חזרה למאמרים של עו"ס עם ילדים/נוער
חזרה לאתר הראשי

---

Meschiany, A. & Krontal, S. (1998). Toys and games in play therapy. The Israel Journal of Psychiatry and Related Sciences, 35(1), 31 – 37

---

צעצועים ומשחקים בתרפיה במשחק/ קרונטל ומסצ'יני

המאמר דן בהבדלים בין תרפיה במשחק עם צעצועים או עם משחקים מנקודת מבט פסיכו-דינאמית.

צעצועים מאפשרים לילד הזדמנות למגוון תגובות העברה, בעוד משחקים, בגלל המאפיינים התחרותיים הטמונים בהם באופן אינהרנטי, מרסנים את ההיקף של תגובות ההעברה.

המחברים טוענים שמטפלים צריכים לקחת בחשבון הבדלים אלו כשהם בוחרים אילו משחקים או צעצועים יהיו זמינים עבור הילדים בחדר הטיפול.

החלטה זו עשויה לקבוע את המאפיינים הראשוניים של העברות המטופל.

פתיחה

בתחילת המאמר תינתן סקירה היסטורית קצרה של טיפול בילדים באופן כללי ותרפיה במשחק באופן ספציפי. יעשה ניסיון להבין את המנגנון הרגשי המופעל אצל הילד במהלך משחק. השאלה המרכזית הנבחנת במאמר קשורה בהבדלים בין משחקים וצעצועים במהלך הטיפול.

סקירה היסטורית

ההיסטוריה של הנס הקטן שתוארה על ידי פרויד, היא בסיס ההתפתחות של התיאוריה והטכניקה האנליטית לילדים הסובלים מהפרעה רגשית. למרות זאת, תיאור זה אינו מהווה דוגמא לטכניקה טיפולית, כיוון שהטיפול בהנס הוצג דרך הטיפול באביו. כמו כן באותו זמן, היו חסרים המאפיינים של טיפול בילדים באופן ספציפי.

בפעם הראשונה שפרויד נתן משמעות למשחק של ילדים הוא תיאר משחק של תינוק בן שנה וחצי. הוא התייחס לשאלות הקשורות בעיקרון העונג וחשף את הקונספט של חזרה כפייתית.

פרויד מתאר משחק בו הילד זורק חפץ להנאתו, ואז בוכה במטרה שאימו תחזיר לו את החפץ. התינוק בוכה עד שאימו מחזירה לו את החפץ וחוזר על פעולה זו באופן עקבי.

החשיבות של תיאור זה לדעת פרויד טמונה בחלק השני של המשחק, בו בלוק העץ מוחזר לתינוק. קיים כאן הישג תרבותי של התינוק בכך שגרם לאימו ללכת ולהחזיר לו את החפץ ללא מחאה.

פרויד שואל שאלה מדהימה: כיצד החזרה על החוויה המטרידה הזו (של התרחקות מהאם) מתיישבת עם עיקרון העונג?

הסבר אפשרי הוא שהעזיבה וההיפרדות מהאם היא מעין הכנה הכרחית לשמחה ולהנאה שהילד יחוש עם חזרתה, אך פרויד שולל הסבר זה משתי סיבות- ההנאה שהילד הפיק מהשלב הראשון של זריקת החפץ, והחזרה הרבה על המשחק. הוא טוען שלמרות שמדובר במקרה יחיד חייבת להיות משמעות לחזרה של הילד על פעילות לא נעימה במהלך משחק.

כיוון שכך פרויד מציע הסבר אחר, בו הוא טוען שהילד "נוקם" באימו על עזיבתה אותו. יש כאן אמירה מתריסה של הילד בו הוא אומר "אין בעיה, לכי! אני לא צריך אותך. אני אפילו שולח אותך בעצמי"...

פרויד מוסיף ואומר שקיימות דוגמאות רבות לכך שילדים החשים עוינות זורקים חפצים בזעם, וזה בעצם משקף שנאה לאובייקט מסוים.

בשלב זה פרויד מעלה את ההשערה ההיפותטית שהדחף להשיג שליטה על אירוע יחיד (האם הולכת להחזיר את החפץ) יכולה להיות ביטוי לדפוס מוקדם שהוא עצמאי ונפרד מעיקרון העונג.

