חזרה למאמרים של עו"ס עם ילדים/נוער
חזרה לאתר הראשי

---

טיפול במשפחות רב-בעייתיות במצוקה: אסטרטגיות מוצעות למטפלים
McNell, C.B. & Herschell, A.D.(1998). Treating multi – problem, high stress families: Suggested strategies for practitioners. Family Relations, 3, 259 – 262.

זהו יום שני בבוקר. ג'ן, התרפיסטית במרכז הקהילתי לבריאות הנפש, ממהרת לישיבת הצוות של השעה 9:00. כשהיא מתפרצת לתוך חדר הישיבות, היא רואה את חמשת הקולגות שלה בוחנים דפי הפניה. ג'ן מייצבת את נשימתה ותופסת את מקומה כשסם מתחיל לקרוא את ההפניה הראשונה: "ג'רמי ק. הוא ילד בן 4 שמפגין בגן-הילדים ובביתו בעיות התנהגות חמורות, כגון הכאה ושריטה של ילדים אחרים. הוא נשא HIV ולאחרונה סולק מ- Head Start, בגין הכאת ילדים אחרים. ההורים שלו מדווחים כי הוא בלתי ניתן לשליטה, והמועצה לשלום הילד הפנתה אותו לקליניקה שלנו. אני בטוח שכולכם זוכרים את המשפחה הזאת. יש להם חמישה ילדים נוספים, והם היו מטופלים על ידינו פעמיים-או-שלוש קודם לכן". ג'רי, תרפיסט נוסף, העיר: "אני זוכר אותם. טיפלתי במשפחה הזאת בשנה שעברה. הם התחילו עם מוטיבציה די גבוהה, אבל אחרי כמה שבועות הם התחילו להיעדר מפגישות. נאלצתי לסגור את התיק אחרי שלוש היעדרויות. אני מעדיף לוותר על התיק הזה". שאלתו של סם- "יש מתנדבים אחרים לתיק הזה?"- נתקלה בשתיקה. "בסדר, בואו ננסה תיק אחר".

כשסם המשיך הלאה, אנחת רווחה נשמעה מכיוונם של התרפיסטים האחרים. סם אמר "יש לי הפניה מבית המחסה המקומי. אחד מהעובדים במקלט מחפש אימון-הורי לאמא לשלושה ילדים. האימא הזו הגיעה למקלט אחרי שעזבה מערכת יחסים אלימה בפעם הרביעית. העובד מהמקלט התקשר כי שניים מהילדים מגלים תוקפנות והשלישי נראה מדוכא. גם לאמא יש סימפטומים של דיכאון והיא מתעתדת לעזוב את המקלט היום. אין לה כתובת או מספר טלפון, אבל העובד אמר שהיא קופצת לבקר מדי פעם וניתן למסור לה הודעות". ג'ן, בדומה לתרפיסטים האחרים, גלגלה את עיניה בסקפטיות והחלה להזכיר את כל הסיבות לפיהן היא אינה יכולה לקחת את התיק.

ברור כשמש שהתרפיסטים בסצנה שהוזכרה אינם נלהבים לטפל באף אחת מהמשפחות הללו, אבל מדוע? מה בתיקים הללו גורם לתרפיסטים לסגת? ההפניות שתוארו אינן שונות מהמשפחות איתן אנו נפגשים מדי-יום כמטפלים. ישנם מספר מאפיינים במשפחות הללו שמרתיעות את התרפיסטים: היעדר משאבים הולמים, ניסיונות טיפול קודמים שכשלו, מחסור בטלפון ובכלי תחבורה וריבוי בעיות. אנו נרתעים משום שהמאפיינים הללו קשורים בבעיות כלליות יותר, שברור כי הן יפריעו במהלך הטיפול. הניסיון הטיפולי והאינטואיציה שלנו אומרים לנו שהמשפחות הכי קשות לטיפול הן אלו שיש להן בעיות מרובות, מגבלות תקציביות ולחץ גבוה. המחקרים תומכים באינטואיציה שלנו.

