים מקבוצות שונות. יש להיזהר מפטרונות, מהתנשאות, מהעדר הכרה או הכרה שגויה, העלולה להוביל לפגיעה בזהות של העולים.
• זהות תרבותית צריכה להיתפס כמשאב ולא כנטל.
• המבחן לרב תרבותיות = היכולת של בעלי הזהויות התרבותיות השונות לפעול במרחבים משותפים תוך יצירת דיאלוג בין תרבותי.

משבר הקליטה של חבר העמים

צבר של לחצים, pile up of stress. המשבר הוא לא רק מגורם אחד, גורם של שינוי סביבה, יש מספר גורמים המצטרפים ויוצרים לחץ.

• יש לחץ בעקבות הימצאות בשלב התפתחותי מסויים במעגל החיים: למשל נוער עולה, שבנוסף למעבר למקום חדש, יש את המשבר של להיות בגיל ההתבגרות. קשישים שעולים וגם צריכים להתמודד עם הזיקנה והקושי של זקנים להסתגל למקום חדש.
• מבנה משפחתי יש מקרים בהם משפחות פורקו. משפחות שלא משמשות כמקום בטוח, בסיס בטוח לעבור את המשבר. תלוי גם במבנה הכלכלי של המשפחה, אם יש כסף, נכסים.
• משתנים אישיותיים.
• בקרב העולים מחבר העמים, יש שינוי סביבה אדיר, בין ארץ המוצא לבין ישראל. אקלים, שפה, סגנון שלטון (!). חוויה של ירידה בהכנסה, ירידה בסטטוס, וביטול הישגים מקצועיים! באו עם מקצועות שחלקם לא רלוונטיים כאן (מהנדס רכבות).
• הלם תרבותי – ערכים, נורמות, סגנון הורות.

יש היבטים תרבותיים ייחודיים לעולים מרוסיה, הקשורים לרקע התרבותי שלהם, המסבירים את אופן ההסתגלות שלהם בארץ.

רוב העולים מחבר העמים התחנכו במשטר רודני, פטרנליסטי, סמכותי. המדינה שלטה בכל תחומי החיים, החיים נוהלו תחת עינו הפקוחה של האח הגדול. לא היו הרבה הזדמנויות לנקוט בכישורי קבלת החלטות ולפיכך אין להם ניסיון ומיומנות בקבלת החלטות. כמו כן, יש להם יחס מיוחד לסמכות, לקולקטיב / קבוצה, וגם עמדות מיוחדות (שליליות) כלפי ביטוי חופשי של רגשות.

כאשר עולים אלו הגיעו לארץ, התייחסו אליהם כאל מערביים רגילים ונתנו להם סל חופשי, סיגנון קליטה חופשי, הם היו צריכים להחליט לבד איפה גרים וכו' ← מבלבל. הקשה על הקליטה.

היחס המורכב לסמכות / ממסד כלל שלושה מרכיבים:

• תלות.
• דרישה לעצמאות.
• גישה מניפולטיבית.

הרוסים שבאו ראו בממסד אחראי למילוי כל צרכיהם, המדינה צריכה לתת להם הכל. הישראלים חוו אותם כתובעניים, תובענות מוגזמת.

לצד התלות הזו, הם רק יצאו מרוסיה שהחלה את תהליך הפרסטרויקטה, שמכירה בחופש, בעצמאות. כך שלצד התלותיות, הם גם ציפו לפרטיות, לעצמאות. תפיסה דואלית.

בנוסף לדואליות בין תלות לעצמאות, היחס שלהם לממסד היה חשדני. איך לסדר את הממסד, איך להשתמש בדרכים מניפולטיביות, כי זה היה צורך להישרדות. מיומנויות אלו נמשכו בארץ, וזה גרם לקונפליקט ומתח עם החברה הישראלית.

