Fraiberg S. with Adelson E.
and Shapiro V.(1975).
Ghosts in the Nursery: A Psychoanalytic Approach to the Problems of
Impaired Infant-Mother Relationship. Journal of the
American Academy of Child Psychiatry, 14, 387-421.
בקבוצה אחרת של הורים עולה תמונה של השתלטות ‘הפולשים’. הם משתכנים בחדר הילדים, טוענים לבעלות, לעיתים ליותר מדור אחד. בכך יש חזרה על טרגדיה משפחתית, כמו בתסריט מרופט. כאשר פוגשים ילדים אלו בקליניקה, הם כבר במצב של מצוקה רגשית, או פגיעה התפתחותית. הילד הפך להיות שותף שקט בטרגדיה המשפחתית, ונידון להמשיך ולחזור על הטרגדיה שההורה חי בילדותו. הורים לילדים אלו בד”כ אינם פונים בבקשת עזרה, מאחר והרוחות שהשתכנו כבר מזה דורות אינן מזוהות כמייצגות את עברו של ההורה. לעיתים אין נכונות מצד ההורה לבניית ברית עם המטפל במאמץ להגן על התינוק. לרוב המטפלים הם אלו הנחווים כפולשים, ולא הרוחות.
שאלות שונות עולות בהקשר זה:
מהם הגורמים הקובעים המובילים לכך שהעבר הקונפליקטואלי של ההורה יעלה שוב בחיי ילדו? האם מורבידיות בחיי ההורה הינה גורם ראשוני. תשובה זו פשוטה מדי, מאחר וישנן משפחות שלמרות היסטוריה של טרגדיה בחיי ההורים, הצער לא הוטל על חיי הילדים. למעשה, רבים שידעו צער בילדותם מוצאים תיקון והבראה לכאביהם כילדים, בהבאת ילד לעולם. הורים אלו יתנו ביטוי לכך באמירה ‘אני רוצה עבור ילדי משהו טוב ממה שהיה לי’. יש דוגמאות לכך שהורים שסבלו בילדותם מהזנחה ואלימות אינם גורמים כאב לילדיהם, וההיסטוריה אינה גורל. האפשרות שהורות תהייה מוצפת בסבל ופגיעה, לעומת מצב בה ההורות הופכת למצב של התחדשות ותיקון אינה נקבעת רק עפ”י הסיפור של עברו של ההורה. ישנם גורמים אחרים לגבי ההתנסות בעבר, הקובעים חזרה עליה בהווה.
אנו מתייחסים בעבודה למורשתו של פרויד: הרוחות שאנו פוגשים מייצגים חזרה על העבר בהווה. נוכל ליהנות גם משיטת העבודה שהציע למצבים אלה. התינוקות אינם יכולים לדבר, והטיפול נותן ביטוי לילד ששתק. בשנים האחרונות ישנו ניסיון מצד פסיכולוגים התפתחותיים ופסיכואנליטיקאים לדבר בשמם של הילדים.
בעבודה הקלינית שלהן מצאו המחברות כי קל יותר לעבוד עם רוחות המבקרות רק בקור קצר בחדר הילדים, או עם אלו שביקורן אינו רצוי, מאחר וההורים עצמם הם בעלי הברית בסילוק הרוחות. הקושי הוא בקבוצה בה הרוחות משתכנות בחדר הילדים, שם עולים הקשיים בעבודה הטיפולית. מה בעצם מוביל להשתלטות כזו שלהן? זו שאלה מרכזית בעבודה ובסכום נתייחס למה שלמדנו עד כה בעניין. נביא כאן את הניסיון שלנו מתוך תאור שני מקרים. השיטה שפיתחנו מערבת עבודה אנאליטית, עבודה התפתחותית ועבודה סוציאלית, באופן שיוצג לעיל.
מרי, בטיפולה של עדנה אדלסון, פסיכ’.
הגיעה לטיפול בגיל 5.5 חודשים. האם רצתה למסור אותה לאימוץ אך האב סרב. האם תוארה כ”אם דוחה”. בבדיקה פסיכיאטרית שלה אובחנה במצב דפרסיבי קשה, היה ניסיון אובדני, והומלץ טיפול פסיכיאטרי. בהערכת התינוקת במרכז עלתה תמונה של ילדה שטופלה פיזית, אך גלתה מעט עניין בסביבה, שקטה מדי, מבלה רוב זמנה בשכיבה וקרחת בעורפה. היא לא יצרה קשר עין עם האם, ולא גילתה מחוות גופניות בפניה אל האם. מעט ווקליות. נכשלה בכל הפריטים בסולם אישי-חברתי במבחן של ביילי. קול פעמון לא צפוי שהיה חלק מהבדיקה, הוביל לבהלה. היא לא פנתה אל האם ברגעי מצוקה.
האם מצידה נראתה מנותקת ומרוחקת. הצוות תלה תקווה ברגע קצר שצולם בו התינוקת ניסתה לגעת באם, והאם הושיטה ידה באופן ספונטני כלפי התינוקת. הידיים לא נפגשו, אולם המחווה סימלה למטפלת את הניסיון שלהן להיות בקשר. הצוות נאחז בנכונות זו למפגש ביניהן.