מחשבות ראשוניות אלו של פרויד מהוות בסיס חשוב להתפתחות המשחק כתרפיה.

תרפיה במשחק

האג אלמונט (?) היה בין הראשונים שניסו לעשות את ההפרדה בין טיפול במבוגרים לטיפול בילדים. אנה פרויד ומלאני קליין היו הראשונות לפרסם את הרעיונות שלהן על טיפול בילדים בצורה שיטתית. נקודת המבט שלהם הייתה ללא ספק חשובה ונלמדה רבות. נקודת המבט של כל אחת מהן תסוכם בקצרה לטובת הבנת המאמר:

אנה פרויד- לטענתה בניגוד למבוגרים, לילדים אין את היכולת הספונטנית לייצר תהליך העברה. היא מדגישה שילד אינו מייצר נוירוזת העברה כמו מבוגר. סיבות לכך הן: השלב המוקדם של ההתפתחות בו הילד נתון וסיבות הקשורות להוריו. כל אלו מעכבים את הבניה של המצב המקורי של הקונפליקט כפי שהתרחש. במטרה לסייע לילד לפתח תהליך העברה על המטפל להשתמש בעזרים טיפוליים, הכוללים מניפולציה על הטבע החינוכי (educational nature). לפי אנה פרויד, מניפולציה זו היא מוצדקת כיוון שהסופר אגו של הילד עדיין אינו מפותח מספיק והוא עדיין תלוי באובייקטים חיצוניים. היא טוענת שאין לפרש העברה שלילית בין הילד למטפל. לדעתה עבודה טיפולית מועילה יכולה להיעשות רק בעזרת העברה חיובית.

מלאני קליין- קליין טוענת שההתקדמות המושגת בתהליך הטיפולי ביכולת ליצור סינתזה מוכיחה שתהליך הניתוק בין טוב לרע שמאפיין ילדות מוקדמת מופחת עם הזמן.

קליין טוענת שההפעלה של אובייקטים מופנמים (דמויות האב והאם שהילד הפנים לתוכו כחלק מתהליך הנפרדות מהם) הינה הגנה כללית של מבוגרים וילדים גם יחד. ההבדל מצוי ברמה שלהם, בתדירות שלהם ובעוצמה. קליין טענה שהאובייקטים המופנמים הללו מופיעים במשחקו של הילד דרך ההגנות של סימבוליזציה ופרסוניפיקציה.

כשזה קורה, ההתפתחות של הסופר אגו יכולה להיות מובנת וניתן למתן את הנוקשות שלו.

על פי קליין דרך הטרנספרנס (חיובי או שלילי- תלוי בסוג הרגש שמתבטא) ניתן לגלות את ההתנסויות המוקדמות של הילד, לחוות אותן מחדש ולפרשן. הנתיב לבריאות הינו דרך החשיפה של פנטזיות טרנספיראליות והמודעות, הקשר שלהן לחוויות מוקדמות (בחודשים הראשונים של ההתפתחות) ולמציאות של הכאן ועכשיו.

קליין טענה שבתום האנאליזה הילד חוזר להרגשה שחש כשנגמל. עיבוד של האבל הטרנספיראלי נעשה קל יותר דרך האנליזה והפרשנות של הפנטזיות הפרנואידיות והדיכאוניות.

לצורך המטרה של המאמר הנוכחי חשוב לזכור 3 הבדלים מרכזיים בין שתי התיאורטיקניות: הראשון הינו הגישה שלהן לנושא ההעברה באופן כללי ולהעברה שלילית בפרט.

השני מתייחס להנחה בדבר קיומו של סופר אגו מעניש כהופכי לסופר אגו לא מפותח.

השלישי הינו הנכונות או המוכנות להשתמש באמצעים שאינם אנליטיים טהורים לצורך המטרה של עיבוד או ביטול ההעברה השלילית.

תפעול אוטומטי(mechanism operating) בתרפיה במשחק

בספרות אין התייחסות מיוחדת להפעלה אוטומטיות של מנגנוני הגנה כתוצאה ממשחק. קליין מתייחסת לסימבוליזציה ופרסונליזציה במשחק. הגנות אחרות כהתקה באות לידי ביטוי בהפעלת הדמיון (לאחר שהצעצוע עבר פרסונליזציה, כנראה התחבר לאובייקט מסוים).

