חזרה לאתר הראשי
הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות -הוצאת הקבוץ המאוחד עורכות: צביה זליגמן, זהבה סולומון
מבוא לגילוי עריות: אין אמת ואין חסד ואין רחמים.
מתוך: הסוד ושברו, זליגמן צ. 2004
גילוי עריות הינו פגיעה מינית בילדים, הנגרמת ע”י קרוב משפחה המבוגר מהם. זהו ניצול של ילדים התלויים מבחינה נפשית ופיזית במבוגרים, ושאינם בשלים מבחינה פסיכוסוציאלית-מינית, לשם סיפוק צרכיו של המבוגר, תוך התעלמות מצרכיהם וממצבם ההתפתחותי. גילוי עריות מתרחש באופנים שונים ובכל גיל, מינקות ועד בגרות. הוא מבוצע ע”י בני משפחה מדרגות קירבה שונות שמבוגרים מהילד במספר שנים. גילוי העריות יכול להיות אירוע חד פעמי, אך בד”כ הוא נמשך לאורך שנים. הפגיעה נושאת אופי מגוון: הומוסקסואלי או הטרוסקסואלי, עם בנים או בנות, וכוללת התנהגות מינית מליטוף אזורים אינטימיים עד קיום יחסי מין מלאים, עם או בלי מגע אורלי או אנאלי ומין ביזארי. המגע המיני יכול להיות מלווה במחוות של רוך ואהבה או לכלול איומים ואלימות פיזית.עד לפני כשלושים שנה מקובל הי לחשוב שתופעת גילוי עריות היא נדירה והוטל ספק רב לגבי מידת הנזק שלה. ב 20 השנים האחרונות חל מפנה דרמטי ביחס החברה כלפי התופעה, בין השאר בגלל תובנות פמיניסטיות ביחס לדיכוי נשים. היום ברור שהתופעה הרבה יותר רווחת ולא שייכת רק לאוכלוסיות מוגבלות ועניות אלא לכלל האוכלוסייה.
מהות הפגיעה והשלכותיה
גילו עריות הינה חוויה טראומטית המשפיעה על עצם הוויתו של הילד או הילדה הנפגעים והיא מהדהדת במשך כל חייהם. כמו כל אירוע טראומטי, גילוי עריות היא חוויה הממוטטת את מערכות ההתמודדות הרגילות המעניקות לאדם הרגשת שליטה, קשר ומשמעות. למרות שבד”כ אין הפעלת כוח, גילוי עריות הוא סוג של אונס, אונס בתוך המשפחה. אבל הפגיעה המינית מתאפשרת לא רק ע”י כוח, אלא גם בזכות האמון והסמכות הנתונות בידי הפוגע, ובשל חוסר האונים הילדי. גילוי עריות משבש סדרי עולם ומערער את חווית המציאות של הילדה.
גילוי עריות – טראומה של אמון
הפגיעה בגילוי עריות היא מוגברת, בהשוואה לפגיעות מיניות אחרות, בשל חווית הבגידה המתקיימת בארבע רמות.
- האדם הקרוב ביותר אל הקורבן, מנצל אותו מינית לסיפוק צרכיו.
- גורם אחר במשפחה שלא מאמין לקרבן, לא מגונן עליו ואף רואה בו כאשם.
- הקהילה, הממסד, אנשי קשר או אנשי מקצוע- התייחסו לבעיה כאל נדירה והתעלמו ממנה.
- הקרבן חש בגידה בעצמו בשל מנגנוני ההגנה שמופעלים להדחיק את שאירע.
גילוי עריות – שבר בין אישי
גילוי עריות הוא אפוא שבר בין אישי בו מופרים תפקידיהם של ההורים או קרובי משפחה אחרים, ההופכים מדמות מיטיבה שומרת ומגוננת לדמות חודרנית ופוגענית. הילדה נוכחת כי הקשרים הבין אישים הקרובים, הם קשרי ניצול, שימוש בכוח בגידה, פגיעה, התעלמות, חוסר ביטחון ועוד. גילוי עריות לא רק יוצר משבר אמון באחרים אלא גם מבודד את הילדה מהם. כדי להשיג שליטה גמורה בילדה ותלות מוחלטת בתוקף, הוא מנסה לעיתים קרובות לנתק אותה מכל מקור של עזרה ותמיכה רגשית. הנפגעת מכוח אימת התוקף, אינה מגלה בד”כ את סודה. הסוד מבודד אותה מאחרים שאינם שותפים לו ושמירתו מנתקת אותה ומונעת ממנה קבלת עזרה והגנה מהאם או ממבוגרים מסוימים.
גילוי עריות – חוויה של סכנה קיומית
עולמה של ילדה שחוותה מסכת של התעללות מינית, הוא עולם של טרור רגשי, עולם בלתי מוגן ומסוכן, עמוס בחרדה קיומית. מה שאמור היה לספק ביטחון, הוא עבורה מקור לאימה. גם בתקופת ההתעללות וזו שלאחריה, מער' השמירה העצמית של הילדה נקלעת למצב של דריכות קבועה, כאילו הסכנה עלולה לחזור בכל רגע. החוויה הטראומטית נרשמת בגוף האדם גם כאשר הזיכרונות הטראומטיים
גילוי עריות – חוויה של אובדן שליטה וחוסר אונים
גילוי עריות משתק את יכולת ההתמודדות של הילדה. במעשיה אין כל תועלת, אין לה בחירה או שליטה בנעשה, ואין לה מרחב פעולה. לא ניתן להינחם ואף לא לנוס ומערכת ההגנה העצמית נעשית הלומה ומבולבלת. במובן הפסיכולוגי הילדה אינה מסוגלת להגיב, והיא מוצאת דרכים להיחלץ באופן אישי ע”י התנתקות מן המציאות הטראומטית באמצעות דיסוציאציה (ניתוק), צמצום, פרגמנטציה, פיצול והכחשה. מנגנונים אלו של ניתוק מסייעים להתמודד עם ההתעללות ולהמשיך לתפקד כאילו דבר לא קרה. אולם אותן הגנות שבילדות הן יעילות ביותר, גורמות להתפתחותם של סימפטומים דיסוציאטיבים בבגרות, ואלה משבשים את ההסתגלות הנורמאלית של הנפגעת.