שניים מהמאמרים בנושא "קשרי משפחה" מדגישים את הנושאים הללו. פישר, פגוט וליב (1998), בדומה ללינדזי (1998) מציינים שני עניינים עיקריים המפריעים לטיפול: מגבלות כלכליות ורמת לחץ גבוהה. פישר, פגוט וליב מציעים שלמעמד סוציו-אקונומי יש השפעה על התפקוד המשפחתי בהיבט של רווחה פסיכולוגית של ההורים ובתחום אסטרטגיות המשמעת שההורים מפעילים. חוקרים אלו דנים בהשפעות הישירות והבלתי-ישירות של לחץ על מערכת-משפחתית-בסיכון-גבוה, כולל הדרכים בהן התנהגות אנטי-סוציאלית יכולה להתפתח בילדים. השפעות ישירות של הלחץ כוללות מזג-חם, בעוד השפעות בלתי ישירות כוללות שיבוש הניסיון ההורי ואינטראקציות משפחתיות חיוביות. לינדזי מדווחת שהיעדר משאבים הולמים, כמו במקרה של מחוסרי-בית, יכול להשפיע באופן ניכר על מערכות היחסים בין אמהות לילדיהן. מאמרים כמו אלו מגבירים את המודעות שלנו להשפעה שיש לעניינים אלו על הטיפול. ברצוננו להרחיב בנושאים שהועלו במאמרים אלו על ידי דיון במספר אסטרטגיות בהן השתמשנו בניסיון שלנו לספק שירותי רווחה נפשית אפקטיביים יותר למשפחות רב-בעייתיות בעלות לחץ גבוה.

אנו עובדים בקליניקה פסיכולוגית באוניברסיטת ווסט-וירג'יניה, הנקראת Quin Curtis Center for Psychological Services. למרות ששירותי בריאות נפש רבים מסופקים על ידי המרכז, הקליניקה שלנו מספקת אימון-הורי התנהגותי למשפחות שיש להן ילד בעל הפרעות התנהגות. יש לנו שתי מטרות עיקריות: 1) לספק לחולי-חוץ שירותי בריאות-נפש לאוכלוסיות מדוכאות כלכלית. 2) לספק אימון בפסיכולוגיה קלינית לסטודנטים לתואר שני ולדוקטורנטים.

באופן טיפוסי, המשפחות עימן אנו נפגשים חוות רבים מגורמי הלחץ שצוינו לעיל. רוב המשפחות מקבלות סיוע ציבורי ובראשן עומדת אם-חד-הורית בעלת יותר מילד אחד. הילדים הם בדרך כלל בגילאי 2-7 ולעיתים קרובות מתאימים ל- Head Start או לכל סוג אחר של שירות התערבותי מוקדם. אנו מספקים תוכניות אימון-הורי הנקראות "טיפול אינטראקציית הורה-ילד" (PCIT). בטיפול זה, מלמדים את ההורים מיומנויות ספציפיות בהן ניתן להשתמש או מהן רצוי להימנע באינטראקציה עם ילדיהם. המיומנויות האלה נלמדות בשני שלבים. השלב הראשון מדגיש מיומנויות בבניית מערכת היחסים, בעוד השלב השני מתמקד באסטרטגיות משמעת. האימון ההורי מערב מפגשים חינוכיים לצד אימון על ידי שיטת ה"חרק באוזן". אם משפחות מגיעות באופן קבוע ומשלימות את משימות הבית היומיומיות שלהן, טיפול ה- PCIT יוכל להיות מושלם תוך 12 שבועות לערך, בהן נערך מפגש שבועי של שעה. עם זאת, ללקוחות שלנו יש ריבוי בעיות המפריע לטיפול. לרוב אין להם דרכי תחבורה קבועות ונוחות, אין להם טלפון, התפקוד הקוגניטיבי והיכולות הארגוניות שלהם בדרך כלל נמוכים ויש להם משברים משפחתיים ממושכים. נראה כי עניינים אלו קשורים מאוד לנושאים הכלליים שנידונו על ידי פישר, פגוט וליב (1998) כמו גם על ידי לינדזי (1998): משאבים כלכליים בלתי הולמים ורמות גבוהות של לחץ.

