עו"ס ומשפט- 2007 - ד"ר מולד

חזרה לכלל החומרים

---

תודה למיכל אברהם, אהרון אפשטיין ומיכל שרון

---

עו”ס ומשפט- 2007 - ד”ר מולד

26 פברואר 2007

כל קטין שעובר עבירה מגיע לקצין מבחן שהוא עו”ס. העו”ס בודק עם הקטין האם יש צורך לשים גבולות, האם יש סיכון – ממליץ להגיש תביעה וכיצד לטפל בו וממשיך בטיפול גם אחרי ההליך המשפטי.

גם בבית משפט לענייני משפחה בנושאי משמורת ואימוץ – יחידות סיוע שליח בית המשפט מנסות לגשר ולמצוא הסדר שיקל על הסכסוך והנפשות המעורבות בו.

אנשים עם מוגבלויות – קשישים לא עצמאיים, אנשים עם נכות פיזית/נפשית שלא מתפקדים באופן עצמאי – מעורב עו”ס בהמלצה לשחרור ממוסד ועוד.

מערכת החקיקה בישראל

המשפט נועד להסדיר את היחסים בין הפרטים בחברה, בינם לבין עצמם, ובין הפרטים למערכת השלטון. נהוג לחלק את המשפט למשפט ציבורי ולמשפט פרטי.

המשפט הציבורי מתייחס לתחומים שבין השלטון לאזרח - דיני מיסים, חוק מע”מ, כל מערכת מס הכנסה, דיני עונשין (שמסדירים את המערכת הפלילית במדינה), משפט חוקתי – זכויות האזרח, כל הנושאים שעולים בפני בג”צ (כל הנושאים האלה והתביעות כלפי המדינה).

משפט פרטי – בין אזרחים – חוזים, דיני נזיקין (אדם שפוגע ברכוש את הזולת), דיני עבודה – יחסים בין עובד למעביד.

בחקיקה קיימת היררכיה: חוקה, חקיקה ראשית וחקיקה משנית.

חוקה – מסמך יסוד שקיים בהרבה מדינות. מסדיר את מבנה הרשויות במדינה, מסדיר את נושא זכויות האזרח וכללי הפרשנות של החוקים.

בישראל יש קושי ביצירת חוקה. הצליחו לצאת מהבעייתיות על ידי חוקי היסוד. מעגנים בחוקי יסוד את הדברים שמוסכמים על כולם – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד חופש העיסוק, חוק יסוד הנשיא, חוק יסוד הכנסת. כותרת החוק מסבירה במה מדובר.

השוני של חוק יסוד לעומת חוק רגיל הוא בתוקף שלו: חוק יסוד – חוק חזק יותר שקשה לשנות או לבטל אותו. חוק יסוד יכול לבטל חוק שסותר אותו. בחוק יסוד צריך רוב מיוחד כדי לשנותו – חוק נוקשה שקשה לפגוע בו. חוק שסותר אותו יכול להיחקק בכפוף לתנאים של חוק היסוד.

בג”צ אליס מילר - 45411/94 – בחורה שעלתה מדרום אפריקה, הגיעה לארץ, התגייסה לעתודה הצבאית, לקראת סוף קורס קצינים הגישה בקשה להתקבל לקורס טיס. קיבלה תשובה שלילית בגלל היותה אישה. חיל האויר לא גייס נשים למבדקי טיס. היא נפגשה בדרגים השונים – החל מבי”ס לקצינים ומעלה. ביקשה להתקבל למרות היותה אישה. אחרי כל הסירובים פנתה לבג”צ שהגיע למסקנה שההחלטה לסרב לקבל אותה לקורס על בסיס היותה אישה פוגעת בכבודה ומנוגדת לערכים שמעוגנים בערכים של חוק היסוד של זכויות האדם וחירותו. הזכות לשוויון הוא היבט של כבוד האדם - אדם זכאי לכך שלא יופלה אם אין בסיס ענייני לאפליה.

הטיעונים שלה

הטיעונים של הצבא – טען בשני מישורים – 1. נשים פטורות משירות מילואים אחרי נישואים ולידה ולכן 'לא משתלם' להכשיר אותם. 2. אם נופלת בשבי מועדת יותר לתקיפות.

הצבא טען שמדובר על אפליה בין שונים ולא שווים והפגיעה היא מידתית. פגיעה בשוויון מוצדקת משיקולים שגוברים (ערכים מועדפים על אחרים).

ביהמ'ש קיבל את עתירת אליס מילר וחייב את הצבא לגייס אותה. בג”ץ אמר שנורמות של הצבא מאפיינות את הנורמות של החברה, ודווקא שם יש לעמוד על שמירת זכויות האדם ושויונו. קבע שהטיעונים של הצבא אינם מוצדקים, ואי גיוס קולקטיבי של נשים ליחידות הלוחמות על סמך מינן אינו צודק. העתירה שלה סללה את הדרך לנשים להתגייס ליחידות הלוחמות.

מקבלים את זה שיהיו פעמים שאין ברירה ויש פגיעה בזכויות האזרח. אבל זה צריך להיות לא מעבר לפגיעה הסבירה – זה יהיה מידתי, במידה שאינה עולה על הנדרש. ניסיון לצמצם למינימום פגיעה לאותו אדם אבל בגבולות של מה שאפשר – בגבולות של הצרכים.

הרשות המחוקקת – הכנסת מחוקקת את החוקים.

חקיקה ראשית – פועלה של כנסת ישראל. עבודת הכנסת היומיומית היא חקיקת חוקים. יש הצעת חוק יסוד החקיקה. הכנסת מייצגת את העם על סמך הבחירות.

כל חוק מתחיל בהצעת חוק – יכולה להיות מוצעת על ידי הממשלה, על ידי ועדה מוועדות הממשלה, או על ידי חבר כנסת פרטי.

דרכים להגשת חוק

רוב החוקים שמתקבלים הם בהצעת חוק ממשלתית.

הצעת חוק ממשלתית – הממשלה מגבשת הצעת חוק בנושא מסויים והיא מציגה בפני הכנסת את החוק בפני הכנסת.

על ידי ועדה מוועדות הכנסת – בכנסת יש וועדות רבות על פי נושאים. כל ועדה בתחום עיסוקה מקבלת סקירות מגורמים מקצועיים ויכולה לגבש הצעה חוק ולהציג אותה לכנסת.

הצעת חוק פרטית – כל חבר כנסת יכול לגבש הצעת חוק. פעמים רבות מתאגדת קבוצה סביב הצעת החוק לשם יצירת לובי, והם מעבירים את החוק לקריאה ראשונה-

מציגים את החוק ואת הרעיון הכללי בפני הכנסת – אם הצעת החוק היא ממשלתית – מציג בפני הכנסת השר האחראי. אם הצעת חוק פרטית, מציג חבר הכנסת שמציע את החוק.

נערכת הצבעה האם בכלל יש עניין לפעול לכיוון החוק או שהדבר יורד מסדר היום הציבורי.

אין דרישה של מינימום נוכחים בחקיקה.

הצעת חוק שעוברת קריאה ראשונה עוברת לועדת הכנסת המתאימה, בועדה עוברים על כל סעיפי החוק ובסופו של דבר מתגבשת הצעת חוק.

אחרי שהצעת החוק מתגבשת היא עוברת לקריאה שניה בכנסת. הצבעה במליאת הכנסת על הצעת החוק כפי שגובשה בוועדה. גם בקריאה השניה עוברים סעיף סעיף עם הצבעה. לפעמים בוועדה יש חברי כנסת שמבקשים להביע הסתייגות. הועדה רושמת את הסתייגות חבר הכנסת וכשזה עולה לקריאה שניה ואז יש הצבעה במליאה על כל סעיף וסעיף ומחליטים על נוסח סופי ואז עולה לקריאה שלישית על החוק כולו.

על פי רוב יש פרק זמן בין קריאה ראשונה לשניה, אבל בין השניה לשלישית אין.

קריאה שניה היא הצבעה על כל סעיף וקריאה שלישית היא על החוק כולו.

חקיקה משנית – חקיקה של הכנסת על תקנות. כל שר שאחראי על ביצוע החוק מוסמך בחוק לקבוע תקנות. התקנות נועדו לזרז את קצב העניינים. בגלל היקף החקיקה שנדרש, ובגלל הדינמיות של החיים, נדרשים לקצב מהיר יותר של חקיקה. (תקנות = ביצוע יישומי של החוק). הרבה פעמים מדובר בידע מקצועי שנדרש לצורך הפעלת החוק. השר שאחראי על החוק מתקין תקנות. הן לא יכולות לסתור חוק אלא בשני מקרים - אם כן נקבע במפורש בחוק שהחוק ותקנות מכוחו יגברו על כל חוק אחר, ובתקנות לשעת חירום (ניהול המדינה בחירום – לחימה).

הכלל הוא, על פי רוב, שתקנה לא יכולה לסתור חוק.

גוף נוסף של חקיקת משנה זה חוקי העזר של הרשויות המקומיות (אגרות וכו'). גם החקיקה הזו עוברת לשר הפנים שיכול להחזיר את זה לרשות. גם חוקי העזר שיוצאים מהרשויות המקומיות חוזרים לכנסת לאישור. אם יש הערות או פסילה של חוק העזר, שר הפנים מעיר הערותיו וזה מתוקן בהתאם ומאושר. אחרי זה נכנס חוק העזר לתוקף.

כל החוקים במדינת ישראל מפורסמים ברשומות. חוק שלא מפורסם ברשומות הוא לא בתוקף.

בית המשפט, בפסיקתו, מבקר את החקיקה מצד אחד, ומפרש אותה מצד שני. קיימים ערעורים רבים על חוקי עזר. בית המשפט עוסק הרבה בפרשנות של חוקים – בכל הרמות.

כל חוק נחתם על ידי יו”ר הכנסת, השר הממונה וראש הממשלה. בנוסף, חוק יסוד הנשיא, סעיף מס' 11 קובע שהנשיא חותם על כל חוק מלבד חוקים שנוגעים לנשיא.

12 מרץ 2007

פסק דין אליס מילר – לקרוא את הקטע העובדתי (בכיתה דיברה על החלק המשפטי).

הליכי חקיקה

קריאה טרומית – מתייחסת להצעת חוק פרטית בלבד. הצעת חוק שמוגשת ע”י חברי כנסת בניגוד לממשלתית. ממשלתית עוברת מייד לראשונה. השלב הראשון – אמירה של הכנסת אם בכלל נראה לה הכיוון. רק לאחר מכן זה עובר לקריאה ראשונה אחרי שוועדה עשתה עבודה על הצעה של חבר הכנסת.

מערכת המשפט

מערכת המשפט בישראל מורכבת משלוש ערכאות מרכזיות:

1. בית משפט שלום – ערכאה נמוכה
2. בית משפט מחוזי - ערכאה מרכזית – 5 בתי משפט בארץ
3. בית משפט עליון

לבית משפט העליון שני תפקידים:

1. ערכאת ערעורים על בית משפט מחוזי
2. בית משפט גבוה לצדק – בג”צ

בית משפט שלום

נעשית בו רוב הפעילות בארץ, יש בערך 30 בתי משפט מאילת ועד קרית שמונה. בית משפט שלום דן בשני תחומים:

1. התחום הפלילי: ידון בכל תיק שבו נעשתה עבירה שהעונש בגינה הוא עד 7 שנות מאסר.

מעל 7 שנות מאסר כתב האישום יוגש לבית המשפט המחוזי. למשל – גרימת מוות ברשלנות – בימ”ש שלום, הריגה – 20 שנה, ידון במחוזי.

2. התחום האזרחי – כל התביעות החוזיות. הפרת חוזה בין אדם לזולת. כל עוד מדובר בתביעה כספית עד 2.5 מליון ש”ח התביעה תתנהל בבית משפט שלום. גם רשלנות רפואית מול בתי חולים נכנס לכאן, כלומר מול מוסדות ציבוריים.

ענייני מקרקעין - אם יש מחלוקת על בעלות של הקרקע הולכים לבית משפט מחוזי. אם מדברים על מחלוקת בנוגע לשימוש בקרקע ידון בית משפט שלום.

ניתנה החלטה לבית משפט שלום ואחד הצדדים אינו מרוצה, יכול להגיש ערעור לבית משפט מחוזי. הערעור הוא ערעור בזכות – לא צריך אישור מאף אחד. תוך 45 יום ממתן פסק הדין זכאי להגיש ערעור לבית משפט מחוזי. ואם עוד פעם לא מרוצה מהתוצאה. אי אפשר אוטומטית להגיש ערעור לעליון. צריך רשות מבית משפט עליון להגיש ערעור לעליון – ערעור ברשות. תלוי במה מדובר – או שמדובר בסוגיה משפטית שראויה לערעור שחלוקים לגבי הדעות. במקרים חריגים - אם יהיו סוגיות אישיות יוצאות דופן - יאשרו ערעור לעליון.

אם התיק התחיל במחוזי, הערעור יהיה רק פעם אחת לעליון, אין ערעור נוסף לעליון.

בקשת רשות הערעור (ערעור ברשות) – יש שיקול דעת לבית המשפט העליון.

בית משפט לנוער = בית משפט שלום

בית משפט מחוזי

קיימים חמישה בתי משפט מחוזיים. בבאר שבע, ירושלים, חיפה, נצרת ותל אביב.

יש פערים בין בתי המשפט, כי בית משפט בתל אביב דן בתיקים של הסביבה, וירושלים דן בפחות. הרבה פחות בתי משפט שלום נמצאים תחת בית המשפט המחוזי.

בית משפט מחוזי דן בתביעות מעל 2.5 מליון שקלים, דן בכתבי אישום בהם העונש היא מעל 7 שנות מאסר. באופן עקרוני, בבית משפט יכול לשבת שופט אחד שדן במקרה. יהיו מקרים שיהיו 3 שופטים. נשיא בית המשפט מחליט כמה שופטים יהיו. כל תיק ערעור ידון בפני שלושה שופטים.

באופן עקרוני כתבי אישום של עבירות מעל 10 שנים, אמורים להיות נדונים בפני שלושה שופטים. בפועל רואים שופט אחד שדן בתיק.

בעבירות שבין 7-10 שנים ידון שופט אחד.

עררים – ערעור על החלטות מעצר. עתירה כנגד החלטת מעצר שנתן בית משפט, לרוב בית משפט שלום. בד”כ מהיר. קצין מבחן יכול להיות מעורב.

יש זכות אוטומטית לערער על החלטת מעצר. גם אם התחיל בשלום. הערעור הוא בזכות.

בית משפט עליון

לבית משפט עליון שני תפקידים מרכזיים:

1. בית משפט לערעורים – על תיקים מהמחוזי או על תיקים שהתחילו מהשלום ועלו למחוזי. בית המשפט יושב בשלושה שופטים לשמוע את הערעור. בית המשפט העליון (סעיף 15 לחוק יסוד השפיטה) יושב בירושלים, והוא דן בערעורים על תיקים פלילים או אזרחיים מהמחוזי. הבעיה המרכזית היא המחסור בשופטים.

ערעור ברשות - כשמערערים על החלטת ביניים – אם בית משפט מחוזי במהלך המשפט החליט להסיר חסיון או לא להסיר חסיון ורוצים להגיש ערעור לעליון כבר בנקודה הזו כי לא נוכל להמשיך את התנהלות התיק בלי לפצח את הנקודה הזו, אפשר להגיש ערעור ברשות לבית משפט עליון תוך כדי ההליך. המקרים בהם נותנים אישור על ערעור על החלטת ביניים, כמו עיכוב יציאה מהארץ, עיקול כספים הם מקרים ספורים. בית משפט עליון מחליט אם הוא נותן אישור או לא. לא תמיד נותנים. הערעור על החלטות ביניים הוא מהיר. לא מוגבל בזמן, אבל משתדלים לקבוע את זה במהירות.

המחוקק קבע, לגבי החלטות מסויימות שהערעורים לגביהם יוגשו לבית משפט עליון. כמו לשכת עורכי הדין, רואי חשבון. אם בית הדיון המשמעתי של הלשכה נתן החלטה להשעות עו”ד או רואה חשבון, אפשר לערער על ההחלטה לבית משפט עליון.

מה קורה אם רוצים לערער על החלטות של בית משפט עליון? סעיף 30 לחוק יסוד השפיטה קובע שבמקרים מיוחדים אפשר לקיים דיון נוסף על ההלכה שקבע בית משפט עליון. – אזרחי ופלילי. ההרכב יהיה הרכב מורחב, מעל שלושה. במקרים שדורשים קשת של דעות ישבו גם 9 שופטים. (תיק של בני הזוג נחמני – זוג שהתחיל טיפולי פוריות והתגרש. האישה רצתה להמשיך עם התהליך והגבר לא – הזכות של האשה להורות מול הזכות של הגבר לאי-הורות. מחוזי ועליון קבעו שזכותו גוברת. בדיון נוסף נקבע שזכותה גוברת).

העילות לדיון נוסף קבועות בחוק. או במקרים שבית משפט שינה את ההלכה שלו או במקרים שמדובר בנושא ייחודי – בהלכה חשובה – או שמדובר בחידוש – הלכה שלא יצא לדון בה עד היום, אם בית משפט קבע משהו שיוצר קושי. הסמכות מוענקת לנשיא בית משפט עליון. שופט אחד יושב ודן האם זה מוצדק לעשות דיון נוסף.

הליך נוסף בבית משפט עליון – משפט חוזר, דבר שקיים בתחום הפלילי בלבד. אדם הורשע בביצוע עבירה והוא טוען שהוא חף מפשע. למשל תיק עמוס ברנס.

בשביל לקבל משפט חוזר צריך:

1. להציג ראיה חדשה
2. או להוכיח שאחת הראיות שהוצגו במשפט היתה מזוייפת או שקרית
3. או שנמצא אדם (אחר) שבאמת ביצע את הפשע.

משפט חוזר – העליון מחזיר למחוזי לאחר שמאשר משפט חוזר.

אם בית משפט מחוזי קבע גזר דין מוות, יש ערעור אוטומטי לעליון.

המדינה לא יכולה להגיש משפט חוזר על זיכוי של אדם.

בתי המשפט הייחודיים

1. בית משפט לעניני משפחה –שווה לבית משפט שלום - דן בנושאי ירושה, אימוץ, גירושין, משמורת על הילדים, מזונות.
2. בית משפט לנוער - שווה לבית משפט שלום. דן בנערים עוברי חוק וקטינים נזקקים. הטיפול בקטינים הוא מכוח חוק הנוער טיפול והשגחה). מגיל 12-18. מתחת לגיל 12 אין אחריות לחוק. דן גם בקטינים שההורים מתקשים בגידולם – כל ההוצאה למשפחות אומנה, הוצאה לפנימיות יום).

החוק אומר שיש עונש חובה של מאסר עולם במקרים של רצח. לקטינים אין עונש חובה.