במפגש שני עלה הסבר כלשהו למצב. הילדה בכתה והבוחנת הפסיקה את הבחינה. היא מצולמת בוכה בידי האם חמש דקות ארוכות, ואינה פונה לאם לנחמה. האם נראתה מרוחקת ושקועה בעצמה. ניסתה לרגע לנחם וויתרה. המטפלת בדקות אלו מנסה לברר איתה איך בד”כ היא מנחמת את הילדה. יש מאבק של המטפלת ברגשות המתעוררים בה: לפעול להרגעת התינוקת בעצמה. בהמשך בהתבוננות בצילום מצאו עצמן אומרות: נראה כאילו האם אינה שומעת את בכי התינוקת! השאלה האבחנתית העולה היא מדוע האם אינה שומעת את התינוקת?
בכיה של התינוקת לא נענה, אולם הצוות התמקד בניסיון לסייע לאם לסייע לילדה, ולא נעשה מאמץ לעשות במקומה ולהרגיע את הילדה, כדי לא לחזק את תחושתה של היותה אם רעה. ההרגשה הייתה כי האם אינה שומעת את הילדה בוכה.
ספורה של האם: היא הייתה בעצמה ילדה נטושה. אימה סבלה מפסיכוזה לאחר הלידה לאחר לידת האם ואחיה התאום, בהמשך ירתה בפניה, עיוותה אותן באופן חמור, ובלתה את חייה מאושפזת, ללא קשר עם ילדיה. האם טופלה ע”י דודתה וכשזו לא יכלה להמשיך בטיפול בה, בגיל חמש, הועברה לסבתה שם קבלה טיפול נוטר טינה, ונחוותה כמעמסה למשפחה. האב לא היה בתמונה באופן קבוע. עליו שמעו המטפלות רק בהמשך הטיפול. המשפחה משפחת מצוקה: עוני, סודות משפחתיים, פסיכוזה, פשע, פגיעה מינית בנשים, חוסר סדר. האם היתה ילדת מצוקה במשפחה של מצוקה.
בגיל ההתבגרות נישאה לבעלה, שגם הוא ממשפחת מצוקה, אולם הוא נאבק לדרך אחרת, לעבודה קבועה ולבית יציב. למרות התקווה של שניהם לחיים אחרים, אחרי נישואיהם מצבם הולך ומתדרדר. הייתה אפשרות כי מרי אינה ביתו של האב. נושא זה היה משמעותי מאוד עבור האם והיא חזרה ועסקה בו. האם חשה אשמה על הרומן מחוץ לנישואים. היא חשבה: ‘אנשים מסתכלים על מרי ויודעים שאביה אינו אביה, ואמה הרסה את חייה’. האב הופיע כהורה היותר חזק, לא עסק בשאלת אבהותו, היה משוכנע שזו ביתו, אהב את הילדה ורצה בה. התעסקות האם בנושא הובילה למריבות ביניהם ולכעס שלו עליה, שתפסיק לעסוק בכך. במשפחת האם והאב היו ילדים רבים שלא הייתה ברורה זהות אביהם. נראה היה כי תחושת ה’חטא’ קשורה בילדות, בחטאים קבורים, חלקם כנראה פשעים בפנטזיה. מהחומר נראה היה כי מרי היא ילדה של גילוי עריות, תוצאה של פנטזיה של גילוי עריות. עלתה השאלה איך ניתן יהיה לסייע בפגישה אחת בשבוע.
הטיפול:
לא היה מודל עבודה ברור, ואלה היו המטופלות הראשונות מסוג זה בקליניקה. הוחלט כי האם תקבל טיפול פסיכותרפויטי, ע”י פסיכיאטר של המרכז, והפסיכ’ תערוך ביקורי בית לצורך הדרכה התפתחותית לטובת קידום הילדה. התברר מהר מאוד כי האם לא יכולה להשתמש בטיפול, מאחר ובהיותה בחדר עם גבר עלה חוסר הביטחון שלה מול דמויות גבריות, וכל המאמצים להרגיע את חרדתה הובילו למבוי חסום.
הנושא שעלה שוב ושוב הוא חוסר יכולתה לתת אמון בגברים. היא רמזה לסוד שיש לה ולא תוכל לעולם לגלותו. היא החסירה פגישות רבות. הפסיכיאטר הפסיק הטיפול בה, כמעט שנה לפני ששמענו על סודה ועל הקושי להיעזר בטיפול זה.
מאחר והילדה הייתה בסכנה, ולא יכלה לחכות לפתרון קשייה של האם, אשר לא הצליחה בשל הטרנספרנס שפיתחה להיעזר בטיפול, עלתה כאן בעיה חמורה. הפסיכ’ לא העלתה באם אותן חרדות מורבידיות, אולם תפקידה כפסיכ’ לאם-תינוקת בביקורי הבית שערכה, לא הוביל באותה קלות לחשיפת הנושאים הקונפליקטואליים ביחסי האם לילדה ולטיפול בדפרסיה של האם.
מאחר ולא היו אלטרנטיבות אחרות, החליטו להשתמש במפגשי הורה-ילד בבית כטיפול ‘חרום’. (יפה שהייתה להם אפשרות לצאת מהשבלונות ולהגיב לצורך, לנסות משהו אחר!)
נוצרה פסיכותרפיה ‘במטבח’ – עבודה מוכרת בסטינג מאוד לא מוכר. עבודה תרפויטית עם האם (תרגום, העברה) ובמקביל ניתנה לאם הכוונה באמצעותה למדה לזהות ולהכיר את צרכי הילדה ואת הסימנים שהיא נותנת.
