חזרה לאתר

---

מחברת - יסודות בעו"ס - הסבה א - 2008-9

---

תודה לאבי יולזרי

---

3.11.08

מבוא לעבודה סוציאלית - שיעור 1

העו”ס הקומפטנטי הוא בעל המשולש ידע – ערכים – מיומנויות, כשהערכים נמצאים בבסיס המשולש.

התפתחות העבודה הסוציאלית לאורך המקצוע

מקצוע הע”ס הוא תוצר של החברה המודרנית. החיים המודרניים הביאו לעלייה בתוחלת החיים ובאיכותם. אנשים נתקלים ביותר בעיות: אישיות – חולי, דכאון וכו' ובעיות ברמת המשפחה – חולי במשפחה, אלימות, גירושין. בעיות ברמה הקהילתית – פשיעה ועבריינות, וכמובן בעיות חברתיות כוללות – אבטלה, אלימות נגד ילדים וכו'. התפתחו מקצועות עזרה לסובלים מבעיות אלה – רפואה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. ניצני תחילתה של הע”ס היו בתחילת המאה ה 19 עם פרוץ המהפכה התעשייתית ומאפייניה: התפתחות תעשייתית, תהליך עיור מורחב – תנועה של פועלים מהכפר אל העיר. כתוצאה מכך חל שינוי במבנה החברתי: תנועה מחברה כפרית מסורתית לחברה עירונית מודרנית. בקהילה הכפרתית המסורתית זכה האדם למספר מעגלי תמיכה – המשפחה הקרובה והמורחבת, הקהילה והכנסיה. לפתע עבר האדם לעיר המנוכרת – הוא ומשפחתו הם המקור היחידי לתמיכה. הקהילה התפרקה, המשפחה המורחבת לא בהכרח קרובה, ולמשפחה נכנסות מערכות לחצים חדשות – עבודה בשעות מופרזות תמורת שכר זעום, עבודה וניצול ילדים. עם זה התחילו לצוץ תופעות של עוני, חולי, הזנחת ילדים ועוד. אנשים התחילו לחפש מענה לבעיות האלה. היו אז שתי תשובות עיקריות:

1. באנגליה חוקקה המדינה את “חוק העניים”, שניסה לתת מענה למצב של הומלסים, תופעה שהיתה חדשה אז, למפוטרים חדשים שמצאו את עצמם ברחוב וכו'. החוק הזה חוקק כדי להכניס את יושבי הרחובות לבתי מחסה. היה בזה כמובן היבט פטרוני, וכזה שניסה לדאוג דווקא למעמדות הגבוהים, שלא היה נעים להם לראות את המחזות ברחובות.
2. קמו ארגונים התנדבותיים בעיקר מקרב בני המעמד הבינוני והתפתחו אגודות צדקה שונות. הארגונים המשמעותיים הבולט בתחום הזה:
   
   א. ארגון חברות הצדקה - נסיון לייעל את פעילות אגודות הצדקה, בין השאר ע”י מושגים מודרניים – פתיחת תיק, חקירה, ביקור בית, הגדרת תכנית טיפול. נראה כאן מעבר מפעילות צדקה לכיוון מתן סיוע דרך הערכת צרכים והגדרת מטרות. הוקם ארגון ה friendly visitors שכלל עובדים בשכר למטרות ביקורי בית.
   
   ב. תנועת ההתיישבות הביתית – The Settlement Houses - אנשים שהלכו לגור בשכונות מצוקה ופעלו מתוכן. הם עזרו לאנשים להתארגן ולהתאגד במקומות עבודה, עזרה לילדים בשיעורי בית וכו'. בארה”ב פעלו בארגון הזה פמיניסטיות קיצוניות.

באותן שנים (1915) החלו לשאול האם מספיק שהעבודה הסוציאלית תשאר בגדר רצון טוב של אנשים, או שמא מדובר במקצוע שיש לרכוש מיומנויות כדי לעסוק בו. האדון FLEXER אמר שע”ס אינה מקצוע. כנגדו קמה הגברת MARY RACHMOND, שנחשבת לאמא של הע”ס. היא דיברה על “צדקה מדעית”. החל תהליך של התמקצעות הע”ס והפיכתה למקצוע הנשען על ידע, תיאוריות ומחקר.

בארץ, בתחילת שנות השלושים נוהלה המדינה ע”י הועד המנהל – המוסדות של המדינה שבדרך, שהיו תחת שלטון המנדט הבריטי. בשנת 1931 הקים הועד המנהל מחלקה לע”ס. הנרייטה סולד, נשיאת ארגון הדסה בארה”ב הוזמנה לעמוד בראש המחלקה הזו. לפני קום המדינה קיבלה האוכלוסיה בישראל סיוע בשלוש דרכים:

1. האוכלוסיה הדתית בישוב הישן התמקמה סביב ערי הקודש והקימה מערכת מסועפת של גמ”חים: החברה קדישא, ביקור חולים ושירותים התנדבותיים שונים.
2. חלוצים שהגיעו בתחילת המאה העשרים מתוך אידיאולוגיה סוציאליסטית הקימו קיבוצים שהיו מבוססים על עקרונות של עזרה הדדית. הם גם הקימו את הסתדרות העובדים.
3. בני המעמד הבינוני העירוניים קיבלו סיוע על פי המודע הבריטי, דרך ארגוני צדקה.

בדומה לתהליך האמריקאי התפתחה התמקצעות והעסקה בשכר בתחום הע”ס. רק כשה. סולד הקימה את המחלקה לע”ס הפך התחום למקצוע בארץ. המחלקה קבעה שעקרונות הסיוע ליחידים ומשפחות מחייבים ידע ולימוד:

1. יחידת היעד המרכזית להתערבות סוציאלית היא המשפחה.
2. האחראי להפעלת שירותי הרווחה היא הקהילה המקומית, אך בתקצוב של הועד המנהל – בדומה למצב כיום.
3. השירות ניתן ע”י עו”סים מקצועיים וגם על ידי מתנדבים.

משרד הרווחה:

הלשכות לשירותים חברתיים (שח”ם) שהתפתחו במסגרת המחלקה לע”ס העסיקו בהתחלה ניצולי שואה. הקורס הראשון לע”ס נפתח בירושלים ב 1934. ב 1937 הוקם איגוד מקצועי של עו”סים. עד קום המדינה היו צריכים שירותי הרווחה להתמודד עם תוצאות מלחמת העצמאות והעלייה ההמונית לארץ, ולכן פעלו אז במתכונת חירום בלבד.

התפתחויות בתחום הע”ס מאז קום המדינה

1. הקמת המחלקות לשח”ם (שנקראו לשכות סעד) – בלשכות אלה התפתחה פונקציונליות בעבודה: נוצרה חלוקת תפקידים, למשל נוער וילדים, קשישים וכו'. התפתחה התמחות. חלק מהלשכות מחולקות איזורית ופונקציונלית, לצוותים אשר כל אחד מהם אחראי על איזור גיאוגרפי בעיר ובתוך כל צוות יש חלוקה פונקציונלית.
2. הפרדה של העיסוק בע”ס מהעיסוק בהבטחת הכנסה, אשר הועבר לבטח”ל.
3. מעבר מהשמת אנשים במוסדות להשמתם בקהילה.
4. הגדרת תפקידים באמצעות חקיקה – בקרב העו”סים יש נושאים תפקידים בעלי בסיס חקיקתי, דוגמת פקידי הסעד, שהם עו”סים שעברו הכשרה מטעם משרד העבודה והרווחה. התפקיד מעוגן בחוקים שונים, דוגמת חוק הנוער, חוק חסרי ישע, חוק סדרי דין.
5. הקמת האיגוד המקצועי של העו”סים ב 1937
6. ניסוח הקוד האתי של העו”סים ב 1938 (נוסח מעודכן מ 1994)
7. חוק העו”סים מ 1996, אשר הגדיר לראשונה את עבודתם של העו”סים כמקצוע.
8. הקמת מועצת העו”סים ב 1989. המועצה פעילה בחקיקה ובפיתוח התמחות העו”סים.

17.11.08

מבוא לעבודה סוציאלית – שיעור 2

לקרוא את דורון, 1989.

רווחה חברתית מתרחשת במדינה הלוקחת על עצמה להתערב בפעולת השוק החופשי בכדי לספק את הצרכים הבסיסיים של תושביה, כדי להבטיח להם בטחון סוציאלי ורווחה אישית, ע”י סיפוק המינימום הנדרש להכנסה, תזונה, טיפול רפואי, חינוך, דיור, תעסוקה ושירותים סוציאליים אישיים. כל זאת מתוך השאיפה של המדינה לצמצם פערים חברתיים ומתוך ראייה שהמדינה צריכה להתערב על מנת לקדם אוכלוסיות חלשות יותר.
מדינת הרווחה מפעילה מערכות שאמורות לתת בטחון סוציאלי לאזרחים – ביטוח לאומי, קצבאות, נתינת שירותים בפועל ע”י אנשי מקצוע וביניהם עו”סים.