מה ביכולתנו לעשות על מנת להפוך את הטיפול במשפחות רב-בעייתיות למוצלח יותר? לצערנו, אין פתרון פשוט לבעיה זו. בדומה למטפלים אחרים, אנו נאבקים להצליח במקרים הללו. זהו אתגר קבוע להעלות פתרון יצירתי לריבוי הבעיות שמשפחות אלו מציגות. להלן כמה טכניקות בהן השתמשנו בטיפולים שלנו.

מבניות מוגברת:

כפי שאתם יודעים, ניתן לצפות ל"הברזות" ולביטולי פגישות רבים בעבודה עם משפחות נטולות-משאבים ובעלות לחצים. נראה כי חלק מהבעיה קשור ליכולות הארגוניות הנמוכות שלהן. איננו יכולים להניח שמטופלים אלו יגיעו לפגישה רק משום שחזרנו על המועד שלה מספר פעמים או נתנו להם כרטיס ובו מצוין התאריך. המשפחות האלה לא כותבות דברים בדרך כלל, הן אינן מסתובבות עם יומן או זוכרות מועדי פגישות. ארגון ותכנון אינם בראש סדר העדיפויות שלהן. אחרי הכול, אם חד-הורית חסרת בית בעלת שלושה ילדים חייבת לדאוג קודם להאכלת הילדים שלה ולמציאת מקום לינה ללילה. היא לא יכולה להשקיע אנרגיה על זכירת פגישה שתיערך בעוד שבוע. אנו מצאנו כי אספקת מבניות ולימוד מיומנויות ארגוניות יכולים לעזור למשפחות להגיע לפגישות ולהשלים את משימות הבית.

ישנן מספר אסטרטגיות שאימצנו כדי לחזק את המבנה התרפויטי. הראשון הוא לשמש דוגמא למיומנויות ארגוניות ולמיומנויות של פתרון בעיות. פגישות לא ייקבעו ללא מסירת המידע למטופל בכתב ובעל פה. מהלך זה מלווה בדרך כלל בשאלות בנוגע לדרך הגעתו של המטופל לפגישה. לדוגמא, אחרי קביעת הפגישה לשבוע הבא והגשת כרטיס הפגישה למטופל, התרפיסט יכול לשאול "איך אתה מתכוון לזכור להגיע לכאן ביום שלישי הבא?". אמירה זו מדגישה את חשיבות ההגעה ומעודדת את הלקוח לתכנן קדימה על מנת להגיע לפגישה הבאה. לעיתים קרובות יש עניינים לוגיסטיים שעל הלקוחות להתייחס אליהם כראוי לפני הפגישה, כגון כלי תחבורה. בן משפחה או חבר הוא זה שבדרך כלל מסיע את הלקוח שלנו לפגישות. אם תכנון מוקדם שכזה לא ייעשה לפני הפגישה, יכול להיות שהלקוח לא יוכל להגיע.

פיתוח שיגרת פגישות היא דרך נוספת להגביר את הקביעות. אנו משתדלים לקבוע את הפגישות השבועיות של מטופלי-החוץ באותו יום ושעה מדי שבוע. אנו גם מנסים לדבוק במבנה קבוע של שעת הטיפול. באופן כללי, אנו מעבירים את הדקות הראשונות של הפגישה בסקירת משימת-הבית, ההתקדמות התרפויטית והעלאת סוגיות הוריות. הפגישה ממשיכה בתרגול מיומנויות ומסתיימת במשוב ובקביעת משימת-הבית. עקביות ומבניות זו מספקות למטופל שיגרה, שלעתים קרובות אינה קיימת בתחומים אחרים בחייו. כמו כן, ניסינו להגביר את הנוכחות על ידי חיוג למשפחה יום לפני הפגישה ושליחת כרטיסי פגישה בדואר.

חוזי נוכחות:

אסטרטגיה נוספת היא חוזי נוכחות. במהלך הפגישה הראשונית אנו מבקשים מהמטופל לחתום על מסמך הכולל תיאור של תוכנית האימון ההורי שלנו, הערכת משך זמן הטיפול (אם הנוכחות תהיה קבועה ומשימות הבית יבוצעו באופן יומיומי), תאריכי פגישות קבועים והצהרה המדגישה את חשיבות הנוכחות בכל הפגישות ואת הצורך בהודעה מוקדמת על אי-הגעה בלתי נמנעת. חוזה לדוגמא תמצאו בנספח A.