3. בית משפט לתביעות קטנות – בית משפט ברמה של שלום אבל נועד לדון במקרים קלים. תביעות של עד לסכום של 17,800 שקלים. הליך מהיר, מחוייב לתת החלטה תוך שבוע. אין עו”ד. צריך אישור בשביל עורך דין. כל העקרון הוא ליישב את הסכסוך בדרך מהירה ועל פי רוב בדרך של פשרה. הליך קצר. כדי לערער על החלטה של בית משפט לתביעות קטנות צריך רשות ערעור. הערעור הוא למחוזי והרשות היא מהמחוזי. בבית משפט עצמו הכל פחות פרוצדורלי. מדלגים על המון פרטים בשביל לקדם את העניין. יש סמכות מקבילה לבית משפט שלום.
4. בית הדין לענייני עבודה – דן בתביעות שבין מעביד לעובדיו. המיוחד בבית הדין לעבודה הוא שיושב בו גם נציג ציבור. כלומר - אדם שאינו משפטן. משמש חלק מהרכב השופטים. מכיוון שיש הרבה תביעות בין ההסתדרות לבין המדינה – צריך להכיר את המערכת הזו.
5. בית משפט לתעבורה – דן בענייני תעבורה. לא ידון באחריות פלילית (מוות ברשלנות), אלא בדוח”ות, נסיעה ללא קסדה וכולי.

19 מרץ 2007

מערכת המשפט בישראל

בג”צ מילר (צריך סעיפים 6-11)

סמכות של בית משפט עליון כשיושב כבית משפט עליון גבוה לצדק.

לבית משפט עליון יש 2 תפקידים מרכזיים:

1. ערכת ערעורים מבית המשפט המחוזי.
2. סמכות כבית משפט גבוה לצדק. מדברים על אותם שופטים שיושבים בכובע שונה. בסמכות הזו, בית המשפט דן בעתירות של האזרחים כנגד הרשות.

דוגמא: עתירה – קטינים שעוברים על החוק, הרבה פעמים, הפתרון הוא לשלוח אותם למעון – הוצאה חוץ ביתית. מסתבר במהלך השנים שלנערות ממוצא ערבית אין לאן ללכת כי אין מעון לנערות ממוצא ערבי. חברו מס' עמותות והוגשה עתירה כנגד המדינה ובו תובעות מבית המשפט לחייב את משרד הרווחה ואת מדינת ישראל להקים מעון לנערות ערביות. זה שימוש בכלים משפטיים כדי לקדם אינטרסים חברתיים. הבג”צ הזה, כמו אחרים, עשה את פעולתו ואמור להיפתח מעון לנערות ממוצא ערבי בג'וליס .

מקרה נוסף – מיטה לכל אסיר. בית המשפט חייב את המדינה להגדיל את התקציבים ומהראשון ביולי 2007 לא יוכל להיות מצב שבו אסיר לן על הרצפה.

הבג”צ משמש כלי כדי לתקן עוולות שנעשות על ידי המדינה כלפי האזרחים.

לכאורה כלי מצויין, אבל להגיע למצב של לגשת לבג”צ בלי שתידחה זה משימה לא פשוטה.

בג”ץ הציב מס' קריטריונים:

1. מיצוי תהליכים – אם היום נעשה עוול לאדם, לפני שהוא פונה לבג”צ הוא צריך לפנות לכל הרשויות בשביל לבדוק אם יש להם יכולת השפעה כלשהי. הרבה פניות נדחות על הסף בגלל אי מיצוי תהליכים.
2. החלטה שהנושא שפיט - יהיו מקרים שהמשפט יגיד שזה לא נושא לבית משפט. לדוגמא – המלחמה בלבנון – היתה עתירה לבג”צ בשביל למנוע יציאה למלחמה. שופט אמר שלא יכול להתערב מכיוון שזה נושא של בטחון. רואים כן מקרים שרואים שבית המשפט מתערב בענייני בטחון – למשל גדר ההפרדה. פונים לבג”צ לשם מניעת הפקעת הקרקע ובית המשפט בודק את הנתיב של הגדר. אין ספק שהגדר פוגעת באזרחים. בג”ץ מחליט אם הפגיעה הזו מידתית או לא. לפעמים הפקעת הקרקע היא סבירה. בתקופת ברק היתה מדיניות של 'הכל שפיט'. היתה ביקורת על בית המשפט על הסמכות הרחבה שנתן לעצמו. בית הדין החדש מנסה לצמצם את הסמכויות של בית משפט עליון ולהחזיר את זה לכנסת. סוגיות של דת ומדינה מגיעים לבג”צ ומבקשים להורות או לא להורות לרשות לעשות פעולה מסויימת, מתוך ציפיה שבג”צ יתן את הסעד שהרשות לא נותנת.

השאלה האם זה שפיט מהווה הרבה פעמים מכשול כנגד העותרים.

3. שיהוי – אם התמהמת יותר מדי, איבדת את חלון ההזדמנויות לפנות לבית משפט, ועל זה ידחה בית המשפט את התיק.

בין שני הדברים של מיצוי הדברים והשיהוי אין סתירה, כי השיהוי יחשב החל ממיצוי ההליכים מול כל הגופים הרלוונטיים.

אלה הכללי הסף המרכזיים – לא היחידים.

דיני משפחה

בתי משפט לענייני משפחה הם בתי משפט ברמה של שלום. המיוחד בהם הוא המומחיות שלהם בתחום של דיני משפחה - ענייני משפחה. מדברים, למעשה, על ענייני גירושין והשלכותיהם.

לפני אדם שרוצה לפתוח בהליך גירושין עומדות 2 אופציות.

בשאלה הבסיסית של נישואין וגירושין מכריע רק בית הדין הדתי. יש לנו בתי דין רבני ליהודים, בית דין שרעי למוסלמים, בתי דין לעדות הנוצריות השונות, בית דין לעדה הדרוזית ובכל ענייני המעמד האישי כל אחד פונה לבית הדין על פי עדתו.

חוק שיפוט בתי דין רבנים (נישואים וגירושים) קובע סעיף 1 – “עניינים של נישואים וגירושים של יהודים בישראל , אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים“. כלומר – כל העניין של עצם מתן הגט, השאלה האם הזוג נשוי – אי אפשר לפנות לבית משפט לענייני משפחה. הכל מוכרע בבית הדין הרבני.

לענייני גירושין עניינים שונים וביניהם - חלוקת רכוש, חינוך הילדים, משמורת הילדים, מדור – מגורים, כל הנושאים האלה יכולים להיות נידונים גם בבית משפט לענייני משפחה. לעניין מזונות אישה, מדובר למעשה בסכומים שהבעל חייב בפרנסת אישתו עד למועד מתן הגט יש חובה לבעל לשלם מזונות לאשתו. בשנים האחרונות ערערו על התפיסה של החובה של הבעל כי הטענה היתה שבעבר בחברה המסורתית הבעל היה המפרנס העיקרי, לפעמים המפרנס היחידי, והיה הגיון לחייב אותו לדאוג לפרנסת האישה. הטענה שהזמנים השתנו והנשים מפרנסות את עצמן, בית המשפט נענה לטענה ואמר שיש לבדוק כל עניין לגופו. יש לעשות איזון מחודש.

לגבי שאר הנספחים אשה יכולה לפנות ל-2 אופציות.

סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע שבפני האישה עומדות 2 אפשרויות. האישה יכולה לבחור אם רוצה לפנות לבית הדין הרבני או לבית המשפט לענייני משפחה. מדברים על מצב לפני שהגישה תביעה לגט. זכות תביעה עצמאית שלא קשורה בהכרח להליך הגירושין.

לגבי שאר הדברים, הסמכות היא בבית משפט לענייני משפחה – רכוש, חזקה על הילדים, משמורת. אבל אדם שפותח בהליכי גירושין בבית הדין הרבני, יכול לבקש מבית הדין לכרוך בתיק הגירושין את כל הנושאים הנ”ל, ולבקש מבית הדין לדון בנושא הרכוש, הילדים. אי אפשר לכרוך את מזונות הילדים בתביעת הגירושין. מזונות הילדים צריך להיות בהחלטה משותפת של שני בני הזוג. מזונות ילדים זה בבית המשפט לענייני משפחה. אפשר להעביר לבית הדין הרבני רק במידה ושני בני הזוג הסכימו על כך.

כריכה כנה – התביעה היא אכן לגירושין. בודקים שאף אחד משני בני הזוג לא עושה מניפולציה, ולא פונה לבית המשפט שבו יזכה לתוצאה הטובה ביותר מבחינתו.

המצב של סמכות מקבילה של שני בתי הדין יצר מצב של מירוץ סמכויות, איפה שהגישו קודם – שם ידונו הדברים. הסטטיסטיקה אומרת שבית משפט לענייני משפחה פוסקים תשלומי מזונות גבוהים יותר לאשה.

מי שפותח בהליך ראשון קובע איפה יהיה ההליך. זה בעייתי מכמה תחומים:

1. בית משפט לענייני משפחה מאמין שלכל אדם יש את הזכות להתגרש.

בית הדין הרבני בהחלט מייחס משקל גדול לסיבה שגרמה לגירושין. למשל – בגידה של אחד מבני הזוג – הבוגד בעמדת נחיתות. בהלכה יש את המונח 'מורדת' – אישה שלא ממלאת את חובותיה לבעלה. אם הוכרזה כך – היא מאבדת זכותה למזונות. שאלת הבגידה לא משנה בבית משפט לענייני משפחה.

2. הרכוש – בבית משפט ישראלי, הרכוש מחולק שווה בשווה עד 1974 מכוח הפסיקה. “הלכת השיתוף” מחלקת שווה בשווה את הנכסים שנצברו מיום הנישואין. אז נחקק חוק יחסי ממון שעיגן זאת בחקיקה.

בית הדין הרבני מתחשב בפסיקה שלו בשאלה על שם מי רשום הרכוש – דירה על שם האישה, רכב ע”ש הבעל וכו' – החלוקה בהתאם לרישום.

חוק יחסי ממון - חוק שמחייב גם את בית הדין הרבני. קובע שהרכוש יחולק שווה בשווה. זוהי חקיקה שלא תלויה בסמכות בית דין מסוים, אלא חלה על כל בתי הדין.

בני הזוג בבלי רצו להתגרש, פנו לבית הדין הרבני. גבר – טייס, צבר רכוש רב, הרכוש רשום על שמו. אשתו עקרת בית. הזוג התחתן לפני 74 ואמור ליהנות מהלכת השיתוף ולא על פי חוק יחסי ממון. בית הדין הרבני התעלם מהלכת השיתוף ועושה את החלוקה לפי הרישום – רוב הרכוש הולך לבעל. האשה עותרת לבית המשפט העליון ומבקשת ממנו לחייב את בית הדין לפעול לפי החוק. בית המשפט מקבל את הטענה של האשה, מבטל את ההחלטה של בית הדין הרבני, ומורה לדון מחדש בתיק על פי חוק הלכת השיתוף. קובע שבית הדין הרבני כפוף לחוק יחסי ממון ולא יכול לעשות דין לעצמו ולפסוק את החלטתו בהתאם לעקרונות אחרים. בית הדין הרבני התעלם מהחלטה זו, כי טען שלא יכול לפסוק בניגוד לעקרונות ההלכה היהודית – הוא רואה את עצמו מחוייב להלכה היהודית ועקרונות השיפוט שבה, גם בניגוד לחוק הישראלי. מאז לא קרה כלום.

זו הלכה מאוד מהפכנית כי בית המשפט קבע בצורה מאוד ברורה שבית הדין הרבני כפוף לחוק של בית המשפט האזרחי.

הפיצול והסתירות קורים כל הזמן. הפערים בין הערכאות גדולים. רואים את זה בשאלה של החזקת וחינוך הילדים. כשיבוא לפני בית הדין הרבני אדם דתי עם בן זוג שלא שומר מצוות – נטיית בית הדין היא לתת את המשמורת לדתי (למעט ילדים עד גיל 6 שתמיד יהיו אצל האם = חזקת הגיל הרך).

מירוץ הסמכויות בעייתי גם מבחינה אנושית – במקום להגיע להסכם נולד אינטרס שנכנס לדינמיקה המשפחתית ומכריע בה – מי שיגיש את התביעה ראשון, ישנה את כל התמונה.

זוגות שנישאו עד 74 חלה עליהם הלכת השיתוף.

חוק יחסי ממון בסעיף 6, קובע איזון של היחסים: עושים הערכה של הנכסים – סעיף ב' – היה שוויים של בן הזוג האחד עולה על השני, חייב האחד לתת לשני את ההפרש. החוק קובע שיקול דעת לבית משפט לפסוק בהתאם לחוק. החוק עיגן את ההלכה הפסוקה שהיתה עד אז. קובע שיקול דעת, סמכות לשקול אחרת. הבסיס – לעגן את הלכת השיתוף.

בית המשפט לוקח גם תנאים סוציאליים ומחלק אותם – הרבני לא מתחשב בזכויות אלו (פנסיה, קופות גמל וכו').

בית משפט עליון בשבתו כבג”צ יכול לתת הנחיות לבית הדין הרבני – סעיף 15 לחוק יסוד השפיטה.

במידה והאישה לא מקבלת מזונות מבעלה עבורה או עבור ילדיה, היא יכולה לפנות לביטוח לאומי ולקבל מהם ולתבוע את הבעל מצד שני.

בכל מה שקשור לילדים – דמי מזונות, זכויות משמורת, הסדרי ביקור, מקום המגורים שלהם – אם לא התקיים דיון מהותי, בנפרד להליכי הגירושין, הקטינים לא יחויבו בהסכמות ההורים. כלומר, צריכה להיות הבחנה בין הדיון בעניין הילדים לזה של ההורים וראיה של טובת הילדים.

כלומר, ניתן לפנות לבית משפט לשינוי ההחלטה, כי לא שמעו מה הילד רוצה (בי”ס וכו'). בית המשפט מסתייע ביחידות הסיוע. צריך להיות ברור שדנו בטובתו והאינטרסים של הילד.

באופן עקרוני חל כלל של כיבוד הדדי – ברגע שניתנה החלטה בשאלה הסמכות בבית הדין למשל, בית המשפט לא יחזור וידון בשאלת הסמכות.

למשל בית הדין הרבני מכריע בעניין מסויים, לא ידון בכך בית המשפט לענייני משפחה אלא אם יוכח שהכריכה לא היתה כנה וכו' וההיפך. חריג למצב הזה = כאשר יש שאלה חדשה שנולדה אחרי הסכם הגירושין וניתן לפנות לבית משפט.

לגבי הרכוש – יש כאלו שטוענים שאפשר לפנות לערכאה שניה, לא ברור העניין המשפטי.

הקטינים יהיו זכאים לפנות לבית משפט לענייני משפחה כעבור זמן. המטרה לשים לכל מחלוקת סוף. כלומר, לתת לערכאה להגיע להכרעה וזה נחשב כמעשה בית דין, פס”ד נחשב כחלוט, כלומר, לא ניתן להמשיך ולערער (מדובר על מחלוקת משפטית שהוכרעה כבר). חלוט מהרגע שחלף מועד הערעור.

26 מרץ 2007

החוק למניעת אלימות במשפחה (סעיפים 1, 2א, ב', 3, 4, 5א)

הסמכות של בית המשפט להרחיק מהבית בן משפחה אלים כלפי בני משפחה אחרים.

החוק נחקק בשנת 1991 כתוצאה מהכרה בבני משפחה שחיים עם בן משפחה שמכה או פוגע בבן משפחה אחד או יותר. הכוונה לרוב היא לבעל/אבא שפוגע באשה/בילדים.

המשפחות עמדו חסרות אונים מול התופעה, שאפילו תלונות במשטרה לא עזרו (כי לא עצרו על כל תקיפה/אלימות, הבעל האלים המשיך לחיות בבית והתלונה אף הסלימה את המצב).

לבית משפט לענייני משפחה יש סמכות להרחיק גבר במסגרת תביעת האישה למזונות וקבלת מדור ובדרך זו לקבל צו הרחקה של הגבר. הדיון נעשה במעמד שני הצדדים וקשה לאכוף וקשה יותר להשיגו.

החוק מקצר ומזרז הליכים ובעיקר עונה על מצבי חירום. בן משפחה לפי סעיף 1 – מדבר לא רק על בן זוג, גם הורה, סב/סבתא, אח/אחות, צאצא של בן הזוג (ילדים, ילדי בן-הזוג). כלומר, בן משפחה במובן הרחב.

מדובר בבן משפחה שנהג באלימות פיזית, ביצע עבירת מין, כלא את בן המשפחה (יש אבות שכולאים את בנותיהם), יש בסיס לחשש שבן המשפחה שלגביו מתבקש צו ההגנה מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחה או חשש שיבצע בו עבירת מין. גם אלימות מילולית נכללת. אדם שמתעלל אלימות נפשית מתמשכת, זה נזק חמור כמו נזק פיזי, והחוק מכיר באלימות מילולית. (אלימות מילולית נבדקת במסגרת אנשי מקצוע). לא על כל מילה יוציאו צו הרחקה וכל אירוע חד פעמי. אך אדם שמתייחס לאישה כמו אל שיפחה ולא מכה אותה, אבל היא צריכה לעמוד דום למולו – זה התעללות נפשית. הפגיעה הנפשית התפתחה במהלך השנים שבית המשפט מוכן לפצות עליו. נשענים על קביעת הנזק על עוס”ים, פסיכולוגים וכן הלאה. במשטרה יותר קרימינולוגים, אך גם עוסי”ם. עוסי”ם שולטים בטיפול במשפחה.

בכל המקרים הללו יכולה האישה לפנות לבית משפט ולהוציא צו הגנה שיכול לאסור על האדם להיכנס לבית או לאסור עליו להתקרב, לאסור להטריד את האישה, או דרכי פעולה בקשר לדירה (להחליף מנעול, להשכיר). כלומר, לא יכול להפריע לאישה לגור ומרחיק אותו מהאישה. בעבר היו מרחיקים את האישה, ובזה החידוש, בכך שהיו מציעים מקום במקלט לנשים מוכות. מדובר במרכזים שמיקומם חסוי, לתקופה קצרה, סידור לנשים ולילדים. עדיין התנאים לא אידיאליים, כי זה מנתק את האשה והילדים מהסביבה. לעיתים נשים בחרו לא לעבור למקלטים מחשש לניתוק הילדים, אחרות בוחרות במקלט כי קשה לסמוך על צו ההרחקה.

בעקבות מקרים ששחררו בעלים ולאחר מכן בוצע רצח של האישה, במשטרה יש יחידות שיאפשרו הגשת תלונה לאישה בדרך מותאמת.

(צו הגנה זה הביטוי של צו הרחקה בחוק למניעת אלימות. צו הרחקה – זה הביטוי במסגרת התביעה למזונות).

השופטים היום קשובים לדיווחים של העובדים הסוציאלים, בתוך המשטרה יש עובדים סוציאליים שניגשים לנשים אלו. במקרים הקיצוניים תלונות הן הפיתרון. פעמים רבות צווי ההרחקה אפקטיביים. יש ערבויות סביבו ואם הוא מפר יש סנקציות כלכליות ואחרות. יש פעמים בהם הוא מפר.