הע”ס מבוססת על שלוש הנחות יסוד:

1. האדם חשוב – זו הנחה חשובה, שכן קיימות חברות בהן השלטון או החברה חשובים יותר מהאדם. שם אין מדיניות רווחה, שכן האדם נועד לקיים את השלטון ולא להיפך.
2. הבעיות של האדם (האישיות, המשפחתיות, הקהילתיות) הן תוצר של אינטראקציה עם אחרים. ההנחה הזו אומרת שכעו”סים אנחנו מתבוננים על האינטראקציות של אדם עם הסביבה שלו.
3. ניתן לעשות משהו על מנת להקל על הבעיות של האדם ולהעשיר את חיי הרווחה של הפרט. ההבנה הזו חשובה, כי בחברות אחרות מתקיים דטרמיניזם, הכל מלמעלה, לא צריך לעשות שום דבר ואין מקום להתערבות.

לאורך השנים, מקצוע הע”ס מחפש הגדרה. יש קושי למצוא הגדרה שכזו, כי מדובר במקצוע שבמהלך השנים, עם השתנות החברה והמצב הסוציו-פוליטי, השתנתה הגדרת המקצוע. המקצוע מושפע מתפיסות הרווחות בתקופה שבה הוא מנס להגדיר את עצמו. הוא מושפע מההלך הפוליטי והכלכלי הקיים באותה תקופה. בהגדרות המקצוע יש מחלוקות לגבי:

1. גבולות המקצוע – איפה עו”סים מתערבים ואיפה אל להם להתערב.
2. האם המקצוע הזה הוא אכן פרופסיה בעלת בסיס ידע ספציפי.

שינוי הגדרת מקצוע הע”ס לאור שינויים חברתיים לאורך השנים

1. 1956 - NASW (National Association of Social Work) לקח על עצמו להגדיר את מקצוע הע”ס בועידה שקיים הארגון בשנת 1956. על פי הנוסח של ההצהרה מאותה שנה, מטרות הע”ס הן:
   
   א. לסייע לפרטים וקבוצות בזיהוי ובפתרון או הקטנה של בעיות הנובעות מחוסר איזון בינם לבין הסביבה.
   ב. לזהות איזורים פוטנציאליים של חוסר איזון בין פרטים או קבוצות לבין סביבתם על מנת למנוע חוסר איזון בעתיד.
   
   ג. לחפש, לזהות ולחזק את הפוטנציאל המקסימלי הקיים בפרטים, קבוצות וקהילות.
   
   ההגדרה הזו משקפת תפיסה של העו”ס כחלק מהממסד, שתפקידו לנסות להתאים קבוצות מיוחדות לקהילה ולמדינה. בתקופה זו התקיים מאבק השחורים בארה”ב כנגד אפלייתם, והעו”סים לא לקחו חלק במאבק זה, דבר שעורר ביקורת קשה נגדם, על כך שמעלו בתפקידם.
2. 1961 – חידוד של התפיסה הנ”ל. שוורץ אמר שמטרת הע”ס לתווך בתהליך בו הפרט והחברה נפגשים באמצעות הצורך שלהם. הנחת היסוד היא שהאדם מצד אחד שואף להצטרף לחברה כאדם פרודוקטיבי, ומצד שני החברה שואפת לאחד את חלקיה לשלם. זו הגדרה בעייתית – מחד לא כל הפרטים רוצים לתרום ולהיות חלק מהקבוצה. מצד שני, החברה לא בהכרח שואפת להפוך את כולם לחלק ממנה. באותם שנים שלט קנדי בארה”ב. הביטוי של חשיבות החברה אז ניכר מאמירתו “Ask not what your country can do for you, ask what you can do for you country“. זה נוגד את התפיסה המקובלת כיום, לפיה ישנה פוליטיקה המכוונת לפיצול ולשיסוע מתוך רצון להציג אינטרסים סקטוריאליים. מעבר לכך, ישנם מצבים בהם המדינה פוגעת בפרט. עולה השאלה האם תפקיד העו”ס הוא גם לפעול כנגד עוולות השלטון כאשר הוא פוגע בפרט.
3. 1971 – תחילת תקופת הפנתרים השחורים. בשכונת מוסררה בירושלים קמה קבוצה שמחתה כנגד קיפוח עדות המזרח. בראשם עמד עו”ס קהילתי בשם עמיאל. הוא נשלח ע”י המחלקה ללמוד ע”ס קהילתית בארה”ב וחזר עם רעיונות מהפכניים לתקופה. הוא בעצם הקים קבוצה שחתרה נגד הממסד של התקופה. בעקבות כתבה שעשו עליו בעיתון הוא הורחק מאיגוד העו”סים וזכה לגינוי. פעילותו היתה מנוגדת לתפיסה הקיימת דאז, של העו”ס כמשרת הממסד. 20 שנה אחר כך זכה אותו עמיאל לפרס הוקרה מטעם אותו איגוד שהורחק ממנו. לפני כמה שנים נכשל מאבקה של ויקי כנפו, לאחר שלא קיבלה עזרה מעו”סים. שוב הם זכו לביקורת על כך שלא קמו ועזרו לכלל.
4. 1983 – לפי רוזנפלד, מטרתה של הע”ס לצמצם את אי ההלימה בין צרכים ומשאבים בהקשר לרווחה האנושית, להביא להתאמה בין צרכים ומשאבים ע”י גיוסן של מערכות אספקה פוטנציאליות למילוי פונקציה זו.
   שנות השמונים היו שנות הקפיטליזם הקיצוני והניאו-ליברליזם של תאצ'ר ורייגן בבריטניה ובארה”ב. הם ביטאו תפיסה לפיה על המדינה לצמצם למינימום את ההתערבות בשוק, ויש לתת לכוחות השוק לעשות את השלהם. המדיניות שלהם כללה גם הפרטה וקיצוץ בתקציבי הרווחה ובהוצאה על אוכלוסיות חלשות. לפי הערכות, בתקופתה של תאצ'ר גאתה האבטלה. במצבים כאלה מתמקדת הע”ס, מתוך הבנה שהמדינה לא מספקת את צרכי הפרט, בארגון מערכות אספקה עצמיות לפרט.
5. 1991 – ההגדרה של סקידמור ממשיכה, שנים אחר כך, להתכתב עם הגדרת הע”ס כפרופסיה. לפי סקידמור, העבודה הסוציאלית היא אמנות, מדע ומקצוע, המסייע לאנשים לפתור בעיות אישיות, קבוצתיות וקהילתיות. הוא מגדיר גם את גבולות המקצוע. הוא ממשיך ואומר שהדבר נעשה באמצעות פרקטיקה הכוללת עבודה פרטנית, קבוצתית וקהילתית, אדמיניסטרציה ומחקר. המיקוד העיקרי של הע”ס הינו העשרת החיים באמצעות אינטראקציות אישיות טובות יותר.

לאורך השנים ניתן לראות תנועה לגבי השאלה האם עובדים ומתמקדים בפרט, באינטראקציות או למען החברה. מה המיקוד: פרטני או חברתי. איגוד העו”סים האמריקאי ניסח מחדש, לאור השינויים החברתיים שחלו מאז 1956, הגדרה חדשה למקצוע הע”ס, בשנת 1996. זוהי ההגדרה העדכנית ביותר הקיימת למקצוע. ההגדרה העדכנית מתמקדת דווקא בשכבות החלשות ורואה את תפקיד העו”ס בסיוע לשכבות מצוקה, וזאת לצד עלייה במספרם של העו”סים המעוניינים לעבוד ברמת הפרט, בשנים האחרונות. ההגדרה הזו קוראת אם כך לציבור העו”סים לחזור לשורשים ולהתמקד באוכלוסיות שלשמן הוקם המקצוע הזה, בימיה של מרי ריצ'מונד:
“המטרה העיקרית של מקצוע הע”ס היא לקדם את הרווחה האנושית ולסייע בסיפוק הצרכים הבסיסיים של כל האנשים, ובמיוחד העצמתן של אוכלוסיות מדוכאות, פגיעות, החיות בעוני. המאפיין ההיסטורי של הע”ס הוא מיקוד ברווחת הפרט בתוך הקונטקסט החברתי ורווחת החברה כולה. הע”ס מתמקדת בגורמים החברתיים שתורמים לבעיות אלה.”