התינוקת השתתפה במפגשים. האם המשיכה בפעולותיה במהלך המפגש. בסיטואציה זו הייתה המטפלת מכוונת בו זמנית לקומוניקציה מצד האם והילדה כאחד, הורבלית והלא ורבלית. כל מה שהתרחש ביניהן היה נושא בטיפול, והשיחה נעה בין עבר והווה, בין האם והילדה.
בפגישות הראשונות ספרה האם את ספור הילדה הנזנחת והעזובה, שהוחייה מחדש בקשר עם ביתה. הילדה הייתה נוכחת בפגישה ופניה ותמונתה שיקפו את מצבה של האם, כילדה שהוזנחה. כדי לסלק את הרוחות נעשה ניסיון לסייע לאם לראות את האופן בו משתחזר העבר בהווה. הסיטואציה הטיפולית הייתה חדשה ולא מוכרת, ועלו שאלות כיצד לסייע לאם לראות את התמונה. היה צורך למצוא דרך אל הנושאים הקונפליקטואליים של האם שהייתה להם השפעה ישירה על האמהות שלה. ההחלטה הייתה לשים את הילדה במרכז בתקופה הראשונה.
התעוררה השאלה מדוע האם אינה שומעת את הילדה הבוכה, והתשובה לכך הייתה, כי מצוקותיה שלה לא נשמעו. היא ספרה את ספורה באופן מרוחק כשהיא מתגוננת מפני הכאב והאבל הקשה שלה. היא סגרה את הדלת על ‘עצמה הבוכה’ ויחד איתה על התינוקת הבוכה במציאות. מכאן עלתה ההכרה בכך שהקשבה למצוקתה ולבכיה של האם, תוביל לאפשרות שלה להקשיב לילדה.
הטיפול התמקד בבניית אמון מצד האם, שלא למדה לתת אמון במהלך חייה. האם דברה על כך שאינה אוהבת את ביתה, ודברה על כך שאיש לא רצה בה. המטפלת הקשיבה ונתנה מילים לתחושותיה: כמה קשה היה לה כילדה, שלא היה איש שיקשיב לה ולמצוקותיה. בכך ניתנה לאם הרשות להרגיש ולזכור רגשות. תוך מספר פגישות החל לעלות הכאב שלה ומצוקתה כילדה, והמטפלת הקשיבה לכאבה.
אז עלתה תמונה מדהימה לגבי הקשר שלה עם התינוקת. אם בעבר האם פנתה אל הילדה רק במצבים בהם היה צורך לתת לה בקבוק או להחליפה, במהלך הפגישות היא החלה פונה אליה ומחזיקה אותה בידיה במהלך ההשתפכויות הרגשיות שלה. בהמשך לקחה אותה בידיה והחלה מזמזמת לה בקול שובר לב. הדבר חזר על עצמו. הרוחות מתחילות להסתלק.
אז יכלה האם באמת ליצור קשר עם הילדה בזמן מצוקה ובכי. המטפלת סייעה בכך לבניית ההתקשרות – היא הפנתה את תשומת ליבה של האם לחיוך מיוחד של הילדה אליה, לרגיעה שהיא מאפשרת לילדה. במהלך הפגישות היא גם מספקת לאם אינפורמציה התפתחותית. הטיפול הוביל אכן להרחקת הפתולוגיה של האם מהילדה. האם והילדה החלו למצוא זו את זו, וכשנוצר המגע ביניהם, הפסיכ’ השתמשה בהבנתה ההתפתחותית לסייע ביצירת ההתקשרות ביניהן.
היא מחזקת את הבנתה של האם על התפקיד המיוחד שלה בחיי הילדה: מפנה את תשומת ליבה אל החיוך המיוחד של הילדה אליה, לעובדה שהיא זו שמנחמת את הילדה ביעילות מאחר והיא מכירה היטב את צרכיה. במפגשים משותפים עם האם וגם עם האב, המטפלת מסייעת בכך שהיא חולקת את הנאתה מהתבוננות בתינוקת ובהתפתחותה, ושוזרת בדבריה את הצרכים ההתפתחותיים של ילדה בגילה. בהמשך ההורים עצמם נהנים מההתבוננות ומשתפים אותה בהישגיה של ביתם.
אחרי 4 חודשי עבודה הפכה מרי לתינוקת בריאה ומגיבה, ובבדיקות שנערכו לה הראתה התקשרות מותאמת לאם. ביצועה המוטורי היה איטי אך בתחום הנורמה. האם הפכה מגיבה וגאה, אך עדיין הוגדרה ע”י הצוות כדכאונית. מה שהושג היה לא ריפוי של האם, אלא שליטה במחלתה באופן שלא תפגע בילדה. נוצרה התקשרות בין השתיים, והילדה חיזקה אותה בתגובותיה, כשלראשונה יכלה האם לחוות עצמה מוערכת. בדיעבד נדרשה עוד שנה של עבודה לסייע לאם בקשייה, ובמהלכה עלו נושאים נוספים בקשר אם-ילדה, אולם הילדה יצאה מכלל סכנה.
אזורי קונפליקט נוספים
הילדה נשארה במוקד הטיפול, אשר נמשך באותה מתכונת ונע בין צרכיה ההתפתחותיים וקשייה של הילדה, לבין עברה הקונפליקטואלי של האם.