נתקלים פעמים רבות בקטינים שמכים. צריך להרחיק גם את הילדים לפעמים. הקטין מתפרע בבית, מכה, שובר רכוש, שובר את הדלת... ההורי חסרי אונים. פונים לפקיד סעד או גורמי טיפול אחרים ויש כוח אדם מוגבל, בין פקידי הסעד.העומס עליהם אדיר. יש מחסור במסגרות חוץ ביתיות. ההורים בלית ברירה הולכים למשטרה להגיש תלונה. החוק למניעת אלימות במשפחה נותן אלטרנטיבה, כי הרבה הורים לא רוצים להכניס את ילדם למערך הפלילי. הם יכולים לפנות בבקשה להרחיק את הילד מהבית. זה נדיר. יש ששולחים אותו לסבתא, לחברים. פותרים זאת במסגרת משפחית קהילתית. אולם יש פעמים בהן יש צורך בחוק. כשהוא נקבע, לא נתנה הדעת על הרחקת הקטין. כשמרחיקים מבוגר, הוא יכול לדאוג לעצמו. קטין מורחק- לאן ילך? יותר מזה, בית משפט הרחיק ילדה כי איימה עם סכין על הוריה. הוא שוכנה בבית מלון ועשתה נזק, וההורים חוייבו על תשלום, לשהייתה ולפיצוי המלון...

החוק למניעת אלימות במשפחה נועד לרוב לתת מענה לנשים המוכות ולזכות שלהן לגור בבית.

לפעמים נתקלים בקטינים שמכים, ההורים חסרי אונים. גורמי הטיפול הם במחסור והעומס עליהם אדיר (פקידי סעד), יש מחסור במסגרות חוץ-ביתיות. לכן בוחרים לפנות לבית המשפט שיטופל. החוק נותן אלטרנטיבה לטיפול – כי יש הורים שרוצים עזרה ולא רוצים להפעיל אמצעים פליליים.

בד”כ ההורים מוצאים דרכים שלא במסגרת החוק, אלא משפחתית – קהילתית, יש מקרים מסויימים שפונים לקבלת צו הרחקה. המחוקק לא נתן דעתו להרחקת הקטין. בן אדם מבוגר יכול להתמודד ולפרנס עצמו, קטין לא יכול למצוא מסגרת לעצמו, ויש לעזור לו למצוא מסגרת – אחרת ההורים צריכים למצוא סידור. (צו ההגנה, על פי רוב, נותן מענה לנשים המוכות).

הרחקת הילד בעייתית היות ועל המדינה לדאוג למסגרת עבורו ובעייתי מזה – אלימות של ילד כלפי הוריו היא אינדיקציה לאלימות ההורים כלפי הילד או מצוקה משפחתית, שמצריך טיפול מעבר לצו הגנה שמרחיק. למדינה יש רצון לבדוק את המצב המשפחתי כולו בהרחקת קטינים. אלימות ילד כלפי ההורים היא אינדיקציה לרוב למצב משפחתי בעייתי וזו נורה אדומה למצוקה, או אלימות כלפיהם. הנערה שנופפה עם סכין מול ההורים, סיפרה שההורים משתמשים בסמים מידי יום ביומו וזה כשלעצמו מצריך טיפול של מעבר לצו חלק ומהיר של “תתרחק”. יש רצון לבדוק לעומק כשיש הרחקת קטנים.

הליך הפעלת צו הגנה

הפניה יכולה להיות לבית משפט או לבית הדין הדתי בנושא של צו הגנה. בית המשפט במעמד צד אחד, גם ללא זה שכנגדו מוגש צו ההגנה, פוסק. צו ההגנה שמוצא תקף ל-7 ימים. תוך שבוע צריך לקיים דיון במעמד 2 הצדדים ואז בית המשפט רשאי להאריך את תוקף הצו או לשנות אותו (צו ההגנה מחייב איסור נשיאת נשק, אחרת לנמק מדוע לא אסר). צו הגנה הוא על פי רוב לשלושה חודשים וניתן להארכה לשישה חודשים. יש מקרים שמאריכים לשנה במקרים חריגים.

במהלך התקופה מתבצע טיפול (בגבר בדרך כלל) שמשפיע על הארכה.

בג”צ 5498/06 – בני הזוג בהליכים, נקבעו הסדרי ראיה לילדים, אחרי הגירושין הגישה תלונה האישה שבעלה מתעלל פיזית ומינית בילדה בת ה-6. היא ניגשה לבית הדין הרבני וביקשה צו הגנה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה. במעמד צד אחד בית הדין הוציא צו הגנה שאסר על האב קשר עם הילדה. בית הדין הסתמך על חוות דעת פסיכולוגית וביקש מפקידת סעד שלקראת הדיון תביא תסקיר של התרשמותה מהמערך המשפחתי.

האב הגיע לדיון, בית הדין החליט שהפגישות עם הילדה יוכלו להיערך במרכז קשר. בית הדין לא ביטל את צו ההגנה. האב ביקש לחקור את הפסיכולוגית שהגישה חוו”ד, בית הדין סרב. הגבר פנה לבג”צ בטענה שהתלונה שיקרית, שהאישה מנסה לנתקו מהילדים.

האב ביקש מבג”ץ להורות לבית משפט לאפשר לו לחקור את הפסיכולוגית או לחילופין לבטל את צו ההגנה שניתן לדעתו בחוסר סמכות. רוב הטענות שלו היו כנגד חוו”ד ותביעה שקרית. בג”ץ החליט לא להתערב וקבע שהתערבות בג”צ בהליכים שמתנהלים בבתי הדין הרבניים תוגבל למקרים שהיו פגם ממשי בהחלטת בית הדין כמו סטיה מהחוק. במקרה זה נמצאים במהלך ההליך – יש דיון שידווח על הקורה במרכז הקשר, על החלטתו ניתן לערער לרבני הגדול. (העותר לא מיצה ההליכים שלרשותו עדיין – ערעור לרבני הגדול).

יחידות הסיוע שליד בית משפט לענייני משפחה

בכל בית משפט לענייני משפחה הוקמה יחידת סיוע שבה מכהנים עו”ס ובנוסף להם פסיכולוגים ופסיכיאטרים. תאני הקבלה לעבודה של עו”ס – תואר שני בעו”ס וחמש שנות ניסיון בתחום של טיפול משפחתי. רוב הצוות מורכב מעובדים סוציאליים. לכל שופט בבית משפט זה מוצמד עו”ס שתפקידו לייעץ לבית המשפט בנושאים הרגישים שבהם דן. היחידה היא רב מקצועית ומטרתה לאפשר לבית משפט להתייחס בהחלטתו גם להיבטים החברתיים והפסיכולוגיים שקשורים לנושא של סכסוכים במשפחה (בעיקר משמורת ילדים).

תפקידי היחידה

1. ייעוץ לבית משפט בעניינים מקצועיים שקשורים לסכסוכי משפחה.
2. תיאום בין בית המשפט למערכת הרווחה בקהילה.
3. ייעוץ והכוונה של משפחות שבית משפט הפנה ליחידת הסיוע.

הטיפול במשפחה כולל: אבחון, ייעוץ, טיפול או גישור. (כלומר – מפנה ולא מטפל. מרכזים ומנהלים את התיק מול בית המשפט, לרוב. (הטיפול יכול להיעשות מכוח הפניה של בית משפט או בהחלטת בני הזוג בהסכמה שפונים ליחידה לצורך גישור).

4. ייעוץ והמלצות לגבי הסכמי משמורת. (עובדי היחידה לא כותבים תסקירים אלא נותנים ייעוץ לגבי התסקירים שכתבו פקידי הסעד).
5. ברמה המערכתית היחידה מקיימת ימי עיון לגורמים שמעורבים בעבודת בית המשפט לענייני משפחה (ובעתיד גם לבית הדין הרבני).

מבנה היחידה

בראש כל יחידת סיוע עומד עובד סוציאלי בכיר. לצידו פסיכולוג ורופא. מס' העובדים הסוציאליים נגזר ממספר השופטים. היחידה היא אובייקטיבית במובן זה שלא תיתן ייעוץ והכוונה עפ”י פניה של צד אחד לסכסוך.

אם הפניה ליחידה היא לא של בית משפט, נדרשת פניה של שני בני הזוג.

תוכן הדברים הנאמרים ע”י הצדדים במפגשים עם עובדי יחידה הסיוע הוא חסוי, למעט ניסוח ההמלצות והמסקנות לבית המשפט. היחידה לא כותבת תזכירים, אלא מייעצת לגבי תזכיר פקידי סעד, לא באה לבקר גורמי הטיפול והרווחה שנמצאים בקהילה, אלא לעזור לבית משפט לקבל החלטה שהולמת את צרכיה של המשפחה.

בהקמת היחידה עלו שאלות לגבי היחס בין יחידות הסיוע לבין גורמי הטיפול שבקהילה. לדוגמא – תחנות לייעוץ נישואין שנמצאות ברוב הרשויות המקומיות ויכולות להעניק שירותי גישור – היכן תיכנס יחידת הסיוע מול התחנות האלו? ההחלטה שהתקבלה היתה שיהיו גורם מתווך בין המשפחות לגורמי הטיפול בקהילה, למרות שבמידה ורוצים לפנות בני הזוג למגשר באופן פרטי, יחידת הסיוע יכולות לאשר.

תרומת יחידות הסיוע לסכסוך המשפחתי מאוד גבוהה, היות והן מנווטות את התיק ומשפיעות על תוצאות התיק מתוך חשיבה שאם ניתן ליישב בדרכי שלום, לגשר על הסכסוך בעבודה טיפולית – עדיף לעשות כך.

רואים עו”ס של היחידה שנכנס עם הילד לשופט ועוזר לו לדבר עם השופט – נושאים של משמורת (הסדרי ראיה, במקום דיווחים מאנשי המקצוע, עו”ס עוזר במובן שיודע לראיין קטינים).

כל גורמי הטיפול מנווטים את עצמם ליחידת הסיוע בכך שכל מידע מועבר אליהם והיחידה מגישה החומר לבית המשפט (יקבלו חומר מבית המשפט או בהסכמה של בני הזוג).

שאלות נוספות שעלו בהקמת היחידות

• האם יחידות הסיוע יאריכו או יקצרו את ההליך. יחידות הסיוע פרוסות כך שיכולות לתת מענה גם בחירום (תוך שעות ספורות מועברת התרשמות של הדינמיקה המשפחתית).
• מירוץ סמכויות – מי שבוחר ראשון ערכאה, זוכר באינטרסים שבחר. כדי לאפשר את הפניה ליחידות הסיוע, קבע המחוקק שפניה של בני הזוג ליחידת הסיוע תהיה כמו הגשת תביעה בבית משפט לענייני משפחה – זה אמנם לא פתר את הריצה לבית הדין הרבני, אבל זה עידֵן קצת את המרוץ להגשת תביעות לבית משפט לענייני משפחה – נותנים עדיפות להליך הטיפולי. מי שבחר בהליך הטיפולי לא קונה עדיפות, אך מי שיפנה במהלך זה לרבני, בית הדין הרבני לא יקבל את הסמכות, כי נעשתה הפניה לבית משפט לענייני משפחה ביחידת הסיוע.

הפניה צריכה להיות של 2 בני הזוג כדי לשמור על האובייקטיביות של יחידת הסיוע – למעט צווי החירום – ההגנה. (כלומר, האשה שפונה ליחידת הסיוע, לא פוגעת בזכויותיה לפנות לסמכות של בית משפט לענייני משפחה).

28 מאי 2007–05–28

חוק הנוער (טיפול והשגחה) עוסק בקטינים נזקקים, כשההורים לא כשירים לטפל בהם.

חוק האימוץ, תשמ”א 1981

החוק מסדיר את הליכי האימוץ במדינת ישראל. הגוף שאחראי על הטיפול בנושא האימוץ הוא השירות למען הילד, גוף של משרד הרווחה. יושבים בו פקידי סעד לחוק אימוץ. הם למעשה מטפלים בכל המעורבים בהליך האימוץ – בילדים שזקוקים למשפחה מאמצת, בהורים הביולוגיים, בהורים שמיועדים לאמץ, בנערות לא נשואות שנכנסות להריון ובמהלך ההריון מחליטות שהן מוסרות את הילד לאימוץ.

מעבר להכנה להליך האימוץ ולסידור האימוץ, השירות למען הילד מלווה את המשפחות המאמצות במהלך השנים, ואת הילד כשהוא בוגר ואם רוצה לפתוח את תיק האימוץ ולדעת מי ההורים הביולוגים.

על פי סעיף 2 לחוק האימוץ, אין אימוץ אלא באדם שלא מלאו לו 18 שנים. ניתן למסור לאימוץ רק ילד הקטן מגיל 18.

על פי סעיף 5 לחוק האימוץ, אין מאמץ אלא בדתו של המאומץ. (יהודי יאמץ יהודי, מוסלמי יאמץ מוסלמי). תינוק מחו”ל מגוייר.

תינוק/ילד נמסר לאימוץ בשתי אופציות:

1. הורים ביולוגים חותמים על הסכמה לאימוץ.

האישה / הזוג מגיעים לשירות למען הילד ומבקשים שיקחו את הילד כי הם לא יכולים לגדלו. כשהאישה מגיעה לבד או כזוג, השאיפה היא לעבוד עם הורים שרוצים לתת את הילד לאימוץ, ולמצוא פתרון באפיק שמתאים לסיבה / בעיה (כלכלית, נפשית) על מנת שלא ימסרו את הילד לאימוץ. הרצון הוא שהילד יגדל בבית הוריו הביולוגיים.

אם לא ידוע מי האב, בית המשפט יכול לתת החלטה שהילד בר אימוץ. אם יודעים מי האב, האב צריך להסכים. דבר זה נבדק בהליך המשפטי של הילד כבר אימוץ.

2. בית המשפט מכריז על הילד כבר אימוץ.

רלוונטי אם אין הסכמה לאימוץ. יכול להיות שהעילה רלוונטית לגבי אחד או שני ההורים. באופן כללי מה שקורה הוא שהאשה פונה ללשכה, ואומרת קחו את הילד. בלשכה מתכנסת ועדה שדנה בילדים בסיכון, והיא בשלב הראשון במסלול של הליך האימוץ. אם מוצאים שהאופציה היא אימוץ, פונים ליועמ”ש של הממשלה, שולחים לו תסקיר של עו”ס והוא מגיש בקשה לבימ”ש להכריז על הילד כבר אימוץ. בית המשפט בוחן את החומר שמוצג בפניו – אם בהסכמה, אין בעיה. אם לא בהסכמה – יש בעיה, וצריך להחליט אם הוא מכריז על הילד כבר אימוץ. בית משפט יכול לומר שצריך לבדוק מסוגלות (הורית) שוב לפני התחלת ההליך. המטרה היא שיערכו כל הבדיקות לקראת הדיון בבית משפט.

סעיף 13 לחוק האימוץ מונה את הסיבות שבגללן ביהמ”ש יכריז על הילד כבר אימוץ בניגוד להסכמת הוריו:

1. לא יודעים מי ההורה - אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצוא אותו או לשאול את דעתו.
2. ההורה הוא אבי הילד - האב לא היה נשוי לאם הילד, ולא הכיר את הילד כילדו.
3. ההורה מת או שהוכרז פסול דין (אדם שבימ”ש קבע שהוא לא כשיר לנהל את ענייניו שלו – ממנים לו אפוטרופוס בגלל מחלה או בעיה נפשית).
4. ההורה הפקיר את הילד או נמנע מלקיים איתו קשר במשך חצי שנה.
5. ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך חצי שנה את חובותיו כלפי הילד - חובה לזון, מגורים וכו'.
6. הילד היה מוחזק מחוץ לביתו במשך חצי שנה, מעל גיל 6, וההורים לא מוכנים לקבל אותו אליהם (ילד מעל גיל 6 שאינו בבית ההורים ולא מוכנים לקבלו – יש לו סידור זמני של השמה חוץ ביתית).
7. ההורה לא מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין, גם אם יציעו לו עזרה כלכלית או טיפולית סבירה.
8. הסירוב לתת את ההסכמה בא ממניע בלתי מוסרי או ממניע לא חוקי. לדוגמא ילדים שגדלים במקומות שמשמשים לעבודה – בתי זונות וכו'.

בית המשפט יכול להחליט בניגוד לדעת ההורים.

אימוץ מנתק את הקשר בין הילד להוריו הביולוגיים. ההורים המאמצים הופכים להוריו לכל דבר. זאת לעומת אומנה או אימוץ פתוח.

סעיף 6 לחוק אימוץ – תקופת מבחן – הקשר בין הילד המועמד לאימוץ להורים המיועדים לאימוץ.

צו אימוץ לא יינתן אלא אם הילד המיועד לאימוץ היה בבית ההורים המיועדים לאמץ חצי שנה לפני מתן הצו. זו תקופת נסיון לפני צו אימוץ. לא ניקח ילד מהוריו / מקלט / פנימיה. ניתן צו אימוץ ונשלח אותו לאימוץ.

סעיף 10 – חזרה מאימוץ - מותר להורה הביולוגי להתחרט, אבל הזכות הזו קיימת רק כל עוד לא הושלם תהליך האימוץ. בחצי שנת הנסיון/תקופת המבחן יש להורה הביולוגי זכות לפנות לבית משפט שיתיר לו לחזור מההסכמה, אבל הוא צריך סיבה לפניה – או בגלל שהחתימה הושגה ממנו בדרך פסולה, או שהשתנו נסיבות – למשל במקום לגדלו לבד, האם הביולוגית הכירה בן זוג וחושבת שתוכל לגדלו.

המשפחה המאמצת לא יכולה להתחרט לאחר מתן הצו.

סעיף 16 לחוק האימוץ קובע שהאימוץ יוצר בין המאמץ למאומץ את אותם חובות וזכויות שקיימות בין הורה לבין ילד, ומקנה למאמץ את אותן סמכויות שנתונות להורים. האימוץ מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין ההורים הביולוגים, אלא אם כן בית המשפט קבע אחרת.הורים מאמצים לא יכולים להתנער מחובותיהם כלפי הילד המאומץ לאחר מתן צו האימוץ.

ההורים הביולוגיים – אסור להם להיות בקשר עם הילד המאומץ. הם יכולים להכניס דברים כגון מכתבים, תמונות, לתיק האימוץ. אם הילד רוצה, הוא יכול בגיל 18 או אח”כ לפתוח את תיק האימוץ כדי לדעת למה מסרו אותו לאימוץ, ואולי להיפגש עם ההורים הביולוגיים. הרבה מהילדים המאומצים לא עושים זאת מיד בגיל 18. ההורים המאמצים יקבלו מידע שנוגע לגידול הילד ולא מעבר לכך.

ההליך בבית המשפט צריך להסתיים תוך שנה.