יש דואליות גם לגבי התיחסות למסגרת קבוצתית. ברוסיה קבוצה = אבן היסוד של התרבות, הקולקטיב. בשונה מהאינדבדואליזם בחברה המערבית הקפיטליסטית. האידאולוגיה הקומוניסטית הציבה את הקולקטיב מעל הכל, גם מעל למשפחה, הכל נעשה במסגרת קבוצתית. עם נפילת הקומוניזם והפרסטרויקה – גם הרוסים וגם העולים, ביקשו להתרחק מכל דבר שמזכיר את הקומוניזם ← התרחקות מכל מה שנעשה באופן קולקטיבי / קבוצתי. כל אלו יוצרים יחס דואלי לקבוצה. מצד אחד היכרות של הקבוצה ושל תיפקוד בקבוצה, הרגשת נוחות. ומצד שני, הסתייגות מסויימת כי הזכיר להם חוויה לא נעימה מהמשטר הקומוניסטי.

היתה מחלוקת בין מטפלים באיזו שיטה לטפל בעולים והאם מתודה קבוצתית מתאימה לטיפול בעולים, לאור הדואליות הזו? (התשובה היא כן).

לעולים מחבר העמים היה יחס חשדני לכל מה שקשור בטיפול נפשי. לא היה מקצוע של טיפול באמצעות דיבור, לא היתה מסורת של שיתוף זרים במידע אינטימי. היתה חשדנות מפני שטיפת מח, היה שימוש בפסיכולוגיה לטובת צרכים פוליטיים.

שאלות כמו “איך אתה מרגיש?” נתפסות כשאלות פולשניות, מעוררות אסוציאציות של חקירות משטרתיות.

לפיכך, הגישה הדינמית, המתחברת לרגשות לא הולמת אותם. וגם שימוש במוסדות של טיפול נפשי פחות מקובל. יותר קל לשלב התערבות במוסדות חינוך או במסגרות של שירותים כלל תחומיים (כמו מתנ”סים, מקום שיש בו חוגים).

פניה לעזרה נתפסת כחולשה.

המשפחות

בקרב העולים מחבר העמים, יש סגנונות מורכבים של מבנה משפחה. משפחות מורכבות, blended families / step families. יש משפחות שהתפרקו, משפחות שרק חלק עלו לארץ ובני משפחה אחרים שלא היו יהודים לא עלו, חלק עלו כחוד החנית והיתר יעלו בהמשך, יש מבנה משפחה רב דורי, גרים עם הסבים והסבתות. יש סגנונות שונים של משפחות שלא דומים לסגנון המשפחה המוכר בארץ.

היו שאלות לגבי הגבולות המשפחתיים ותת מערכות בה. למשל זוג צעיר והקשר בינם לבין המשפחה המורחבת. גבולות לא ברורים ועמומים.

מבוכה לגבי זהות משפחתית כשהמשפחות מפורקות.

נאמנויות מפוצלות, split loyalties, נאמנות לבעל החדש או לילדים מהבעל הקודם. שאלות לגבי המהות של המשפחה כמקום בטוח, משפחה כמערכת תומכת.

יש היכרות מוגבלת עם הדת, עם הזהות היהודית. החברה הסוביטית היתה אנטי דתית, רבים לא חגגו חגים יהודיים, לא נימולו, נישואי תערובת. הכל השפיע על הזהות של המשפחות היהודיות.

הנוער, המתבגרים, מעצם היותם בשלב גיל ההתבגרות, היו לחוצים הן מלחצים התפתחותיים של השלב, וגם מלחצים של ההגירה. עם התמוטטות המשטר הקומוניסטי – עוד לא היה ברור למתבגרים מה מותר ומה אסור. אריקסון קושר בין זהות עצמית לבין זהות תרבותית (!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!). בילבול משבר בזהות התרבותית פוגע בזהות האישית של הנוער.

