חזרה לאתר הראשי
“הורים טובים מדי -לדעת לחבק, לדעת לדרוש”
-ספר ע”י:– אורלי פוקס-שבתאי וד”ר שולמית בלנק
ילדים בודקים את גבולות הכוח שלהם מול גבולות הסמכות ונכנסים למאבק עם נציגיה: הורים, מורים ורשויות החוק. עפ”י מילטון אריקסון, הצבת גבולות הינה בעלת חשיבות עליונה עבור הילד. בהיעדרם הילד חש חזק מעורב, אך בעומק ליבו יודע שאינו יכול להתמודד עם המציאות לבדו. לדעתו חולשת ההורה מערערת את תחושת בטחונו של הילד ועל כן הוא מייעץ להורים לנקוט אמצעים חריפים ע”מ להחזיר לידיהם את השליטה.
המחברות מתייחסות לשני מושגים שונים: הצבת גבול וכפיית גבול.
הצבת גבול – כאשר ההורה מכריז על הגבול והילד נשמע לו.
כפיית גבול – הילד ממלא אחר דרישה לגבול רק לאחר מאבק כוח הכולל ענישה.
ילדים רבים מפרשים את הצבת הגבול כהמלצה בלבד ורק לאחר כפיית הגבול הם מצייתים לגבולות. הצבת הגבול קשה לנו מאד משום שהיא אינה החוויה שחלמנו עליה בקשר עם הילד. רגע הצבת הגבול הוא מבחינת הורים רבים רגע של ריחוק והגבלה. ילדים מגיבים על הצבת גבולות בזעם, בושה ועלבון. שכן קשה להם לעמוד בביקורת – מה שאתה עושה לא בסדר. פרוייד קבע כי שום חברה לא תוכל להתקיים באופן סביר אם הפרטים שבה לא יפנימו גבולות ודרישות מוסריות.
לא טוב לילד החסר גבולות – תחושת הכוח מתחלפת במהרה בתחושות של בדידות וכאב – ילדים לא ירצו לשחק איתו, מורים לא יאהבו אותו ומערכת החינוך תנסה להרחיק אותו בשל התנהגותו. ילדים אלה יתקשו להתמודד עם מסגרות ויגיבו לכל תסכול בעוצמה רגשית גבוהה במיוחד. לעומת זאת, ילד שהוצבו לו גבולות יגיע לגן או לבית הספר כשהוא בשל להתמודד עם רגשות האכזבה והתסכול שמסגרות אלה מעוררות ויוכל להשתלב בהן בהצלחה, להתחבב על סביבתו ולחוש רצוי ואהוב. ילד הגדל בתוך בועה המאפשרת לו רק חוויות של נועם, רוך ואהבה לא יצליח לעמוד בתסכולים בהם ייתקל. תגובות אמפטיות מבינות וסלחניות (ילד מרביץ לאימו והיא אומרת: “אתה כועס מאוד, זה לא נעים לי”), מתפרשות ע”י הילד כמתן לגיטימציה להתנהגותו החריגה והמזיקה.
מאסטרסון, פסיכיאטר, טוען שהימנעותם של הורים מהצבת גבולות נחווית על ידי הילדים כהזנחה וכחוסר אכפתיות. זה מעביר לילד מסר, שהדמות ההורית חלשה מכדי להתמודד עימו והילד חש כי הוא אינו יכול להישען עליה.
כאשר ילד מכה, מקלל, מפריע והורס – הוא חש הקלה לרגע, אך עד מהרה מתפתחות בו רגשות שהוא “רע” ומתעורר בו חשש מנקמה ומאובדן האהבה של האנשים אשר בהם פגע. אהבתו העצמית נפגעת והוא מפתח חרדה. ילדים תוקפניים מתרגמים את חרדותיהם לפחדים משתקים: פחד מג'וקים, מעליות וכו'. העולם נתפס כמאיים ותוקפן, בדומה לאופן שבו הם חווים את עצמם – תוקפניים ומאיימים. במקרים רבים הסיבה לחרדה היא אשמה. כאשר יש עונש בצידה של האשמה “החשבון נסגר”, אך כאשר הילד אינו נענש על מעשיו, רגשי האשמה והציפייה לעונש עלולים לקנן בתוכו באורח קבע. בהיעדר זיכרון של עונש הילד יכול רק לפנטז עליו והפנטזיה מפחידה הרבה יותר מן המציאות.