פרשת תינוק המריבה בע”מ 377/05 (בע”מ = בקשות ערעורי משפחה – בקשה לערעור ברשות לעליון) ההורים המיועדים לאימוץ נגד ההורים הביולוגיים

האם היתה בהריון, היא פנתה חודש לפני הלידה לשירות למען הילד, סיפרה שהיא רק בזמן האחרון גילתה שהיא בהריון ורוצה למסור את הילד לאימוץ. לא רצתה למסור פרטים על האב, מלבד העובדה שיהודי, לא בן משפחה, ולא נמצאת בקשר איתו מעל חצי שנה. היא עצמה לא היתה יהודיה. עו”סיות ניסו לשכנע אותה שתגדל הילד בעצמה, אך היא היתה נחושה בדעתה. 8 ימים לאחר הלידה חתמה על אימוץ. בגיל 10 ימים הוא עבר למשפחה מאמצת (הוחל בהליך גיור של הילד, כי האם ביקשה שיאומץ על ידי משפחה יהודית). מוגשת בקשה לבית משפט על מנת לקבוע שהאב לא בקשר (לפי סעיף 13 (1) ), ולכן להכריז על הילד כבר אימוץ ולהעביר אותו להורים המאמצים. בימ”ש לענייני משפחה מאשר את הבקשה שבשלב ראשון עובר התינוק למשפחה המאמצת כאומנה לתקופה של חצי שנה, לפני האימוץ הרשמי. תוך זמן קצר (3-4 חודשים) האם הביולוגית מתחרטת ומגישה בקשה לחזור מההסכמה. היא אמרה שהיתה במצוקה לפני הלידה וההסכמה ניטלה ממנה תחת לחץ כשהיא תחת ההלם של גילוי הריון והלידה. היא אמרה שהיא חזרה להיות בקשר עם האב הביולוגי והם חושבים שיוכלו לגדל אותו. האב עצמו פתח בהליכים, אמר שלא היה מקום להכריז על הילד כבר אימוץ, כי בכלל לא ידע על ההריון, ואין לו ספק שיוכל לגדל את הילד. בית משפט לענייני משפחה מתחיל בהליכי אבחון להורים הביולוגיים, בעיקר לאב, כדי לבדוק את המסוגלות ההורית וחוות הדעת מהמומחים לא לגמרי ברורות. חוות הדעת מראות על נזק שיגרם לילד. בשלב מסויים משלבים את ההורים המיועדים לאימוץ ואומרים שיש מצב שההליך ייקטע, מתחילה בדיקה היכן הילד נשאר בזמן ההליך המשפטי. בסופו של דבר הוא נשאר במהלך השנתיים של ההליך המשפטי אצל ההורים המאמצים. בית המשפט המחוזי מחליט להחזיר את הילד להורים הביולוגיים. במסגרת ההליכים הסתבר שהאב המאמץ חולה במחלת כבד והפרט הזה האיר באור לא כל כך חיובי את השירות למען הילד ואת התהליכים שנעשו. בכל אופן הדבר המרכזי היה מה טובת הילד ולא פרט זה.

ההורים המיועדים לאימוץ מגישים בקשת ערעור ברשות לעליון לקבלת הילד. העליון הופך את החלטת המחוזי, ומחליט שיישאר אצל ההורים המיועדים לאמץ.

ההלכות המשפטיות הנובעות מפסק הדין

בית משפט עליון, קובע כשהוא דן בהחלטה לבטל הסכמה לאימוץ, שהוא צריך להביא בחשבון שלושה שיקולים:

1. טובת המאומץ: מכלול האינטרסים, הזכויות, והצרכים של הקטין. כאשר קטין נמסר להורים שמיועדים לאמצו, צריך להתחשב גם בקשר שנוצר בינו לבין ההורים המאמצים ובנזק שיגרם לו אם הקשר הזה ינותק. בית המשפט אומר שהקטין הוא לא אובייקט ששיך להורים הביולוגיים. הוא אדם בעל זכויות משל עצמו.
2. טובת ההורים הביולוגיים: זכות ההורים הביולוגיים לגדל את ילדם היא זכות טבעית שלא קשורה דווקא לעקרון של טובת הקטין. המדינה לא זכאית להוציא ילד מההורים הביולוגיים רק בגלל שטובתו דורשת זאת. להורים יש זכות לגדל את הילד שלהם.
3. האינטרסים של ההורים המיועדים לאמץ: גם אם עוד לא ניתן צו אימוץ, ברור שאי אפשר להתעלם מהקשר שנוצר בינם לבין הילד. הם משמשים לו כהורים לכל דבר ויש להם ציפיה להמשיך ולגדל את הילד.

האיזון שבית המשפט עושה בין השיקולים:

בית משפט קובע בדיון בבקשה לבטל הכרזה של קטין כבר אימוץ שטובת הקטין עולה למעמד בכורה, ואנחנו בוחנים את טובת הקטין הספציפי שעניינו מתברר בבית משפט.

בית משפט אינו מדרג את החשיבות של הזכות הביולוגית של ההורים המאמצים. בית משפט אומר שבכל מקרה לגופו נבדוק על פי שיקולים מקצועיים, האם ייגרם לקטין נזק כתוצאה מכך שלא יגדל אצל הוריו הביולוגיים, מה יהיה הנזק שייגרם מניתוק מההורים המאמצים (ההורים הפסיכולוגיים עפ”י ביהמ”ש).

הכרעותיו של בית המשפט יינתנו על פי תשתית מקצועית של מומחים, לכל מקרה ספציפי ולא על פי עקרונות כלליים. בית משפט קובע שעקרון טובת הילד המאומץ מחייב התחשבות במימד הזמן מבחינתו של הקטין. בית המשפט מתייחס לתיאוריית ההתקשרות ואומר שתקופת הזמן הראשונית אצל הקטין היא המשמעותית ביותר ליצירת קשר עם דמות מטפלת ראשונית משמעותית. לכן, במובן מסוים, כשההורים הביולוגיים הפסידו את תקופת הביניים אז במובן מסויים הם הפסידו במשפט כולו. בית משפט קובע שניתוק הקשר עם ההורים המאמצים עלול להסב נזק נפשי להתפתחות התקינה של הקטין, ככל שהתקופה אצל ההורים המיועדים לאימוץ מתארכת, הנזק לקטין ילך ויגדל.

יש דעת מיעוט בפסק הדין שמדבר בזכות קשר הדם (של ההורים הביולוגיים).

ביהמ”ש מתייחס גם לנסיבות הספציפיות בתיק הזה – האב הביולוגי כשגילה שיש לו ילד לא מיהר לבית המשפט להכריז על ביטול צו האימוץ. בימה”ש אומר שזה משמעותי שהוא פנה רק לאחר מספר חודשים.

ביחס להורים המאמצים – ביהמ”ש לא אומר שזכותם עדיפה (על פני זו של ההורים הביולוגיים), אלא שככל שתקופת הזמן שהקטין היה אצלם מתארכת - יגבר המשקל של אינטרס ההורים המאמצים.

לבית המשפט הוגשו המון חוות דעת, והוא קובע שלא ברורה יכולתם של ההורים הביולוגיים לגדל את הילד. יש קושי להעריך את המסוגלות שלהם גם בהווה, אין ערובה ליציבות הקשר הזוגי ביניהם – זהו קשר שעבר טלטלות ואין ערובה להישארות של בני הזוג ביחד.

כשמתחשבים בשני היבטים ברורים – א' - הנזק שייגרם לילד, אם יועבר אליהם, ו-ב' – חוסר היכולת שלהם לטפל בו, מגיעים למסקנה שיש להשאיר את הילד במקום בו נמצא, שם תהיה המשכיות בחייו, ו”לא ראוי לתבוע ממנו לשלם מחיר יקר בשביל לרפא את כאב הוריו הביולוגיים”. עצם ההחלטה להשאירו בבית ההורים המאמצים הכשירה את הקרקע להחלטה של העליון לבסוף למעשה.

אחרי מתן גזר הדין בעליון, נולדה להורים הביולוגיים בת. התחיל דיון תקשורתי – יש לו אחות, צריך לגדול עם אחותו. כעבור תקופה מסויימת נולד להורים המאמצים ילד נוסף ושוב נפתח דיון תקשורתי – יש לכם ילד נוסף, תחזירו את שלנו.

הפרשה סוקרה בהרחבה בתקשורת כי הוא מגלם בתוכו את המורכבות האנושית הקשה שבתיקי אימוץ. ההחלטות הן החלטות אנושיות לא פשוטות, שאף פעם לא יכול לדעת מה היה קורה אם היית מחליט אחרת. קשה להעריך את הנזק שנגרם לילד מכך שנשלל ממנו הקשר עם ההורים הביולוגים, לעומת התועלת שהוא עשוי להפיק מלגדול אצל משפחה מאמצת.

בפסיקה יש מסקנות שונות. רואים לעיתים ילדים שהועברו לאימוץ ומידרדרים. הילדים המאומצים חיים עם וואקום מהמשפחה הביולוגית – האחרים, המשפחה המורחבת.

קשה להשתחרר מהתחושה שבית המשפט ירה את החץ וסיים את הפרשה בכך שהוחלט שיישאר בתקופת הביניים אצל ההורים המאמצים.

בגלל הקושי של הניתוק המוחלט בין ההורים הביולוגים לילד, התפתחה בעולם אופציה של אימוץ פתוח. בישראל האימוץ בד”כ סגור. החוק מאפשר במקרים מסויימים ליצור אימוץ פתוח – באמצעות מפגשים בפועל, באמצעות הסדרי ראיה, באמצעות מכתבים ותמונות. השיקול המנחה הוא טובת הילד והוא יכול להעשות רק בהסכמת כל המעורבים – הילד, המשפחה הביולוגית והמשפחה המאמצת.

מספר המעונינים לאמץ גדול ממספר הילדים המיועדים לאימוץ. קל יותר לקבל ילד לאימוץ כשהוא גדול יותר, או שמדובר בילד עם מחלה כלשהי.

סעיף 7 לחוק- הסכמת המאומץ - מגיל 9 לא יתן ביהמ”ש צו אימוץ, אלא אם המאומץ הסכים ורוצה שהמאמץ יאמץ אותו.

גם לכלל הזה יש חריג, אם המאומץ לא יודע שההורה המאמץ הוא לא ההורה הביולוגי שלו וטובת הילד דורשת לא לגלות לו זאת, והסימנים מעידים שטובת הילד היא לא לגלות לו. למשל יכול להיות שהילד היה באומנה תקופה ארוכה.

4 יוני 2007

בית משפט לנוער

בית משפט לנוער הוא בית משפט ברמה של בימ”ש שלום. יש לו שני כובעים:

1. פועל בטיפול בעניינים של קטינים נזקקים, עפ”י חוק הנוער (טיפול והשגחה) שנחקק ב- 1960, תש”כ.
2. שיפוט של נוער עובר חוק, מכוח חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול). קטין הוא עד גיל 18.

חוק הנוער טיפול והשגחה

קטין נזקק – סעיף 2 מגדיר מתי קטין נזקק.

קטין נזקק:

1. לא נמצא אחראי עליו – מדובר בקטינים שננטשים בבי”ח. יש להגדירו כקטין נזקק כדי למצוא פתרון.
2. האחראי על הקטין לא מסוגל לטפל בו או מזניח את הטיפול והשגחה.
3. הקטין עשה מעשה שהוא עברה פלילית ולא עברה בפלילים – מדובר בקטינים עד גיל 12, כי מגיל זה מתחילה האחריות הפלילית. בית המשפט לנוער שופט בגילאי 12-18. מתחת לגיל זה פקיד סעד פונה להגדרת קטין נזקק ומתוקף זה עושה את כל טיפול מתאים.
4. ילדים קטנים עובדים, מקבצי נדבות - אם הוא משוטט, פושט יד או עובד בניגוד לחוק נוער, ניתן להגדירו כקטין נזקק. הכל נבחן בהתאם לכלל הנסיבות ובהתאם לרושם הכללי של העובדים הסוציאליים, בגבולות החוק.
5. נתון להשפעה רעה או חי במקום שמשמש בדרך קבע לדבר עבירה (למשל בית ההורה משמש כבית בושת). במקרה הטוב רק עדים לעבירה, ובמקרה הרע מבצעים בהם עבירות.
6. אלימות פיזית או נפשית מצד ההורים - שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת.
7. התינוק נולד עם סינדרום גמילה [תינוקות שנולדו עם התמכרות בעקבות שימוש בסמים של האימא].

חוק הנוער אומר שאם יש לפקיד סעד איזו שהיא מחשבה שהקטין הוא נזקק, ושהוא צריך שהטיפול בו יהיה בחסות בית משפט, הוא יכול לפנות לבית משפט ולבקש ממנו לנקוט בדרכי טיפול. לפעמים פקיד סעד חושב שהקטין צריך טיפול וההורה מסכים לטיפול – חונך, פנימיה - אם הדברים נעשים בהסכמה אין צורך בבית משפט.

בית משפט, על פי רוב, נכנס לתמונה כשאין הסכמה של ההורה. יש מקרים שבהם ההורה יסכים והילד לא, ואז גם בית המשפט ייכנס לתמונה.

בית משפט – פונה פקיד הסעד לבית המשפט (הוא זה שיוזם את תהליך הנזקקות ולו הסמכות הבלעדית לכך) ומבקש להתחיל הליך של הכרזה על הילד כקטין נזקק.

הסמכות של בית המשפט היא מאוד רחבה. בית המשפט יכול לתת לקטין או להורה כל הוראה שנראית לו נצרכת לצורך הטיפול בקטין, לצורך התפקוד היומיומי של הקטין.

למשל, הוא יכול להעמיד לקטין חונך. הוא יכול להורות שהקטין יהיה בהשגחה של פקיד סעד – משמעות הדבר שפקיד הסעד ירכז את הטיפול בקטין ובמשפחה, יכול לבוא לביקורי בית - זה בעצם טיפול כפוי, והקטין חייב להגיע לפגישות. אם הוא לא מגיע פונים שוב לבית המשפט. (זהו הליך אזרחי של נזקקות ולא פלילי- שם זה קצין מבחן).

בית משפט יכול להורות על השמה חוץ ביתית.

באופן כללי משתדלים למצות את ההליכים בקהילה, ולא ממהרים להוציא למסגרות חוץ ביתיות.

(צופיה- מוסד אבחוני, מיועד לתקופה קצרה יחסית. ואז עוברות למסילה)

אפשר להוציא לפנימיה, אפשר להורות על בדיקה פסיכיאטרית אם יש צורך בזה. אפשר, אם גילו שהקטין נשא איידס, להורות שיודיעו להורים על התוצאות.

לפעמים פקיד סעד צריך לנקוט בצעד מיידי על מנת להגן על שלומו של הקטין. יש לו סמכות לנקוט בצעדי חירום (חוק הנוער – טיפול והשגחה - סעיף 11).

סעיף 11 לחוק הנוער מעגן את הסמכות של פקיד הסעד לנקוט בצעד מיידי ובכל האמצעים הנדרשים לצורך מניעת סכנה לשלומו של הקטין. כל זה במקרה שפקיד הסעד חושב שמדובר בקטין נזקק והוא צריך טיפול רפואי דחוף, או שנשקפת לו סכנה מיידית. פקיד הסעד יכול לנקוט בהליך של חירום גם בלי הסכמת ההורה וגם בלי בית המשפט.

הסייג לסמכות הזו היא שאי אפשר להוציא את הקטין מרשות הוריו ליותר משבוע. זאת אומרת, אם הוציאו את הילד למקלט, אז לכל היותר תוך שבוע צריך לפנות לבימ”ש ולקבל אישור שלו לצעד שעשה פקיד הסעד. בית משפט רשאי להאריך את הצו, או לשנות את דרך הטיפול.

הוראת החוק הזו מעוררת זעם רב בציבור, בעיקר בגלל ביקורת רצינית על היד הקלה על ההדק של פקידי הסעד. לטענת משפחות רבות, החליטו מהר מדי לנקוט באמצעי חירום, ויש מספר הצעות חוק שמטרתן לצמצם את סעיף 11 – או שיצטרכו להגיע לבית משפט מהר יותר, או שהחלטות כאלה יהיו בדרגים גבוהים יותר מפקיד סעד, למרות שגם היום ההחלטות מגובות ע”י פקידי הסעד המחוזיים.

יש מקרים שבתום השבוע השופט לא אישר את מה שעשה פקיד הסעד.

בהוצאת ילד, פקיד הסעד יכול להיעזר במשטרה.

ההורים יכולים לפנות לבית משפט במהלך השבוע ולקבל החלטה מהירה גם ללא שהשמיעו דבריהם בשלב הביניים הראשוני (לפני תום השבוע), היות וניתן לערער לבג”צ על החלטת פקיד הסעד כגוף ממשלתי עוד לפני התחלת תהליך הנזקקות מול בית המשפט לנוער בצו מניעה.

החלטה חשובה מאוד, תקדימית, היא מקרה של ילד שהוצא מביתו למסגרות פנימיתיות, ואח”כ לבי”ח פסיכיאטרי, ומשם שוב לפנימיה. כשהתבגר הוא הגיש תביעה אזרחית נגד מדינת ישראל ועיריית תל אביב על כך שפקיד הסעד לא הפעיל את הסמכויות שלו, ולא טיפל בו בשלב מוקדם. הוא האשים את ההידרדרות במצבו הנפשי וחייו בכך. בית המשפט קיבל את הטענה וחייב את עיריית תל אביב לשלם לו 200 אלף ש”ח.

תיק אזרחי של בית משפט שלום בירושלים 3970/98 פס”ד תקדימי ראשון מסוגו בישראל – מרחיב תחומי פקיד הסעד לתחומים לא מוכרים. הוא מטיל עליהם אחריות על שהפרו החובה לדאוג לקטין לפי חוק הנוער טיפול והשגחה. פסק הדין מפרט את החובה כלפי הקטינים ולא רק את הסמכות לטפל בהם.

ההכרזה קטין נזקק תקפה לשלוש שנים – סעיף 13. ילדים רבים בפנימיות, בתי ילדים, אומנה, נמצאים במסגרות האלה מתוקף חוק הנוער טיפול והזנחה.

חוק הנוער – שפיטה, ענישה ודרכי טיפול

כשמדברים על נוער עבריין, מדברים על בני נוער בגילאי 12-18 שעברו עבירה פלילית וגם נתפסו. כל הטיפול בהליך הפלילי שלהם מתבצע בבית משפט לנוער.

עבריינות נוער מאוד מטרידה את הציבוריות, יש תחושה שהעבריינות הסלימה.

התגובה לעבריינות של בני נוער שונה מהתגובה לעבריינות רגילה. הגישה היא גישה שיקומית שמתאימה את עצמה לקטין באופן אינדיבידואלי ולנסיבות האישיות שלו.

המודל השיקומי ששם דגש על שיקום וטיפול, אומץ על ידי רוב מדינות המערב. בארה”ב היתה בשלב מסויים ביקורת על הפטרנליסטיות שבטיפול ומצד שני על היד הרכה שבית משפט נוקט, ועברו לענישה – מדיניות היד החזקה – מדיניות שנכשלה – גרמה לבתי כלא מלאים יותר בעבריינים ויציאה של נוער 'מנוסה' בעולם הפשע מתוכם.

יש מודל שהוא שיקומי שבנוי בצורה קצת שונה, למשל בסקוטלנד – ההחלטה אם אשם או לא ניתנת בבית משפט. אם קובעים שהוא ביצע עבירה, מעבירים אותו לפורום קהילתי שמורכב מאנשי חינוך וטיפול, ומחליטים שם על התגובה לעבירה, מחוץ לבית המשפט.

אצל בני נוער העבירה היא בד”כ סימפטום למצוקה מסויימת. תקופת גיל ההתבגרות היא תקופה שמאופיינת בחוסר בשלות, חוסר יציבות, והרבה פעמים מעשה העבירה מבוצע על רקע משברי גיל ההתבגרות. חוסר שיקול הדעת שלהם מחייב תגובה, אבל בהתאמה לגיל ההתבגרות. ע”י גישה טיפולית, לעומת הגישה הענישתית, אתה תמנע מעשי עבירה נוספים, במקום להתמודד עם תוצאות עברייניות בהמשך.

הטיפול לא חייב להיות רק בילד, הוא יכול להתפתח ולטפל גם במשפחתו. אצל קצין מבחן שמאפשר לטפל בכל הדינמיקה המשפחתית (קבוצה) או לחייב את הילד בטיפול ממושך.