ההגירה ניתקה את הנוער ממנגנוני התמיכה שלהם – חברים. הגירה כפויה כי הוריהם כפו עליהם לעלות, הנוער לא בחר לעלות ולא היה שותף בקבלת ההחלטה או בתהליך הפרידה (הגירה בחיפזון).

נוער שגם בשלב בניית זהות + זהות תרבותית מבולבלת + אין תמיכה של קבוצת התייחסות + מערכת משפחתית מעורערת ובעצמה עוברת הסתגלות ולא משמשת בסיס בטוח – ההורים לא היו זמינים להקשיב לנוער.

ההורים עצמם מרגישים מאוימים בתרבות החדשה. דמות המבוגר האדפטיבי בקרב העולים מחבר העמים – סגנון קנגרו. להחזיק את הילד קרוב, ערכים כמו שלהם, הישגים אקדמאיים, הרשאה לשימוש בכוח.

הנוער התרחק מההורים, והיו תהליכים שעוד החריפו את ההתרחקות מכורח השלב ההתפתחותי.

התהליכים שהחריפו את ההתרחקות:

1. הנוער החל לחוש את הליברליזציה, פרוסטרויקה, חופש, והחלו לחיות לפי זה, בלי לדעת עדיין איך להיות עצמאיים ואחראים גם יחד. הוריהם היו עדיין בגישה הקומוניסטית.
2. הנוער מאוד מהר למדו את הנורמות המקומיות, שפה, ערכים. ההורים לא העריכו, תפסו את התנהגות הנוער הישראלי כחוסר כבוד.
3. רבים מהנוער הרוסי כעס על ההורים שהחליטו על הגירה בלי להתייעץ ולמורת רוחם + לא יכלו להביע כעס ולהתחצף כי זה נגד הנורמות. יש טיפוסים שהם נערים מנומסים בבית, לא מתחצפים, ממושמעים וכו', בחוץ מגלים התנהגות אלימה ותוקפנית, כלפי החברה, ממסד משטרה.

כמו כן הם נאלצו למלא תפקיד הורי כלפי הוריהם – מתווכים, מתרגמים, מייצגים במוסדות.

כל אלו הפעילו עליהם לחץ ושם אותם בסיכון גבוה. היו חשופים למכלול לחצים.

(יש בקרב הנוער או כאלו שמצטיינים וחותרים למצוינות, או כאלו שנמצאים בסיכון).

דרכי התערבות:

• קייס מנג'מנט – case management מנהל את המקרה. יש ללקוח קשר עם מערכות בריאות, ביטוח לאומי, תעסוקה, עם המורה בבית ספר, והעובד הסוציאלי מנהל את הטיפול ונמצא בקשר עם כולם. אם צריך לערוך שיחות הבהרה טכניות עם הלקוח, הוא מזמין אותו. על מישור אינסטרומנטלי.
• אם עושים טיפול, זה על בסיס קוגניטיבי התנהגותי, על בסיס אינטלקט, חשיבה, לא רגש.
• היות שיש רתיעה ממוסדות פורמליים לטיפול נפשי, ויש כבוד למוסדות חינוך, ניתן לערוך את השיחות בתוך מסגרות חינוכיות. גם בקהילה מיקום שירותים טיפוליים בתוך שירותים נורמטיביים – מתנ”סים, חוגים.
• מתודה קבוצתית. למרות החשש, מחקרים בארץ ובארה”ב מצאו שקבוצות יעילות, בצורת עבודה התנהגותית קוגניטיבית. למשל קבוצות הדרכה להורים, קבוצות למידה, קבוצות לעזרה עצמית המפיגה בדידות, גם למידה של מיומנויות ונורמות בארץ. שימוש בקבוצה באמצעים אינסטרומנטליים, טכניים, ענייניים.
• תיאטרון קהילתי. לא מביעים רגשות באופן ישיר, אך תיאטרון קהילתי נחשב מוערך – ביטוי מוסווה ועקיף של רגשות – יכול לעזור.

