על חוק העובדים הסוציאלי -1996 – ועל מקצת חידושיו
על חוק העובדים הסוציאליים , תשנ"ו – 1996 ועל מקצת חידושיו (2002) קרית המשפט, שנתון הקריה האקדמית, כרך ב' עמ' 239סוכם ע"י איתמר דנציגר
חוק עובדים
הסוציאליים 1996 – הוא החוק הראשון הנוגע
לעו"ס שמגדיר את יחוד הפרופסיה ושהפח
את המונח "עו"ס" לסטאטוס מקצועי
מסטאטוס סוציולוגי-אקדמאי. יד החוק, לא
היתה הגדרה חוקית לעובד סוציאלי, יעני כל
מי שרצה, יכל לקרוא לעצמו עו"ס. הקצת שהחוק
כן אמר (חוק שרותי הסעד – 1958) – פאראפרזה:
"כל מי שעובד במשרד הסעד (לימים משרד
הרווחה) הוא נחשב עו"ס" – שימו לב:
לא נקבע סטנדרטים של מיומנות או פיקוח.
החוק המשיח וקבע שמנהל הלשכה קובע את מדיניות
לשכתו, ולכן צריך משהו "כשיר" (יופי,
אדון המחוקק!, מה לכל הרוחות זה "כשיר?").
יותר מכך, השר יכול למנות משהו שלא כשיר,
(טוב, טוב, אבל למקסימום שנתיים). בכל מקרה,
לעובד הסוציאלי בצוות אין מילה – הוא רק
הסנג'ר של המנהל. (במילא אין לו בהכרח הכשרה
– הוא סתם טמבל). למרות הכל, המחוקק כן נתן
2 דרישות לקריטריון "כשיר לעבודה סוציאלית":
1) לפקידי הסעד – השר צריך למנות אותו, ו-2)
ועדת ערר, שכוללת 3 חבר'ס – חייב להיות "כשיר
לעו"ס" – השאר יכולים להיות נציגי
הציבור
אז, מה לכל הרוחות זה "כשיר"?
תקנות שירותי הסעד -1959: השכלה ניסיון (שימו לב – עדין לא ברור מה זה השכלה וניסיון) – תכלי'ס השכלה היתה אחד מ7 מוסדות חינוך מתוכם 1 וחצי אקדמי. השאר הסתפקו במתן תעודה (זה היה לפני עידן המדפסות- בו כל צ'וצ'יק יכל להדפיס מה בא לו).
המילה "ניסיון"
בחוק שרותי הסעד -1958 התפרש לכסות על הם שלא
עברו השכלה, אז עם ניסיון של 3 שנים ויותר
בעבודה חברתית הקנה לו את התואר "עובד
סוציאלי"
עם כל זאת,
לא היה ל"עובד סוציאלי" כל התחייבות
אתית או מקצועית מעבר להיותו עובד מדינה
– הוא כולה נחשב "עובד מדינה"
כך, מנהל
לשכה יכל לקחת כל בן אדם בתקן "עו"ס",
אפילו עם הוא לא "כשיר", מכיוון שאותו
העובד כפוף למנהל באופן מוחלט (כמו בן אדם
אחר על אותו תקן שכן "כשיר") – שהרי
לא היה לעו"ס מילה, ורק היה הסנג'ר של
המנהל
מעבר לכל
הנאמר, מחוץ ללשכות הסעד (רווחה), בן אדם
על תקן עו"ס בכלל לא היה מחויב על פי חוק
בכלל להיות "כשיר" כדי בעצם לעבוד
כעו"ס – בין אדם יכל לקרוא לעצמו עו"ס
כמו שיכל לקרוא לעצמו "רב" – זאת אומרת
ביוזמתו וללא מפריע. רשם העו"סים היה
למטרות עבודה בלשכה בלבד (לא ששם היה לו
הרבה לעשות, מסכן).
אתיקה
כל נושא האתיקה היה פרוץ – ל"איגוד העובדים הסוציאליים" היה ועדת אתיקה – שבעצם דנה בחוקים וולונטריים –שבעצם לא היה להם שיניים – המקסימום שיכלו לעשות זה להעיף משהו מהאיגוד
(בשלב זה
אני ממליץ לקורה לנגב את הדמעות שלו/ה ולהפסיק
לבכות)
גם בתי דין
המשמעתיים של המדינה, שדנה בהתנהלויות
של עובדי המדינה, בפועל לא התייחסו לתחום
האתיקה של עו"ס
סודיות
היה בעיה
למטופלים – בלי נהלים אתיים, העו"ס לא
היה מחיוב לסודיות, ולא תמיד זה נשמר, וזה
פגע באמון שמטופלים רבים נתנו לעו"ס.
"חוק הגנת הפרטיות – 1991" – הגן על
הנושא חלקית, אך יש דברים שלא אומרים (כמטפלים)
למרות שלכאורה הם גלויים לכולם. בנוסף,
החוק לא הקנה חיסיון לעו"סים כמו לפסיכולוגים
ולרופאים –וקרה לא פעם שזה השפיע לרעה
על הלקוח בכל מיני הליכים
חידושי החוק 1996
שאלה: האם לפי החוק, מותר לעו"ס לנקוט בדרך טיפולית לא סטנדארטית? – שמביא לשיפור בתפקוד הלקוח?
