חזרה לאתר הראשי
שפירא ר' (2006) הגיעה העת לסולחה, הפרקליט, מח(2), 433-458
הגיעה העת לסולחה/ רון שפירא
תודה ליערית בשארי ואהרון אפשטייןא. מבוא
הסולחה, הליך גישור מסורתי בין הפוגע לקרבן בחברה הערבית, לא זכה להכרה של ממש כגורם שיש להביאו בחשבון במסגרת שיקולי הענישה במשפט הפלילי. פעמים רבות מצא לנכון בית המשפט להתעלם כליל מן ההליך, ולא התייחס אליו כנתון השקול בחשיבותו להגנה על האינטרס הציבורי שבענישה. במקרים אחרים התייחס בית המשפט אל הסולחה בחשדנות – כניסיון של החברה המסורתית ליצור תחליף לאמצעי הענישה שקבע המחוקק או כניסיון של עבריין להשפיע על העדים. רק לעתים רחוקות ראה בית המשפט בסולחה נתון רלוונטי שיש להביאו במסגרת מכלול השיקולים לעניין הענישה.
במאמר זה, ינסה המחבר לבחון אם אין האינטרס הציבורי מחייב שינוי בגישה הרווחת, ונתינת משקל הולם לקיומה של הסולחה במסגרת מכלול השיקולים במשפט הפלילי.
ב. מהותה של הסולחה
הסולחה היא מוסד מסורתי ליישוב סכסוכים, בעל מעמד ציבורי והכרה חברתית במגזר הערבי שמטרתה יישוב סכסוכים בהסכמה, ומביאה לידי ביטוי את הצורך לפצות את הצד הנפגע.
במסגרת הליך הסולחה, מעורבים נכבדי הקהילה המקימים את ה"ג'אהה" – ועדת הסולחה. חברי הועדה פונים למשפחתו של נפגע העבירה ותוך הבעת סלידה מהפגיעה בו מבקשים לטפל בסכסוך. עם קבלת ההסכמה חדל העימות בין הניצים, ומתקיים שלב ה"הודנא" – מעין הפסקת אש. כבר בתקופת הודנא ניתן לצד הנפגע פיצוי או התחייבות של כבוד, היא ה"עטווה". בסיום ההליך נקבע גם הפיצוי לקורבן – ה"דייה". הליך הסולחה מסתיים בטקס שבו משתתפים חברי ועדת הסולחה, נכבדים ממשפחת הנצים ונכבדי ציבור. להליך גיבוש הסולחה ולטקס הסולחה יש משמעות ציבורית הן כלפי הנאשם ומשפחתו, והן כלפי הצד הנפגע והן כלפי הקהילה כולה. חברי הועדה פועלים למניעת התלקחות סכסוכים נוספים (בעיקר על רקע של נקמת דם), החלטות ועדות הסולחה זוכות לכבוד בקרב הקהילה ונתפסות כבעלות מעמד מחייב כלפי הצדדים לסולחה והקהילה שבה הם חיים.
למרות שלסולחה אין מעמד משפטי מחייב, נעזרות בה גם רשויות המדינה, ובמיוחד משטרת ישראל כדי להשקיט מתיחויות וסכסוכים פנימיים בכפרים ערביים.
ג. ההתייחסות המסורתית של מערכת המשפט לסולחה
המשפט הפלילי המודרני לא נתן בעבר מקום של ממש לנפגע ממעשה העבירה כמי שעמדתו משפיעה על שיקולי מדיניות הענישה.