במונח Projective Identification (הזדהות השלכתית) יש להשתמש בזהירות בהקשר שלנו. קיים ספק לגבי השימוש בו בהקשר של צעצועים. דרך הזדהות השלכתית הילד נפטר מרגשות בלתי נסבלים ומעביר אותם לאובייקט איתו הם מזוהים. ההבדל במקרה הזה הוא- שהאובייקט הוא צעצוע ולא אדם.

בהגדרה המקורית, מלאני קליין זיהתה הזדהות השלכתית כפנטזיה האומניפוטנטית של הילד, שהיא פנטזיה ולא קישור אוטומטי בין שני אובייקטים ממשיים.

כשמשתמשים בהגדרה המקורית של הזדהות השלכתית, המחברים חשים שמונח זה מתאים כדי לתאר את ההגנות המופיעות בין הילד לבין האובייקט המופנם ומוצגות על ידי הצעצוע. ללא ספק, הצעצוע לא יכול להכיל את הרגשות המושלכים או להוות סימבול שלהם אלא זהו שכלול של המשמעות המקורית של הזדהות השלכתית.

טיפול פסיכולוגי באמצעות משחק

אנה פרויד מאמינה שהילד ישחזר במשחק סיטואציות ואירועים שקרו בחייו האמיתיים. בחדר הטיפול היא משתמשת במתודות כמו סיפור סיפורים, ציור החלומות של הילד ו"ראיית תמונות"- טכניקה המקבילה לאסוציאציות חופשיות אצל מבוגרים. היא טוענת שלחומרים כמו מים וחול יש משמעות סימבולית. המשימה של המטפל היא לזהות את הסימבוליות ולהחליט כיצד להשתמש בה לשם פרשנות. מאוחר יותר היא נסוגה מאמירה זו וטענה שלא ניתן לפרש את הסימבולים בצורה שתהיה מדויקת לייצוגים בעולמו הפנימי של הילד. בהמשך היא טענה שכיוון שפרשנות הסימבולים חשופה להשפעת עולמו של המטפל, היא מעדיפה לא להשתמש בהם.

מניסיונה המקצועי יכלה קליין לומר אילו צעצועים מתאימים יותר לעבודה הטיפולית. לטענתה חשוב שהצעצועים יהיו קטנים ומגוונים, ויאפשרו לילד לבטא מגוון של פנטזיות והתנסויות. חשוב שהצעצועים לא יהיו מכאניים ושההבדל בין דמויות אנושיות יהיה רק בגודל ובצבע ולא יסמלו מקצוע מסוים. הפשטות שלהם תאפשר לילד להשתמש בהם במצבים שונים. עליהם לאפשר ייצוג למגוון של פנטזיות, התנסויות ומצבים בחיים האמיתיים.

כל אלו מחייבים את המטפל להבין טוב יותר את צורת המחשבה של ילדים. הציוד בחדר הטיפול הוא פשוט ואסור שיכיל דבר נוסף מלבד מה שדרוש לטיפול.

משחק ע"פ קליין מקביל לתהליך של אסוציאציות חופשיות אצל מבוגרים. משחקים הם חלק מהיחסים האינטימיים בין המטפל והמטופל. כשמשחקים עם צעצועים, הילד לוקח את תפקידו של המבוגר, מה שמבטא את התשוקה לשלוט וגם ממחיש כיצד הוא תופס את התנהגות המבוגרים אליו, או את הצורה בו הוא חושב שעליהם להתנהג. לעיתים הילד אגרסיבי ועוין כשהוא משחק את תפקיד המבוגר. מבוגר זה לעיתים קרובות מייצג בהעברה את המטפל.

עיקרון הפרשנות מיושם באופן דומה גם על פנטזיות המיוצגות במשחק. לדוגמא, אגרסיות ע"פ מלאני קליין מיוצגות במגוון דרכים במשחק של הילד- באופן מכוון ולא מכוון. דוגמאות לכך הן שבירת צעצועים, תוקפנות כלפי חפצים, שפיכת מים וכו'.