לדוגמה, ההורים התקשו להבין את האובדן שחווה הילדה כשהאם יוצאת לעבודה. הפסיכ’ ניסתה לסייע להם להבין את האובדן שחווה מרי ביציאת אימה לעבודה, אולם לא מצאה הד לדבריה. שני ההורים חוו קשרים מתחלפים לאורך כל ילדותם. המובן של פרידה ואובדן ‘נקבר’ בזיכרונם. סגנון ההתמודדות המשפחתי עם האובדן היה ‘לשכוח מהעניין, תתרגל לבסוף’. האם לא יכלה להיזכר באבל או כאב סביב אובדן של אדם חשוב לה.
שוב עלה הצורך להבין את הקשר בין האובדן והכחשת האובדן.
הפסיכ’ פגשה אותם ברגע של בכי של מרי, עם הופעת אורחת בבית. הילדה הייתה בשלב של החלפת בייביסיטר, והפסיכ’ מנסה לסייע להורים להבינה בשאלה מה זה היה עבור מרי למצוא עצמה במקום לא מוכר עם אדם זר, כשלא ברור לה מה הולך לקרות, ואין דרך להסביר לה מאחר ועודה תינוקת.
היא דברה על הצורך למצוא דרך לסייע לה עם הפחדים והדאגות שלה. ההורים הקשיבו, והאם בקשה מהאב שינסה להקדים לחזור, כך שמרי לא תישאר יותר מדי בחברת המטפלת החדשה. אז היתה פגישה בה האם והילדה בכו, והאם ספרה על דודתה, עימה חיה בשנותיה הראשונות, שלא הגיע מכתב ממנה מזה מספר חודשים. היא חשבה שדודתה כועסת עליה. היא חשבה על היחס הקר של חמותה כלפיה. ובהמשך התלוננה על המטפלות, שאחת מהן כעסה על בכיה של מרי כשהאם עזבה.
הנושא היה ‘דחייה’ ו’אובדן’. למרות סיועה של הפסיכ’, היא לא הצליחה לקשר בין הדברים. היא עזבה את החדר וחזרה עם אלבומי תמונות. היא הראתה אותן לפסיכ’ והציגה בפניה את הדמויות. היא דברה בצער על דודתה, שאיש במשפחה לא נתן לה להתאבל על בנה שמת. היא דברה על מות אביה וסבה, מיד לפני לידת מרי. הפסיכ’ שהקשיבה לה הזכירה שהיו אובדנים רבים בעבר, בינקות ובילדות – אובדן אימה, שאינה זוכרת, וזה של דודתה, ותהתה איך הרגישה אז, כשהייתה צעירה ולא הבינה מה קורה. הפסיכ’ אומרת (משתמשת בילדה) ‘מעניין מה הייתה מרי מרגישה לו הייתה מוצאת עצמה פתאום לצמיתות במקום אחר ללא הוריה. לא תהייה לה כל דרך להבין זאת. מעניין מה זה היה עבורך כשהיית קטנה’. האם ענתה בקול כועס כי לא ניתן להחליף אדם אחד באחר סתם כך, והפסיכ’ הסכימה וחיברה התובנה למצבה של מרי.
(תוכן מוכחש אצל האם, הוא מקום בו אינה מסוגלת לסייע לילדה, מאחר ואינה יכולה לראות שם באופן מותאם את המציאות. כאילו אינה מסוגלת להתבונן בצורה יותר ‘נקיה’ דרך עיני הילדה).
כאשר יכלה לחוות מחדש את האובדן, האבל ורגשות הדחייה, לא יכלה לגרום לכאב כזה לילדתה. היא החלה לתכנן תכנית טיפול קבועה למרי, עם הבנה של משמעות הדבר עבורה. לבסוף הובן גם מה שהבריח אותה מהטיפול אצל הפסיכיאטר – הצוות האמין כי תחושה אובססיבית של חטא שהייתה קשורה לחוסר הבהירות לגבי מי אביה של מרי, הובילו לתחושת האם שמרי היא ‘תינוקת של גילוי עריות’, וזה נשמר בפנטזיה של ילדות שהתעוררה מחדש בטיפול. אולם אז התברר כי אביה נהג לבוא למיטה שחלקו הילדה והסבתא. היא הואשמה ע”י סבתה בפיתוי של הסב. היא תארה קשר מיני ראשון עם בן-דוד עימו גדלה, שהיה כאחיה. אם כן, גילוי עריות לא היה פנטזיה, אלא מציאות, וניתן היה להבין את תחושת החטא שלה, שהתקשרה לתינוקת ולאבהות הלא ברורה שלה.
מרי בגיל שנתיים:
הפסיכ’ המשיכה בעבודה הטיפולית עם האם, ולילדה מונה מטפל ששוב עורר חרדה באם, אולם הפעם היה עיבוד של הקונפליקטים עם הפסיכ’. כיום אין במרכז הפועל הפרדה בין המטפל לאם ולילד, אבל אז עדיין היה שלב של ניסיונות וחיפוש.
ההדרכה ההתפתחותית חיזקה את יציבות הקשר אם-תינוקת וניתן היה לראות את התפתחות הילדה, גם כאשר האם עבדה על תכנים קשים בטיפול שלה.
השאלה היא האם יש עדיין השפעות לקשרים המוקדמים על מרי. בגיל שנתיים מרי היא ילדה אקטיבית, מפותחת לגילה וללא קשיים מיוחדים. בשלב זה לא עולים קשיים התפתחותיים. אין כרגע עדות לכיוון דיכאוני אצלה. היא מגיבה באסרטיביות במצבי תסכול, מה שנראה כסימן טוב.