עונש – העונש גורם לילד אי-נעימות ומבהיר לו כי ההתעלמות מדרישות ההורה גובה ממנו מחיר. כיום מקובל להעניש ילדים בעיקר בשלילת זכויות (לדמי כיס, מחשבים, ממתקים, טלוויזיה). ההבנה שלצורך הצבת גבולות אי אפשר להסתפק בדיבור ובהסברים, מקבלת בשנים האחרונות אישוש מחקרי (ילדים משנים את התנהגותם רק לאחר עונש). הורים הנמנעים מלהעניש את ילדיהם מדווחים על רגשות של טינה, כעס, אכזבה וחוסר אונים המתעוררים בהם נוכח התנהגותם התוקפנית או המזלזלת של ילדיהם. כאשר ההורים אוצרים בתוכם רגשות אלה לאורך זמן, עלולה להתרחש התפרצות קשה ומפחידה. ממחקריה של דיאנה באומריינד עולה כי רוב ההתפרצויות הפיזיות של הורים כלפי ילדיהם, התרחשו דווקא אצל הורים הנמנעים מענישה.
מרבית התיאורטיקנים מייחסים חשיבות רבה להתפתחותם של עכבות מוסריות וערכים מוסריים ומחשיבים מאוד את ההתחשבות בזולת ואת היכולת לחוות רגשי אשמה.
פרויד מדגיש כי רמת הדרישות המוסריות של ההורים, יכולתם להעניש את הילד והיראה שהילד רוחש לאביו ייעצבו את הרמה המוסרית שלו.
מלאני קליין טוענת שדווקא הרוך, הסלחנות והיעדר הביקרתיות ההורית כלפי הילדים הם הגורמים המרסנים את תוקפנותו של הילד ומפתחים בו התנהגות מוסרית. לטענתה סלחנות מובילה ליצירת עכבות, בעוד ענישה וריסון מובילים לתוקפנות. המחברות מוסיפות כי במציאות זה לא נכון ודווקא ככל שהחינוך נעשה רך ומתירני יותר הילדים הופכים לתוקפניים ואלימים יותר.
תומאס אוגדן טוען שבמהלך ההתפתחות הילד מפנים הן את עמדת ההורה כלפיו והן את עמדתו שלו מול ההורה. כלומר, אם ההורה מתעלל בילד, הילד יפנים את הן את העמדה המתעללת של ההורה והן את העמדה שלו כקורבן. כתוצאה מכך, יהיה בבגרותו בעמדה סדיסטית או מזוכיסטית. אנשי מקצוע מסתמכים על התיאוריה של אוגדן באמרם: ילד מכה יהיה הורה/ גבר מכה.
היינץ קוהוט (תיאורית ה- SELF) טוען שהאמפתיה לילד וההתפעלות ממנו הן המאפשרות את הפיכת התוקפנות המולדת של הילד לאסרטיביות בונה. לכן הזעם והתוקפנות הם עדות להעדר אמפתיה ולחסך בהתפעלות. לפי קוהוט אין להצבת גבולות כל חשיבות בחינוך הילד.
לא עוד עונשים אלא דרכי נועם – זו תמצית התפיסה הפסיכולוגית המודרנית שעוצבה ברוח קליין אוגדן וקוהוט.