חוזה זה הוא בעל ערך ממספר סיבות. ראשית, הוא מספק ללקוח תיאור כתוב של התוכנית, שאולי יעמיק את הבנתו. הוא גם מצהיר בבירור מה מצופה מהמטופל ולמה המטופל יכול לצפות בתמורה מהטיפול. בנוסף, כתוצאה מכך שהמטופלים יודעים את מועדי הפגישות שלהם מראש, קונפליקטים הנוגעים לתכנון אמורים להצטמצם למינימום.

הערכות מקוצרות:

מצאנו שמשפחות רב-בעייתיות בדרך כלל מגיעות לטיפול במידה מסוימת של דחיפות עקב משבר מיידי. דחיפות זו יכולה להביא למוטיבציה גבוהה. המשפחה מרגישה שנדרשת עזרה מיידית, והיא מוכנה להתמודד עם הבעיה ללא-דיחוי. חשוב להגיע לעבודת הטיפול כמה שיותר מהר, בעוד הלקוח עדיין חדור מוטיבציה. לכן היה עלינו לקצר את תהליך ההערכה עם לקוחות אלו. מצאנו שרבות מהמשפחות האלה נושרות לפני שיכולנו להשלים הליך הערכה יסודי, מעמיק וכולל. לטיפול אולי יש עדיפות בשבוע זה, אך יכול להיות שבשבוע הבא השגת כסף לתשלום שכר הדירה תקבל עדיפות גבוהה יותר. לפיכך, ברוב המקרים, אנו מנהלים פגישת אינטייק אחת ואחר כך מתקדמים בטיפול. אנו אוספים רק את המידע הנחוץ לנו לתחילת הטיפול, מתוך הכרה שאנו יכולים לאסוף מידע נוסף בהמשך אם נוכל למשוך את המשפחה לנוכחות קבועה.

בנוסף לקיצור תקופת ההערכה, אנו שואפים לספק למשפחה מידע חינוכי וחיזוק חיובי. אנו מנהלים את פגישת האינטייק כך שהמשפחה לא רק תספק מידע, אלא גם תקבל מידע. כך, על ההורים לעזוב את פגישת האינטייק בתחושה שיש להם הבנה טובה יותר של הבעיות הנוכחיות שלהן והפתרונות האפשריים. לדוגמא, אם מופיעה שאלת הפניה לגבי האם יש לילד ADHD, נוכל לכלול חומר לימודי כגון- הסימפטומים של ADHD, מידת השכיחות שלה ורעיונות לגבי אטיולוגיה. אנו גם רואים חשיבות רבה במתן שבחים במפגש האינטייק. אנו מנצלים כל הזדמנות אפשרית להחמיא להורים ולילד על התנהגויות חיוביות. אפילו במקרים חמורים של התעללות בילדים, בהם כמעט אין ראיות לתפקוד הורי הולם, אנו משבחים את המשפחה על כך שהגיעו לפגישה ועל העובדה שהם מחפשים עזרה לבעיה הקשה שלהם.

על ידי הגבלת ההערכה באינטייק, ניתן להקדיש יותר זמן לטיפול. לעיתים קרובות משפחות יגיעו למספר מוגבל של פגישות. נוכל לעזור להם בפגישות הספורות האלה אם נקדיש יותר אנרגיה בטיפול מאשר בהערכה. כאשר שמנו לב לכך שקיימת אפשרות שמשפחות חסרות משאבים יוכלו להגיע רק למספר פגישות, פיתחנו אסטרטגיה נוספת- תכנון פגישות ארוכות יותר (חלקן אף 3 שעות). זה מאפשר לנו לנצל את המוטיבציה הגבוהה שנלווית למשבר המיידי. איחוד מפגשים יכול גם להקל על חלק מבעיות התחבורה האופייניות כל כך למשפחות אלו.