עולים מחבר העמים לשעבר

הרצאת אורחת.

ב2004 היוו כ20% מהאוכלוסיה בארץ.

המדינות הבלטיות - לטביה, ליטא ואסטוניה – עולים עם זיקה ציונית גבוהה (עלו בשנות ה70 כציונים).

אוקרינה – מרבית העולים.

רוסיה – מרבית העולים. סיביריה – גברים יהודים התחתנו עם נשים נוצריות.

בלרוס – רוסיה הלבנה.

מדינות קווקז – גרוזיה, אזרביג'ן, ארמניה.

המשטר הקומוניסטי לא איפשר לתושבים לשמר את התרבות שלהם. המשטר רצה שכולם יתנהגו וירגישו בהתאם למשטר הסובייטי, לא עודדו תרבויות שונות. רצון שכולם יהיו סובייטים תחת משטר קומוניסטי. השמידו את אלה ששמרו על זהותם היהודית. לכן הרבה עולים הגיעו ללא זהות יהודית.

שתי עליות: בשנות ה70, משנות ה90.

מאפיינים כלליים של העליה מברית המועצות לשעבר:

• גיל צעיר לנישואין, בשנות ה90 גיל ממוצע 19.
• מגורים משותפים עם ההורים.
• תפקיד הסבים מאוד משמעותי בחינוך הילדים משום שההורים עובדים.
• שיעור גירושים גבוה ופריון נמוך. נורמטיבי עקב חוסר דיור ומצוקה כלכלית.
• העבודה כערך גבוה ואידאלי.

מאפיינים עיקריים של העליה האחרונה:

• אוכלוסיית העולים מבוגרת בהשוואה לכלל האוכלוסיה.
• יש בה עודף נשים על גברים, אמהות חד הוריות.
• מרכיב משמעותי של לא יהודים, בעיקר בגילאים צעירים.

סיבות להגירה:

גורמים כלכליים, רמת חיים נמוכה בארץ המוצא.

אי יציבות פוליטית.

העלייה האחרונה יותר קשורה ומעורבת בתרבות ובחברה הרוסית לעומת העלייה של שנות ה70.

בגלל שהמניעים בשנות ה90 לא היו ציוניים ודתיים, חלקם הגדול של העולים זהותם בעיקר רוסית.

הקשיים בעלייה:

• מצוקה אישית:

דימוי עצמי נמוך, חוסר בטחון, חוסר סיפוק ותחושת אי מימוש עצמי, חוסר כיוון בחיים, חרדות ודיכאון, פחדים, מצבי לחץ, הפרעות אכילה, שימוש באלכוהול. רגשות העולים: זרות, געגועים וכו'.

• קשיים ביחסים הבין אישיים:

קושי ביצירת קשר חברתי, קושי בתקשורת, קשיים בחיי העבודה, בעיות רגשיות והתנהגותיות בחברה, אלימות, בדידות חברתית.

• בעיות משפחתיות:

בעיות בין דוריות - ילדים הופכים לישראלים וסבים וסבתות נשארים עם דפוסי התנהגות של ארץ המוצא.

דור סנדוויץ' – הורים לילדים “ישראליים” וילדים להורים “לא ישראלים”.

חוסר התאמה - בין ערך החיים בין מדינת המוצא וישראל.

בעיות בין בני זוג - אחד מסתגל יותר מהר לאורח החיים החדש (אישה).

דרכי התמודדות:

• סגרגציה: חיבור עם עולים אחרים ודחייה של החברה הישראלית.
• אסימילציה: דחייה לגמרי את העבר וחיבור מלא עם החברה הישראלית. מדברים רק עברית, מתלבשים כמו ישראלים וכו'.

קבוצות סיכון:

ילדים ונוער עד גיל 30 – 50%.

קשישים – 10%.