התנגדות בתי המשפט לעניין הסולחה משתנה כאשר מדובר בהסדר טיעון שבו הענישה, ברובה או בחלקה, מוסכמת. במקרים אלו, מודיעה לא אחת התביעה כי הסכימה להסדר טיעון עם נאשם, בין היתר, לאחר שגובשה סולחה בין הצדדים. התביעה מביאה לידי ביטוי בנימוקיה גם פיצוי שניתן או הובטח לנפגע העבירה, וזאת במסגרת מכלול השיקולים לאישורו של הסדר הטיעון. עם זאת, כאשר אין מדובר בהסדר טיעון, גם אם גובשה בין הצדדים סולחה שמטרתה השכנת שלום, ואף מניעה של החרפת הסכסוך עד כדי נקמת דם, לא נותן בית המשפט לקיומה של הסולחה משקל שיש בו כדי לגבור על שיקולי ענישה אחרים.
ד. שינוי הגישה למעמד נפגע העבירה במשפט
כאמור, עד לאחרונה לא היה לקרבן במשפט הפלילי מעמד של ממש, למעט היותו עד במשפט, לא היתה התייחסות לסבלו ולרצונו.
חקיקת "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" השפיעה גם על המשפט הפלילי. סעיף 4 לחוק היסוד קבע חובה להגן על הפרט מפני פגיעה בזכויותיו. לכן, בשל הצורך לבחון נתונים הקשורים אליו במסגרת מכלול השיקולים – השתנה מעמדו של נפגע העבירה. הנפגע הפך להיות דמות מרכזית שיש להביא לידי ביטוי את מעמדה. הדבר מתבטא, בין היתר, בהתחשבות בסבלו, בדרך של הצגת תסקיר קרבן בפני בית המשפט, וכן בדרך של פסיקת פיצויים במסגרת גזר הדין. במסגרת חוק זה, חוזק מעמדו של נפגע העבירה במשפט הפלילי בחקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה. חוק זכויות נפגעי העבירה אמנם חל רק על חלק מהעבירות, אך עקרונותיו מנחים את רשויות אכיפת החוק בכל הליך פלילי ובנוגע לכל נפגעי העבירה.
ה. התפתחות מוסד הגישור הפלילי במערכת המשפט
אחת התופעות המרכזיות בהתפתחות שיטות המשפט היא מציאת אלטרנטיבות לבירור מחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט, בעיקר מתוך קושי בהתמודדות עם העומס הקיים.
בשנת 1922 נתקבל בכנסת תיקון מס' 15 לחוק בתי המשפט שבו נקבעו דרכים ליישוב סכסוכים שלא בדרך התדיינות בבתי משפט. סעיפים שונים דיברו על 'פשרה', 'פישור' וגישור'. הליך הגישור תפס בהדרגה מקום במסגרת הליכים משפטיים שונים. למשל, הליך הגישור הפלילי מבוסס על תיקון מערכת היחסים בין הנפגע לבין העבריין שפגע בו. מהות הגישור הינה לאחות את מערכת היחסים בין השניים. תיאוריה זו המכונה "תאוריית הצדק המאחה", רואה במרכז אירוע הפשע את הפגיעה בנפגע ובקהילה הקרובה (ואף בפוגע עצמו). זאת להבדיל מהפרדיגמה המסורתית של המשפט הפלילי הרואה את הפגיעה בחוק ובאינטרסים הכלליים של החברה.
הגישור הפלילי המבוסס על הגישור המסורתי ועל התיאוריה של הצדק המאחה, הנו פיתוח וחידוש של מסורות ותרבויות עתיקות יומין, לרבות מוסד הסולחה במגזר הערבי. התיאוריה שבבסיס הגישור הפלילי הנה תיאוריה בין-תחומית העושה הבחנה בין שלושה סוגי צדק:
- צדק גמולי המתמקד בפגיעת העבריין בערך המוגן על ידי חוקי המדינה ובענישה כתגובה לכך. במסגרת זו גוברים שיקולי ההרתעה, החינוך לשמירה על החוק, הגמול הראוי וההגנה על הציבור מפני העבריין על פני שיקולים אחרים.
- צדק משקם שעניינו טיפול וריפוי העבריין מתוך מגמה להחזירו לחיק החברה הנורמטיבית.
- צדק מתקן שעניינו תיקון היחסים שבין העבריין המזיק לנפגע הניזוק.