על מנת לסייע בניהול הערכה קצרה אך מקיפה, ניתן לעשות שימוש בשאלונים מובנים. פישר, פגוט וליב (1998) מציעים את "רשימת האירועים המשפחתיים" ככלי מדידה עצמי להערכת ההשפעה של לחצי היומיום על התפקוד המשפחתי. כלי זה מספק דירוג התרחשויות של אירועים מלחיצים, לצד ההשפעה שיש לאירועים אלו על המשפחה. באופן לא מפתיע, ככל שהסיכון בקרב קבוצות גדל, כך גם עלתה רמת הלחץ. זה מעיד על כך שעלינו להיות רגישים באופן יוצא מן הכלל לבעיות של לחץ בקרב משפחות רב-בעייתיות. כלי מדידה להערכה-קצרה יכול להציע מידע רב, ומחברים אלו ראויים לשבח על כך שכללו את הכלי הזה במאמר שלהם.

מטרות-טיפול ריאליסטיות:

למשפחות רב-בעייתיות בעלות לחצים גבוהים יש מספר בעיות מרכזיות אליהן היינו רוצים להתייחס בתור מטפלים. ניקח, לדוגמא, את חסרת הבית בעלת שלושת הילדים שהוזכרה קודם. בנוסף למחסור בדיור, ישנן בעיות נוספות שיוכלו להילקח בחשבון במהלך הטיפול: הפרעות ההתנהגות שמפגינים שניים מתוך שלושת ילדיה, התנהגות דיכאונית הנצפית מצידו של הילד השלישי, ההתעללות שהאישה חוותה בבית והיותם של הילדים עדים אליה, וכן הדיכאון אליו נכנסה האישה. מובן שאלו הן רק כמה מהבעיות היותר ברורות שניתן לראות על פני השטח. בתור תרפיסט, האם תנסה להתייחס לכל הבעיות הללו או שמא תבודד מספר בעיות ספציפיות?

גילינו כי יעיל בהרבה להפנות את המאמצים לתחום אחד או שניים ולפתח מטרות ספציפיות וניתנות להשגה. בקליניקה שלנו להפרעות התנהגות, אנו בדרך כלל מתייחסים לאסטרטגיות הוריות שיובילו לשיפור התנהגותו של הילד. כך, לעיתים קרובות המטרות יתמקדו בפיתוח מיומנויות ספציפיות, כגון העלאת השימוש במחמאות. על מנת להגיע להתנהגות זו, ייתכן כי נציב מטרה לפיה על ההורה יהיה לתת לילד 15 מחמאות במהלך חמש דקות של מעקב. מדי שבוע אנו עוקבים אחר ההתקדמות לקראת המטרות ונותנים להורים משוב לגבי השליטה במיומנויות. ייתכן כי נגיד משהו כמו "עשית עבודה מצוינת היום בכך שנתת לג'רמי יותר מחמאות. במהלך חמש הדקות, נתת לו 12 מחמאות. זה מאוד קרוב למטרה שלך. אני בטוח שאם תשלים את כל משימות הבית שלך השבוע, תגיע למטרה בשבוע הבא". קביעת מטרות הטיפול עוזרת ללקוח לקחת יותר אחריות על כישלון הטיפול או הצלחתו. המעקב אחר ההתקדמות בסופה של כל פגישה מגבירה את המודעות של הלקוחות לכוחות ולחולשות שלהם, ומלמדת מיומנויות פתרון ארוך-טווח של בעיות.

הימנע מכיבוי שריפות:

בהקשר לרעיון זה, של בחירת מספר קטן של מטרות ריאליסטיות, עולה הבעיה של ניסיון לכבות שריפות רבות. כל שבוע מביא עימו סדרה חדשה של בעיות ומשברים למשפחות רב-בעייתיות. חייהם נראים כמו סדרה של מקרי-חירום בלתי פוסקים. אם היינו מנסים להתמודד עם כל בעיה חדשה, מעט מאוד היה מושג. במקום לנסות לכבות שריפה חדשה בכל שבוע, גילינו שהכי יעיל יהיה להתמקד בנושא אחד. מהבעיה האחת הזאת, עלינו לפתח ולהתייחס למספר מטרות ניתנות להשגה, כפי שהזכרנו מקודם.