מצבים בהם מטפלים:

1. נוער וחברה. נוער שמתאקלם מהר ומשתלבים עם חבריהם הישראליים אבל ההורים לא מספיקים לעבור תהליך השתלבות. מצב זה גורם למשבר במשפחה, הנוער הזה עוזר להוריהם, הופך להיות הפה והרגליים של ההורים, אבל חסרה להם דמות סמכותית. הנוער מרגיש שהנטל נופל עליו, הוא מתבייש בהוריו ונוצר נתק בין ההורים לבינם.
2. משפחה ונוער. ההורים רוצים שהילד כן ישתלב בחברה הישראלית – ירכוש השכלה וכו'. יחד עם זאת, ההורים רוצים שהילד ישמור על התרבות הרוסית.
3. ללא משפחה וללא חברה. נוער שאין לו דמות סמכותית וחברה שלא רוצים להשתלב בה. בשנות ה90 ברוסיה החלו להיווצר כנופיות שנתנו לנוער כוח וסטטוס, והם הביאו את הכנופיות לארץ. הם מרגישים רע עם עצמם ולכן משתייכים לכנופיות. על המטפל להתחבר לכאב ולבדידות של הנוער הזה. נוער זה מעדיף להיות מחובר לנוער עם מכנה משותף, לא לומד עברית. פעמים רבות עלו לבדם לחופש טוטאלי, לעשות מה שעולה על רוחם. הפער בין החינוך ברוסיה לחינוך בארץ גורם להם להרגיש פורקן, ברוסיה שליטה והורים סמכותיים, נהגו לתת פליק לילדים, “מכות חינוכיות”, ובארץ זה לא מקובל. כשילד מקבל פליק, יכול להאשים את ההורים בהתעללות וההורים מרגישים חוסר שליטה על הילדים. בארץ סגנון פתוח ומתירני יותר, חופש לילדים והגנה מפני מכות, פחות גבולות.

קשישים:

ברוסיה לא מקובל לשלוח את הקשישים לבתי אבות, כי המצב של בתי האבות ברוסיה לא טוב, ולכן הקשישים היו מצטרפים לבתים של הילדים שלהם.

הצלחה טיפולית עם אדם מתרבות שונה:

• היכרות עם תרבות שונה.
• הקשבה פעילה.
• יצירת קשר ראשוני באמצעות ידע על התרבות של המטופל, מנהגים וכדומה.
• אמפתיה והתחברות דרך ידע על המקום ממנו מגיע המטופל.

גישה הבנייתית

מיעוטים מרגישים שונים, חריגים, יש עדות שונות, מגדרים שונים, חרדים – כמטפלים עלינו לגלות רגישות בין תרבותית. הבנייה בין תרבותית.

הגישה ההבנייתית / רגישות בין תרבותית / רגישות חברתית / הבנייה חברתית – תרבותית.

בעידן שלנו, הפוסט מודרני, קיימת הגישה הקונסטרוקטיביסטית – Constructivism, על פיה עלינו להבנות או להבנות מחדש את החברה, להתייחס באופן אחר ממה שהתייחסנו בעבר.

בעבר התפיסה היתה על פי הגישה המהותית = Essentialism = “Etic”. על פי גישה זו יש הבדלים בין אנשים (לבנים – שחורים; מערביים – מזרחיים; אירופה הגדולה והקולוניאליסטית – הnatives; אמריקה – אפריקה השחורה) וההבדלים מוטבעים באנשים, הבדלים אוביקטיביים, מהותיים. לא ניתן לשנות את ההבדלים כי זה משהו במהות, באופי, בהתנהגות. העליונות, ההתנשאות של גברים על נשים, לבנים על שחורים, אירופאים על מזרחיים.

בעידן הפוסט מודרני, עם הזרם הקונסטרקטיביסטי (הגל ועוד) נטען שההבדלים בין אנשים אינם הבדלים מהותיים.