המחקרים מעידים על הצלחת הליכי הגישור הפלילי המתבטאת בעיקר במידת שביעות רצונם של הקרבנות מאופן התייחסות מערכת אכיפת החוק למצוקתם. בכל הנוגע להשפעת ההליך על העבריינים, הדעות חלוקות. היו מחקרים שמצאו הפחתה בעבריינות החוזרת או הפחתה של חומרת העבריינות החוזרת. מחקרים אחרים לא מצאו אותה מובהקות של הפחתה.
בישראל, שירות המבחן לנוער הודיע על כוונתו להרחיב את תכנית הגישור למחוזות אחרים, מעבר להליך כזה שהתרחש בבאר שבע. גם שירות המבחן למבוגרים החל בהפעלת תכנית ל"גישור בין פוגע לנפגע" (תכנית גפ"ן) אשר נמצאת בראשיתה.
ו. אכיפת החוק בחברה רב-תרבותית
לשיטור בחברה רב-תרבותית יש תפקיד של איזון בין אכיפת החוק לבין שמירה על הרמוניה אתנית, ושימת דגש על שמירת השקט והיציבות הקהילתית. עירוב הקהילה בדרך של שיטור קהילתי, מתן מעמד למוסדות קהילתיים ומתן מעמד לייחודיות ולשונות החברתית בקהילה, במסגרת הליך יישוב סכסוכים, מביאים להשקטת המתחים החברתיים ולהסטת הדגש לשמירה על ההרמוניה שבין רכיבי החברה הרב-תרבותית.
ז. יחסו של המיעוט הערבי למערכת המשפט ולאכיפת החוק בישראל
יחס זה הוא חלק ממערכת יחסים בעייתית של המיעוט הערבי עם המדינה (-ישות ציונית) המגדירה את עצמה כמדינתו של הרוב – העם היהודי. מתן העדפה בסיסית לקידות ביסוסה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, יצרה חוסר שוויון זכויות בהתמודדות עם בעיות של המגזר הערבי ותחושה של אפלייה מתמשכת בציבור הערבי. תחושת האפלייה וחוסר האמון באים לידי ביטוי גם ביחסו של הציבור הערבי למערכות אכיפת החוק והמשפט בישראל. מחקרים הוכיחו מידה בלתי מבוקרת של יחסי ניכור בין מערכת המשפט לציבור הערבי בישראל. זאת, בין שהתופעה הנה פועל יוצא של התנהלות מערכת המשפט ובין שהיא תוצאה של תהליכי הקצנה בחברה המוסלמית.
ח. הצידוק שבשינוי המדיניות השיפוטית ומתן הכרה ומשקל להליך הסולחה במסגרת שיקולי בית המשפט לעניין מעצר וענישה
הכרה בסולחה כהליך גישור משרתת את האינטרס הציבורי, ויכולה להגביר את אמון הציבור הערבי במערכת המשפט. הדבר אף מסייע למשטרת ישראל בשמירה על החוק והסדר הציבורי. הכרה בהליך הסולחה מתיישבת גם עם מגמה המתפתחת בעיקר במשפט הבין-לאומי, להכרה בזכויות קולקטיביות של קבוצות מיעוטים ובזכות לשונות ולשמירה כל רכיבי תרבות מסורתית כחלק מזכויות יסוד.
השאלה אם ובאיזו מידה יש לתת משקל לקיומה של סולחה, מתעוררת במסגרת ניהול המשפט הפלילי בשני שלבים מרכזיים: הראשון הוא שלב הדיון בבקשת המעצר, ובמיוחד בבקשה למעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו. השלב השני הוא בתום המשפט הפלילי, כאשר נאשם מורשע ועל בית הדין לגזור את דינו ולשקול, במסגרת זו, מכלול שיקולים לעניין מידת הענישה הראויה.