היא מראה בושה ואינהיביציה במשחק, ונראה כי אלו קשורים בחוסר נוחות שמגלה האם במצבים חדשים ומול זרים. ההתקשרות שלה להורים טובה. במשחק בבובות ניכרת הזדהות שלה עם האם, ומשחק של טיפול בבובות. היא התאהבה בבובה של אבחון הביילי, במהלך האבחון, והסכימה לבנות מגדל מקוביות רק בתנאים שלה, בבניית כסא לבובה. המשפט הראשון ששמע המטפל את מרי אומרת היה: I want my baby , כאשר נתפסה בובתה בדלת. בנסיבות הטיפול היה זה מרגש לשמוע. המשפחה עברה לעיר בעקבות עבודה חדשה של האב. האם בטאה צער על הפרידה, ודברה על תקוותה שהילדה תגדל להיות שמחה יותר ממנה. בקשה שיזכרו אותה במרכז כמישהי שהשתנתה.
גרג, בטיפול של ויואן שפירו
בן שלושה וחצי חודשים בתחילת הטיפול. אימו בת 16. האם נמנעה מטיפול בו, נמנעה ממגע גופני עימו, לא קנתה לו אוכל, והעבירה את הטיפול בו לבעלה בן ה- 19. היא דור שלישי במשפחה המטופלת ע”י רווחה על רקע בעיות רבות: עוני, הזנחה, פשע, פסיכוזה, כשלונות בי”ס. דור שלישי לאמהות הזונחות פיזית או רגשית את התינוקות. הסבתא היא זו שפנתה בבקשה לעזרה, מתוך רצון למנוע מאנני את ההיסטוריה שלה כאם.
בביקור בית של ויויאן שפירו היא פגשה אם מתבגרת עוינת. האב ילדותי, נבוך, עצוב. התינוק היה מפותח כפי גילו, ונראה שיש לו קשר עם האב. התינוק לא יצר קשר עין עם האם במשך כל השעה. נראה כי את הטיפול המינימלי שישנו מספק האב, והאם העבירה אליו את התינוק בכל פעם שנדרש טיפול בו. אל האב היו גם חיוכים. בפגישות האם ישבה קפואה בכיסאה, ופניה אינן מביעות כל רגש. מסכה זו נראתה הרבה בהמשך, וכשהביאה עצמה לדבר היה זעם בקולה. היא לא רצתה סיוע וטענה כי אין בעיה איתה או עם הילד. היא האשימה את אימה בקשר נגדה, והמטפלת היא חלק מהקשר. המשימה הקשה ביותר הייתה לזכות באמונה, או לשמר את האמון כשיתעורר.
הניסיון בעבודה עם מתבגרים סייע לצוות – מפגש עם מתבגרת המציבה קשיים, פרובוקציות, מבטלת פגישות, נעלמת לכתובת אחרת. המטפלת הייתה יכולה לחכות בסבלנות עד שתזכה באמונה, אולם היה תינוק בסכנה, ותוך מספר פגישות הבין הצוות את גודל הסכנה.
השאלה שעלתה הייתה מדוע נמנעת האם ממגע והחזקה של התינוק. לקבל תשובה על כך היה צורך להכיר יותר את האם, אולם היא לא הייתה מוכנה לשתף פעולה, והיה התינוק שלא יכול היה לחכות עד שאימו המתבגרת תבסס ברית טיפולית. ברור היה כי לא חוסר ידע מפריע לזוג, כי הם קבלו יעוץ והדרכה בעבר, אך לא יכלו להשתמש בו.
שעה טיפולית: בפגישה השישית עלתה הדאגה של המטפלת לאנני, אותה פגשה כילדה בודדה ומפוחדת. אנני החלה לדבר על הקושי שלה כאשר חושבים שאינה דואגת לתינוק. היא אמרה כי היא דואגת לתינוק. היא לא אוהבת להחזיק תינוקות מאז ילדותה עוד, אז היה עליה לטפל באחותה הצעירה. בעקבות שאלות המטפלת החלה לדבר על ילדותה. בגיל 9 הייתה אחראית לניקיון, בשול וטיפול באחיה אחרי שעות בי”ס, ועל רשלנות הוכתה ע”י אביה החורג. (אביה מת בגיל 5, והאב החורג אלכוהוליסט, פסיכוטי). היא ספרה את ספורה בקול קהה, עם קצה של מרירות בקולה. המטפלת דברה על תחושותיה כילדה: פחד, כעס, חוסר אונים, ואנני דחתה זאת.
היא צחקה בציניות, ואמרה כי הייתה קשוחה, והגיבה בצחוק על המכות, לועגת לאב החורג עם אחותה. באותו זמן החל התינוק לבכות והיא פנתה להביא אותו, ופעם הראשונה נראתה מערסלת אותו בזרועותיה. היה זה סימן למטפלת כי אם תוכל לדבר על הסבל בילדותה, תוכל להיות אם מגוננת לבנה. התינוק תפס בשערה כשהתכופפה, והיא נזכרה כי אביה החורג גזז את שערה כעונש על היותה רעה. המטפלת הגיבה: ‘זה ודאי היה נורא עבורך’ ואנני נתנה לראשונה ביטוי לרגשותיה ואמרה ‘זה היה נורא, בכיתי 3 ימים על כך’. היא חיתלה את הילד ודברה אליו, הכתה אותו בפטיש צעצוע ודברה בקול מתגרה, ואמרה ‘כאשר תגדל יתכן שאהרוג אותך’. המטפלת ניסתה להרגיע את המערבולת שהתעוררה אצל אנני ולבנות ברית עם חלקי האגו שחיפשו הגנה מול אימפולסים מסוכנים.