כשלקוח מגיע לפגישה עם משבר מיידי, אנו מביעים אמפתיה וחמלה. עם זאת, עלינו לאפשר פרק זמן מוגבל לפריקת תסכולים. לאחריו נכוון את הלקוח לעיסוק מחודש בעבודה הממשית. דרך אחת לעשות זאת היא להדגיש את העובדה שהעבודה על מטרות קטנות וניתנות-להשגה, תעזור לפתור בעיה גדולה. בסופו של דבר, הפתרון לבעיה זו אולי יעזור למנוע משבר עתידי. כך שהתרפיסט יכול להגיד משפט כגון- "אני שם לב שאתה מודאג מאוד מהנושא כרגע, ושחשבת עליו הרבה. תודה ששיתפת אותי במה שקורה. זה מאוד מועיל, אבל מה שאני ארצה לעשות עכשיו זה להתמקד במיומנויות ההוריות שדיברנו עליהן בפעם שעברה. זה אולי יהיה קשה לחשוב על המיומנויות האלה עכשיו, אבל לטווח הרחוק גם ג'רמי וגם אתה תשמחו שעשית זאת. למעשה, המיומנויות האלה יעזרו לך להתמודד עם ההתנהגות שלו כך שבעתיד לא תצטרך להתמודד עם בעיות מסוג זה".

דרך אחת להימנע מההפרעה של הניסיון לפתור כל אחת מהבעיות של המשפחה היא לפנות לשירותים אחרים. איננו יכולים לעשות הכול. במקום זאת, אנו יכולים להסתמך על מטפל אחר שיתמודד עם תחום בעיה המהווה דאגה דחופה ובוערת. עם זאת, אנו שמרנים בכל הקשור להפניות, משום שאנו רוצים להיות בטוחים שהלקוחות שלנו לא "יתפזרו" יתר על המידה. מצאנו שיותר יעיל לקבוע סדר עדיפויות להפניות, בדיוק כמו שאנו קובעים עדיפויות למטרות הטיפול. אם זה אפשרי, אנו מנסים לבצע הפניה בנושא הכי חשוב ועיקרי ומחכים שהבעיה תקבל מענה, ורק אז מבצעים הפניה נוספת. כך שכאשר זה אפשרי אנו מעדיפים לבצע רצף של הפניות, ולא להפנות בו זמנית. כך אנו נפטרים מהבעיות המתעוררות בעקבות הפניית משפחה אחת ליותר מדי שירותים. ככל הנראה היו לך תיקים של אלימות במשפחה, בהם לאמא היה תרפיסט אחד, לבני הזוג היה יועץ-זוגי ולכל אחד משני הילדים היה תרפיסט אחר. האם זה באמת אפשרי למשפחה חסרת משאבים להגיע לארבע פגישות בכל שבוע? אם המשפחה מתקשה להגיע לפגישה אחת, קל וחומר שהיא תתקשה להגיע לארבע פגישות שונות בארבע קליניקות שונות. במקום זאת, אולי יהיה עדיף להפנות את בני הזוג לטיפול זוגי שיפתור את בעיית האלימות. כשהטיפול יסתיים, תוכל האם ללכת לייעוץ אינדיווידואלי וכן הלאה. הפניה היא אסטרטגיה מצוינת לנושאים מבודדים. אך עלינו להימנע מהפניית-יתר ומפרישתה של משפחה על יותר מדי שירותים.

עזור למשפחה להעריך את הטיפול:

אם יש לך לקוחה שהייתה בחדר מיון אתמול בלילה, לאחר שהחבר שלה הכה אותה, כמה חדורת מוטיבציה היא תהיה כדי להגיע לפגישה איתך ביום שלמחרת? הטיפול הוא אולי לא העדיפות האוטומטית בשביל הלקוחות שלנו. אנו חייבים לעזור למשפחות להעריך את הטיפול ולהפוך אותו לעדיפות.