הפילוסוף הגרמני היידיגר טען שבעידן שלנו – החברה כולה נמצאת בתהליך של דה-קונסטרוקציה, של בנייה מחדש. פירוק של ההבנייה הקודמת לכיוון של בנייה מחדש. פירוק הסטנדרטים הקיימים והתחלואה הקיימת בחברה המודרנית (פערים תרבותיים, רעב, אלימות, חוסר שוויוניות, קיפוח, אנטישמיות).

הפירוק כלל גם סגנון חשיבה אחר, סגנון אחר של שימוש במדע, בידע, והן שימוש אחר בשיטות טיפול, בשיטות התערבות.

מבחינת חשיבה – הזרם הפילוסופי החדש טוען שיש מקום לחשיבה סובייקטיבית, יש מקום למידע המצטבר ונאסף באמצעות החושים, באמצעות הפירושים הסובייקטיביים של האנשים. כלומר, ידע נחשב לידע, לא רק אם פורמלי ונבדק באופן מדעי ואמפירי, לא רק תיאוריות מוכרות, אלא ידע הוא גם ידע המתבסס על נסיון חיים, סיפורים, נרטיבים, פירושים, הסברים של “אמונות תפלות” של קבוצות שונות, הסברים של דתות, גזעים. כל מיני הסברים יכולים להיכלל במסגרת של ידע.

השלכות לגישה הטיפולית: כשאנו מחפשים הסברים לבעיה, לא מספיק להתבסס רק על המודל המסביר המדעי, הפורמלי, התיאורטי, אלא יש להתחשב במודל המסביר של האדם שמולנו – התימות שלו, אמונות, מטאפורות, סיפורים, נרטיבים.

הגישה הקודמת, ה”אתיק” – טענה שיש הבדלים מהותיים מולדים בין האנשים ואי אפשר לשנותם. הגישה החדשה, הפוסט מודרנית, טוענת שההבדלים בין האנשים הם לא מהותיים, הם הבדלים מבניים, הבדלים שנבנים.

הגישה המבנית / גישה הבנייתית / הגישה ה”אמית” – טוענת שאם יש הבדלים בין קבוצות / מינים / גזעים, הם לא מהותיים, הם הבדלים שנבנו תוך כדי אינטראקציה עם החברה, הבדלים שנוצרו תוך ובעקבות תהליכים חברתיים. המעמד והתפיסה של אנשים נקבע באמצעות תהליכים חברתיים; כאשר יש אינטראקציה חיובית, התהליכים מכבדים את השוני, מתייחסים בחברה באופן חיובי לאנשים ←האנשים מפנימים דימוי עצמי חיובי.

אם אנשים חיים בחברה שהגישה הדומיננטית בה היא מהותית (רואה הבדל מהותי בין אנשים), אז במהלכים החברתיים, באינטראקציות החברתיות השונות תהיה התייחסות שמשדרים לאנשים עמדות שליליות, סטגמות, ומשדרים להם זאת וזה הופך להיות חלק מהתפיסה העצמית שלהם, self concept.

גופמן פיתח את המושג סטיגמה חברתית, אמר שבחברה המערבית המודרנית, בה לא הכירו באנשים השונים, לא היה כבוד לשונה, יש בה master status – מעמד על / מעמד עליון / מעמד גבוה – על פיו נקבעות הנורמות החברתיות.

יש בחברה שלנו קבוצה שלטת – גברים, מערביים, לבנים, והם הקובעים. מי ששונה מהmaster status אינו מעודד, החברה פוגעת בו, מטיחה בו סטיגמות (למשל צבע עור שונה, מראה שונה). יש כלפי אנשים סטיגמות והדבר משפיע על הדימוי העצמי, גורם להם להרגיש רגשות אשמה על כך שהם שונים. לא יכולים לקבל בעצמם את השוני שלהם.