מפגש צוות: עלתה ההבנה כי אנני חוששת מקרבה לבנה בשל החרדה מרגשות הרסניים כלפיו. אולם אלו עלו במשחק עימו ולא ניתן היה לתרגם את המשאלות הסדיסטיות שלה שלא היו עדיין מודעות לה. עם זאת, שמירת רגשות אלו מודחקים, עלולה לגרום להתרחקותה מבנה. בעקבות הפגישה עלתה השאלה האם ניתן יהיה ליצור קרבה בינה לבין בנה אם אנני תוכל לדבר על הסבל בילדותה. האם תוכל ליצור מגע עימו אם יינתן ביטוי לרגשות הלא מבוטאים אצלה. ההבנה הפסיכואנאליטית תמכה בכיוון זה. התנאים הטיפוליים עמדו בניגוד למקובל בעבודה טיפולית. לטובת האם ובנה היה צריך לפעול מהר ולהגן על הילד. בנסיבות אחרות נעשית חקירה זהירה בטיפול, הערכה של האגו והאפשרות לעמוד בהשפעות מכאיבות, ונעשית הערכה של המבנה ההגנתי.
כדי לזכות באמונה של נערה מתבגרת נדרשו חודשים ארוכים, והילד היה בסכנה מיידית.
הצוות היה קשוב להגנות מול האפקט המכאיב שפגש אצל אנני. היא זכרה את הפגיעות בילדותה, אולם לא את הסבל. לא ברור מה יקרה כאשר ישתחררו רגשותיה בטיפול – האם תגיב ב- a.o. או בהתקרבות לתינוק. ההנחה הייתה כי הסכנה ל- a.o. גדולה יותר אם הכעס והזעם לא יבוטאו.
קושי אחר היה בסכנה שהמטפלת אשר תפנה בטיפול אל הרוחות, בתהליך ההעברה יושלכו עליה תכונותיהן. יש להתכונן לכך בעבודה. בהמשך אכן התברר כי הפורמולות הטיפוליות עמדו במבחן הפרקטיקה, וניכר עפ”י התקדמות העבודה כי הקווים העיקריים אכן נלקחו בחשבון. אולם לפני הכל אנני עזבה את הטיפול.
בפגישה השמינית היה ביקור קרובים ולא נערכה שיחה עם אנני. הכוונה הייתה לשוחח עימם על האופן בו הם מעוניינים בסיוע המטפלת. ארל, האב, אמר כי הוא מעוניין בהמשך העבודה מאחר והוא יכול באופן זה ללמוד על התפתחותו של גרג. אנני נשארה שקטה, וכשפנתה אליה המטפלת, ענתה בהיסוס כי רצונה שהמטפלת תמשיך לבוא, כדי שתוכל לדבר על התינוק ועל עצמה. היא החלה לדבר על הנהיגה המהירה של ארל, על הסכנה לתאונה, על כך שגרג זקוק לאביו, ועל אביה, בטון של חיבה, וציינה אז כי מת כשהייתה בת חמש, ומאז איש לא דאג לה. בבית היו 6 ילדים, ל-4 גברים שונים. היא ציינה כי מילי הייתה הבת האהובה של אימה, ואמרה ‘הם לא רצו בי. אני לא רציתי אותם. אני לא הצטרכתי אף אחד’. היא דברה שוב על המכות שקבלה, בתחילה הייתה בוכה ואז הפסיקה, והייתה צוחקת כי ‘כבר לא כאב לה’. היא הוכתה במקל עד שנשבר.
האם עזבה את הבית כשאביה של אנני נפטר, ועברה לעבוד בעיר אחרת, והילדים נשארו עם אישה זקנה שכעונש נהגה לנעול אותם מחוץ לבית. היא נזכרה בכך שהיא ומילי הושארו בחוץ בקור. אימה לא ידעה מה קורה איתם. גם כשחזרה, הייתה האם בעבודה, ולא הייתה נוכחת עבור הילדים, גם כשהייתה עימם. המטפלת הקשיבה לסיפורה של אנני באמפתיה, והתייחסה לצורך שיש לילד בהגנה של אם, וכמה מאיים להיות ללא הגנה כזו. המטפלת העלתה השאלה לגבי האפשרות שלה להיות אם מגנה לתינוקה. היא דברה איתה על הקושי להיות אם צעירה, שהחסירה כל כך הרבה בילדותה. היא דברה על כך שיוכלו לשוחח בעתיד על כך בפגישות. פגישה זו נחוותה כפגישה טובה ע”י המטפלת, מאחר והובהר שוב תפקיד המטפלת וניתן אישור לרצון הזוג בטיפול.
לאנני היה בכך התחלה של רשות להרגיש ולזכור. אולם היא לא הייתה מוכנה לכך עדיין. אחרי פגישה זו סירבה אנני לפגוש שוב את המטפלת. נקבעו פגישות שבהן היא לא הייתה בבית, או שהיא לא נתנה לה להיכנס כשהגיעה, ולמעשה השאירה את המטפלת מאחורי דלת סגורה. (היא יצרה עבור המטפלת את מה שעשתה לה אותה אישה זקנה, השאירה אותה נעולה בחוץ, ונתנה לה להתמודד עם הענין?) לא הייתה נחמה בהבנה של ההתנגדות בהעברה, וקשה היה עם כך שמאחורי הדלת היו שני מטופלים, שאחד מהם תינוק!