לגבי השלב הראשון, ההכרה בסולחה מתיישבת עם רוח החוק החדש, לפיו אין חובת מעצר עד תום ההליכים, ויש לשקול חלופות למעצר, תוך בחינת מסוכנות הנאשם, סדרי הפיקוח על חלופת המעצר, ומידת האמון שאפשר לתת בנאשם – באופן שיבטיח את השמירה על שלום הציבור מצד אחד, ומצד שני יאפשר את שחרור הנאשם ויצמצם למינימום את הפגיעה בחירותו. הסולחה מגבירה את מידת האמון שהמערכת יכולה לתת בנאשם, ומפחיתה את הסיכון לציבור שיש בשחרור העבריין – עקב השכנת השלום בין היריבים והתערבות נכבדי הקהילה ליצירת ה"הודנה" – קיימת התחייבות כלפי נכבדי הקהילה. זהו מנגנון פיקוח המגביר את האמון שניתן לנאשם במסגרת השיקולים לשחררו ממעצר. מעמדה ומשקלה של הסולחה יעלו בעיקר כשמדובר בסכסוך מתמשך או בעל פוטנציאל להתלקחות מחודשת, על רקע של נקמת דם או מאבק בין חמולות.
במסגרת השלב השני (-ענישה), הסולחה תילקח בחשבון מכמה סיבות:
- הנאשם מתחרט על מעשיו במסגרת הסולחה, נתון שנלקח בחשבון במסגרת השיקולים הכוללים.
- הנפגע מקבל פיצוי במסגרת הסולחה, וזו אחת ממטרות הענישה.
- החוק מעניק לנפגע מעמד לענין שיקולי הענישה – מתחשבים בדעתו בסולחה. יש לכך משקל בתוך כל המשתנים. רצון הנפגע זוכה להתייחסות.
דעתו של הנפגע תישמע גם בדיונים לחנינה, שחרור מוקדם והקלה בעונש. השיקולים העיקריים בהמלצה לחנינה/קציבת עונש הם שיקום האסיר ובטחון הציבור (שהאסיר לא ישוב לפעילות עבריינית), ולסולחה יש חלק חשוב בהשפעה על פרמטרים אלו, שכן סיכויי חזרתו של האסיר לפעילות עבריינית מושפעים מהתחייבותו לקהילה וטיב היחסים בינו לבין הפוגע.
מצד שני, כאשר יש שחרור מוקדם של אסיר הנידון בשל עבירה חמורה, יש לקחת בחשבון את הפגיעה באמון הציבור בשלטון החוק ובהרתעת הרבים. לכן אי אפשר להתחשב ממש בסולחה במקרה של עבירת רצח. עם זאת, ככל שהנאשם כבר ריצה את עיקר מאסרו ויתרת המאסר שעליו לרצות קטנה, כך גובר מעמדם של השיקולים האחרים (תקנת הפרט ותקנת הכלל) על פני השיקול של הרתעת הרבים, וממילא אפשר לתת משקל לקיום הסולחה, ולטובת הנאשם.
לסיכום, לדעת הכותב, מעבר ליחסי נאשם-נפגע העבירה, ההכרה בהליך הסולחה ובוועדות הסולחה כמוסד מגשר, משכין שלום ומשרת את האינטרס של מערכת אכיפת החוק. יש להכיר בהליך הסולחה כסוג של גישור, על כל המשתמע מכך. כשם שמצא המחוקק ומצאו בתי המשפט לנכון לעודד את קיומו של הליך גישור בכל הרמות, כך גם ראוי שיהיה מקרה זה. אמנם, ולהבדיל מהליך אזרחי, אין הגישור שבתחום הפלילי מיועד להחליף את ההליך השיפוטי, ואולם יש בו ערך, לכשעצמו, בהפחתת המתחים ושיקום מערכות היחסים הפגועות שבין הנאשם לנפגע העברה ומשפחתו. לשיקום מערכות היחסים יש תרומה להפחתת אלימות והגברת הסדר הציבורי והיציבות הקהילתית.