חזרה לאתר הראשי
Wittenberg, I. (1999). Ending Therapy. Journal of Child Psychotherapy, 25 (3), 339-356
סיום
טיפול- isca wittenberg
פרידות
מעוררות חרדה ולכן הם נושא מוזנח. המאמר
עוסק בחשיבות הלימוד וההתנסות בנושא זה
במסגרת הלימודים של פסיכולוגית ילדים.
הקדמה- מתלמדים נאלצו להתמודד
עם הכאב והרגשות המעורבים של הפרידה בכוחות
עצמם. זה יצר קושי להכיל ולהתמודד עם רגשות
המטופלים.
כשמדברים
על סיום טיפול עולות שאלות רבות- מתי לסיים?
מי מחליט על סיום? כמה זמן לפני לדבר על
כך? איך להעלות את הנושא.
חשוב לזכור
שזה בלתי אפשרי לשקול סיום טיפול בלי להבין
מה השגנו בטיפול.
בעבר התייחסו לסיום טיפול כמשהו סופי. המחבר מביע הסתייגות מטרמינולוגיה זו ( מוות זה משהו שאין לו המשך).
לעומת זאת,
המטרה שהתהליך הטיפולי ימשיך לחיות בנפש
המטופל ויקדם לצמיחה בהמשך.
סוגים
שונים של פרידות:
1. פרידה
טבעית- חלק מתהליך התפתחותי כמו מבוגר
שעוזב את בית הוריו. זו פרידה כואבת, אך
משרתת צמיחה.
2. מבוי סתום/ הפרעה עקב סיבה פנימית- מטופל שרוצה להפסיק טיפול / אינו חוזר/ היחסים נתקעו ביחסים סאדו מזוכיסטיאיים.
המטפל צריך
לקחת על כך אחריות ולא להאשים את המטופל
בכישלון הטיפול. למרות הסיום הזה, עדיין
יש תקווה קטנה שהמטופל יגיע לטיפול בעתיד
ואולי יצליח יותר עם מטפל אחר.
3. סיום
בטרם עת- הורה החליט לסיים את הטיפול,
מעבר דירה, הריון של המטפל וכו'.
חשוב
שסיבת סיום הטיפול תהיה ברורה
החלטת
הורים לסיים את הטיפול
הורים רבים מחליטים להפסיק טיפול כאשר הם רואים שהסימפטומים שהובילו לטיפול משתפרים או נעלמים.
זה יכול
לנבוע גם מקנאה של ההורה- המטפל מצליח במה
שאני נכשלתי.
ברגע שההורה החליט על כך חשוב להסביר לילד שההורים החליטו לסיים את הטיפול.
חלק מהמטופלים
יאשימו בכך את המטפל, חלק יגיבו בצורה של
חזרת סימפטומים מתוך מטרה לגרום להורים
לשנות את דעתם.
תיאור
מקרה: גרמי בן 5 עבר תהליך טיפולי של שנתיים.
ברגע ששמע כי הטיפול צריך להסתיים בעוד
חודשיים, הוא הרס את כל מה שנבנה בטיפול.
בשבועות שנותרו הרס צעצועים. זו הדרך של
הילד להתמודד עם הרגשות המציפים אותו של
אובדן. כל ניסיון לשקף לילד את הקושי שלו
בפרידה- נכשל.
קשה שלא
לכעוס ולהאשים את ההורים, אך חשוב שנכיל
רגשות אלו ונכין את הקרקע להמשך עבודה בעתיד.
עזיבה
של מתבגר לאוניברסיטה או הכשרה מקצועית
צריך לקבל
את רצון המתבגר לעצמאות אך גם לשקול את
הסיכון שבפרידה בטרם עת. אם אנו חושבים
שזה בעייתי לסיים את הטיפול אפשר להציע
לדחות את הלימודים בשנה או ללמוד במקום
קרוב שיאפשר גם הגעה לטיפול.
עזיבה של המטפל
אם יודעים על העזיבה מראש- עדיף להודיע על כך 4-6 חודשים מראש.
חשוב להצהיר על סיבה מציאותית לסיום.
מתלמדים
מרגישים ש"ניצלו" את המטופל לשם הכשרתם
וכעת נוטשים אותו.
קריטריון
לסיום טיפול
עפ"י
פרויד – הפיכת הלא מודע למודע
וחיזוק האגו.
עפ"י
מלאני קליין- מעבר מפוזיציה סכיזו פראנואידית
לפוזיציה דפרסיבית (פחות פיצול וניתוק).
עפ"י
ביון- יכולת להתמודד עם רגשות כואבים
ולא להתעלם מהם.
עפ"י
אנה פרויד- הילד מגיע אלינו כשיש איזושהי
עצירה או איטיות בהתפתחות שלו. כשאנו רואים
חזרה להתפתחות וצבירת כוח, אנו מבינים כי
הילד חזר למסלול "נורמלי".
קביעת תאריך לסיום
הקו המנחה
של המטפל הוא איך המטופל מסתדר בפרידות
(למשל: חופשה) ומה אנו חשים ביחסי ההעברה
(האם המטופל מרגיש נטוש, כועס..)
כאשר נרגיש שהמטופל כבר לא תלוי בנו כמקור עזרה חיצוני, אלא מתחיל לקחת את העבודה הטיפולית ומסוגל להשתמש בידע שלו לעוד משהו ולהקשיב לקול הפנימי שלו שמדריך אותו.
זה שלב שהמטופל
מבין שלמטפל יש זמן מוגבל והוא מטפל בעוד
אנשים, שיותר זקוקים כרגע לעזרה.
חשוב לבחון
את המוטיבציה של המטופל לסיום הטיפול.
ההחלטה
על הסיום צריכה להתבסס על פי מה שטוב למטופל
ועפ"י מצבו ההתפתחותי.
תקופת
הסיום
לאחר שנקבע תאריך לסיום, נראה הרבה פעמים התנהגות רגרסיבית של המטופל וחזרה לסימפטומים שנעלמו.
הרבה פעמים לקראת הסיום ילדים יבחנו מה אנחנו זוכרים מהם.
תקופת הסיום
קשה גם למטפל, המסיים קשר אינטימי ויכול
להתגעגע לתחושה שזקוקים לו. חשוב להיות
מודע לתחושות האלה כי רק כך נוכל לשחרר
את המטופל.
פגישות
שלאחר טיפול
רוב המטפלים חושבים שזה פסול לראות את המטופל לאחר סיום טיפול.
יש מטפלים
שלא שוללים זאת לגמרי: היתרון הוא שהמטופל
יודע שיש לו לאן לחזור כדי שיראו את השינוי
שעבר. מצד המטפל- יש רצון לדעת מה קורה עם
המטופל, שטיפל בו תקופה כה ארוכה.
סיכום:
סיום נותן למטופל תקווה שהוא יוכל להתמודד בעתיד עם אובדנים וסיומים.
למטופל יש קושי בסיום כי עולה קנאה כך שאחרים ימשיכו להנות מהמטפל.