ישנן מספר דרכים לעשות זאת. הראשונה היא להפוך את הטיפול לחוויה חיובית עבור הלקוח. הענקת מחמאות לבני המשפחה על התנהגויות הלומות היא דרך אחת ליצור את החוויה החיובית הזאת. לעיתים קרובות זה לא קל לשבח את המשפחות הללו. אחרי הכול, משפחות רב-בעייתיות הן בדרך כלל הקוץ שבעבודה הטיפולית. אולם, אמירה בשבחם על דברים שהם עושים בצורה נכונה תגביר את הסבירות שהם יחזרו על התנהגות זו, וזה יעזור ללקוחות שלנו להרגיש טוב יותר לגבי עצמם. אם אין על מה לשבח אותם, המטפלים יכולים לפחות לשבחם על ההגעה לפגישות ("ג'רמי הוא בר מזל, שיש לו הורים שמספיק אכפת להם והם הולכים לטיפול", או- "וואו, ממש היית צריך לארגן הרבה תכנונים כדי להגיע לכאן היום. זה מראה לי שאתה מאוד מחויב לטיפול"). הפגישות הטיפוליות הן אולי הזמן היחיד במהלך השבוע, בו הורים הנתונים תחת לחץ-רב מרגישים טוב לגבי עצמם ולגבי תפקידם כהורים. אנו מרגישים שמחמאות הן דבר חשוב להערכה העצמית שלהם. כמו כן, אם משפחות עוזבות את שעת הטיפול בהרגשה יותר חיובית לגבי עצמם ולגבי הבעיות שלהם, הסבירות שהם יחזרו היא גבוהה יותר.

דרך נוספת לעזור למטופלים להעריך את הטיפול היא ללמד אותם משהו. כשהורים לומדים מידע חדש לגבי עצמם, לגבי הילדים שלהם או לגבי האינטראקציה שלהם עם ילדיהם, הם מעריכים יותר את הטיפול. אנו גם עושים מאמצים גדולים להראות למשפחות את ההתקדמות שהם ביצעו במהלך הטיפול. לרוב, ההתקדמות היא קטנה, וניתן לצפות שהורים הנתונים תחת לחצים ניכרים יעלימו ממנה עין. על ידי הצבעה על ההתקדמות שהושגה בטיפול, משפחות אלה אולי יחוו מספיק תקווה שתביא אותם בחזרה לפגישה נוספת.

דרך נוספת לעזור ללקוחות להעריך את הטיפול ולתת לו עדיפות בחייהם היא ליצור אוירה בלתי-שיפוטית ותומכת. אנו רוצים שהלקוחות שלנו ידעו שהם יכולים לבוא לפגישות ולספר לנו כל דבר, מבלי שהם יבוקרו או יואשמו. לעיתים קרובות זוהי משימה מאתגרת, בעיקר בתוכניות אימון-הורי. בדרך כלל הורים עושים מספר דברים בצורה לא נכונה, וכמה תוכניות אימון מציעות להצביע על שגיאות אלו. אנו חוששים שהצבעה על שגיאות במשפחות עם מספר בעיות, רק תפחית את המוטיבציה שלהן ואת הרצון שלהן לשמוע נקודת-מבט אחרת. גישה פחות קריטית היא הדגשת העובדה שההורה עושה את העבודה הטובה ביותר שהוא יכול לעשות במצב מורכב שכזה. אנו מתייחסים לגישת האימון ההורי שלנו בתור "התמחות" הורית. אנו נמנעים מהעברת המסר להורים שהם פגומים ושהם חייבים ללמוד מיומנויות הוריות מתקנות. במקום זה, אנו מתמקדים במיומנויות מקצועיות יותר, המותאמות לילדים עם התנהגויות מאתגרות. אנו מדגישים שהמשפחה חווה לחצים שיאתגרו אותה, ושהתפקיד שלנו הוא להעניק להם התמחות במיומנויות הוריות שיעזרו להם להתמודד עם אתגרים אלו.

מסקנות:

הנושא של טיפול במשפחות רב-בעייתיות הנתונות תחת לחצים הוא מורכב. אין פתרון פשוט ואולטימטיבי לאתגרים שהן מציעות. במאמר זה דנו במספר אסטרטגיות טיפוליות שניסינו. חלק מהאסטרטגיות האלה פעלו את פעולתן, בעוד שחלקן הועילו בצורה מינימאלית במקרה הטוב. למרבה הצער, ישנן עדיין הרבה משפחות שלא הצלחנו לטפל בהן בהצלחה.

למרבה האירוניה, משפחות שכאלו נפוצות מאוד בסוכנויות לבריאות הנפש, אולם יש לנו מעט מאוד מידע לגבי ייעול הטיפול בהן. ראוי כי הנושא יזכה לעיסוק נוסף.