כאשר עלו הזיכרונות בפגישה, עלו כנראה גם הרגשות המקוריים, לא בפגישה, אלא אחריה. המטפלת הפכה המייצגת של הפחדים שלא ניתן להם שם. אנני לא הרגישה בחרדה שחוותה כאשר הוכתה, אך החרדה התקשרה לדמות המטפלת. היא לא זכרה את האימה כאשר ננעלה מחוץ לבית, וכדי לוודא כי לא תיזכר בכך, הרוחות והאגו עשו יד אחת לנעול את המטפלת מחוץ לבית. היא לא זכרה את אימת הנטישה של אימה, אולם reenacted את החוויה בטרנספרנס, יוצרת מצב בו המטפלת עלולה לנטוש אותה.
הצוות היה חסר אונים, אולם ההבנה של החרדה של אנני, אפשרה לשלוט בקאונטרטרנספרנס, ולא לנטוש אותה ואת התינוק. הייתה הבנה לסבל של המתבגרת הפרובוקטיבית, הקשה המבודדת, וניתן היה להגיב לחרדה שלה, ולא להגנה. אולם לא היה עם מי להשתתף בתובנה, והיה התינוק בסיכון.
במהלך חודשיים אלו הדיווחים של הסבתא ושל אחיות שבקרו הגבירו את הדאגה. אנני הראתה סימפטומים פוביים, חששה להישאר לבד בבית, והתברר שהיא שוב בהריון. באותה תקופה התינוק נראה מוזנח, היה חולה ולא זכה לטיפול נאות. הסבתא דיווחה על משחק קשוח איתו, נדנוד מהעקבים. עלה הצורך לדווח על המקרה, בעיקר בשל סירובם לקבל טיפול. הדיווח אולי חשוב, אולם הוא עלול היה להביא טרגדיה נוספת על המשפחה. היה זה רגע של החלטה קשה, בעיקר בגלל הידיעה של הצוות כי יש בידו לסייע במניעת הטרגדיה, אולם אין נכונות לכך מצד המשפחה. קלינית, הפתרון של הבעיה חי בתוך התנגדות בהעברה. בדיקה של ההעברה השלילית עם אנני היה יכול למנוע acting out נוסף. איך להתמודד עם העברה שלילית כאשר המטופלת נעולה עם תינוק בתוך הבית, והרוחות מסרבות לפתוח את הדלת? המטפלת רצתה ליידע את ההורים לגבי האלטרנטיבה הקשה העומדת בפניה, אולם אנני סירבה לפתוח את הדלת.
מחוסר ברירה נשלח להורים ולסבים-סבתות מכתב בו תוארה הדאגה להורים ולתינוק, המאמצים שנעשו להישאר עימם בקשר, ונכתב כי אם אינם מרגישים כי יוכלו להיעזר בהם, יהיה צורך לסייע להם באופן אחר ע”י קבלת עזרה מ’הרשויות המגינות’. המשפחה נתבקשה להגיב תוך שבוע. תוך ימים ספורים למד הצוות על השפעת המכתב. אנני בכתה במהלך כל סוף השבוע, הייתה כועסת על המטפלת, והייתה מפוחדת, אולם בהמשך התקשרה למטפלת, אמרה כי כל המופיע במכתב אמת, והקשר חודש.
החלו יחסים חדשים בין המטפלת וההורים. המטפלת התייחסה לחוסר האמון של אנני ולכעס כלפי המטפלת ושאר ה’מסייעים’, ודיברה על רצונה לעזור להם ולילד למצוא את הדברים הטובים שהם רוצים ומגיעים להם בחיים. עבור אנני היו היחסים עם המטפלת התנסות אחרת מכל מה שהכירה בעבר. המטפלת דברה על הכעס של אנני כלפיה, והפכה את האפשרות לדבר על כעס זה לאפשרות בטוחה עבורה. במשפחה זו שבה כעס וזעם רצחני התמזגו, אנני יכלה להתמודד עם כעס רק באמצעות הזדהות עם התוקפן או בריחה. במשפחה של אנני, כעס על האם ונטישה מצידה היו שני נושאים שזורים זה בזה. אנני למדה כי היא יכולה לכעוס על המטפלת, ולתת ביטוי לכעסה, מבלי להינטש. ההתייחסות לכעסים שעלו בהעברה, הובילו לאימה ולאבל בילדות. היא יכלה לדבר על התנגדותה לביקוריה של המטפלת, ואמרה כי אין טעם בדבור. היא תמיד שמרה את מחשבותיה לעצמה, והיא רוצה לשכוח ולא לחשוב. המטפלת באמפתיה אליה, דברה על כך שהניסיון לשכוח אינו מסלק את הזיכרונות והרגשות. היא דברה כי השיחה איתה על הדברים, תוכל לסייע לה לחיות איתם יותר בשלום. אנני לא הגיבה במילים, אולם בשלב זה פנתה אנני באופן ספונטני והחזיקה את התינוק, מנענעת אותו. הוא הרגיש את המתח, ומאחר והיא אחזה בו חזק הוא מחה. בכל זאת, היא פנתה באופן ספונטאני לתינוק, והיה בכך סימן מעודד.