עו”סים נמצאים בצמתים שונות – עבודה קלינית פרטנית, עבודה חברתית. המשותף לכל ההגדרות הוא שהתפקיד של העו”ס הוא להגביר את התפקוד החברתי ואת הרווחה הנפשית של פרטים, קבוצות וקהילות, ואנחנו עושים את זה באמצעות שלושה תחומי התערבות, ובאמצעים נוספים:

1. מניעה – התערבות למען אוכלוסיות המועדות לקושי מסויים או לאיזשהו חוסר תפקוד.
2. שיקום – התערבות עם אנשים שתפקודם נפגע עקב בעיות פיסיות או נפשיות. בעבודת השיקום יש נסיון להחזירם לתפקוד מקסימלי אפשרי בגבולות היכולת שלהם: נפגעי תאונות דרכים, פגועי נפש וכו'.
3. טיפול – התערבות בבעיות קיימות: עבריינות, סמים, אלימות ובעיות שונות במשפחה, התעללות וכדומה.
4. מעבר לכך, העו”סים מנסים להרחיב את סל המשאבים ואת הנגישות אליהם. תפקידם לעזור לאדם להרחיב גם את משאביו האישיים: דימוי עצמי, מסוגלות, תקווה וכו' ולצד זה את משאביו החברתיים החיצוניים של האדם: מערכות התמיכה שלו ממשפחה וממוסדות פורמליים, ידע וכו'. במקום בו אין משאבים תפקיד העו”ס הוא לנסות ליצור משאבים: על העו”ס להיות בקיא במשאבים החיצוניים הקיימים בקהילה של המטופל, כדי שיוכל להפנות את המטופל ולעזור לו להרחיב את משאביו. כמו כן, העו”ס משמש כגורם מתווך בין המשאבים למטופל. לעיתים צריך העו”ס לבצע עבודת סינגור על המטופל בפני גורמים חיצוניים שאיתם יש לו בעיה, על מנת להרחיב את סל המשאבים של המטופל. למשל, במקרה של עבריינים, או נשים דיסוציאטיביות לאחר תקיפה מינית. לעיתים המערכת לא מאמינה להם ועל העו”ס לסנגר עליהם בפני המערכת וגורמיה (למשל המשטרה).
5. קידום צדק חברתי – הבטחת הגישה וההזדמנויות לקבלת משאבים באופן שווה, ונקיטת פעולות חברתיות בשיתוף עם קולגות מהארגון או מארגונים אחרים. כשהסביבה לא נותנת מענה לצרכים, הדבר כולל גם התערבות בקביעת מדיניות ובחקיקה.

בע”ס קיימות שלוש מתודות מרכזיות:

1. הפרטנית
2. הקבוצתית
3. הקהילתית

המשותף למתודות הוא ההגדרה של הע”ס כמתודה. עדיין, מקצוע הע”ס מחפש זהות והגדרה.

24.11.08

מבוא לעבודה סוציאלית - שיעור 3

ביקורת של גישות שונות על מקצוע הע”ס

המבקרים באו לפעמים מתוך מקצוע הע”ס עצמו, אבל גם מתוך הציבור הרחב, תקשורת, פוליטיקאים וגם מקרב המטופלים.

1. גישת הע”ס הרדיקלית – מדובר בגישה הביקורתית כלפי ההסדרים הפוליטיים-חברתיים-כלכליים הקיימים בחברה הקפיטליסטית, הפוגעים בחלש ומחלישים קבוצות מסוימות. הגישה הרדיקלית מותחת ביקורת על הע”ס בעיקר בשל העובדה שהע”ס המסורתית נשענת על תיאוריות פסיכודינמיות הלוקחות כמובן מאליו את הסדר החברתי הקיים ולא מנסות לאתגר אותו ולשנות אותו. הטענה היא שהמקצוע מושפע בעיקר מפסיכולוגיה ולכן ישנו דגש רב מדי על הפתולוגיה האישית, הראייה הקלינית, כאשר בעצם בכך הע”ס הופכת לסוכנת פיקוח חברתית שלא קוראת תיגר על ההסדרים הקיימים במדינה ועל האינטרסים של קבוצות חזקות ולאו דווקא את אלא של המשתמשים בשירותים החברתיים. הע”ס הופכת בדרך זו את אותם מטופלים לאחראים לבעיות שלהם תוך התעלמות מתנאים חברתיים כמו קיפוח, גזענות, דיכוי, אי שוויון הזדמנויות. נשאלת השאלה האם דרך אימוץ של אסטרטגיות פרטניות אפשר להתמודד עם בעיות חברתיות כעוני, אבטלה, ניכור ועוד.
   טענה נוספת של הגישה הרדיקלית היא שלמעשה המודל המקצועי בו עו”סים יוצר תלות של הפונים בחברה, ובמטפל שהוא נציג החברה (ולרוב בן המעמד הבינוני, לעומת המטופל שהוא לרוב מהמעמד הנמוך).
2. הגישה הניאו-רדיקלית – מאופיינת במבקרים שאינם בהכרח רדיקלים ולכן לא מתמקדים במוסד הקפיטלסטי בביקורתם. עם זאת, רעיונותיהם עולים באותו קנה עם הישה הרדיקלית, אך לא מתוך ביקורת על המבנה הקפיטליסטי. בעוד שהגישה הרדיקלית מתמקדת בנושא הצדק החברתי, הגישה הניאו-רדיקלית מרחיבה את היריעה ומדברת על קידום צדק חלוקתי – אנשים בחברה צריכים רמת קיום מינימלית, ולכן החברה צריכה לחלק את המשאבים שלה בצורה צודקת על ידי כך שהיא מפנה לעיתים יותר משאבים לקבוצות החלשות בחברה. מבקרי הגישה הניאו-רדיקלית טוענים כנגדה שהיא מדגישה הדגשת יתר את השינוי התוך-אישי ומכאן שימוש במיומנויות קליניות ופסיכותרפויטיות, ואין עיסוק ברמת המאקרו – ארגון קהילתי וצדק חלוקתי. משום כך נוצרת בעיה: קובעי המדיניות הם אנשים פוליטיקאים ואנשים בעלי רקע בבטחון, בכלכלה ומשפטים, ולא אנשים העוסקים בע”ס ולכן המדיניות שנקבעת לעיתים אינה הולמת את המטרות והצרכים של הפונים.
3. הגישה הפמיניסטית – רואה חשיבות רבה במאבק נגד קיפוחן של נשים ותומכת בהשוואת מעמדן הפוליטי, כלכלי וחברתי למעמדם של גברים. ביקורת פמיניסטית כלפי ע”ס החלה להמתח בשנות השבעים. בשנים אלה גברים הקולות שקראו להכללה של התיאוריות הפמיניסטיות ולפיתוח גישות פמיניסטיות במקצוע הע”ס. הביקורות הראשונות של גישה זו הופנו כלפי התיאוריות ושיטות ההתערבות שנלמדות בבתי הספר לעבודה סוציאלית. הטענה נגדן היתה שהן מאופינות בהטיה נגד נשים ובהשענות על הנחות מסורתיות שקשורות לתפקידי מגדר ומין, כאשר למעשה התיאוריות האלה מגבילות את יכולתם של העו”סים לזהות ולהבין את ההשפעה של הסקסיזם על המטופלות. בשנות השמונים עלתה הטענה שמקצוע הע”ס לא מצליח לראות את כל הפרטים של ההתעללות המינית בנשים וגילוי העריות בשל התיאוריות הפסיכודינמיות המוטות לכאורה הנלמדות בבתי הספר לע”ס ובשל הפרקטיקה המושתת על הנחות מסורתיות של מגדר. מכאן גם קיימת ביקורת על הקשר הטיפולי – ההיררכיה שאינה במקומה. גישה זו תומכת בקשר הדדי ושוויוני של יחסי עבודה, בו העו”סית אינה נתפסת כמומחית, אלא הטיפול כמפגש בין שתי מומחיות – מומחית מכוח הידע לעומת מטופלת שהיא מומחית לחייה. הקשר ההיררכי הוא שחזור של הפטריארכליות הקיימת בחברה.
4. הגישות הפוסט-מודרניסטיות – תפיסת הגישות האלה קוראת תיגר על כל המוסכמות שבבסיס העולם המודרני וכל מה שמגדיר מודרניזציה. זו צורת חשיבה המטילה ספק בכל. הנציג הבולט של גישה זו הוא פוקו. חשיבה זו מתנגדת ל”אמת אחת”, אלא היא דוגלת בהתבוננות תלוית זמן ומקום. הביקורת שלה הוא כלפי הידע המצוי בידי העו”סים. הוא הופך את העו”סים לקבוצת כוח שבידיה האמת ומכאן גם את הכוח להחליט מה נורמלי ולא נורמלי, מי הורה טוב, מי עבריין. הע”ס היא היררכית מאד ובשליטת העו”ס. תפקידו של העו”ס אינו להיות מומחה, אלא ליצור דיאלוג של שיתוף עם המטופל ולהתבונן על כל מטופל בנפרד – לא להחיל תיאוריה מסויימת על כל המטופלים אלא להבין שאין אמת אחת ושאנשים יתנהגו אחרת בסיטואציות אחרות.

1.12.08

מבוא לעבודה סוציאלית - שיעור 4

צרכים אישיים ובעיות חברתיות

מדברים על צרכים אישיים מאחר ועו”ס עוסקים באופן תדיר בצרכים של בני אדם. תפקידנו הוא להצביע על צרכים ולתת להם מענה במישור הקהילתי/ חברתי.