בגישה ההבנייתית מעודדים להתנתק מהגישה של master status, ביטול ההיררכיות החברתיות. לכל אדם יש כבוד, מעמד, יחס ויש לשדר לו שמכבדים את המעמד שלו ואת השונות והחריגות שלו.

גישה המבקשת מהמטפל להיות מנוטרל מבחינה ערכית ולא שיפוטי, להיות אובייקטיבי – בעצם כבר יוצרת נקיטת עמדה. יש כאן בעצם התעלמות מהלקוח וממה שעובר ומרגיש בתוכו. כך שזה מהווה חוסר התחברות לערכים של הלקוח. הטענה היא שאי נקיטת עמדה מהווה אמירה “תתעלמו”.

חשוב בשיחות טיפוליות עם מטופל לזהות אצלו אם חווה רגשי נחיתות או חוויות סטיגמטיות בחברה הישראלית או בחברה בכלל.

התעלמות מהקיפוח = התעלמות מחלק של המטופל.

כאשר יש ללקוחות חוויה סטיגמטית פנימית ואנו לא מכבדים זאת, לא מעודדים לדבר, לא מכבדים רגשות, אנו בעצם לא מכירים מספיק בשונות שלהם ולפיכך מעמידים אותם בעמדה של התגוננות, של רגשי אשמה (כאילו אין לגיטימציה להרגיש כמו שהם מרגישים, איך העזתם לחשוב דבר כזה).

זה מעצים את החוויה השלילית הסטיגמטית.

כיום מוצע לגלות רגישות לחוויות הסטיגמטיות של הלקוחות. לא להיות מנוטרלים מבחינה רגשית. להתחבר, לא להיות אובייקטיבי אלא סובייקטיבי, ניסיון להתחבר ללקוח, להבין מה הוא מרגיש. להיות מוכן להתחבר רגשית ללקוח.

להתחבר לחוויה הסטיגמטית של הלקוח.

בגישה הבנייתית המטפל יעשה שינויים בהתייחסות

• ידע. תפקיד הידע, סוג הידע. יש לשלב את הידע הפורמלי ואת הידע הלא פורמלי. להתחבר ולכבד את הפירוש, הנרטיב, ההסבר, של המטופל שלנו על פי התרבות שלו, על פי התפיסה שלו.

מטפלים שעובדים עם אתיופים בבריאות הנפש – חיפשו דרך איך לשלב בין המודל המסביר למחלות והתנהגויות במערכת הפסיכיאטרית לבין המודל המסביר שלהם. איך להבנות תרבותית מצב קליני. בנו שאלון, כלי מדידה, המתחשב גם בסיפורים ובהסברים של העדה האתיופית. עזר להבין משמעות של סימנים פיסיים. למשל כאב בטן, לא רק פיסי, גם משקף בעיות אחרות. הבנת אתיולוגיה, הסיבות למחלה (צהבת – כי עטלף השתין על הראש), הבנת אמונות תפלות (הזאר = דיבוק), ולשלב בעבודה עם המטופלים האתיופים.

שילוב המודל המסביר האתיופי + התיאורטי הפורמלי.

• הכרה בסגנון דפוסי העזרה או במקורות העזרה. לכל אדם יש את המערכות שלו אליהן הוא פונה כשרוצה לפתור קושי. יש מערכות עזרה ויש היררכיות במערכות העזרה (למי פונים קודם, למי אחר כך). יש גם תפיסות שונות ביחס לאני – אתה. יש כאלו שרוצים לפתור לבד, ויש כאלו שישר יפנו לאחר. לכל אחד יש סגנון פתרון בעיות, לכל תרבות ועדה יש סגנון פתרון בעיות משלה. (אצל אתיופים – קודם פונים לדמות עוזרת במשפחה, לפני שפונים החוצה).

עלינו לכבד את הדמויות העוזרות של הלקוח שלנו, לפנות אליהם, לשלב בטיפול, להכיר את הסגנונות עזרה של המטופלים שלנו.