תשובה:
ברפואה וכו' – דיר באלאק – בעו"ס – פחות
חד-משמעי
בעיה בהגדרת החוק את פרופסיות העו"ס:
עו"ס מול פקיד סעד – ריבוי פנים או סתירת הכתוב
-יש דיכוטומיה
– מצד אחד העו"ס מחויב למערכת [מדיניות
הרווחה] אך מצד שני לפרופסיה
-הבדלים:
פקיד סעד מול סטנדרטיזציה של מקצוע העבודה הסוציאלית
-אצל רופאים, פסיכולוגים וכו', יש התמקצעות הנלמדת באקדמיה – ומקנה תואר מיוחד ומיוחס - "אני רופא ילדים!" או "אני פסיכולוג קליני"
-אצל פק"סים, למרות שתפקידם מחייב השתלמויות ומינוי השר, והם מעוגנים בחוק, אין תואר. וכהם קוראים לעצמם, הם אומרים פק"ס ולא טורחים להגיד איזה סוג –וזאת למרות שיש 9 סוגים, שכל אחד מעוגן בחוק מסוים
אבסורדים שנוצרים:
גילוי וכיסוי של מידע הנאגר אצל עו"ס על אודות הלקוח
-מצד אחד המטופל זכאי לפרטיות, ולכן העו"ס מחויב לסודיות
-חופש מידע
בד"כ ועקרון "כבוד אדם וחירותו"
ופרטיות – דיכוטומיה שעו"סים, בדומה
לרופאים ופסיכולוגים מתמודדים איתם, אפילו
ברמה החוקית
-עוד דיכוטומיה
– לפי סעיף 7 בחוק עו"ס, אין שיקול דעת
לעו"ס – אסור לו לגלות מידע על משהו אחר
חוץ מאותו מטופל, ואפילו מידע שנרכש על
משהו שלא ישירות בטיפול - אך לפי סעיף 8,
יש לעו"ס יותר שיקול דעת - הוא כן יכול
להשתמש במידע [שלא על מטופל ישיר] עם זה
יעזור נגיד לקטינים בטיפולו – וללא הסכמה.
שאלה – ומה עם מטופל חסוי בגיר הגר בבית
הוריו? –תשובה: החוק אומר שזה בסדר כל עוד
אין פגיע באותו אדם שעליו המידע. מה גם,
שחוק העונשין, סעיף 262 אומר שחייבים לדווח
על משהו שמתכוון לבצע עבירה – ואם לא, אז
מאסר שנתיים (אירוח חינם על חשבונינו)
-החוק מגדיר
שיש כמה דברים שמותר לדווח עליהם [סעיף
8א(5)], ולא נחשבים פגיעה בפרטיות – בעיה:
החוק לא מגדיר מספיק טוב –או בכלל לצורך
בעניין – מה ברשות – הצעת הכותב: שהעו"ס
רק ידווח על עבירה שיש בה פגיעה בגוף
בעיה נוספת
עו"ד
חייב לדווח על רק על ראיות כמו מכתבים בן
הלקוח לעו"דים – אך לעו"סים, כמו רופאים
ופסיכולוגים, יש חיסיון על כל החומר.
מצד שני, יש לעו"ד חיסיון מלא, שבית המשפט
אינו יכול לערער עליו. מצד שני לעו"ס
יש רק חיסיון חלקי. בעיה: מצד אחד, העו"ס
חייב בסודיות, אל סעיף 8א-5 מתיר חשיפה עם
"קיימת בחוק חובה או רשות" – אז מה?
העו"ס יכול לעשות מה בא לו? – למה 50א של
חוק הראיות כלול פה (זה הסעיף האוסר על עו"ס
להעיד אלא עם כן יש לו ויתור סודיות)? אז
מה זה בדיוק רשות, שבלשון החוק? צריך חקיקה
שתבהיר את העניין! - הערת המסכם: וגם
צריך מאמר יותר מעניין, לפי סעיף 1א לחוק
ערנות חובה
סעיף 7ב
של חוק עו"ס אומר שלא מוסרים מידע למטופל
עם זה יפגע בו – אבל בהשוואה לסעיף 18 של
חוק החולה, -יש דאגה רק לבריאות המטופל –
אז אפשר למסור מידע למשהו אחר, שלא מטופל
(לאשתו של החולה), לבקשתו של החולה, אפילו
עם זה יפגע בבריאותה היא –אצל העו"סים
יש גם דאגה למצבה ולא רק למצב של עצם המטופל.
לעו"ס בקיצור יש יותר מרחב לסרב מידע
– ולא רק על רקע פגיע בריאותית – אלא גם
על רקע "פגיע" כלשהי – קרי נגיד משפטית
-אז אפשר להגיד שהחוק מעלה את רף ההתנהלות האתית של העו"סים- גם בחובות וגם בענישה – זה חושף אותו ליותר קובלנות בוועדות משמעת ואף לתביעות אזרחיות שמבקשות פיצויים– וזה בגין התנהגות שאינה הולמת את המקצוע או הפרת סודיות –הערת המסכם: מאיזה משכורת יקחו?
- לכן הרבה
עו"סים חוששים מתביעות על רקע חשיפת
מידע או חוסר חשיפת מידע. אז אי מתן מידע
כפוף להחלטת ממונים ולהכרעת ועדת מידע
– בהם חייב להיות שופט בית משפט השלום,
ועו"ס
עדיין יש
בעיתיות בטביעות מה שלא יהיה – עם מספרים
ואם לא מספרים – הצעת כותב המאמר: שועדת
המידע תדון בכל הנושאים האלה, בדומה לועדת
אתיקה בתחום הרפואה. ושגם שיהיה ערכאות
היוועצות מלכתחילה –ולא רק ועדת משמעת
שתטפל בבעיות אחרי שהם כבר קרו
לדעת מסכם המאמר, יש לדרוש מאמרים פחות מרדימים