צורך- לפי מילון העו”ס האמריקאי- תנאים פיזיים, פסיכולוגיים, חברתיים הדרושים לצורך הישרדות, רווחה נפשית והגשמה. צורך הוא דבר מה חיוני לפרט או למערכת החברתית לצורך תפקוד סביר בתנאים מסוימים.

רצון- אינו חיוני, משהו שיהיה לי נחמד אבל אני לא חייב אותו.

פירמידת הצרכים של מסלו מדברת על היררכיה של צרכים והוא ניסח 5 קטגוריות של צרכים שקיימת ביניהם היררכיה שככל שהצורך הבסיסי יותר לא מתמלא, לא מתחיל הצורך הגבוה יותר.

1.הצרכים הבסיסיים- אוכל, שתייה, מין, אויר

2.הצורך בביטחון- צורך בסדר, גבולות, ביטחון והגנה,

3.השתייכות ואהבה- צורך בלקבל ולתת אהבה וחיבה. צורך בלהיות חלק ממשהו, באינטימיות, בלהיות במערכת תומכת.

4.הערכה עצמית- סיפוק מעצמי, מהוקרה והערכה מאחרים, כבוד, הישגים, מסוגלות

5.הגשמה עצמית- אדם שואף להגשים את הפוטנציאל האישי שלו

מאסלו טוען שהמוטיבציה של האדם לסיפוק צרכים היא שמניעה את העולם. הצורך למלא את האין. ורק כאשר צורך נמוך יותר מסופק ניתן לעבור לצורך הבא וככל שצרכים גבוהים יותר מוגשמים אז הבריאות הנפשית עולה.מסלו עוזר לנו למפות צרכים.

אחת הביקורות שהיו על מסלו אומרת שלא תמיד אנו נעים באופן היררכי, מסלו עצמו טען שיש יוצאי דופן. יש אנשים שמסיבה אידיאולוגית יהיו מוכנים לרעוב למען מימוש האידיאולוגיות.

כעו”ס התיאוריה עוזרת לנו לאתר את מערך הצרכים ולטפל בהם. צריך להבין את מערך הצרכים לפי השלב ההתפתחותי שבו הפונה נמצא. יש גם קונטקסט תרבותי שאנו צריכים להבין. לפעמים מה שבשבילנו לא נחשב לצורך נחשב אצל הצד שני כצורך. אלו המצבים שבהם אנו מתחילים להתבלבל.

לפעמים על מנת להשיג צורך אחד אנו עובדים על צורך אחר. למשל, באנורקסיה, אם נעבוד על הערכה העצמית אנו יכולים לעבוד על הצרכים הבסיסיים שלה.

לפעמים אנו לא יכולים לספק צורך כי- לפעמים האדם עצמו לא רוצה. גם לפעמים לא יכולים להציל את כולם.

מתי כן ננסה לענות על צרכים-

1.אנשים עם צרכים מיוחדים- כאשר לאנשים יש בעיה למלא לעצמו את צרכיו. אוכלוסיות מיוחדות, ילדים, וכד'. אז ננסה לעשות את התיווך עם השירותים שיכולים למלא את צרכיהם.

2. כאשר אנשים רוצים את הצרכים אך חסרות להם המיומנויות. כאשר יש מחסומים פסיכולוגיים או חוסר במיומנויות.

3. אנשים שלא מעוניינים או חסרי מוטיבציה לספק את הצרכים שלהם. בתוכם יש גם אנשים שהם לא קונפורמיים עם החברה ואז אנחנו מתערבים עבורם.

4. אנשים שהחברה או הסביבה מונעת מהם לספק את הצרכים שלהם. החברה מפלה קבוצות מסוימות ולא מאפשרת להן למלא את הצרכים שלהם.

בעיות חברתיות

מתי בעיה הופכת לבעיה חברתית?

כאשר הבעיה פוגעת בקבוצה גדולה של אנשים היא הופכת לבעיה חברתית שמאיימת על החברה. בעיה לא תוכר כבעיה עד שהיא מאיימת על החברה .

בעיה חברתית-

בלומר 71- תופעה שמנוגדת לנורמות המקובלות מעוררת תגובה ציבורית ומהווה אובייקט לשינוי ולתיקון.

קלנר 78 – בעיה חברתית היא בעיה שמבקשת התערבות חברתית ערה והיא נוצרת כתוצאה מתהליכים חברתיים, כלכליים שיוצרים הפרה באיזון, כגון אבטלה, גלובליזציה וכד'. גורם נוסף, הוא מצבי אנוש אוניברסאליים שקיימים כגון זקנה, גירושים, נשים חד הוריות וכד'. קלנר טוען שלבעיה חברתית יש מספר מרכיבים- מרכיב אחד הוא שצריך להיות פער מהרמה הסטנדרטית המקובלת בחברה המסוימת לבין הרמה שמצויה בקרב קבוצות או בודדים בחברה. מרכיב שני הוא שצריכה להיות תודעה ציבורית של הפער הזה והכרה ציבורית שפער זה פוגע בחברה. למשל, אלימות נגד נשים נתפסה כתופעה רק בשנות ה-70 שזה עלה לדיון הציבורי.מרכיב נוסף, החברה רואה אלטרנטיבה לקיים ובעקבות כך מתעוררת מחאה ציבורית שפועלת לשינוי. יש בנו כוחות שמצמצמים או מרחיבים את התודעה הציבורית. בין הכוחות המצמצמים היא התכונה שלנו להכחשה של דברים שאנו מאוד רגישים אליהם. למשל, נושא של תאונות הדרכים. המצב בארץ של תאונות הדרכים הוא זוועתי, המספרים אסטרונומיים אבל רק עכשיו המצב מתחיל להיות מודע ציבורית. דבר נוסף, ישנן חברות שתפיסת החיים שלהן היא פטליסטית- אמונה משמיים, הכול רשום בגורל וזה מוביל לאפטיה חברתית. ככל שחברה היא יותר אקטיבית ונתמכת בשינוי והישג כך היא תעשה יותר לפתרון בעיות. גורם שלישי, אילו אלטרנטיבות יש ומה הבולטות שלהן תקבע את התמיכה בהן.

בלומר 71- הוא תיאר תהליך שלפיו בעיה הופכת לחברתית ומזהה מספר שלבים-

1. צמיחה של הבעיה- לא כל מצב חברתי שטומן סכנה יזוהה כבעיה חברתית. צריך תהליך סלקטיבי שיזהה בעיה ככזו. חוסר הנוחות הנובע מהבעיה, קבוצות כוח, קבוצות פוליטיות.
2. מתן לגיטימציה לבעיה- הכרה ולגיטימציה חברתית תתקיים דרך השיח הציבורי, תקשורתי. צריך שהבעיה תרכוש מכובדות.
3. התגייסות לפעולה- הבעיה מזוהה ויש הכרה ולגיטימציה היא עולה לסדר יום הציבורי לדיון על דרכי פעולה, הזרמת תקציבים, חקיקה. יש קבוצות לחץ שפועלות בעד ונגד תוכניות. לכן זהו תהליך מורכב
4. יישום תוכנית הפעולה- התכנית יוצאת לדרך, פתאום יש קבוצות לחץ שנוגסות.

8.12.08

מבוא לעבודה סוציאלית - שיעור 5

לקרוא את הקוד האתי של העו”סים ולהביא לשיעור הבא.

ערכים ואתיקה בע”ס

ערך – עקרון בסיסי לפיו נקבעים כללי ההתנהגות בחברה. הערך משמש לנו עקרון מנחה שנותן למעשה עדיפות להתנהגות אחת על פני אחרת. מטרת הערכים לשמש כמצפן, מדריך, קריטריון להתנהגות רצויה / לא רצויה. הערך גם נותן הצדקה וביסוס להתנהגות.

אתיקה – ענף בפילוסופיית המוסר שעוסק בלימוד הטוב, הרע, הנכון והלא-נכון. האתיקה נשענת על ערכים ומתרגמת את ביטויים בפועל.

כעו”ס יש להבדיל בין ערכים אישיים לבין ערכי המקצוע. למרות השוני בערכים האישיים של אנשים שונים, כל העו”סים נמצאים תחת ערכי המקצוע, המתחלקים לשני סוגים:

1. ערכים המתייחסים לאמונה בערכם של בני האדם וביכולתם להשתנות – כבוד האדם וחירותו, הזכות לפרטיות, שוויון, חירותו של האדם לקבל החלטות ביחס לחייו.
2. ערכים שמתייחסים לחובת החברה לספק הזדמנויות לצמיחה והתפתחות אישית , ומשאבים להזדמנות שווה – שוויון הזדמנויות, העדר אפליה.