היתרון בגישה הטיפולית הוא שמתאפשרת הבחנה בין כל קטין וקטין מבחינת פוטנציאל הטיפול בו. כך מתאפשרת מניעת אלימות חוזרת.

הטיפול בנוער עובר חוק מבוצע על ידי שירות מבחן לנוער. יש גם גוף מקביל שמטפל במבוגרים.

שירות מבחן לנוער הוא גוף של משרד הרווחה שמטפל בנוער עובר חוק. קציני המבחן לנוער הם עובדים סוציאליים בהכשרתם והם מרכזים את הטיפול בילד מתחילת ההליך ועד סופו. כלומר, כל ילד שנפתח נגדו תיק פלילי, מופנה אחרי החקירה במשטרה לשירות מבחן לנוער. שירות מבחן לנוער נפגש עם הילד ועם המשפחה, אוסף מידע מגורמי החינוך או ממסגרת תעסוקתיות, וממליץ למשטרה האם להגיש כתב אישום נגד הקטין או לא. על פי החוק ילד בגילאי 12-13 אי אפשר להגיש נגדו כתב אישום אלא לאחר התייעצות עם קצין מבחן. גם מעל גיל 13 יש נוהל משטרתי שקובע שהקצין החוקר ימתין 8 שבועות לקבלת חוות דעת של שירות מבחן. יכול להגיש כתב אישום אם לא מוגשת חוו”ד לאחר אותם 8 שבועות. מעל גילאי 13 יכול להגיש את כתב האישור גם בלי חוו”ד.

בשנת 2005 נפתחו 38,000 תיקים לקטינים, הוגשו כתבי אישום ב-20000 תיקים, כאשר התיקים הנותרים או שנסגרו מחוסר ראיות או חוסר עניין לציבור, או בגלל המלצה של שירות המבחן.

הסנגוריה הציבורית ייצגה כ- 13,000 תיקים. הידע והמיומנות נמצאים כיום בסנגוריה הציבורית.

כל נער זכאי לעורך דין מהסנגוריה, כדי לא להשאיר את שיקול הדעת בהאם לקחת סנגור אצל ההורה.

קצין מבחן מגיש חוו”ד ראשונית למשטרה, האם להגיש כתב אישום או לא. אם הוגש כתב אישום, הילד ממשיך להיפגש עם קצין המבחן ומתחיל ההליך הפלילי. לאורך ההליך הפלילי לקצין המבחן יש תפקידים שונים, באופן כללי, הוא מטפל בילד או מרכז את הטיפול בו ומביא בפני בית המשפט את תמונת המצב.

שלבי ההליך הפלילי

השלב הראשון בהליך הפלילי הוא הקראה - הקראת כתב האישום. בית המשפט שואל את הילד אם הוא מודה או לא מודה. אם הילד לא מודה, מתנהל הליך של הוכחות. ההוכחות נמשכות בדרך כלל מס' דיונים. התביעה צריכה להביא את העדים שלה ולהוכיח את אשמתו מעבר לכל ספק סביר. הנאשם יכול להביא עדים להגנתו, יכול להביא טענת אליבי, ובית משפט צריך להכריע אם ביצע את העבירה או לא. זה הליך שנעשה גם בבגירים.

(בארץ אחוז ההרשעות הוא 98 אחוז – המציאות החריגה הזו מביאה למציאות עגומה של אנשים שמודים בעבירות שלא ביצעו על מנת לזכות בעונש קל, לזכות בעסקת טיעון וכדומה, כמעט ואין משפטי הוכחות במדינת ישראל. זה מציב נאשמים וסנגורים בעמדה לא נוחה של האם הם מודים או לא מודים). על פי רוב, הסכמה לעסקת טיעון לא ניתנת לשינוי.

אם הקטין מודה, ובהרבה מקרים הוא מודה באופן חלקי בדברים שעשה ואז לא צריך לעבור הליך הוכחות – מתנהל מו”מ ומוחקים מה שאפשר.

בבית משפט למבוגרים – אם אדם מודה או נקבע שביצע העבירה – הוא מורשע. בבית משפט לנוער, הוא עדיין לא מורשע. בית משפט נותן הכרעת דין שבה הוא קובע שהקטין ביצע את העבירה, והוא שולח אותו לקצין מבחן כדי שקצין מבחן יגיש לבית משפט תסקיר. בתסקיר יהיו שתי המלצות – 1 -אם להרשיע או לא להרשיע, ו2- איזה עונש לתת.

מרגע שהקטין הודה, הקטין נתון להשגחה זמנית של קצין המבחן, והוא מגיע לשיחות טיפוליות איתו. במקרה הצורך, שולחים אותו למוסד אבחוני, במקרים אחרים יש טיפול בקהילה, הקטין משתתף בקבוצות הטיפוליות בשירות מבחן, קצין המבחן בוחן את המוכנות שלו לטיפול.

כל זה נמשך כחודשיים – שלושה עד הגשת התסקיר. יתכן שלאחר תקופה זו יבקש קצין מבחן הארכת זמן. ההליכים בנוער נמשכים מעל שנה כדי למצות ההליך הטיפולי, לאבחן, לטפל, כדי להגיע להמלצה סופית.

בתום התקופה קצין המבחן מגיש תסקיר לבית משפט לנוער. בתסקיר יש 3 חלקים:

1. נסיבות אישיות.
2. התייחסות לעבירה.
3. המלצות. חלק ההמלצות מתחלק לשניים:

1. הרשעה/אי הרשעה ו-

2. העונש עצמו.

בבגירים, בית משפט שלום דן בעבירה עד 7 שנים, בית משפט מחוזי דן בעבירות חמורות יותר.

בנוער, הסמכות של בית משפט לנוער, חולשת כמעט על כל סוגי העבירות, זאת בניגוד לחלוקה שבין סמכות השלום וסמכות המחוזי לפי חומרת העבירה. לעניין קטינים יש לפרקליט המחוז סמכות להורות שכתב האישום גם בעבירה חמורה יהיה בבית משפט שלום לנוער. (נדרשת החלטתו, לא באופן אוטומטי יועבר למחוזי אלא כאשר מאוד חמור ואז ניתן להעביר למחוזי).

רואים שבית משפט נוער דן בתיקים חמורים וכל זה נובע מראיה ששמה את הקטין במרכז ולא את העבירה (רצח יידון במחוזי בשבתו כבית משפט לנוער, על פי החוקים של בית משפט לנוער. המשמעות היא שחייבים תסקיר ולא ניתן לגזור הדין בלעדיו, אבל העונש יהיה חמור יותר – דבר שרלוונטי לגבי רצח, עבירות מין וכו'.

לא בכל מקרה יאמץ בית המשפט את המלצות התסקיר, אך זה מה שבד”כ קורה.

בית כלא אופק באיזור השרון משמש כבית כלא לנוער. יש בו 220 מקומות והוא מאוכלס עד אפס מקום. עד גיל 14 אי אפשר לגזור מאסר אלא מעון נעול, אם צריך.

גם אחרי שניתן גזר הדין, אם גזר הדין כולל חלק טיפולי, שירות מבחן הוא זה שאחראי על הטיפול בילד ועל יישום דרכי הטיפול שקבע בית משפט.

11 יוני 2007

עבריינות נוער

כעת נפרט את התפקיד של שירות מבחן לאורך ההליך המשפטי.

לפני ההליך יש את השלבים של חקירה במשטרה, הפניה לשירות מבחן. שירות מבחן מבקש להגיש לגביו המלצה האם להגיש כתב אישום או לא. לצורך גיבוש ההחלטה שירות מבחן נפגש עם הקטין, עם משפחתו, עומד בקשר עם גורמים חינוכיים ותעסוקתיים וגורמי טיפול בקהילה (אם קיימים). בהסתמך על כל המידע שנאסף שירות מבחן מגיש למשטרה המלצה אם להגיש כתב אישום או לא. לגבי קטין בגילאי 12-13 החוק קובע חובת היוועצות בשירות מבחן. כלומר, אם כתב האישום הוגש בלי שהתקבלה חוו”ד משירות מבחן, אז כתב האישום יכול להתבטל בבית המשפט. לאחר מכן מגילאי 13-18 זה הנחיות משטרה בלבד, ולפיכך פנימיות ולא חייב חוו”ד שירות מבחן (קיימת זכות לשימוע לכל אזרח שעומדים להגיש נגדו כתב אישום בפשע).

למשטרה יש אופציה להגיש כתב אישום או לסגור את התיק.

יש כמה עילות לסגירת תיק:

1. חוסר ראיות – אם לא נאספו מספיק ראיות או שאין ראיות שמוכיחות את אשמת החשוד.
2. חוסר אשמה – ביצע את המעשה אבל זה לא מהווה עבירה. מעט מאוד תיקים נסגרים מהעילה הזו. למשל אדם שפנה בבקשה מאדם אחר שהתפרשה כאיומים, אבל התברר שלא כך היה.
3. חוסר עניין לציבור - מדובר בעבירות קלות שהאינטרס הציבורי בהעמדת החשוד לדין הוא נמוך והמשטרה סבורה שאין עניין להעמיד אותו לדין. למשל מריבות בין שכנים שקטות יחסית – ויכוחים, שניתן לפתור על ידי המשטרה. הרבה תיקים נסגרים מהעילה הזו.

בענייני נוער יש עילה מיוחדת לסגירת תיק שנקראת 'אי תביעה'.

אי תביעה - טופס שעליו מוחתם הקטין על כך שמודה בביצוע העבירה, מודע לכך שעבר על החוק, מתחייב לשתף פעולה עם שירות מבחן ובמקרה כזה, אם לא יפתח לו תיק בחצי שנה הקרובה, לא יגישו כתב אישום בתיק הזה. זו הזדמנות שהמשטרה נותנת לקטין כדי לצמצם את הגשת כתבי האישום נגד קטינים ואת ההליכים המשפטיים בעניינם. הרציונל מאחורי ההליך הוא ההכרה בכך שעצם המפגש עם המשטרה מהווה הרתעה, מזעזע את הקטין ועל ידי כך מונע הישנות של העבירה. אי תביעה נועד למקרים הקלים, לקטנים שהם ברי שיקום. זהו הליך שיוזם אותו הקצין שחוקר. בד”כ זה לא נעשה ללא התייעצות עם שירות מבחן.

העבודה הטיפולית שנעשית עם שירות מבחן מלווה את כל הטיפול בקטין בבית המשפט.

היתה ביקורת של מבקר המדינה שההליך לא מיושם בצורה שיוויונית. בעקבות הביקורת רועננו הקריטריונים, חודשו ההנחיות, השם שונה ל-”טיפול מותנה“, אבל המהות לא השתנתה – לתת לנער הזדמנות נוספת לפני שמכניסים אותו להליך המשפטי. כל ההליך של אי תביעה נעשה במקביל לטיפול בשירות מבחן.

אם הוגש כתב אישום:

בתחילה יש את שלב ההקראה – הקטין מודה או כופר. אם הוא כופר מתנהל הליך הוכחות שבו התביעה צריכה להביא עדים, להוכיח את אשמתו מעבר לכל ספק סביר. הקטין יכול לטעון טענות הגנה שונות, ובית משפט מחליט אם ביצע או לא ביצע את העבירה. בבגירים, אדם שנקבע שביצע את העבירה מורשע בפלילים. אצל קטינים, בית המשפט, גם אם קובע שהקטין ביצע את העבירה, עדיין לא מרשיע אותו. בשלב הזה בית המשפט נותן הכרעת דין שהקטין ביצע את העבירה.

אם הקטין מודה בביצוע העבירה או כפר ובית המשפט קבע שאשם הקטין מופנה לשירות מבחן – לא גוזרים את דינו של הקטין בלי שהתקבל תסקיר של שירות מבחן.

בשלב הזה, שירות מבחן מטפל בקטין, פה עיקר העבודה הטיפולית של קצין המבחן. במקרים הפשוטים יותר הטיפול נעשה בקהילה, באמצעות שיחות עם קצין המבחן או לדוגמא עם עובד קידום נוער. במקרים בעייתיים יותר, שירות מבחן יכול לנקוט באמצעי ביניים (סעיף 20 לחוק הנוער – שפיטה ענישה ודרכי טיפול). במקרה הצורך הקטין יכול להיות מוצא למסגרת חוץ ביתית לצורכי הסתכלות ואבחון. זה יכול להיות לתקופה של 3 חודשים ואפשר להאריך לחודש נוסף. יכולים לשלוח אותו למוסדות אבחונים, או להוסטלים, לפנימיות – מסגרות בהן הקטין יכול להשתלב.

שירות מבחן

כל השיטה של שירות מבחן היא שיטה של טיפול כפוי. הקטין יודע שהוא נתון תחת אימת הדין. הקטין נמצא תחת פיקוח לפני הרשעה ובית משפט מחכה לראות שיתוף פעולה מצידו בטיפול ובהתאם לכך – תהיה התוצאה המשפטית.

לדוגמא – בהסעה, במשך מס' חודשים, ביצעו קטינים עבירות מין חמורות (בגילאי 12-13) בקטין אחר. הם נשפטו במחוזי ל-30 חודשי מאסר. המשפט היה במחוזי בגלל חומרת העבירה. הם ערערו לעליון – העליון ביטל את עונש המאסר של אחד מהם כי הוא שיתף פעולה עם שרות מבחן ונשאר במעון עד תום התקופה. אחר לא שיתף פעולה, וסביר להניח שיוחלט שלא לאפשר לו להמיר המאסר במעון.

הכל תלוי בשיתוף הפעולה של הקטין והסיכוי לשיקום.

שירות מבחן נפגש במשך תקופה של מס' חודשים עם הקטין, נוקט באמצעי ביניים במידה ויש צורך בכך. ומגיש לבית משפט תסקיר שמסכם את ההתרשמות שלו (סעיף 20 – אמצעי ביניים).

לתסקיר יש 3 חלקים:

1. נסיבות אישיות: כולל נסיבות אישיות ורקע משפחתי. בד”כ מדובר בנסיבות חיים קשות. מעורר שאלות לגבי מעורבות הרווחה בשלבים מוקדמים.
2. התייחסות לעבירה: במהלך הפגישות בשירות מבחן נעשה תהליך של עיבוד העבירה. בוחנים עם הקטין – מה הוא חושב על מה שעשה, מה חושב על חומרת המעשים, האם הוא מתחרט, האם החרטה כנה, מה היחס שלו לקורבן.
3. המלצות: המלצות מתחלקות לשני חלקים. חלק ראשון – האם להרשיע או לא להרשיע. חלק שני – העונש.

בגיר שנקבע שביצע את העבירה מורשע בפלילים. בנוער אין הרשעה אוטומטית אלא יש 3 אופציות (סעיף 24 לחוק הנוער):

1. הרשעה.
2. פטור ללא צו.
3. דרכי טיפול.
1. הרשעה מיועדת בד”כ לעבירות חמורות ולקטינים שלא משתפים פעולה עם שירות מבחן.
2. פטור ללא צו -מיועד למקרים קלים מאוד שנראה כי מספיקה אזהרה ואין צורך בעונש נוסף. פוטרים באזהרה בלבד, למשל מקרה שבו הורה גונב יחד עם ילדו. האחריות היא על ההורה בלבד, גם אם הילד בגיל של אחריות פלילית. או מקרים קלים אחרים, בתקווה שע”י האזהרה תושג ההרתעה.
3. דרכי טיפול – אופציה שכיחה ביותר. בית משפט לא מרשיע את הקטין, לא משאיר עליו את הכתם של הרשעה פלילית, אבל כן נותן תגובה עונשית והאופציות מפורטות בסעיף 26.

דרכי הטיפול כוללות מגוון אפשרויות שכולם לטובתם להגיב בצורה משמעותית למעשה העבירה, אבל בדרך שאינה ענישתית.

דרכי הטיפול שקבועות בחוק הן:

1. התחייבות (קנס על תנאי – אם אבצע את העבירה תוך שנתיים, אשלם קנס. לא עברתי, לא שילמתי).
2. קנס – למדינה.
3. תרומה - לעמותות.
4. פעילות לתועלת הציבור – התנדבות.
5. פיקוח - בית משפט יכול לקבוע שהקטין יישאר בקשר עם שירות מבחן, ושירות מבחן יגיש לבית משפט עדכונים על מצבו של הקטין.

כששירות מבחן עורך את התסקיר ומגיש המלצות, החלק השני הוא העונש – איזה דרכי טיפול תינקטנה בקשר לקטין הספציפי אם בית משפט החליט להרשיע את הקטין. העונשים הם בד”כ מאסר או מאסר על תנאי או מאסר בעבודות שירות.

התקופה עד גזר הדין / האם להרשיע היא תקופת ביניים.

שירות מבחן ממליץ האם להרשיע או לא ובאיזה עונש לנקוט. ברוב רובם של המקרים המלצת שירות המבחן מתקבלת כלשונה על שני רכיביה. בית משפט עליון כבר ציין פעמים רבות שבית המשפט אינו חותמת גומי של שירות מבחן וצריך להפעיל שיקול דעת, ויש מקרים שלמרות הצעה שירות מבחן, בית המשפט מחליט שהמקרה מחייב ענישה.

לפני שבית המשפט גוזר את הדין, ניתן לשני הצדדים אפשרות להשמיע טענותיהם. התובע טוען לעונש, מסביר כמה העבירה חמורה, קטינות לא יוצרת חסינות ולמה צריך להעניש בחומרה. הסניגור טוען לעונש, שם בד”כ את הדגש על הנסיבות האישיות ועל הפוטנציאל השיקומי. וגם הקטין מדבר ומסביר מדוע מתחרט וכו'– נע בין סיטואציות מצחיקות למצחיקות יותר...

ההליך המשפטי מאוד מלחיץ עבור הקטינים, גם עבור הקשוחים שביניהם.

ההליך הוא בדלתיים סגורות ולא פתוח לקהל הרחב. בדיון נמצאים שופט, תובע, סניגור, קצין מבחן, הקטין, ההורים (אם הסכימו לבוא), ולפעמים עובד קידום נוער או מנהל בי”ס. קורבן העבירה רשאי לבוא לבית משפט, אך לא רואים מקרים רבים בהם מגיע קורבן העבירה.

סעיף 4 בחוק קובע שיש חובה לעשות הפרדה בין קטין לבין בגיר, וכדי להגיש כתב אישום משותף (בעבירות שהשתתפו בהם גם בגירים וגם קטינים) צריך אישור של היועץ המשפטי לממשלה. בד”כ מדובר בעבירות שבסמכות המחוזי. האיחוד הוא לרוב לרעת הקטין.

מתחת לגיל 14 אסור להטיל מאסר, מתוך חשש לנפשו של הקטין. האבסורד הוא שמותר לעצור קטין מתחת לגיל 14. גיל 14 זה הגיל הרלוונטי ביום מתן גזר הדין. כך קורה שקטין שביצע עבירה בגיל 13, והמשפט נמשך למעבר לגיל 14 יכול להיגזר עליו מאסר.

שיקול נוסף הוא שיקול הדעת של קטין כה צעיר לחומרת מעשהו – האם ניתן לייחס לו אחריות כמו של בוגר, ומה האחריות של החברה שילדים בגילאים של 12-13 מגיעים לעבירות כאלה.

הליכי הצדק המאחה

מדובר הרבה על זכויות הקטין הנאשם, אבל יש גם צד שני. להרבה ממעשי העבירה יש קורבנות.