גילוי עריות – משבש את בוחן המציאות והופך סדרי עולם
גילוי עריות יוצר עיוות קיצוני בתפישת העולם של הילדה.על מש שרע נאמר לה כי הוא טוב, ועל מה שמכאיב ודוחה נאמר לה כי הוא דבר שאותו היא רוצה ומבקשת. היא נמצאת במצב קבוע של בלבול: רצונה במגע של חום ורוך מנוצל לרעה ומציאותה מוכחשת כאילו הייתה יציר דמיונה. היא מתקשה לערוך הבחנה בין רגשות : מכאיב ומהנה, מגעיל ונעים אינם ניתנים להפרדה. אין עוד היא יכולה להבחין בין מי שמציל לבין מי שמנצל, מי בטוח ומי מסוכן, מי אוהב ומי שונא, מי צודק ומי אשם. נוח לו לקורבן להאמין שהתוקף אוהב אותו ולהעמיד פנים שהניצול המיני הוא פנטזיה שהקרבן המציא. ההכחשה מרחיקה מן הכאב.
גילוי עריות משבש את תהליך ההתפתחות הנורמאלי של הילדה
בניגוד לאדם שעבר טראומה בבגרותו, כאשר אישיותו כבר מבוססת, ילדה נפגעת גילוי עריות חסרה תחושת עצמי ברורה, ותפישתה את האחרים ואת העולם עדיין אינה מגובשת. קיים פער בין העוצמה של הגירוי שאינו תואם את רמת ההתפתחות הפסיכו-סוציו-מינית ואת היכולת של האגו הילדי להתמודדות. טראומת גילוי העריות, בהיותה טראומה של הגוף, של העולם המנטאלי, הרגשי והבינאישי, פוגעת בכל היבט והיבט של חיי הנפגעת. זוהי פגיעה ללא גבולות של זמן שהדהודיה נמשכים גם בבגרותה.
דרכי טיפול גם מלאכת גילוי הטיפול בטראומת גילוי העריות איננה נתונה רק בידיה של הנפגעת ואינה צריכה להתמקד אך ורק בה. הבנת גילוי העריות כתופעה חברתית, מחייבת התערבות גם ברמה זו ולא רק ברמת היחיד. למלאכה זו דרושים מטפלים – פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עו”סים, מטפלים באומנות – שיטפלו בנפגעי הנפש. רופאים למיניהם שיטפלו בנזקי הגוף. אנשי חוק שיביאו לחקיקה מתאימה בעניין וענישה הולמת. רבנים- שיגנו את התופעה וינדו את הפוגעים. אנשי מדעי החברה שיחקרו את הנושא בהקשר החברתי שלה, ולבסוף אנשי התקשורת שישימו על סדר היום את הבעיה וישאו באחריות לשיח הציבורי בעניין.
ההקשר הישראלי: המשפחה הישראלית מאופיינת ב”הלכה היהודית” שמשמרת את מבנה המשפחה הפטריארכאלי, מה שנותן לגיטימציה לעבריינים להגיע ל”גילוי עריות”, למרות שבאותה הלכה איסור זה הוא בגדר “ייהרג ובל יעבור” ואסורה היא בתכלית האיסור. פרדוקס זה רווח מאוד בחברה החרדית והערבית השמרניות. בנות ונשים משלמות מחיר כבד למען כבוד המשפחה. בחברה הישראלית יש שלל טראומות במשך החיים ונראה שיש קדימויות לטראומות מסוימות, למשל: טראומה לאומית קודמת לפרטית. נפגעי טרור מקבלים הכרה מביטוח לאומי, בעוד נפגעי תקיפה מינית אינם זכאים להכרה ממסדית. דרך להסביר תופעה זו: בעוד הטראומה הלאומית מלכדת את החברה מול האויב החיצוני, טראומה משפחתית מפוררת אותה בשל ערעור המוסדות המרכיבים אותה.
התמודדות עם גילוי עריות: יש צורך בגישות יצירתיות ועדכניות להתמודדות עם התופעה: גישה המודעת לתהליכים חברתיים היוצרים את גילוי העריות, הבנת מאפייניה של חוויה טראומטית. גישה המבינה את יחס החברה כלפי התופעה. גישה המודעת לצורך ליצור דרכי טיפול חלופיות תוך התייחסות למכלול הצרכים של הנפגעת ולמאפיינים הייחודיים שלהם. ולבסוף- גישה הפועלת למען שינוי חברתי כדי למנוע הישנות התופעה ושמירת סוד. ריבוי דרכי הפעולה עשוי להיות לתועלת לכל שמוכן לקחת חלק בטיפול בבעיה. המטרה היא ליזום שיח עברי, כלל חברתי ולא מקצועי בלבד.