העו”ס עשוי לחוות דילמות ערכיות ואישיות במפגש עם ערכיו השונים של המטופל, בכמה ממדים:

1. קונפליקט ביני לבין עצמי – בין שני ערכים שמתנגשים. למשל ערך חירות הפרט (הזכות שלו לנהל את ענייניו בעצמו) לעומת ערך קדושת החיים, במקרה של אישה מוכה שרוצה לצאת מהמקלט לנשים מוכות ולחזור לבעל המכה. למשל מטפל שמאמין בקדושת החיים וצריך לטפל באישה בתחילת ההריון ששוקלת הפלה.
2. קונפליקט בין ערכי המטפל לערכי המקצוע
3. בין ערכי המטפל לערכי מקום העבודה שלו
4. בין ערכי המקצוע – למשל כאשר שמירה על כבוד האדם וחירותו עשויה לפגוע בכבודו של אדם אחר (בנושא שמירה על סודיות למשל).

כאשר הפונה פוגע בעצמו או בזכויותיו של האחר, יש להתערב, גם על פי החוק, על אף שהדבר עשוי לפגוע בזכויות המטופל (למשל חוק חסרי ישע או חוק הנוער).

הקוד האתי של העו”סים:

הערכים:

1. עצמאותו ואחריותו של האדם לניהול חייו ובחירת תנאי קיומו (SELF DETERMINATION) – קאנט טען שזכותו של האדם לקבוע את גורלו היא זכות שאינה מותנית בדבר. הערך הזה עשוי לגרום לקונפליקטים כנ”ל.
2. שוויון הזדמנויות לקיום חיים חופשיים ממחסור בצרכים בסיסיים, המאפשרים ומקדמים יחסי גומלין חיוביים בין האדם לבין זולתו והחברה שבה הוא חי.
3. העדר אפליה בין אנשים על בסיס מאפיינים מולדים או התפתחותיים, והענקת זכויות ועזרה שווים לכל אדם.
4. ראיית החברה כמאורגנת ומתפקדת סביב עקרונות דמוקרטיים – הדילמות מתעוררות כאשר צרכי המטופל או ערכיו מתנגשים עם ערכי החברה הדמוקרטית.
5. שיתופו של הפרט בתהליכים והחלטות הנוגעים לרווחתו ולתנאי חייו, ומתן אפשרות לפרט להשפיע עליהם. לעיתים נפגע הערך הזה מלחץ זמן הקיים בפרקטיקה – לא תמיד יש זמן לשאול את המטופל באשר לרצונותיו ולכן מפנים אותו מבלי להתייעץ איתו ולשאול את דעתו.
6. קיום תנאי צנעה ופרטיות לכל אדם – המטפל מחויב לשמירה על סודיות.

15.12.08

מבוא לעבודה סוציאלית - שיעור 6

הקוד האתי של העו”סים

הקוד האתי כולל מערכת ערכים וסטנדרטים המשמשים את העו”ס בקבלת החלטות בעת שעולה דילמה אתית. עם זאת, בקוד האתי אין מערכת כללים סדורה לגבי דרך הפעולה הרצויה של עו”סים בכל המצבים. אין שם מדרג חשיבות של הערכים הכלולים בקוד. לפיכך תתכן התנגשות בין עקרונות אתיים וערכים שונים. לקוד האתי אין תוקף חוקי, כי אם תוקף מוסרי בלבד. זאת למעט סעיפים המוסדרים בחקיקה, דוגמת חוק העו”סים – סודיות, אחריות העו”ס כלפי לקוחותיו, גישה למאגרי מידע, חוק הגנת הפרטיות וכו'. הקוד האתי משמש כמצפן ומדריך, במיוחד כאשר העו”ס ניצב בפני דילמות אתיות ומקצועיות. הקוד גם נועד להגן על הלקוחות מפני התרשלות, שרלטנות והעדפת אינטרסים אישיים של המטפל על פני האינטרסים שלהם. כמו כן, הוא נועד להגן על העו”סים עצמם, שכן, ביודעם מה מצופה מהם, קטן הסיכוי שיסטו מדרך הישר, ושיוגשו נגדם תביעות משפטיות. הקוד גם מגן על העובדים משליטה של מוסדות ממשלתיים – ניהול עצמי עדיף על התערבות ניהולית חיצונית. הקוד גם מתייחס ליחסים העו”ס עם קולגות – הקוד מנסה לאפשר לעמיתים מקצועיים לחיות בשלום בינם לבין עצמם.

הנוסח המתוקן של הקוד הוא משנת 1995. הוא כולל חמישה פרקים:

1. אחריות העו”ס כלפי לקוחותיו –
   א. מחוייבות העו”ס למקצועיות מירבית בשירות הלקוחות – סעיף 3 מתייחס לביטויי אפליה שונים בחברה - במחקר שדגם סטודנטים לע”ס נמצאו ביטויים גזעניים של הסטודנטים בתוך התכחשות לגזענות.
   ב. פרטיות – נושא הסודיות מזמן מפגש של שלושה גורמים: המטפל, המטופל הקשורים בחוזה לשמירת סודיות, והגורם השלישי – הסוכנות, המערכת, הקהילה והחברה בכלל, שעשויה לדרוש הפרה של החוזה הטיפולי. נושא הסודיות היא הבסיס לאמון בחדר הטיפול, אך הוא עשוי להכניס מתח, בין אם מדובר במתח בין העו”ס לפונה ובין אם מדובר במתח בין העו”ס למערכת שבה הוא עובד, לפונים אחרים הקשורים לפונה ושעשויים להפגע ממנו, או לערכי החברה שבהם עשוי הפונה לפגוע. ישנם מקומות שעושים החתמה גורפת על ויתור סודיות, מרגע שמתחיל הטיפול. זה כמובן בעייתי, בשל ההרשאה הגורפת להפרת הסודיות. מצד שני, חוק נוער, לדוגמה מדבר במפורש על חובתו של העו”ס החוקר להפר את הסודיות במקרה הצורך.
   ג. עבודה בשירות הציבורי והפרטי
2. התנהגות העו”ס מתוקף תפקידו החברתי -
   א. על העו”ס לפעול לקידום רווחת החברה – בסעיף 5 מצויינת העדפת חובתו של העו”ס לציבור במצבי חירום על פני דאגתו לעצמו ולמשפחתו.
   ה. העו”ס יקפיד על אמות מידה נאותות בהתנהגותו האישית

קיימות שתי גישות פילוסופיות עיקריות לגבי קבה”ח:

1. הגישה התועלתנית – התמקדות בתוצאות. החלטות מתקבלות על סמך ההסתברות הגבוהה יותר להשלכות טובות יותר. על פי גישה זו העו”ס יתמקד בהשלכות הצפויות לפתרונות אפשריים של הדילמה ועליו לבחון את ההתרחשויות האפשריות כתוצאה מהפעולות שהוא עשוי לנקוט בהן. לאור זאת, עליו לבחון בדרך שממנה צפויות ההשלכות הרצויות יותר.
2. הגישה האבסלוטית – גישתו של קאנט. חוקי מוסר הינם קבועים ואינם תלויי-תוצאה. פעולות הן טובות או רעות לכשעצמן, ללא תלות בתוצאות הפעולה. יש חוקים ועלינו לציית להם מרגע הקבעם. העו”ס לא יכול להחליט מתי לנהוג בהתאם לכללים ומתי להמנע מכך.

מאת'יסון (בסילבוס) מדברת על כך שהחלטות אתיות של עו”סים מושפעות תדיר מהקונטקסט שבו הן מתקבלות: הערכים שלנו, ערכי הארגון בו אנו עובדים וערכי החברה. היא מנסה לשרטט מודל שמאפשר הפרדה בין ערכי הפונה ורצונותיו, לבין המרכיבים האלה, שעשויים להפריע לטיפול. על פי המודל, תחילה יש לאסוף מידע על המקרה, נתוני רקע וקריאה בספרות. לאחר מכן, יש לבצע ניתוח והפרדה של הנושא המקצועי שעל הפרק מהדילמות האתיות הקשורות בו. בשלב השלישי, זיהוי ההתנגשויות והמתח הערכי שנוצר, ומרכיבי הדילמה שקשורים לערכים האישיים ולערכי הארגון. יש לבודד את המרכיבים האלה. כצעד אחרון, ניתן להעזר בקוד האתי כדי למצוא פתרון, ובהעדרו, לזהות את הרווח והמחיר מכל צעד אפשרי, כולל הערכת התוצאות הרצויות או הגרועות פחות וקבלת החלטה.

22.12.08

מבוא לעבודה סוציאלית - שיעור 7

טיפול רגיש-תרבות

נוגע במפגש הבין-תרבותי בין תרבותו של העובד לבין זו של הפונה.