בשנים האחרונות התגבשה חזית שביקשה לתת מעמד משמעותי יותר לנפגע העבירה. עד היום נפגע העבירה היה בא למשטרה, מגיש תלונה, אם הנאשם היה כופר, אז היו מבקשים ממנו לבוא לבית משפט ולהעיד, אבל לא ערבו אותו בשאר החלק המשפטי. בהרבה מקרים הוא לא היה יודע איך הסתיים ההליך, וכן לא נשמע קולו בבית משפט.

לפני מספר שנים, נחקק חוק זכויות נפגעי עבירה, ששינה את המקום של נפגע עבירה בהליך הפלילי (הפרקליטות למשל, לפני סגירת עסקת טיעון, מחוייבת להודיע לנפגע העבירה ולשמוע את דבריו, וכך גם כשהיא סוגרת את התיק). חוק זה מחייב את רשויות התביעה ואת בית המשפט לתת מקום לנפגעי העבירות. זה מבחינה משפטית.

הדרך הטיפולית לערב את נפגע העבירה ולחזק את מעמדו, היא מפגשים בין הנאשם והנפגע. יש פורמטים שונים למפגשים האלה, שכולם שייכים להליכי הצדק המאחה, מלשון איחוי הפגיעות. המקור של דרך טיפולית זו הוא בניו זילנד, במפגשים שהיו שם בין השבטים המאורים שבו מבצע העבירה היה מחוייב לפגוש את הקורבן, להתנצל בפניו, לשמוע את מה שיש לו להגיד ולחשוב יחד איתו על דרכים לתיקון הנזק.

אחד מהליכי הצדק המאחה נקרא “קד”ם“ = קבוצת דיון משפחתית. זהו מפגש בין הקטין ומשפחתו לבין נפגע העבירה ומשפחתו.

יש הליכי צדק מאחה שנעשים בצורה מצומצמת – גישור בין הנאשם לנפגע בלי נוכחים נוספים. למשל, קטין שפרץ לדוכני מפעל הפיס ונערך הליך של גישור בינו לבין נציג של מפעל הפיס.

שירות מבחן מנסה להפיק יותר מהמפגש הזה בין הנאשם לנפגש ולרתום גם את המשפחה לתהליך הטיפולי.

ההליך הצדק המאחה הוא הליך רצוני. מי שלא מביע נכונות להשתתף במפגש, לא ישתתף במפגש כזה. המפגש מותנה בהסכמה של הצדדים, ונעשית עבודת הכנה יסודית כדי לוודא את הכנות של הנאשם ולמנוע מצב של קורבנות בשנית.

האינטרס של נפגע עבירה במפגש הוא אדיר. אומנם יש אנשים שמעדיפים לא להשתתף במפגש, או כי הם כבר סגרו את הנושא ולא רוצים לפתוח מחדש, או שהם מאוד כועסים ולא מוכנים לראות את הנאשם. אבל המפגש הזה הוא הזדמנות חד פעמית לנפגע להביע את תחושותיו בעקבות הדברים שהוא חווה, לספר כיצד השפיעה עליו העבירה.

ההליך נעשה בשירות מבחן וגם בעמותות (ההליך הופרט). בשירות מבחן מונה קצין מבחן לתפקיד של מתאם. זהו קצין מבחן אובייקטיבי שעושה את עבודת ההכנה. הוא נפגש עם הנאשם, בודק אם באמת מודה, בודק אם מתחרט, ואם הוא מוכן לפגוש את נפגע העבירה. רק אם עברנו את השלב הזה בצורה טובה, פונים לנפגע העבירה, שואלים אותו אם מעוניין במפגש כזה, נפגשים איתו מסבירים לו מה יהיה במפגש, ובמידה והוא מסכים, נערך המפגש.

במפגש משתתפים הנפגע וההורים, הנאשם וההורים, שוטר, קצין המבחן המטפל והמתאם שעורך את המפגש. חלק מהתהליכים מבוצעים בעמותות פרטיות חיצוניות לשירות המבחן, בד”כ ע”י עו”ס. לרוב מדובר במפגש אחד, וניתן להשלים במפגש נוסף אם יש צורך בכך.

המטרה היא לתת מקום לנפגע, לאפשר לו ולנאשם לפרוק ולשתף במה שעבר עליהם, וגם לבנות בהסכמת נפגע העבירה תוכנית לאיחוי הנזקים שהיא תוכנית טיפולית לקטין.

למשל, בגישור עם מפעל הפיס סוכם שהקטין הפורץ יחזור ללימודים ומורה ידווח כל כך למפעל הפיס, כלומר מעורבות של נפגע העבירה בתוכנית הטיפולית לקטין.

המפגש מתחיל בזה שהנאשם מספר מה היה, ואז הנפגע מספר מה זה עשה לו.

המטרה היא שיהיה תהליך של תיקון ולא נקמה למה שהתרחש.

18 ביוני 2007

הליכי הצדק המאחה

המשפט הפלילי נותן מענה לצרכים מסויימים של החברה ולשיקולי ענישה מסויימים כמו שיקול הגמול (“נקמה”), אבל לא נותן מענה שיורד לשורש הבעיה ולא מטפל בהפרעות העבריינות לשורשן.

הליכי הצדק המאחה הם ביטוי של שיטה חדשה בעולם ובארץ שנועדה לתת אלטרנטיבה למשפט, אלטרנטיבה טיפולית שיקומית, כשהשאיפה היא בראש ובראשונה מניעת עבירות נוספות, מתן מקום לנפגע לשתף בחוויות שלו ובתחושות שלו בעקבות הפגיעה בו, ושיקום של האדם שעבר על החוק.

קד”מ (=קבוצת דיון משפחתית):

זהו סוג אחד מהליכי הצדק המאחה. יש כל מני פורמטים של הליכים. יש פעמים שזה נעשה עם המשפחות. יש הליכים שזה נעשה רק עם הפוגע והנפגע. בד”כ זה כך אצל הבגירים. קוראים לזה גישור.

המטרה של הליכי הצדק המאחה זה להציע התייחסות שונה להתנהגות הפלילית. התייחסות שלא מחריפה את הסכסוך אלא מיישבת אותו ומאחה את הפגיעות. איחוי הפגיעות משמעו מתן מענה לצרכים רגשיים, חברתיים וגם כלכליים. צרכים שהתעוררו עקב המעשה הפלילי אצל נפגע העבירה. גינוי המעשה הפלילי וקבלת אחריות מצידו של מבצע העבירה על מעשיו, באופן שיקדם את שילובו מחדש בקהילה. תנאי בסיסי לקיומם של הליכי הצדק המאחה הוא הנכונות של מבצע העבירה לקחת אחריות על מעשיו.

כל התהליך הוא הליך רצוני שמותנה בהסכמה של שני הצדדים להשתתף בתהליך, בהסכמה של מבצע העבירה ונפגע העבירה על העובדות שבבסיס המעשה הפלילי, והשאיפה היא ליצור דיאלוג שיתן מענה לצרכים של כל הצדדים ויתן לכולם תחושה של עשיית צדק.

בהליכי הצדק המאחה לא נותנים משקל לשיקול של הרתעת הרבים. התפיסה של צדק מאחה היא שונה, והיא מניחה שמי שמבצע את העבירה, ומבין ומודע לפגיעות שהוא גרם להם והסכים לעשות פעולות כדי לתקן את הפגיעות, זה כשלעצמו סולל את הדרך להשתלבותו בחברה ומפחית את הסבירות להישנות המעשים הפליליים. בעצם החברה פועלת לחיזוק היכולת של הפרטים בה ליישב את הסכסוך בדרכי שלום, ולטפל בגורמים של הפשיעה, ולא להיות תלויה רק בפתרונות כלליים של המדינה.

רואים שיש שביעות רצון רבה של הפוגעים והנפגעים מההליך. הנפגעים יוצאים נשכרים מהתוכנית. הם שמחים על המפגש עם מבצע העבירה, מהפתרונות שהוצעו, ומהאפשרות לומר את דברם. למבצע העבירה התוכנית אינה קלה. זה מעמד לא נעים, עם יותר רכיבי עונש בד”כ. הבונוס הוא שהתיק נסגר ולא נשאר תיק פלילי.

השאיפה היא שההליכים יהיו הליכים חלופיים להליך הפלילי על מנת למנוע את נזקיו. עם זאת, במקרים חמורים מאוד שברור שהם צריכים להיות נדונים בבית משפט – למשל דקירה שגרמה לנזק רציני – יתכן עדיין לעשות הליך של צדק מאחה במסגרת ההליך הפלילי. צריך לשמור שלא יכבידו ויאריכו את התהליך, אבל יש אופציה גם במסגרת ההליך הפלילי ואף לאחר שנגזר דינו לעשות את הליך הצדק המאחה (שאז אין תמורה עבור קיום ההליך, אך הוא נעשה מתוך רצון לסגור את הנושא בצורה אנושית יותר).

יש עבירות שבהן אין אפשרות לעשות את ההליך הזה. בישראל הגבולות מאוד צרים – עבירות על רקע לאומני, עבירות מין, עבירות בתוך המשפחה.

הליך צדק מאחה יכול לשמש גם כהליך טיפולי בתוך ההליך הפלילי או ללא קשר.

יש הצעה לעגן את ההליכים האלה בחוק. זה מודל שכבר השתרש בעולם הוא רק צריך שינוי מחשבתי בכל המערכות שקשורות לזה.

הצעת חוק שמוגשת תאפשר לכל קטין, בכפוף לנסיבות מסוימות, להגיע להליך צדק מאחה.

אנשים עם מוגבלויות

נתייחס לשני סוגים של 'אנשים עם מוגבלויות':

1. פיגור השכלי
2. התחום של בריאות נפש

פיגור שכלי

החוק שמסדיר את הנושא הוא 'חוק הסעד – טיפול במפגרים' משנת תשכ”ט. ההגדרה של מפגר על פי החוק היא 'אדם שמחמת חוסר התפתחות או התפתחות לקויה של כושרו השכלי, מוגבלת יכולתו להתנהגות מסתגלת והוא נזקק לטיפול'.

במונחים המקצועיים שלנו – התנהגות מסתגלת מתייחסת ליכולת של הפרט לעמוד בדרישות של עצמאות אישית ואחריות חברתית כפי שמקובל לאנשים בגילו.

בוחנים את היכולת להסתגל על פי הנתונים הבאים:

1. מיומנות סנסומוטורית – השליטה בחושים, שרירים, איברים.
2. מיומנויות קומוניקציה – שפה והבנה.
3. מיומנויות סוציאליזציה – היכולת ליצור קשר עם הזולת.
4. מיומנויות של עזרה עצמית – לאכול לבד, להתלבש לבד, נקיון.

כאשר היכולת של אדם להתנהגות מסתגלת נשארת במצב ירוד בגיל 18 ויש לו פגם בכושר השכלי, ניתן לאבחן אותו כמפגר. לפני גיל 18 יש אבחונים, אבל הם על תנאי. מבחינים בין סוגי פיגור - יש פיגור קל, בינוני, קשה ועמוק.

החוק אומר שאם רופא או עובד סוציאלי של לשכת רווחה או מורה סבורים שאדם מסויים הוא מפגר, הם יודיעו על כך לפקיד סעד ופקיד הסעד יעדכן את האחראי על המפגר.

המטרה היא שפקיד הסעד יוכל לנקוט בסמכויות שעומדות לו על פי החוק - יכול לפנות לועדת אבחון שמורכבת מחמישה אנשים שהם: פקיד סעד, פסיכולוג, איש חינוך, פסיכיאטר ורופא שמומחה למחלות ילדים.

ועדת האבחון רשאית להזמין את אותו אדם ואת האחראי עליו, לשאול אותו שאלות, להורות שהאדם ייבדק בדיקות רפואיות ובדיקות בדבר כושרו השכלי, ואם היא מוצאת בסופו של דבר, שהאדם הוא מפגר, היא תחליט מה דרכי הטיפול באותו אדם. כשהיא קובעת את דרכי הטיפול, ועדת האבחון תתחשב ברצונו של האדם ושל האחראים לו, בדתו, ותתייחס גם למסוכנות של אותו אדם לעצמו או לזולתו.

הועדה רשאית להורות על סידור חוץ ביתי או על סידור יומי והיא זו שקובעת את סוג הסידור שמתאים לו ביותר, אבל המחוקק מנחה את הוועדה וקובע סדר עדיפויות. בסעיף 7 א', סעיף קטן ב' לחוק, נקבע שבקביעת סוג הסידור החוץ ביתי, תיתן ועדת האבחון עדיפות לדיורו של המפגר בקהילה - בבית, במסגרות שהם מסגרות יומיות (יש הסכמה שזה לטובתו להישאר בסביבתו הטבעית).

החוק מתייחס לכלל הטיפול במפגרים מבחינת אבחון וטיפול בו.

בסעיף 19 יש התייחסות לאדם שביצע עבירה פלילית ויש חשד או אבחון שהוא מפגר, בית משפט יפסיק את ההליכים שלו, אבל בית משפט יורה על המשך ההליכים איתו. כל זה רק אם הוכח שאותו אדם לא מסוגל לעמוד בדין בגלל הפיגור ושהוא עשה את העבירה אבל בגלל הפיגור הוא לא בר עונשין, ואז בית משפט שולח אותו לועדת אבחון שמחליטה על דרכי טיפול.

השירות למען המפגר של משרד הרווחה

הסוגיה של פיגור מעוררת הרבה שאלות במטריה המשפטית. נשאלת השאלה למשל, מה המשמעות של הסכמה שאדם כזה נותן – הסכמה לטיפול רפואי, לביצוע עבירה, - זו שאלה לא פשוטה, כי מצד אחד בשנים האחרונות מדגישים יותר ויותר את האינטרס של כבוד האדם וחירותו, כלומר, יש חוק חדש יחסית – חוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות – שמבסס עיקרון של שיוויון, של הכרה בערך האדם שנברא בצלם, ושל כבוד הבריות.

החוק מחייב אותנו לתת לו שיתוף מקסימלי בחברה תוך התחשבות במוגבלויות ובצרכים המיוחדים שלו. אז מצד אחד רואים שאנחנו מנסים לחזק את האוטונומיה של האדם עם המוגבלות, ומצד שני ברור שלא כל פעם שאדם עם פיגור יחתום על חוזה, אנחנו נכבד את החתימה שלו, זאת משום שלא ברור שהוא מבין את משמעות החתימה.

בית משפט בוחן כל מקרה לגופו, מקבל לידיו את חוות הדעת ובוחן את המסוגלות של אותו האדם. לפעמים כשהפיגור הוא קל בלבד – בית המשפט יכבד את הפעולה, וכשהוא סובל מפיגור קשה - בית המשפט יתן פחות משקל לאוטונומיה של האדם.

אומנם החוק נותן אופציות לטיפול באדם עם פיגור, אך האוכלוסיה שנהנית מזה היא יחסית צרה, כי הגדרה של מפגר היא רק אדם שמחמת חוסר התפתחות או התפתחות לקויה של כושרו השכלי מוגבלת היכולת שלו להתנהגות מסתגלת והוא זקוק לטיפול. ההגדרה הזו כפי שהיא מופיעה בחוק לא כוללת אדם שכושרו השכלי נפגע מחמת מחלה או מתאונה ולא מחוסר התפתחות.

הפיגור נקבע לפי מהות הפיגור ומקור הפגיעה, הפרשנות מאוד מצמצמת. יהיו כאלה שיקבלו את הטיפול אבל לא יוכרו ככאלו מבחינת החוק. כדי שיוכר צריך להיות נזקק לטיפול.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

החוק נותן לנו נקודת מוצא שכל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו עד מותו. החוק גם קובע שכל אדם כשר לפעולות משפטיות זולת אם נשללה ממנו או הוגבלה הכשרות בחוק או בפסק דין של בית משפט.

בחוק, למשל, אדם שלא מלאו לו 18, כלומר פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמה של הנציג שלו. הנציג הוא בד”כ ההורה. קטין שחתם על חוזה – אין תוקף לחתימה שלו אם היא לא היתה בהסכמה של ההורה, והורה יכול לבטל את החתימה הזו גם למפרע. יש פעולות משפטיות שדרכם של קטינים לעשות – למשל, כשקטין עובד בתנאים המוגדרים בחוק להעסקת קטינים – אז יש תוקף להסכם בינו לבין המעסיק שלו. אבל פעולות אחרות שאין דרך של קטינים לעשות אותם, כלומר, שבד”כ קטינים לא עושים אותם, כמו למשל – שכירות דירה – אין להם תוקף וניתן לבטל אותם.

לגבי אנשים עם פיגור (וגם אנשים חולי נפש), קובע סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות “... רשאי בית משפט לבקשת בן זוגו, או קרובו או היעוץ המשפטי לממשלה או לאחר ששמע את האדם, רשאי ביהמ”ש להכריז עליו כפסול דין“. פסול דין – אדם שבית משפט מכריז על כך שהוא פסול מלבצע פעולות משפטיות. זה לא אוטומטי. זהו הליך שלא נעשה בצורה קלה.

יש באפשרות בית משפט לשלול או להגביל את הכשרות של אדם.

ההכרזה על הפסלות של אותו אדם אינה קבועה. היא יכולה להשתנות כעבור תקופה, אם אותו אדם מוכיח לבית משפט או שההכרזה לא היתה מוצדקת, או שהתנאים להכרזה השתנו.

25 יוני 2007

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות – חוק זה קובע שכל אדם כשיר לזכויות ולחובות. כל אדם כשיר לפעולות משפטיות אלא אם כן נשללה או הוגבלה הכשרות שלו בפסק דין או בחוק.

כשרות של קטינים הוגבלה בחוק . החוק קובע שפעולה משפטית של קטין טעונה הסכמה של נציגו. גם בזה נעשתה הבחנה בין פעולות שדרכם של קטינים לעשותם לבין פעולות שאין דרכם של קטינים לעשותם. פעולות שדרכם של קטינים לעשותם לא יבוטלו גם אם לא היתה הסכמה של הנציג.

אנשים עם מחלת נפש או לקוי שכלי: סעיף 8 קובע שאדם שבגלל מחלת נפש או לקוי שכלי לא מסוגל לדאוג לענייניו, בית משפט רשאי, לבקשת בן זוגו, קרובו או היועץ המשפטי לממשלה, ואחרי שהוא אפשר לאותו אדם או לנציג שלו להשמיע את דברו, להכריז עליו כפסול דין. כלומר, לבית משפט יש את הסמכות לשלול את הכשרות המשפטית של אדם עם מחלת נפש או ליקוי שכלי, ובמקרה כזה יחולו הכללים שחלים על קטינים. כלומר, על דרך הכלל, פעולה משפטית של פסול דין, טעונה הסכמה של הנציג שלו, והחוק קובע מה יקרה, מה יעלה בגורלם של פעולות משפטיות שבוצעו בלי הסכמת הנציג.

מי יכול להיות אפוטרופוס?

אדם פרטי יכול להיות אפוטרופוס.

תאגיד – חברה כלשהי.

האפוטרופוס הכללי, שהוא גוף של משרד המשפטים. הוא בד”כ אפוטרופוס של רכוש של אנשים.

נציג של משרד הבריאות או נציג של גוף שמטופל בענייני השואה. הקימו גם וועדה של אפוטרופסות של נפגעי השואה, במקביל לקרן.