בגישה ההבנייתית – יש להבין ולכבד את: ♣ סגנון דפוסי העזרה ♣ סדר הפנייה (קודם רב, אחר כך החוצה, עבודה עם הרבנים).

• תהליך הגדרת הבעיה, תעליך פתרון הבעיה ושלבים לפתרונה. (מצורף דף). שלב מקדים של הגדרת הבעיה, לאורך כל תהליך הזיהוי של הבעיה. על המטפל לשתף את המטופל בהגדרת הבעיה, במציאת פתרונות לבעיה.

לא רק העובד הסוציאלי המומחה מזהה, מגדיר את הבעיה, אלא גם הלקוח מזהה ומגדיר. גם בבעיות נפשיות, עלינו לשמוע ולכבד את המטופל, איך הוא מגדיר את הבעיה, איך מציע לפתור אותה. יש ללקוח מקום להביא, איך הוא מבין ומגדיר את הבעיה. הלקוח שותף בהגדרת הבעיה, בפתרון הבעיה ובמציאת דרכים לפתרון.

צריך לחפש פתרון שמתאים לרקע התרבותי הייחודי של הלקוח. חשוב שתוכן ותהליך הטיפול יעלו בקנה אחד עם ערכיו ומנהגיו התרבותיים של המטופל, או לפחות שלא יתנגשו בהם.

כתוצאה מכך, עוד הבדל: המעמד של המטפל בשיחה הטיפולית. על פי הגישה ההבנייתית שואפים למעמד שווה, לצמצום ההיררכיה.

מצורף דף.

הגישה הנרטיבית

וויט ואפסטון – היו האבות של הגישה הנרטיבית.

לאנשים יש סיפורי חיים שנותנים להם משמעות לחיים שלהם; הסיפורים מפרשים ומעצבים את התנהגותם.

למשל, אנשים שעברו את השואה מספרים סיפורי גבורה. מספרים סיפור אחר שעוזר להם לחיות בשלום עם עצמם ועם מה שקרה. לא חייב להלום בדיוק את העובדות בשטח. מה שמשנה זה לא כל כך העובדות, אלא איך האדם מתעל את העובדות, מספר אותן, מפרש אותן.

לעיתים הסיפורים המפרשים הם מחבלים. אז באים לטיפול, המטפל מכבד את הסיפור, אך עוזר לו לעשות הבנייה מחדש וליצור סיפור חדש / אחר / אלטרנטיבי. יחד עם הלקוח, מתוך שיתוף פעולה, בונים סיפור שהלקוח יכול לחיות איתו ולנהל את חייו, לשלוט על חייו (ולא שהסיפור ישלוט עליו), סיפור שמהמטופל יהיה שלם איתו, re-authoring.

שלבים בגישה הנרטיבית (מאמר של ויצטום)

1. שלב ההצטרפות. לרקע של המטופל, לסיפור של המטופל, להתחבר, להבין מה הסיפור שלו. joining.
2. שלב ההבנייה המחודשת. Reframing.
3. שינוי בהתנהגות הבלתי סתגלתנית. במקום שיהיה נשלט על ידי הסיפור, המטופל ישלוט בסיפור, בדמות. עידוד המטופל להיות פעיל, להפעיל את הדמות. גיוס בני ברית הקשורים לחברה של המטופל (רבנים, צדיקים, מקובלים).
4. המטפל בונה סצנה סופית ברצף האירועים הנרטיבי על מנת לתאר מצב של היפרדות המטופל מאותה הדמות והמצוקה. טקס של פרידה מהסיפור.

למבחן

• החומר שלמדנו בכיתה, המאמרים תומכים.
• 35 שאלות, מתוכן לבחור 33.
• שאלה אחת על המאמר של צפתי.
• כמה שאלות על הגישה ההבנייתית.
• שאלות על זהות, מבנה החברה הישראלית.
• להבין את טיילור, ג'ון ברי, במאמר.