התרבות הינה יצירה דינמית של קולקטיב, המתייחסת לשילוב של תוצרים חומריים, דפוסים חברתיים, התנהגויות וגם תוצרים רגשיים. תרבות מתייחסת להיותנו יכולים להבדיל בין קבוצות אנושיות שונות על ידי האופן שבו הן מכוונות ובונות את ההתנהגות שלהן, וכן באמצעות המשמעויות שמייחסות הקבוצות האלה להתנהגויות שלהן. תרבויות שונות זו מזו בהשקפתן, במנהגיהן, בדפוסי החיים ובתפיסתן את הטבע האנושי. השקפות התרבות מועברות באמצעות סמלים – שפה, לבוש, אמנות, אוכל וכו'. התרבות מתייחסת גם לערכים משותפים, שהינם הנחות משותפות לגבי נכון ולא נכון. התרבות מועברת באמצעות סוכני סוציאליזציה – הורים, מורים, מנהיגים. בתהליך הזה מפתח כל אחד מאיתנו את הזהות התרבותית האישית שלו, שנגזרת מהתרבות שלתוכה נולד. מה קורה לעו”ס במפגש עם תרבות שונה משלו? איך זה משפיע על המפגש?

תפיסת כור ההיתוך מימי הקמת המדינה חילחלה גם למקצוע הע”ס. העו”סים בארץ, וגם בחו”ל פעלו מתוך מדיניות תרבותית שלפיה קבוצת הרוב מצפה מקבוצת המיעוט לנוע לכיוונה ולאמץ את הערכים התרבותיים שלה. בשנים האחרונות התפתחה רגישות לתרבויות שונות, מכמה סיבות:

1. קבוצות מיעוטים אתניים החלו להפעיל לחץ כדי לקבל התייחסות הולמת לצרכיהם כקבוצה.
2. בני מיעוטים נשרו מטיפול באחוזים גדולים מהממוצע, משום שחשו כמופלים, שאין רגישות לצרכיהם השונים בשל הטיפול ההומוגני.
3. מחקרים הראו שעו”סים וסטודנטים לע”ס מחזיקים בדיעות קדומות והדבר משפיע על עבודתם.

הגישה הרגישה חברתית מדגישה את ההבדלים בין העו”ס ללקוח ואת חשיבות מתן המענה להבדלים האלה. ה APA הגדירה שלושה מרכיבים של טיפול / מטפל רגיש-תרבות:

1. בעל מודעות עצמית תרבותית
2. בעל ידע לגבי התרבות האחרת - הבנת המשמעות התרבותית של פנייה לטיפול – זה מבנה את הציפיות מהקשר הטיפולי. האם הערכים התרבותיים מכסים על בעיה אישיותית?
3. מיומנויות – התאמת ההתערבויות לתרבות של הפונה ולציפיותיו. כמו כן, פיתוח יכול המטפל לזהות מסרים וורבאליים ובלתי-וורבאליים של הפונה. אפשר לעשות שימוש בטכניקות המקובלות בתרבותו של המטופל – עבודה עם רבנים, קאדי, המוכתר של הכפר, קוראת בקפה

המטפל רגיש התרבות יהיה מסוגל להסתכל על התרבות שלו מבחוץ. תהיה לו פתיחות לשוני ורצון ללמוד מאחרים מבלי לכפות נוסחאות או את נקודת הראות שלו. היכולת שלנו לפתח רגישות בין-תרבותית היא המפתח ליצירת קשר טיפולי אמפתי, חם ואמיתי ולהערכה של הפונה בהקשר התרבותי שלו. גולדברג הזכירה שלושה סוגי קונפליקטים במפגש הבין-תרבותי:

1. קונפליקט בין הרצון לכבד תרבות אחרת לבין הצורך לתמוך בזכויות אדם, כמו במקרים של תרבויות הנותנות לגיטימציה לפגיעה בזכויות אדם.
2. קונפליקט בין קושי להבין את צרכי הפונה והשקפת עולמו, כאשר הפונה הוא מתרבות אחרת, לבין הצורך לבצע את תפקיד העו”ס על פי הבנתי.
3. קונפליקט בין זכותו של העו”ס להעדפה תרבותית לבין מחוייבותו למניעת אפליה ודיעה קדומה כנגד תרבות מסוימת.

29.12.08

מבוא לעבודה סוציאלית - שיעור 8

הקשר המקצועי ותפקידי העו”ס

הקשר הטיפולי ויחסי מטפל-מטופל הם לב מקצוע הע”ס. הקשר הזה הוא הכלי המרכזי והמשמעותי ביותר בטיפול. אנו משתמשים בו כמנוף לשינוי בחייו של הפונה ובסביבתו. היות ומדובר בקשר מקצועי, כלומר כזה שבו העו”ס נמצא בתפקיד שבמסגרתו מתקיים סט התנהגויות קשורות-תפקיד וסט התנהגויות אחר שהינו חיצוני לתפקיד, על העו”ס ללמוד להשהות התנהגויות טבעיות וספונטניות שבהן הוא משתמש בקשרים עם הסביבה החוץ-עבודתית שלו. עליו למקם את עצמו ולהבחין בין זהותו האישית לזהותו המקצועית. הדבר דורש הבחנה בין הקשר המקצועי לקשר החברי, תוך התחשבות בכמה אלמנטים:

1. לקשר המקצועי יש מטרה – לסייע לפונה – בעוד שקשר חברי הוא כזה העומד בפני עצמו. לפיכך, קשר מקצועי יסתיים כשיושגו מטרותיו.
2. הדאגה לאחר – אכפתיות ואיתור המקורות. בקשר מקצועי לא חייבים לחבב או לאהוב את המטופל. זה מצב רצוי, אבל החובה היא בכל מקרה לפתח אמפתיה כלפיו ולדאוג לו. ללא אלה, יהיה קשה לסייע לו. עם זאת, יש להזהר מהזדהות יתר ולקיחת אחריות מהמטופל.
3. מחוייבות – העו”ס מקדיש את עצמו לאינטרסים של המטופל לצד ציפיה מהמטופל לקחת אחריות להתמודדות עם הבעיה, לצד העו”ס. העו”ס אמור לשים בצד חלק מצרכיו הטבעיים (כמו הצורך בקבלה, בהערכה וכו') ולא לתת להם להשפיע על ההתערבויות.
4. אובייקטיביות ומודעות עצמית – היחסים מבוססים על קיומם של מרחק מקצועי וגבולות. המטפל לא אמור לשתף את הפונה בבעיותיו.
5. קבלה – כבוד, לא בהכרח מתוך הסכמה. בניגוד למה שקורה לעיתים בקשר חברי, שבו יש נטייה להתחבר לאנשים מתרבות דומה לשלי ואין צורך להשהות בהם את התפיסות והעמדות הערכיות.

בספרו של מרטין בובר, סוד השיח, הוא התייחס למימד הדיאלוגי בין בני אדם. הוא שאל במה מותר האדם מהבהמה. לטענתו יחודיות האדם אינה בתבונתו, אלא ביכולתו להכנס לדיאלוג עם זולתו. הוא הבחין בין שני סוגי התייחסויות בדיאלוג, שניתן להקבילם לעמדות בקשר הטיפולי:

1. אני – לז: התייחסות לאחר כאובייקט שאני משתמש בו – מפעיל אותו או מופעל על ידו.
2. אני – אתה: התייחסות לאחר מתוך זיקה של נוכחות שלמה – הדברות בין שני עולמות נפרדים שנפתחים זה לזה, שבו ישנה הכרה בנפרדות האחר וביחודיות שלו. לפי בובר, זה המקום שבו מתרחש הדיאלוג האמיתי.

סוגי השירותים הסוציאליים:

1. שירות ראשוני – שירות שבו מקצוע הע”ס הוא מרכזי (לשכות רווחה, שירות המבחן)
2. שירות משני – בו מקצוע הע”ס הוא נלווה לשירותים נוספים שניתנים במקום (בתי חולים, מרפאות לבריאות הנפש). בהם עולה שאלת הסטטוס של הע”ס.

החוקרות ווד ו-הוליס טוענות שכדי לפעול למען הפונים ובתוך סביבתם על העו”סים להשתמש בפרוצדורות פסיכולוגיות: טכניקות שבעזרתן יצליח העו”ס להסביר לגורמים בסביבת הפונה את צרכיו ורצונותיו של הפונה.

קרומר-נבו וברק ערכו מחקר שתיאר את חוויות המטופלים ביחס לשירותי הרווחה. הם ראיינו 92 מטופלים שחיים בעוני ושאלו אותם לגבי שביעות רצונם משירותי הרווחה ולגבי תפיסותיהם את הקשר עם העו”סים. הם גילו שחוויות הקשר נעות על רצף שבין קשות מאד לבין מיטיבות. בקצה האחד של הרצף נמצא “טיפול סוציאלי כושל” – מטפלים שנחוו כעושים את עבודתם בצורה טכנית מאד, “לא מקשיבה לי,” “לא מכירה אותי,” “רק באה לדפוק כרטיס.” חלק מהפונים טענו שלעיתים הם צריכים לנקוט בצעד קיצוני כדי שיתייחסו אליהם (“להפוך שולחנות”). כשעו”סית מציגה עמדה שלילית כלפי בקשה של אותם פונים היא נתפסת כבעלת רמה מקצועית נמוכה. מרואיינים אחרים ביטאו חוויה של ניתוק שעושים העו”סים בין הצרכים הקונקרטיים לצרכים הרגשיים – מחד טיפול שלא מתלווה אליו משהו ממשי נתפס כחסר, אך מאידך טיפול הנעדר התייחסות רגשית גם הוא נתפס כחסר. הטיפול שנתפס כמיטיב הוא זה שמשלב את שני האלמנטים הללו.