בימינו – הדמוקרטיה נושאת את דגל השוויון, הסובלנות וזכות החלש להגנה גרמה לתנופה אדירה לזכויות הילד ולמעמד הילדים. מערכות החינוך אימצו תפיסה הגורסת כי יחס חם ונוקשה ומשמעת חמורה בילדות, יוצרים בעיות רגשיות בבגרות. מתוך רצון להגן על הילד מכל קושי ואי נעימות, סורסה הסמכות ההורית וטושטשו הגבולות. בד בבד, חלה עליה מדאיגה באלימות במשפחה, בביה”ס וברחוב. מחברות המאמר סבורות כי קיים קשר בין החקיקה האוסרת ענישה גופנית באופן גורף, לבין עליה באלימות בקרב בני הנוער. מאז נאסרה בינואר 2000, ענישה גופנית, יש דיווח על עליה תלולה ומתמדת באלימות בני הנוער.
מכה בישבן – חוקרים בארה”ב חלוקים בדעותיהם לגבי מכה בישבן, ד”ר לרזלר מונה את התנאים שבהתקיימם מכה תהיה חינוכית: מכה חינוכית היא זו הניתנת ע”י הורים אוהבים ודואגים ואינה ברוטאלית, תכופה או תוצאה של אובדן שליטה. כאשר היא ניתנת לילד בן 2-6, אשר יודע מדוע נענש, יש לה השפעה חינוכית. עוד מציין החוקר, כי הורים שאינם מאמינים במכות חינוכיות, נוטים יותר מהורים אחרים להכות את ילדיהם מתוך אובדן שליטה. לדעת המחברות האיסור הגורף על ענישה גופנית בשילוב חובת הדיווח על התעללות בקטינים וחסרי ישע, יוצרת מצב אבסורדי – הורים מפחדים לגעת בילדיהם שמא יואשמו בהתעללות (המחברות מדגישות כי אינן מבקשות להמליץ – לא על מכה בישבן ולא על מכות בכלל. המטרה היא להביא את הדעות השונות הרווחות בעולם).
עונש – המתנגדים לענישה טוענים כי עצם השימוש בכוח לשם ענישה מעביר מסר אנטי-חינוכי שלפיו מותר לחזק להשתמש בכוח בכדי לכפות רצונו על החלש. המחברות דווקא גורסות כי כאשר הורה משתמש בסמכות כדי לכפות על ילדו התנהגות מוסרית, הילד יפנים את הערך שההורה מבקש להבהיר לו ולא ייפרש זאת כהרשאה להשתמש בכוחו מול חלשים. בימינו “עונש”, הפך למילה גסה, אולם כאשר המבוגר נמנע מלדבר עם ילדו בשפה של עונש הוא מונע ממנו גישה לעולמו הרגשי. הורים חוששים להעניש את ילדם או להגיב עליו בכעס או ביקורת שמא יחשוב הילד שאינו נאהב. הורים היו מוותרים בשמחה על המאבקים עם ילדיהם ומאמצים את העמדה של ההורה הטוב, המטיב והקרוב, הם חושבים: “אם הצבת הגבול גורמת לבן שלנו להרגיש שנכנע והובס, אולי כדאי שנימנע מהצבת גבולות על מנת שלא ירגיש מנוצח”. המחברות טוענות שילד שהוצב לו גבול אמנם מרגיש מנוצח, הוא מרגיש שההורה חזק ממנו, אך זהו שלב הכרחי בדרך לחוויה מאוזנת יותר. חווית התבוסה לא תיחרט בתודעתו לנצח. הורה הנמנע מלהגביל את ילדו מחשש לצערו אינו ער לכך שמנקודת מבטו של הילד הסיטואציה שונה לחלוטין. בשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, מדבר הכוח הניצב מולו ולא האמפתיה. המילים הרכות של ההורים, ההסברים והויתורים נתפסים אצל הילד לאו דווקא כעדות לאהבה, אלא כסימן לחולשה ולחוסר אונים הקוראים לו לשלוט בהוריו. אך כאשר הילד שולט בהוריו, אורבת בו חרדת הנטישה המוחלטת – מי יגן עליו? מי יתמוך בו?