מתי ימנה בית משפט אפוטרופסות?

החוק קובע מספר אנשים שלהם ימונה אפוטרופוס: (החלטה על אפוטרופסות יכולה להיות זמנית ויכולה להשתנות כעבור זמן)

1. לקטין ששני הוריו מתו או שהוכרזו פסולי דין או שהאפוטרופסות שלהם על הקטין נשללה, או שהם לא מסוגלים למלא כלפי הקטין את החובות שלהם ללא סיבה סבירה.
2. לפסול דין.
3. בית משפט ימנה אפוטרופוס לאדם שלא יכול באופן זמני או קבוע לדאוג לעניינים שלו ואין מי שמוסמך או יכול או מוכן לדאוג לעניינים האלה.
4. אדם שאין אפשרות לזהותו. למשל לגבי תינוק שננטש בפתח בית חולים או פצועים מפיגועים שלא מזוהים, ללא תעודות עליהם.
5. גם לעובר ניתן לקבוע אפוטרופסות. למשל כשהאמהות מכורות לסמים.

האפוטרופוס צריך להביע את הסכמתו למינוי, ובמידה ומתמנה הוא זה שדואג לכל צרכיו של האדם. במקרים של קטין הוא דואג גם לחינוך שלו, לטיפול בו, ובכל המקרים הוא דואג גם לשמירה על נכסי האדם, אלא אם כן בית המשפט מגביל את האפוטרופסות לדברים מסויימים.

גם לאנשים עם לקוי שכלי וגם לאנשים עם מחלת נפש לא בהכרח ימונה להם אפוטרופוס. זה תלוי ברמת המוגבלות, בהשפעה של המוגבלות על התפקוד היומיומי וביכולת של אותו אדם ומשפחתו לדאוג לענייניו.

בריאות הנפש – יש שני מסלולים עיקריים לטיפול בחולי נפש.

החוק שמסדיר את הטיפול בחולי הנפש הוא החוק לטיפול בחולי נפש משנת 1991. חוק זה הסדיר חקיקה קודמת שהיתה. הוא הביע עקרונות וגם דרכי פעולה. החוק קובע למשל שאדם לא יאושפז בבית חולים אלא אם כן הוא נבדק קודם בדיקה רפואית, נפשית, וגופנית בבית חולים ונקבע צורך לאשפזו.

המחוקק מבחין בין אשפוז מרצון לאשפוז בכפיה. החוק מתייחס באופן שונה לאשפוז של קטינים וקובע הוראות מיוחדות בהקשר זה.

אשפוז בכפייה ובדיקה כפויה–

הסנגוריה מייצגת חולים בוועדות פסיכיאטריות והסיפורים קשים מאוד. אנשים מופנים ומאושפזים במסגרות של בריאות הנפש גם אם הם לא מתאימים לכך.

החוק מבחין בין המסלול האזרחי לבין המסלול הפלילי:

א. המסלול הפלילי – אדם ביצע עבירה, ויש חשד שהוא חולה, לבית משפט יש את הסמכות להפנות אותו לבדיקה ואם יש צורך גם לבדיקה בתנאי הסתכלות, כלומר – בתנאי אשפוז, בדיקה של כמה ימים. ובהתאם לתוצאות הבדיקה לבית משפט יש סמכות לתת צו אשפוז כפוי או לתת צו לטיפול מרפאתי כפוי.

סעיפים 15-16.

מי שביצע עבירה כשהוא היה חולה נפש ולא ידע להבחין בין טוב ורע, אינו נושא באחריות הפלילית למעשים שלו. אי אפשר לשפוט אותו על המעשים שלו, כי אין לו אשמה. הוא לא נושאים באחריות הפלילית למעשה. חוק העונשין מעניק לו פטור מאחריות פלילית.

יכול להיות מצב שאדם ביצע רצח, יישלח לאשפוז כפוי, וכעבור כמה שנים מצבו ישתפר והוא ישוחרר. היום החוק אומר שכעבור תקופה קצרה אותם אנשים חזרו הביתה והיום יש חשיבה מחודשת לפחות לתת יותר משקל למסוכנות שלהם.

ב. המסלול האזרחי –

מעניק סמכויות לפסיכיאטר המחוזי להורות שאדם יובא לבדיקה כפויה ואם הפסיכיאטר המחוזי שוכנע, על סמך הבדיקה, שהאדם חולה, ושבגלל המחלה הוא עלול לסכן את זולתו או את עצמו - הוא רשאי להורות על אשפוזו של אותו אדם.

הקריטריונים לבדיקה כפויה: סעיפים 6-7 לחוק:

1. הובאו בפני הפסיכיאטר ראיות לכך שהאדם חולה וכתוצאה ממחלתו פגום במידה ניכרת כושר השיפוט שלו או הכושר שלו לביקורת המציאות.
2. א. אותו אדם עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי. אם זה סיכון פיזי מיידי, אז מדברים על בדיקה כפויה דחופה. אם אין סיכון פיזי מיידי - הבדיקה לא דחופה ויכולה להיערך תוך פרק זמן. ב. שהיכולת שלו לדאוג לצרכים הבסיסיים שלו פגומה במידה קשה.
3. שהוא גורם סבל נפשי חמור לזולתו.
4. שהוא פוגע פגיעה חמורה ברכוש.

אם אותו אדם סירב להיבדק על ידי פסיכיאטר, פסיכיאטר מחוזי יכול להורות להוציא צו אשפוז, ואם יש צורך לקבוע שהבדיקה תהיה בתנאי אשפוז, והאשפוז יכול להימשך במשך שנים, כשכל חצי שנה המטופל עולה לוועדה פסיכיאטרית שצריכה להחליט האם להאריך את האשפוז או לשחרר אותו. הוועדה יכולה לשחרר אותו לטיפול מרפאתי כפוי ויכולה להחליט שאין צורך בהמשך טיפול.

על החלטות של הפסיכיאטר המחוזי – על הוראת בדיקה כפויה או על הוראת אשפוז כפוי - אפשר להגיש ערר לוועדה פסיכיאטרית.

חוק שיקום נכי נפש בקהילה, משנת 2000, בא לפתור או לקדם את פתרון הבעיה של תופעת הדלת המסתובבת. כלומר, אנשים ששנים על גבי שנים מאושפזים בבתי חולים, יש רמיסיה, הם משוחררים, כעבור תקופה מאושפזים שוב – נכנסים ויוצאים שוב ושוב. היתה תחושה שהקהילה לא מצליחה לתת את המענה הטיפולי הנדרש.

המטרה של החוק לקדם את השיקום ואת השילוב בקהילה של נכי נפש כדי לאפשר להם להשיג את המקסימום האפשרי של עצמאות תפקודית ואיכות חיים, תוך שמירה על כבודם ברוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כלומר, הזכות של חולי הנפש לכבוד מקבלת ביטוי מעשי בחובה של המדינה לספק לו שירותים בקהילה.

נכי נפש - ההגדרה בחוק – תושב ישראל שסובל מהפרעה נפשית. לכאורה זו הגדרה רחבה יותר ממחלת נפש אבל בפועל, הדברים מוכרעים על ידי התקציב, והתקציב של שנת 2007 נגמר לפני שלושה חודשים, ולכן אוכלוסיות רבות של נכי נפש לא מקבלים את מה שמגיע להם על פי החוק.

למה אמור לעזור סל השיקום?

השיקום מטרתו שיקום, והתחומים שבהם החוק נוגע הם:

1. תחום הדיור – סיוע בהפניה ובמימון של שירותי הכשרה והשגחה וליווי לדיור (הוסטלים, סמך, דיור מוגן).
2. שילוב בעבודה – לסייע לאותו אדם להשתלב בשוק העבודה החופשי כשכיר או כעצמאי או במפעל מוגן או בתעסוקה נתמכת או מועדונים תעסוקתיים. כולל גם את האבחון ואת מרכז השיקום המקצועי.
3. עזרה בתחום ההשכלה – סיוע בהפניה ובמימון של: 1. אולפנים ללימוד עברית לעולים חדשים. 2. השלמת השכלה יסודית. 3. השלמת השכלה תיכונית. 4. לימודי מחשב.
4. תחום של חברה ופנאי – מועדונים חברתיים. מועדונים במסגרות רגילות או מיוחדות לבילוי חברתי ולהקניית מיומנויות חברתיות בשעות הפנאי.
5. תחום המשפחות – ייעוץ למשפחה, הדרכה של המשפחה של חולי הנפש, אם יש צורך בחופשה במסגרת מוגנת מיוחדת למשפחה.
6. תחום הטיפול בשיניים

סעיף כללי – תיאום הטיפול. מינוי מתאם שיהיה אחראי ליישום ותיאום מתן כל השירותים שניתנים לנכי הנפש.

החוק עצמו הוא ארוך ומייגע בנוגע לוועדות ומי יושב בוועדות. לא רלוונטי.

חלק מהדברים שהחוק מסדיר ניתנו על ידי המדינה עוד קודם לכן, למשל מועדונים. עדיין החוק קובע את חובתה של המדינה, ובאופן אידיאלי, קובע את סידרי התקציב וחובת המדינה להקצות תקציב לכך.

שילוב של עובדים סוציאלים במשרדי עורכי דין

יש בסיליבוס 2 מאמרים באנגלית בנושא זה (מופיע תרגום שלהם באתר של איתמר)

הרעיון הכללי –

זהו תחום שעדיין לא קיים בארץ. הסנגוריה מנסה לייבא אותו, להעתיק אותו ממודלים שקיימים במדינות שונות בעולם. בשנים האחרונות גברה בעולם המודעות לצורך לתת ללקוח יצוג הוליסטי שעונה על בעיות נוספות מלבד האישום הקונקרטי שבגללו הוא עומד לדין.

יש פה הגדרה מחדש של תפקיד העורך דין. זוהי סניגוריה שמתחשבת בגורמים חברתיים, פסיכולוגיים וסוציו-אקונומיים שמשפיעים על המעורבות בפשיעה ועומדים מאחורי ביצוע העבירות. עובד סוציאלי שעובד במשרד של עורך דין יכול לאתר את הצרכים של הלקוח והוא בעל הידע באשר לגורמי הטיפול היכולים לתת מענה לבעיות של המטופל - הלקוח. עו”ס יכול לשמש חוליה מקשרת בין האזרח לבין גורמי הטיפול בקהילה, והמעורבות הזו של העו”ס נועדה להביא לטיפול יסודי בשורשי הבעיה, להבדיל מטיפול שטחי בסימפטומים של הבעיה.

אדם שנאשם בפלילים, בד”כ מתמודד עם שלל בעיות – אבטלה, התמכרות, עוני, הפרעות נפשיות, בעיות משפחתיות – המצב הזה מחייב את הסנגור לעמוד בקשר עם קשת רחבה של גורמי טיפול שקיימים בישראל. ביניהם – שירות המבחן, לשכות הרווחה, הרשות לשיקום האסיר, מוסדות גמילה מסמים ומאלכוהול, בתי חולים לחולי נפש, מסגרות למניעת אלימות במשפחה, פקידי סעד, פסיכיאטרים, פסיכולוגים וקרימינולוגים. עם כל המאמצים שהסנגור ישקיע, ברור שאדם שלא מוכשר לטיפול בתחום הרווחה ונאלץ לעשות זאת, לטפל בבעיות האלה, זה לא מצב אידיאלי. לפעמים, בגלל העובדה הזו, בעיות רבות, שמטרידות את הלקוח, לא זוכות למענה ראוי.

עורכי הדין לא מבינים את השפה הטיפולית ובסוגיות רבות שקשורות בבריאות נפש ולבעיות אחרות, וכתוצאה מכך הם גם עלולים לנקוט בקו הגנה שגוי. למשל, לבחור מומחה לא מתאים או להציע תוכנית שיקום שלא עונה על הצרכים של הלקוח ואולי אפילו תכשיל אותו בהמשך. הרבה פעמים נתקלים בקשיים בעבודה מול אנשי הטיפול ובמשבר אמון בין הסנגור לבין העו”ס שנובע מהיותם שייכים לדיסציפלינות שונות. שילוב של עו”סים במשרד עורכי דין יאפשר תקשורת נאותה ומקצועית בין גורמי ההגנה לגורמי הטיפול, ובכך תיפתח הדרך להעניק לנאשמים טיפול מקיף שמתמקד, אומנם, בייצוג המשפטי של הלקוח, אבל מתייחס גם לצרכים נוספים שלו. השילוב של עו”ס חשוב גם לצורך בניית הקשר עם הלקוח עצמו, יחסי אמון ושיתוף פעולה הם לא דבר מובן מאליו בין לקוח לבין סנגור, במיוחד כשזה סנגור שממונה ע”י בית משפט, ולעובד הסוציאלי יש בעולם תפקיד מרכזי ביצירת הקשר.

2 יולי 2007

שילוב של עובדים סוציאלים במשרדי עורכי דין – המשך

עובד סוציאלי יוכל לפעול במספר מישורים:

1. יוכל לשמש גורם מפנה ומתווך בין הלקוח לבין גורמי רווחה אחרים. הוא יערוך מיפוי של שירותי רווחה שקיימים ויידע את המטופל ואת הסניגור על הזכויות של הלקוח, ויעזור ביצירת קשר עם גורמי רווחה שעשויים לסייע לו.
2. העובד הסוציאלי יתן חוו”ד ראשונית לסניגור במקרה שבו רשויות הרווחה לא מכירות את הנאשם וצריכות זמן לצורך עריכת היכרות איתו. בצורה כזאת יתאפשר לסניגור להציג לבית משפט תמונה רחבה יותר של הנאשם ושל הצרכים שלו כבר בשלב הראשוני.

לכאורה יש את שירות מבחן. שירות מבחן של נוער מטפל בכל הנוער, בבגירים הוא מטפל על פי קריטריונים שקבועים בחוק. יחידה של עו”סים בתוך סניגוריה יכולה לטפל בכל אלה שלא מטופלים בשירות מבחן. בנוסף, היא יכולה להקל ולעזור לשירות מבחן בגישה לבני המשפחה.

3. יתן חוו”ד בעניינם של נאשמים שלא הופנו לגורם מקצועי אחר.
4. יתרום לבניית יחסי אמון ושיתוף פעולה בין הלקוח לבין הסנגור שלו.
5. העו”ס יעזור לסנגור בהכנת חוו”ד שהוגשו בעניינו של הלקוח ויגבש יחד איתו את ההיבטים הטיפוליים שקשורים בייצוג הלקוח.
6. העו”ס יתן מענה ללקוח גם לאחר תום ההליך הפלילי בעזרה ובהפניה לגורמי טיפול וסיוע בקהילה.

חוק העובדים הסוציאלים

ייחוד המקצוע – מי מורשה לעבוד בעו”ס, מה התנאים לעיסוק בעו”ס, פסקי דין.

חסיון, חובת הסודיות והזכות לפרטיות.

א”פ חיפה 103/00 , פלונית נגד הועדה לענייני סטודנטים, פסק דין, בית משפט מחוזי בחיפה. בעניינה של סטודנטית לעו”ס, שאוניברסיטת חיפה הפסיקה את לימודיה. זאת משום שלאורך שנת הלימודים היתה הכשרה מעשית והסטודנטית היתה אמורה לבצע הכשרה מעשית, להיפגש עם הורי ילדים שהיו בטיפולה והיא לא עשתה זאת, לא נפגשה עם ההורים של הילדים, אבל היא דיווחה למדריכתה שכן עשתה זאת. ועדת המשמעת של האוניברסיטה הפסיקה את לימודיה לשנה. זו סטודנטית שכבר נתפסה בעבר על העתקה במבחן. אחרי ההשעיה, אותה סטודנטית התחילה טיפול נפשי ביחידת הסיוע של האוניברסיטה ואז הגישה ערר, ביקשה להחזיר אותה ללימודים ונענתה בשלילה. פסלו אותה מלימודים של המקצוע והישעו אותה מהלימודים תוך שאיפשרו לה לחזור ולהגיש בקשה כעבור שלוש שנים. היא מגישה עררים שנדחים. היא מביאה את המטפלת שטיפלה בה והיא מעידה בשבילה. שוב יש ועדה משמעת שקובעת שההתנהגויות שלה לא הולמות את מי שאמור לעסוק בטיפול, ומכיון שלאוניברסיטה יש מחוייבות לאוכלוסיה שנמצאת בטיפול של עובדים סוציאליים, הם חושבים שצריך פרק זמן שבו היא תוכל להראות שחל שינוי באופיה, שינויים שהתרחשו בחיי המעשה, בהתנהגות, ובכל מה שקשור לאמינות. היא עותרת לבית משפט בבקשה לחייב את האוניברסיטה להחזירה אותה ללימודים. בית המשפט דוחה את הבקשה של הסטודנטית וקובע שמקצוע העו”ס, כמו מקצועות טיפוליים אחרים מצריך לא רק יכולת אינטלקטואלית להתמודד עם חומר עיוני אלא גם כישורים ותכונות אישיות כמו יכולת אמפתיה ותקשורת עם אנשים, תובנה, יכולת לעמוד במצבי לחץ, ובעיקר אמינות. לעובד הסוציאלי יש אחריות, על פי בית משפט, כלפי הלקוחות, כלפי החברה בכללותה, וכלפי המעסיק. בית המשפט קובע שלמוסדות של בית הספר לעו”ס יש זכות לקבוע את מידת ההתאמה של הסטודנט למקצוע, לא רק לפי מידת הצלחתו בבחינות אלא גם על פי תכונות אישיות, מבנה הנפש שלו, כפי שהם מתגלים בצורות שונות ובעיקר מתוך העבודה המעשית שמהווה חלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים. בית משפט קובע שקיימת זכות ואולי אף חובה למנוע את המשך הלימודים של הסטודנטית כשקיימים נתונים שמצביעים על כך שהתלמיד, למרות הצלחתו בלימודים העיוניים, לא מתאים לחלק המעשי.

אותה סטודנטית טענה בבית המשפט שההחלטה פוגעת בזכותה לעסוק במקצוע לפי בחירתה.

בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, סעיף 8 – פיסקת ההגבלה בחוק היסוד, ניתן לפגוע בזכותו של אדם על פי הקריטריונים שקבועים שם – אם זה לתכלית ראויה.

ביהמ”ש עונה גם לטענת הסטודנטית – אין חולק שהחלטת האוניברסיטה פוגעת בזכות היסוד שלה לחופש העיסוק, אבל הרצון להגן על ציבור הנזקקים לשירותיהם של עו”סים ועל החברה בכללותה, על ידי סינון של אנשים בלתי מתאימים למקצוע, הוא בגדר תכלית ראויה ובגלל שההשעיה לא היתה סופית אלא לזמן קצוב, בית המשפט קובע שההחלטה היא מידתית, פגיעה במידה סבירה ולא במידה שעולה על הנדרש.

חוק העובדים הסוציאליים הסדיר לראשונה את העיסוק בעו”ס. במשך שנים, החוק היחיד שהיה היה חוק שירותי הסעד. החוק האחרון לא נתן הגדרה לעו”ס ולא הגדיר את התנאים לעיסוק בה. חוק העו”סים קובע למעשה שני תנאים עיקריים לעיסוק במקצוע:

1. האדם יהיה בוגר של בית ספר לעבודה סוציאלית במוסד אקדמי בארץ. אם אותו אדם למד בחו”ל יש פרוצדורה שקבועה בחוק, מתי יכירו בתעודה.
2. רישום באיגוד העובדים הסוציאליים. אדם לא יעסוק בעבודה סוציאלית אלא אם כן נרשם כעו”ס. המטרה היא להסדיר את הפיקוח על העוסקים בתחום ועל התחום כולו.