5.1.09

מבוא לעבודה סוציאלית - שיעור 9

הדרכה

הדרכה היא משאב שהעו”סים משתמשים בו לכל אורך ההתפתחות המקצועית שלהם ועבודתם בשדה. המונח המקורי הוא supervision – מילה שכוללת אלמנטים של פיקוח והשגחה וכן של ראיית-על: אחד מהתפקידים החשובים של הדרכה הוא לעזור למודרך לפתח פרספקטיבה ולנתח את התמונה מלמעלה. המילה הדרכה באה מהשורה ד.ר.כ וטומנת בחובה תפיסה של תהליך ההדרכה כמסע משותף של שני אנשים, תוך התגברות משותפת על מכשולים, כשהמדריך מצביע לכיוון הנכון ומתווה את הדרך ובכך עוזר למודרך להשאר במסלול. מבחינה הסטורית, ההדרכה בתחום החלה להתפתח בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה ותפקידה הראשוני היה פיקוח והכשרה של עובדים. עם הזמן התווספו להדרכה ממדים נוספים שהרחיבו את תחומי הנגיעה שלה ואת המסגרת. אחת ההגדרות המקובלות להדרכה בספרות היא של התיאורטיקן קדושין, לפיו להדרכה שלוש פונקציות:

1. מנהלית-פיקוחית: ובנוסף לתכנון העבודה ופיקוח, על המדריך לשמש אפיק תקשורת היררכי בתוך הארגון, כלומר עליו להזרים אינפורמציה מההנהלה ולייצג את המודרך בפני ההנהלה וצוות העובדים.
2. לימודית: על המדריך לסייע למודרך להבין את התהליך הטיפולי באמצעות תהליך קוגניטיבי משותף ולאפשר מרחב משותף לדיון על הטיפול. על המודרך לעבור סוציאליזציה למקצוע מתוך החלק הזה, באמצעות דיון על התפיסות, העמדות והערכים האישיים אל מול ערכי המקצוע.
3. תמיכתית: סיפוק משאבים פסיכולוגיים למודרך, סיפוק התנאים הרגשיים ביחסי המדריך-מודרך (קבלה ואמפתיה). מחקרים מצביעים על כך שזהו החלק החשוב ביותר למודרך. הדרכה לא-תומכת עשויה לעורר חרדה במודרך. על ההדרכה לספק מודל ליחסי מטפל-מטופל.

Horner (1988) דיבר על תהליך הדרכתי אוניברסלי, שיכול להתבטא אצל כל מודרך באופן ייחודי ומושפע ממאפייניו האישיים של המודרך:

1. ההתחלה - המודרך מרוכז בעצמו ובחרדות שלו. הוא חש שאינו יודע שום דבר וכיוון שכך ההתייחסות שלו לסביבה היא מינימלית, מבחינת היכולת שלו לראות את סביבתו. הוא חש מאויים יותר בקשר שלו עם המדריך. ניתן למצוא תחושות של מוטיבציה גבוהה ואופטימיות לצד חוסר בטחון וחוסר אונים, ציפיות לא מציאותיות מהקשר הטיפולי ומההדרכה, דבר שיוצר תמונה פנימית של חרדה ובלבול. בשלב זה חלה רגרסיה מסויימת שאינה משקפת את היכולת האמיתית של המודרך. יש לו אמביוולנציה חזקה המתבטאת בהסתגרות, בקושי לדבר ובקפאון, לצד היפראקטיביות, דיבור – יתר, תוקפנות, הצגה עצמית לא-ריאלית
2. שלב הביניים – המודרך מבין שעליו לשחות או לטבוע. הוא יותר בטוח בעצמו ופחות עסוק בעצמו. הוא יכול לקלוט יותר גירויים מהסביבה ועובר להתנהגות יותר תואמת-מצב. הוא יוזם יותר ומתחיל לפתח ולקבל ידע. עם זאת, הוא לא מצליח עדיין ליישם את זה בפועל. ניתן לזהות תנודות רגשיות אצל המודרך – הזדהות יתר עם פונים, קושי להכיל את התכנים שהפונים מעלים והתחלה של התפכחות מפנטזיות שהיו בהתחלה לגבי הטיפול, היכולות המקצועיות, המקצוע בכלל וכו'. עולות שאלות סקפטיות של כמה אפשר לעזור, איך אפשר לעזור למישהו שלא לוקח אחריות, השכר הנמוך וכו'.
3. שלב האינטגרציה – המודרך נרגע ומפגין נינוחות, בטחון עצמי ויציבות, יכולת לנתח מצבים דרך חשיבה אבחנתית והפעלה של מיומנויות מתאימות. במעבר לשלב זה יש שינוי התנהגותי מחיקוי המדריך להזדהות איתו.
4. גיבוש הזהות המקצועית – שליטה ואיזון בין הבנה לבין יישום. המודך מודע למגבלות שלו וליכולת שלו. הוא מסוגל לקבל את העובדה שלמציאות יש תכתיבים ואילוצים ומפתח מסוגלות לקבל כשלונות ועמימות.

Golton מצא שלושה סוגים שונים של מודרכים / סטודנטים:

1. האינטלקטואלי - עובד דרך האינטלקט, חשובים לו הסברים וידע. לא יוצא לשדה עד שהוא מבין מה הולך. הדברים צריכים לעבור קודם כל דרך הראש. לעומת Golton טען בנדרגרטן שזה קיצוני ושהטיפוסים הם על רצף אינטלקטואלי-אמפתי, תוך שילוב של השניים. הוא הוסיף ואמר שאנשים שצריכים ביסוס תיאורטי יחד עם החוויה הם כאלה שצריכים הצלחה ומלאי השגיות, דבר שלא תואם את הקצב של הפונה לפעמים.
2. האינטואיטיבי-רגשי – הניגוד לטיפוס האינטלקטואלי. בנדרגרטן קרא לזה אמפתי-חוויתי
3. האמפתי – השילוב המאוזן בין האינטלקט לרגש. לבנדרגרטן אין מקביל לטיפוס זה, אך הוא דיבר על ה doer, זה שצריך לעשות, ופחות נמצא ב being.

ההבדל בין הדרכה לטיפול:

רובינשטיין (מתוך שיחות) מדבר על איזורי החפיפה בין הדרכה לטיפול:

1. תובנה וצמיחה אישית וכן מודעות עצמית וצמיחה מקצועית
2. קשר מדריך-מודרך מול הקשר מטפל-מטופל. שניהם מושווים ליחסי הורה-ילד (וויניקוט).
3. התנגדות
4. העברה והעברה נגדית – המודרך משליך על המדריך דמויות סמכות מחייו.

רובינשטיין גם שרטט את ההבדלים בין הדרכה לטיפול:

1. מידת המידע שיש למדריך על חייו האישיים של המודרך – פחות מאשר בטיפול.
2. עומק הניתוח האטימיולוגי של מאפייני המודרך – פחות הולכים לקונפליקטים פנימיים כמו שעושים בטיפול. המדריך ירצה פחות להביא לתהליכים רגרסיביים אצל המודרך.
3. ההבדל בין מטרות ההדרכה למטרות הטיפול – בהדרכה יש רצון להגיע לשינוי המיומנויות של המודרך בכל הקשור לאני המקצועי, ובטיפול השאיפה היא להגיע לשינויים שחובקים את התפקוד ההסתגלותי הכולל של המטופל.

מבוא לעבודה סוציאלית - שיעור 10

גישות בע”ס

הגישות הקלאסיות - גישת המערכות, הגישה האקולוגית

הגישה הפוסטמודרניסטית – העצמה, גישת הכוחות (במאמר של בן ציון):

העצמה

מושג שהופיע לראשונה בשנות ה 70, צבר משמעויות חדשות בשנות ה 80 והשימוש בו הגיע לשיאו בשנות ה 90. מדובר בגישה פוסט-מודרניסטית, לעומת הגישות הקלאסיות בע”ס – האקולוגית והמערכתית. העצמה היא מעבר ממצב של חוסר אונים לשליטה יחסית בגורל ובסביבה, וכן הגדלת היכולת של הפרט, הקבוצה או הקהילה לפעול למען עצמם כל מנת להשיג שליטה רבה יותר בחייהם ובגורלם. מדובר בתהליך שתוצריו הם:

1. תחושה של שליטה – האדם מרגיש שהוא שולט בגורלו ובחייו.
2. רכישת משאבים – אישיים, ארגוניים וקהילתיים אשר מאפשרים לאדם שליטה רחבה יותר בסביבה שלו.