לדעתה של קליין, חיוני לאפשר לילד לבטא את האגרסיביות שלו, אבל מה שחשוב יותר זה להבין מדוע ברגע זה דווקא יוצאים דחפים אימפולסיביים, ולנסות להבין את המשמעות שלהם בעיני הילד.

רגשות של אשמה עלולים להופיע במהירות לאחר שהילד שבר חפץ מסוים. האשמה מכוונת לא רק לנזק המוחשי שנגרם, אלא גם לייצוג הבלתי מודע של אותו חפץ בעיניי הילד. כיוון שכך, על הפרשנות להתמודד גם עם הרמות העמוקות יותר של ההתנהגות (זאת בניגוד לדעתה של אנה פרויד הגורסת שבמצבים כאלה יש להגיב כסופר אגו חיצוני עבור הילד).

תיאורטיקנים נוספים העמיקו במשמעות שהילד נותן לצעצועים שונים בחדר הטיפול. רובם הדגישו את החשיבות של צעצועים, מבלי להתייחס להבדל בין צעצועים למשחקים.

המחברים מצאו שמשחקים ככלי תרפויטי מוזכרים בקושי בספרות.

ההבדלים בין צעצועים ומשחקים בתרפיה במשחק

משחקים מופיעים בעיקר בשלב החביון.

מאפיינים ויתרונות של משחקים- חלק מכללי המשחק נקבעים מראש בעוד חלק מהם ספונטניים. משחקים משרתים את הצורך של ילדים ללמוד את כללי החברה, מעבר למה שהוא לומד במשפחתו הגרעינית. כל אלו במטרה להוות שותף ראוי בחברה בה הוא חי. הדגש המושם על השתייכות קבוצתית. הכללים הברורים והצורך להתחיל במשחק מחדש הם מאפיינים משחק פוסט- אדיפאלי.

ע"פ פלר, כל אלו הם דרכים לעזור לילד להתמודד עם החרדה הצפה כשהם מרגישים לא בטוחים בקשר ליכולותיהם. בתקופת החביון ילדים לומדים, דרך תחרות ושיתוף פעולה במשחקים שונים ומגוונים, את החוקים שעליהם לציית להם בחברה בה הם חיים. דומינו ומונופול (וגם לודו ludo אם מישהו יודע מה זה) הם דוגמאות למשחקים כאלה. במשחקים אלו להתחרות משמעו להרוס. מישהו חייב לנצח. מנקודת מבט של הפסיכולוגיה, לודו, לדוגמא מאפשר לילד להתנסות בסיום הראשוני של שהותו ברחם לפני צאתו לעולם (?). בשנייה שהילד יוצא החוצה הוא מתהלך בחוץ עד שהוא מנצח או מפסיד. הוא יכול להחליט אם להתמודד עם הכל בהתחלה או לשמור, כאסטרטגיה, חלק מהם לזמן מאוחר יותר.

מונופול מתחיל כמשחק הנסמך על מזל, מה שמסמל את הדרך בה כולנו מתחילים את חיינו. המזל הזה נחרץ על ידי קובייה. בתחילת המשחק יש מגוון של אפשרויות להשקעת הכסף: יהיו השקעות טובות אך גם רעות. זה לא שונה ממה שקורה בעולם האמיתי. ממונופול ניתן ללמוד הרבה על האישיות של המשתתף בהתנהלות עם כסף ולעמוד על הבדלים ברמה של המודעות. בשחמט ודמקה הייחודיות טמונה במוטיבציה להתמודד עם הדמות ההורית, להיכנס לעולמם של המבוגרים ולהתחרות איתם. משחקים אלו אינם תלויים במזל אלה בשליטה ובידיעה של חוקי המשחק.

המחברים חושבים שקיימת חוסר תשומת לב להבדלים הקונצפטואליים בין משחקים לצעצועים.

משחקים הם חלק אינטגראלי מהתרפיה ומלימוד כללים תקשורתיים בטיפול. השימוש העולה במשחקים בטיפול נובע מהסוגים השונים של ילדים או מבוגרים המגיעים לטיפול. לילדים עם בעיות פסיכולוגיות קשות שסבלו מהתעללות או הזנחה יש נטייה שלא לתקשר הרבה בצורה מילולית, ומשחק יכול לפתוח אותם.