לעניין התואר –

בשנת 1982, קבע משרד הרווחה שצריך להתחיל בתהליך אקדמיזציה של מקצוע העבודה הסוציאלית. עד אז ראו ככשיר לעו”ס, כל מי שקיבל תעודת בוגר ממוסדות מסויימים שהיו נקובים בחוק ובהם המכון להכשרת עובדים סוציאליים. אבל משרד הרווחה, וכל נציבות שירות המדינה, התחילו לתעל את עובדיהם לכיוון של השכלה אקדמית באוניברסיטאות. ונשאלה שאלה – מה קורה עם מוסדות שכבר רצים ופועלים באותה תקופת זמן. כלומר – סטודנטים לומדים במוסד, ומקבלים תעודה של המכון להכשרת עו”סים, האם הם יוכלו לעבוד כעו”סים או שבעקבות המדיניות החדשה של משרד הרווחה תישלל מהם הזכות הזו. אחד המוסדות האלה הוא מכללת אורות. סגן שר הרווחה, באיזשהו פתרון ביניים קובע שלטווח הקצר, כלומר, גג עד 4 שנים, המכללה תפעל בפיקוח של המכון, פיקוח על תוכנית הלימודים, על סגל ההוראה, על צוות המדריכים. ואותם סטודנטים יוכלו לקבל תעודה של בוגרי עבודה סוציאלית. אם בתקופה הזו המכללה תקבל אישור מהמועצה להשכלה גבוהה היא תוכל להקים מסלול של לימודים לעו”ס שעומד בתנאים של האקדמיזציה. ואם לא יתקבל אישור כזה, אז יופסק המסלול הזה.

בעקבות ההחלטה הזו איגוד העו”סים הגיש עתירה לבג”צ נגד שר העבודה והרווחה ונגד המכון להכשרת עובדים סוציאליים ונגד מנהלת המכון להכשרת עובדים סוציאליים, וטען שההחלטה הזאת, לאשר את המסלול המיוחד באורות, בניגוד למדיניות הכללית של משרד הרווחה, שדרושה אקדמיזציה של מקצוע העו”ס, אותה החלטה ניתנה בחוסר סמכות מתוך שיקולים פוליטיים זרים ולא משיקולים ענייניים.

בית המשפט מסרב להיכנס לסוגיה של תהליכי האקדמיזציה של מידת האקדמיזציה שנדרשת לעו”ס וקובע שזו מחלוקת במדיניות סוציאלית שעדיין לא התבררה עד תומה ולכן הוא בודק רק את סבירות ההחלטה. ראשית הוא קובע שההחלטה ניתנה בסמכות. שר העבודה והרווחה יכול להסמיך אדם שיקבע מי כשיר לעו”ס. שר העבודה קבע הסדר שמותנה בפיקוח על המסלול שיהיה במכללת אורות, והוא רשאי להפעיל את שיקול דעתו כיצד לקדם את תהליכי המדיניות במשרדו.

לגבי הטענה שמדובר בשיקולים פוליטיים, ביהמ”ש קובע שזה לא הוכח. הטענה היתה שאישרו דווקא למכללת אורות, שהיא מכללה ששייכת לבני עקיבא, בגלל שהיא שייכת לזרם מסויים. זו טענה חמורה שלא נמצא לה שום בסיס עובדתי, ולכן בית משפט דוחה את העתירה.

חוק העו”ס מגדיר את עיסוקו של העו”ס וקובע שעו”ס יעבוד בשיטות טיפול שמקובלות בקרב עובדים סוציאליים, שזה הגדרה מאוד לא ברורה מכיוון שיש הרבה שיטות – מקובלות יותר ומקובלות פחות. החוק מאוד אמורפי (-חסר צורה) בהקשר להגדרות שהוא נותן. בניגוד להגדרה של פסיכולוגים, קובע החוק שהתכלית של העו”ס היא לשיפור תפקודו של הפרט והחברה, כלומר, בעוד שלגבי הפסיכולוגים ההגדרה של המקצוע היא הערכה, אבחנה וטיפול בבעיות בתחום הנפש, ההגדרה של עו”ס היא תכליתית. כלומר, יעודו של העו”ס לטפל באדם, לצורך שיפור תפקודו.

היום, 10 שנים אחרי חקיקת החוק, רואים שיש צורך בתיקונים ובעיקר במיקוד של החוק.

חוק העובדים הסוציאליים קובע שיותקנו מכוחו תקנות כללי אתיקה. התקנות האלה העלו לדרגה של חקיקה כ-10 מבין הכללים שקבועים בקוד האתי של העובדים הסוציאליים, והפרה שלהם משמעותה הפרת חובה על פי החוק.

קוד האתיקה:

קוד האתיקה נוגע במספר תחומים, ומטרתו לנסח עקרונות פעולה שנגזרים מהערכים שמנחים את מקצוע העבודה הסוציאלית. ערכים של שיוויון, אוטונומיית האדם, שיתוף הפרט בהחלטות שנוגעות אליו, הזכות לפרטיות, והעדר אפליה בין אנשים על בסיס המוגבלות מולדת או התפתחותית. הקוד מתייחס גם לאחריות של העו”ס כלפי הלקוחות שלו, גם לזכות לפרטיות של הלקוח וחובת הסודיות של העובד הסוציאלי.

סעיפים 7-8 בחוק עיגנו בחקיקה ראשית את הזכות לפרטיות ואת חובת הסודיות. קוד האתיקה מתייחס להתנהגות של העו”ס מתוקף תפקידו החברתי, ייעודו של המקצוע, ביצוע התפקיד על הצד הטוב ביותר תוך הקפדה על אמות מידה נאותות בהתנהגותו האישית. מתוך 70 כללים (בערך) שמופיעים בקוד האתי, בחר המחוקק 10 כללים שנמצאים בתקנות העובדים הסוציאליים (כללים אתיים).

החוק מגדיר את העיסוק בעו”ס כעיסוק מקצועי כמשלח יד לשיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה בדרך של טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה, שנעשים בד”כ בידי עו”ס ובשיטות טיפול מקצועיות הנהוגות בעו”ס.

על פי החוק לא יעסוק בעו”ס מי שאינו עו”ס, כלומר מי שלא כשיר להיות עו”ס על פי החוק ואינו רשום בפנקס העובדים הסוציאליים.

עו”ס ומשפט 09.07.07

בשיעור שעבר :

חוק העובדים הסוציאליים קובע שלא יעסוק אדם בעבודה סוציאלית, אלא אם הוא עובד סוציאלי. כדי להיות עובד סוציאלי צריך להיות בעל תואר בוגר מאחד מבתי הספר בעבודה סוציאלית ולהיות רשום בפנקס העו”סים.

זכות הפרטיות וחובת הסודיות – (המשך לחוק העובדים הסוציאליים)

זכות לפרטיות – של המטופל וחובת הסודיות – מוטלת על העו”ס.

סעיף 7 לחוק קובע, שהמטופל זכאי לקבל מהעו”ס מידע בדבר הטיפול בו, למעט מידע הנוגע לאדם אחר או לרישומים אישיים של העו”ס (רישומים אישיים – מחשבות והגיגים של העו”ס, גיבוש תוכנית לעצמו, לא התיק הטיפולי). לגבי התיק הטיפולי – העו”ס רשאי לא למסור את כל המידע או חלקו, אם תגרם במסירת המידע פגיעה חמורה במטופל או באדם אחר. החלטה כזאת לא למסור מידע טעונה אישורים וגם עליה ניתן להסיג ולערער.

מתי ולמי באופן כללי יכול העו”ס למסור מידע? אם המטופל מסכים למסור מידע, הוא חותם על טופס סודיות ואז העו”ס רשאי לגלות את המידע לאותו אדם שהותר לו. הטופס צריך להיות ספציפי לגבי החומר והאדם אליו חושפים אותו.

התייעצות עם קולגה והיחס בין שיתוף והיוועצות לבין זכות המטופל בפרטיות – לא מקפידים ולא נזהרים מספיק בכבוד המטופלים וזכותם לפרטיות. יש הבדל בין להעלות מקרה בשיעור שיטות עם הפרט לצורך לימוד, לבין מקרים בהם עומדת קבוצה של עוסיו”ת בלשכה, אף אחת לא נותנת עצה פרקטית רק פורקת... יש חשש שיזוהה המטופל, במיוחד שרואים אותו בא ויוצא. הרבה מהלמידה נעשית דרך התייעצות, דרכי למידה של אנשים וטוב להתייעץ, רק שצריך לעשות זאת עם השמטת פרטים מזהים ושמירה על פרטיותו.

החוק מונה מספר מקרים נוספים שבהם העו”ס רשאי לגלות מידע לגבי המטופל - סעיף 8 לחוק העוסי”ם.

מספר פסקי דין עסקו בשאלה מתי העו”ס חייב להעיד בבית משפט על דברים שנאמרו בטיפול. העדות בבית משפט בעייתית כי חובה להעיד, משמעה בהכרח פגיעה בפורמט הטיפולי, שמבוסס על אמון, סודיות ודרישה מהעו”ס להעיד מנפצת את כל הערכים שמנחים אותנו ביום יום בטיפול. באופן כללי, החוקר מבחין בין שני סוגי חסיונות. חיסיון – אדם יכול לאמור, כי בגלל מקצועו הוא לא מוסר את הדברים שנאמרו לו, לא מעיד על דברים שנמסרו לו במסגרת תפקידו. כך, דברים שנאמרים בין העורכת דין ללקוחותיה, חל איסור על חשיפתם בעדות.

ישנו חיסיון מוחלט וחיסיון יחסי: חסיון מוחלט – משמעו שבשום מקרה, בעל המקצוע לא יעיד ולא יחויב להעיד על דברים שנמסרו לו מהלקוח. זהו חיסיון של עורך דין. לעומת זאת, חיסיון יחסי הוא חיסיון שלפיו בעל המקצוע לא חייב להעיד אלא אם כן בית המשפט מורה לו לעשות זאת. בית משפט רשאי לאחר ששוקל את הצורך בעדות, לחייב את בעל המקצוע להעיד, למרות חובת הסודיות המוטלת עליו. יש חיסון כזה לעוסי”ם, פסיכולוגים, אנשי דת ורופאים.

סעיף 50 א' לפקודת הראיות קובע: עו”ס, כהגדרתו בחוק העוסי”ם, תשנ”ב 1996, אינו חייב למסור ראיה על דבר שנוגע לאדם הנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עיסוקו כעו”ס והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעו”ס בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם כן ויתר האדם על החיסיון ,או שבית המשפט מצא שהצורך לגלות את הראיה לשם עשית צדק, עדיף על העניין שיש שלא לגלותה. מצד אחד, חוק העוסי”ם מעגן לראשונה בחוק את מעמדו של העו”ס ומעניק לו חיסיון, משווה מעמדו למעמד הפסיכולוג, כדי לתמרץ ולעודד את שיתוף הפעולה בין המטופל למטפל, תוך בניית יחסי אמון ביניהם, כשהמטופל יודע שהדברים שהוא מוסר לעו”ס חסויים, והוא לא צריך לחשוש לחשוף מפני העו”ד את כל הידוע לו. אם זה פשע שעוד לא בוצע, החיסיון לא חל, כולם מדווחים – גם העורך דין. כשמדובר על עבירה שהתבצעה, גם אז, למעט נושאים ספציפיים כמו התעללות בילדי המטופל שלגביהם יש חובת דיווח בחוק, חל החיסיון. על בית משפט לבחון באיזה מידה מדובר בחומר ראיות רלוונטי להליך המשפטי, והאם החשיפה שלו בפני הנאשם תפגע פגיעה ממשית בניהול ההגנה שלו. מצד שני, עליו לבדוק באיזה מידה עלולה חשיפת החומר לפגוע במטופל, ומחובתו לערוך איזון ראוי ונאות בין הזכויות האלה. הצורך לגלות ראיה לשם עשיית צדק, עדיף על הזכות של האדם לפרטיות.

דוגמאות:

- נאשם ביקש להסיר חיסיון.

- אדם ביקש לא להתיר לעו”ס שלו להעיד.

במקרה הראשון, נאשם באונס טען שהמתלוננת היתה מטופלת ע”י עו”ס ברווחה, וקיימות סתירות מהותיות בין הדברים שהיא מסרה במשטרה, ובין הדברים שמסרה בפגישות עם העוסי”ת שהיא נפגשה עמה. הוא מבקש לקבל את התיק של המתלוננת בכדי לעיין בסיכומי השיחות עימה. נתנו לו מתוך התיק את סיכום קטעי השיחות שמתייחסות לאישומים, אך סירבו למסור לו את שאר התיק. בית המשפט מתייחס לסעיף 50, לצורך לאזן בין זכותו של הנאשם לראות את החומר, לבין הזכות של המתלוננת לפרטיות, קובע שרק כשהפגיעה שצפויה במטופל לא חורגת מגבול הסביר, ואי-חשיפת החומר תפגע בנאשם – בית משפט יסיר את החיסיון. אבל, הפגיעה בפרטיות של המתלוננת (המטופלת) לא יכולה להיות לא מדתית, וגם אם אי-חשיפת החומר תפגע בנאשם, יהיו מקרים בהם לא נסיר את החיסיון, כי הפגיעה במתלוננת (המטופלת), תהיה חמורה מידי. במקרה הספציפי הזה, בית משפט קורא את התיק, קובע שהחלקים שרלוונטיים לנאשם כבר הועברו לו, ואין הצדקה להעביר לעורך דין את שאר החומר, שקשור לענייניה הפרטיים של המטופלת. בית משפט דוחה את הבקשה לקבל את החומר הטיפולי (הנאשם הוא קיבל מלכתחילה את החומר הרלוונטי לו – דבר שלא חייב להיעשות בהסכמתה אלא ביידוע שלה. הוא לא היה מרוצה, וחשב שהוא רוצה לקבל את יתרת החומר).

תיק פשע חמור – 100022/05 – בית משפט מחוזי תל אביב – מומלץ לקרוא...

40077/05 – בית משפט השלום באשדוד – העוסי”ת מטפלת במישהו ומתרשמת שבנו מבצע בו עבירות (הבן באב). הוגש כתב אישום נגד הבן והאבא מבקש לאסור על העוסי”ת שטיפלה בו למסור לבית משפט דברים שנאמרו על ידו. האבא טוען שמדובר בסודות אישיים והוא בכלל מההתחלה לא ביקש ממנה שתתערב ביחסים בינו לבין הבן שלו, אבל התובעת מבקשת מבית משפט לאשר לעוסי”ת להעיד, כי במקרה הספציפי הזה, נסיבות העניין מצדיקות את הסרת החיסיון, חרף התנגדות המטופל. התובעת מראה לבית משפט את הדברים שהעוסי”ת מסרה במשטרה וחושבת שמקרה זה, הצורך בעדות גובר על הזכות של המטופל (יתכן שהתיק נפתח בגין תלונת העוסי”ת). בית משפט מעיין בחומר שמסרה העוסי”ת במשטרה ומגיע למסקנה שמדובר במטופל שאינו מוגדר כחסר ישע, אבל בהחלט ניתן לומר שמצבו הוא על גבול חוסר הישע ולא בטוח שאפשר לומר שמצבו מאפשר לו להיות חופשי ועצמאי בהתנגדות שלו לחשיפה של עדות העוסי”ת. יתכן שהוא מתנגד כי אמרו לו להתנגד. העוסי”ת קיבלה פרטים על ההתנהגות של הבן ויש צורך שתעיד לגבי הדברים שנמסרו לה, כדי לעשות צדק. לא יודעים מה הביא אותה לפנות למשטרה או לפנות לבית משפט לאשר לה להעיד, אך יודעים שמדובר באדם מבוגר שמתעלל או מזניח את אביו המבוגר, ויש צורך בהסרת החיסיון לשם מתן עדות.

החיסיון של כל המטפלים (רופא, פסיכולוג, עו”ס) והזכות של המטופל לפרטיות לא מתפוגג, רק בגלל שמישהו מעלה טענה בעניין. החיסיון הוא חיסיון על התוכן והמטופל רשאי לוותר על החיסיון, אך אם סרב לעשות זאת, עדיין יש לו זכות לחיסיון. החיסיון הזה, מקורו ביחסי אמון ולכן אנו משתדלים כל האפשר למזער את הפגיעה במערכת היחסים בין המטפל למטופל.

דוגמא נוספת – פנה אדם לבית משפט לאפשר לו להיפגש עם פקידת הסעד בנוכחות העורך דין שלו. פקידת סעד אמורה לדווח לבית משפט על מצבו של האדם ולהציע לבית המשפט דרכים לפתרון בעיות, והוא רוצה סיוע של עורך דין בהתנהלות מולה. בית המשפט דוחה את הבקשה ואומר, שגם אם המטופל ויתר על הזכות שלו לפרטיות, הרי שיש הליכים שמעצם טיבם לא מתיישבים עם ייצוגו של אדם ע”י עורך דין. המפגש עם פקידת סעד לצורך הכנת תזכיר הוא לא הליך שיפוטי, ולכן גם הזכות לייצוג משפטי לא רלוונטית לגביו. כלומר, בית משפט שם גבול ברור למשפטנים וקובע שהדרישה של פקידת הסעד להיפגש עם המטופל ביחידות מוצדקת, והדבר חיוני לצורך מילוי תפקידה. פקידת סעד אומרת לו שהדברים אינם חסויים ביחס לבית משפט, ומה שייאמר יימסר.

שאלות לדוגמא למבחן:

א. על פי סעיף 50 א' לפקודת הראיות, החיסיון של עו”ס הוא:

1. לעובד סוציאלי אין חיסיון, והוא צריך להעיד על דברים שאמר המטופל בכל זמן שבו הוא מוזמן להעיד בבית משפט.
2. החיסיון של העו”ס מוחלט, כי יש למטופל זכות לפרטיות.
3. החיסיון הוא חיסיון יחסי, ועל העו”ס להעיד אם בית משפט הורה על כך.
4. אף תשובה אינה נכונה.

(תשובה 3 נכונה)

ב. הפסיכיאטר המחוזי רשאי על פי החוק לטיפול בחולי נפש, להורות שאדם יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית. אילו מהקריטריונים הבאים מצדיקים הוצאת הוראה לבדיקה דחופה?

1. האדם פוגע פגיעה חמורה ברכוש
2. האדם גורם סבל נפשי חמור לזולתו
3. האדם חולה וכתוצאה ממחלתו פגום כושר השיפוט שלו
4. יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה בצורה קשה

(תשובה 3 נכונה, לפי חוק טיפול בנפגעי נפש, סעיפים 6 ו –7 ).

המאמרים מגבים את הנאמר בכיתה. רובם לא חוזרים על דברים – צריך ללמוד אותם, ואת החוקים, ואת הכל הכל - אי אפשר לעבור את המבחן בלי קריאת החומר התיאורטי. המבחן מורכב מ-25 שאלות אמריקאיות, שיש לבחור מתוכן את התשובה הכי נכונה. אין שאלות בחירה.