העצמה נולדה בעבודה עם קבוצות מדוכאות ומוחלשות – תחילת העבודה היתה עם קהילות השחורים בארה”ב. הגישה הזו מניחה שיש קבוצות באוכלוסיה שמשוועות לחופש, צדק והגשמה. זאת בשל גורמים שהם מוקדי ההעצמה – אפלייה של קהילות, גישות ופרטים, הדרה או ניכור של קבוצות באוכלוסיה מן השיח הציבורי. הדרה זו לא מאפשרת להן משא ומתן על צרכים או משאבים. ישנן כמה רמות של העצמה, במובן השימוש הפרקטי בהעצמה בתוך העבודה עם המטופלים:

1. פרטנית – העצמה מתרחשת בתהליך התפתחות אישית של המטופל, ע”י כך שאנו מגדילים את הידע, המשאבים וההזדמנויות שיש לו. התרגום הפרקטי ביחסי מטפל-לקוח הוא שהמטפל נותן ללקוח ידע על הזכויות שמגיעות לו, המשאבים שעומדים לרשותו. מגבירים את המיומנויות האישיות שלו ומחברים את המטופל לרשת של משאבים.
2. קבוצתית – קבוצות עזרה עצמית התאגדות של פרטים שמתאגדים עקב בעיה משותפת על מנת להשתמש בכוח המשותף שלהם כדי למצות את הזכויות שלהם ולהשיג משאבים שהם זקוקים להם
3. העצמה ארגונית- הלקוח הוא שותף ומשפיע על מדיניות הארגון, שותף בסדר העדיפויות ובנושא שידון בסדר היום

העצמה מניחה תמיד שאנו כלי בידיו של הלקוח והלקוח מנווט ומכוון. עוד הנחה היא שקיימת שותפות מלאה אך מחולל השינוי הוא הלקוח עצמו.

26.1.09

מבוא לעבודה סוציאלית - שיעור 11

המשך – גישות בע”ס

נדבר היום על שתי גישות קלאסיות (לעומת המודרניות משיעור שעבר) – גישות שמסתכלות על האדם בהקשר לסביבה שלו:

הגישה האקולוגית

ברופנברנר וקורט לוין. הגישה מסתכלת על מעגלים בסביבת הפרט – המשפחה, החברים, הקהילה והחברה. הגישה טוענת שכאשר לפרט יש אינטראקציה חיובית עם הסביבה שלו, הוא מועשר ממנה, אך גם הסביבה מועשרת ממנו. ישנם שני סוגים של סביבות:

1. הפיסית – סביבת המחיה
2. החברתית – מערכות יחסים שונות שיש לאדם בדרגות שונות (“המקלעת החברתית). ברופנברנר יצר מיפוי של מספר רמות, כאשר כל רמה מבטאת מערכת השתייכות של האדם או אינטראקציות של האדם עם סביבתו:

1. מיקרוסיסטם – היחסים שיש לאדם עם סביבתו המיידית (אחרים משמעותיים), כלומר המשפחה, קבוצת השווים, חברים וכו'.

2. מזוסיסטם – קשרים שיש לאדם עם מערכות ואירגונים פורמליים: בית ספר, אוניברסיטה, מקום עבודה וכו'.
3. אקזוסיסטם – מערכות שהפרט לא חבר בהן, אך משפיעות עליו: משרד החינוך, משרד האוצר, מערכות שמשפיעות באמצעות חקיקה ושינוי מדיניוצת.
4. מקרוסיסטם – נורמות, ערכים, תרבות ואידיאולוגיה המנוסחים באמצעות הסדרים חברתיים שונים
   
   בהמשך נוספה מערכת נוספת –
5. המערכת האונטוגנית – התוך אישית: מאפיינים אישיים של היחיד.

Goodness of Fit – טיב ההתאמה בין האדם לסביבתו. לאדם יהיה צורך לשפר את מידת הסתגלותו לסביבה, דבר שנעשה בדרך כלל בשלוש דרכים:

1. שינוי הסביבה כך שתתאים לצרכי האדם – הקמת ועד בניסיון לעשות שינוי במערכת שהאדם חבר בה, למשל. אישה ששולחת את בן זוגה לטיפול, למשל.
2. שינוי העצמי על מנת להתאים לסביבה.
3. החלפת הסביבה – באמצעות מעבר לסביבה אחרת (הגירה, למשל)

כשיש התאמה, יש הסתגלות של הפרט לסביבתו ולהיפך. זו גישה אופטימית, לפיכך, שמדברת על אפשרות לאדפטציה של הפרט לסביבתו. הבעיות נוצרות כשאין אדפטציה, כרמת ה Goodness of Fit נמוכה:

1. כשהסביבה מזניחה, עוינת, לא מזינה או תומכת ומדכאת. סביבה שאינה מספקת לפרט את המשאבים להם הוא זקוק. על הרקע הזה רואים תופעות של הזנחת ילדים, אלימות המשפחה, אפליה של קבוצות באוכלוסיה וסקסיזם.
2. לפרט אין את המשאבים להתמודד עם הסביבה או שיש לו ליקויים (מחלת נפש, נכויותשונים המקשים עליו. אז יווצר חסך, לחץ וחוסר תפקוד.
3. משברי חיים – יוצרים זעזועים ודרישות חדשות, שעשויים לגרום לחוסר התאמה עם הסביבה המשתנה.

המערכת הזו מאפשרת לנתח את חוסר האדפטציה במספר רבדים, לפי המערכות השונות, וכך לאפשר התערבות יעילה יותר.

הגישה האקולוגית מגדירה מספר משאבים שעוזרים לאדם בהתמודדות:

1. משאבים פנימיים – אישיותיים: מוטיבציה, מיומנות בפתרון בעיות, תקווה, הערכה עצמית, כוחות אגו, יכולת לקבל עזרה ולהשתמש במשאבים מהסביבה (לעיתים קבלת עזרה נתפסת כאמירה עליהם, שאין להם כוחות, שהם חלשים. הגישה האקולוגית מחזקת את האדם שיכול לבקש עזרה, משום שיש לו כוח).
2. משאבים סביבתיים – רשתות התמיכה הפורמליות והלא-פורמליות בדמות מוסדות, סוכנויות, קרובים, חברים ושכנים שמשמשים כרשת תמיכה. תפקיד הע”סים להיטיב את מידת ההתאמה תוך עבודה על המשאבים האישיים ועל הרחבתם (הערכה עצמית, תקווה ודימוי עצמי) וכן התערבויות במקלעת החברתית. ההערכה היא שככל שיש יותר משאבים אישיים וסביבתיים (בדגש על מערכת תמיכה טובה, שמגבירה את סיכויי ההצלחה בהתמודדות עם לחצים שונים), לאדם יש חופש בחירה גדול יותר. זו גישה חיובית שמאמינה בכוחו של האדם להתפתח ולצמוח במעגל החיים, ולהשיג השגים.

גישת המערכות

מבקרים אותה משום שאינה תיאוריה סדורה ומובנית אלא אוסף של גישות, אך היא עדיין גישה כוללת הרואה בכל ארגון ומבנה חברתי מערכת דינמית וחיה המקיימת יחסי גומלין עם הסביבה. לפי הגישה הזו כל מערכת בנויה מתת-מערכת הקשורות באינטראקציה ויחסי גומלין, המוסדרים בצורה מסויימת, על פי חוקים הקובעים כיצד אותה אינטראקציה מתקיימת. השלם גדול מסכום חלקיו. רכיבי המערכת גם תלויים אחד בשני ושינוי באחד מהם משפיע בהכרח על רכיב/ים אחר/ים או על המערכת כולה. דפוסי האינטראקציה בין תתי המערכות המשפחתיות אינם לינאריים אלא מעגליים. יש צורך לראות את ההשפעה, בדרך כלל זה לא פרט אחד (הפציינט המזוהה) שאחרי לכל הקשיים. בנוסף, למערכת יש צורך בהומיאוסתזיס, יציבות, שיווי משקל. זהו תהליך שיכול לשמר מערכות ולהקשות שינוי בהן.

למרות הצורך בהומיאוסתזיס, פועל במערכות גם
כוח מנוגד – מורפגינזיס – כוח שדוחף לשינוי. הוא
גם דוחף פרטים לצורך בהכרה באינדיבידואליות.
זהו כוח חשוב, המאפשר למשפחה להתמודד עם
האתגרים ועם ההתפתחות האינדיבידואלית של
כל פרט בתוכה. הוא מאפשר למשפחה לקלוט
נתונים מהמשפחה שלה – לקבל תשומות מהסביבה,
לעשות את תהליך המרת התשומות, כלומר ההטמעה
במערכת ולתת תפוקות החוצה. קיצוניות לשני
הכיוונים היא שליליות – סגירות יתר מפני החוץ
לעומת חוסר גבולות.

השינוי צריך להיות הדרגתי, הומיאוסתזיס דינמי
המתחשב בהשפעת השינויים על הפרטים החברים
במערכת.