מטפלים רבים מקבלים אזהרה שלא לשחק במשחקים תחרותיים כמו דמקה במהלך הטיפול, כיוון שהם לא מאפשרים לאסוציאציות חופשיות ולפנטזיות להופיע. ברלין מסכים שיש מן האמת באזהרה זו, אך טוען שמשחקים יכולים להיות מועילים מאוד בסיטואציות טיפוליות מסוימות, במיוחד כאלו התמודדות עם תחושות של כעס, שנאה וחוסר אונים כתוצאה מכוחם של המבוגרים. המטפל המתחרה הוא לא רק מישהו שיש להביס אלא גם דמות הזדהות לאדם שמסוגל גם לנצח וגם להפסיד. האמפתיה שהמטפל מראה לרגשותיו של המטופל, בין אם הוא מנצח או מפסיד, חשובה מאוד לברית הטיפולית. נראה שמודל זה נגזר מהתיאוריה של אנה פרויד.

חשוב שהמשחקים בטיפול יהיו מותאמים לגילו של המטופל.

יתרון נוסף של משחקים טמון בטבעם החזרתי, המאפשר לילד לבנות את הביטחון ולבטא את רגשותיו.

חשוב להדגיש ולהביא אל המודעות גם את החסרונות של השימוש במשחקים.

הראשון הוא שכשהמטפל משתתף ומתמודד במהלך המשחק, קשה לו מאוד להתבונן באופן מלא באינטראקציה עם הילד ולהגיב רק לצרכיו של הילד.

בנוסף, השימוש במשחקים, בניגוד לשימוש בחפצים עליהם ניתן לבצע העברה, יכול לעורר קשיים בלמידת התהליכים התת- מודעים של הילד. ככל שהמשחק יותר מובנה ויש יותר חוקים, קטנה האפשרות שיעלו תכנים בלתי מודעים. מהצד השני ככל שהמשחק מהווה יותר "מסך חלק", המטפל יכול ללמוד יותר על התהליכים התת- מודעים של המטופל.

מה שכן יכול המטפל ללמוד ממשחקים, הוא הערכה של הביטחון העצמי של הילד, רמת הפסיביות שלו והתלותיות שלו, רמת האגוצנטריות שלו, התנהגויות אנטי סוציאליות ונטיות אובססיביות- קומפולסיביות.

כשמטפל בוחר משחק שהוא לא אוהב ומשחק בו מתוך חובה, הילד יחוש שעמום וחוסר עניין. כיוון שכך המשחק מפסיק להיות מרתק ותיווצר נסיגה בברית הטיפולית והפרה של האמון אצל הילד. חשוב להדגיש כאן, שלמרות התועלת הטמונה במשחקים ע"פ גרדנר, הוא טוען שהערך הטיפולי ל משחקים נמוך ויש להשתמש בהם בסיום המפגש. יש להדגיש את מרבית זמן הטיפול למשחק השלכתי ולהבנת התהליכים התת- מודעים. למשחק במשחקים לקראת סיום המפגש יש תועלת נוספת כיוון שהם מארגנים את הילד לקראת הסיום והוא לא עוזב את החדר בתחושה קשה לאחר עיבוד של חומרים מכאיבים. בנוסף משחקים מהווים מעבר טבעי מחדר הטיפול לעולם החיצוני בו שולטים הכללים.

משחקים הם חשובים מאוד, במיוחד עם ילדים שיש להם בעיה בשליטה העצמית. החשיבות שלהם במקרים אלו טמונה בערך הארגוני שהם מספקים.

אפשר לקשור את ההבדל העיקרי בין משחקים לצעצועים במצבים של העברה (טרנספרנס).

משחק עם צעצועים מאפשר למטפל לצפות בסיטואציה בפניו. המטפל הוא חלק בדרמה של המשחק רק אם המטופל מעוניין בכך. במצב זה ההעברה מתרחשת משלב התחלתי של הטיפול ובצורות שונות.

מצד שני, כשהמשחקים הם הכלי העיקרי של הטיפול, הילד משחק עם המטפל, וכיוון שכך המטפל נמצא בעמדה מיוחדת מאוד, אל מול המטופל, כנגדו, וזו המגבלה העיקרית של מצב זה.

יש לקחת הבדלים אלו בחשבון תמיד, כשאנו משתמשים בכלים אלו בחדר הטיפול שלנו.