אנני החלה לדבר על רגשותיה. הספור של הפגיעה וההזנחה בילדות עלה שוב, והפעם המטפלת שידעה מה הוביל להתרחקות חודשיים קודם, הגיבה באופן שימנע בריחה או a.o. . לא הספור אלא האפקט שלא דובר ונשאר מבודד מהזיכרונות, הוא שהוביל לבריחתה הקודמת. כשדברה בעבר על המכות שקבלה מאביה החורג דברה באופן ציני ומנותק רגשית. האפקט שהיה מודחק חלקית התעורר, והכעס והאימה ש’חיפשו’ אובייקט הושלכו על המטפלת.
בשיחה הנוכחית העלתה המטפלת את התחושות הקשות שהיו כנראה לאנני כילדה כאשר לא הייתה מוגנת בעבר. אנני חזרה שוב ושוב על האמירה ‘נפגעתי. כולם במשפחתי אלימים.’ ואז ‘איני רוצה לפגוע באף אחד’. המטפלת מתייחסת לכך ואומרת כי היא יודעת שאין בכוונתה של אנני לפגוע, וידוע לה עד כמה נפגעה בעבר, וגם אם קשה לדבר על הדברים ולהיזכר בהם, ניתן למצוא דרכים לחיות איתן והיא תוכל להיות אימה כמו שהיא תרצה. המטפלת הייתה בצד האגו המגן מפני המשאלה הלא מודעת לפגוע ולחזור על הפגיעה עם הילד שלה, ובו בזמן גם העבירה את המסר כי יהיה בטוח לשוחח עימה על המחשבות המאיימות, וכאשר היא תדבר עליהם היא לא תצטרך עוד לפחד מהן, ותהייה לה שליטה עליהן.
הטיפול המשותף מספק באופן זה גם את האגו – האחיזה במציאות, וגם נותן מקום לפנטזיות.
המטפלת נתנה בשלב זה הסבר לרגשות השליליים שעתידים לעלות בהעברה, כאשר יעלו זיכרונות מכאיבים, ובקשה שישוחחו עליהם, כך שניתן יהיה להבין איך הרגשות כלפיה בהווה קשורים בזיכרונות העולים מהעבר.
לא היה קל לאנני לדבר על כעסה. היא סירבה להגידו גם כשעלה בברור משפת הגוף. כאשר נשאלה מה לדעתה יקרה אם תכעס על המטפלת, ענתה אנני כי לעיתים היא מתקרבת לאנשים, ואז כשהיא כועסת עליהם הם מתרחקים. בהדרגה עלה הכעס בהעברה, וקושר לכעס אל האובייקטים בעבר והושם בפרופורציות אשר אפשרו לה להתקשר למשפחתה באופן פחות קונפליקטואלי.
במהלך הפגישות בחנה המטפלת האם הכעס של האם עלול לפגוע בילד שהיה נוכח בפגישה. אבל כמו בטיפול במרי, הצוות היה עד לשינוי בהתייחסות של האם לילדה. בעיצומו של הכעס והבכי אנני הייתה פונה אל גרג, מחבקת אותו וממלמלת לו מילות נחמה. ידענו כי שוב אינה חוששת מרגשות הרסניים כלפיו. הזעם היה שייך לעבר, לדמויות אחרות, והחלה לעלות אהבה מגוננת כלפי גרג ושינוי נכבד בהזדהות עימו. אם בעבר הזדהתה עם התוקפנים בילדותה, היא הפכה כעת למגינה על תינוקה, ונתנה לו את מה שלא ניתן לה בילדותה. היא אמרה:’אף אחד לא יפגע בילד שלי באופן בו אני נפגעתי’.
המטפלת בעבודתה נעה בין סיפורה של אנני בעבר ובהווה. היא הראתה לה כיצד הפחד מהדמויות ההוריות בעבר הוביל אותה להזדהות עם תכונותיהן מעוררות הפחד. היא חזקה את אנני שהחלה בונה יחסים מגינים עם בנה. היא דברה אל הילד: ‘נכון שטוב שיש אמא היודעת בדיוק מה אתה צריך?’ גרג עצמו החל פונה אל אימו יותר ויותר בבקשת חיבה ונחמה. המטפלת הראתה זאת לאם. החל טיפול מותאם שלה בילד, ולא עלו שוב האיומים לפגיעה שנשמעו בעבר.
האם האפשרות לשוחח על הכאב, יוצרת הזדהות עם כאבו של הילד? עולה משאלה לתיקון עבור הילד, בעקבות ההזדהות עם הכאב שלו. גרג החל לחפש אחר אימו לנחמה. המטפלת הראתה לאם כשזה קרה. היא משמשת גם בתפקיד של ‘מחנכת’ רגישה עבור האם, מלמדת אותה איך לגדל את הילד ואיך להבין את התנהגותו בהתאם לגילו. במשפחתה, ילד שלא ציית נחשב כבר בגיל 7 חודשים מפונק, או עקשן. יוחסו לו כוונות זדוניות. המטפלת שאלה תמיד: מדוע? מדוע הוא בוכה? מדוע הוא עקשן? ההורים החלו בהדרגה לאמץ גישה זו בהתייחסות להתנהגות התינוק, שתחילה הייתה מפתיעה עבורם, והחלו לחפש סיבות להתנהגות הילד, והוא החל לפרוח. ההשפעות האכזריות של העבר לא נמוגו, אולם אנני ידעה כאשר קולה הפך נוקשה והטיפול בגרג הפך נוקשה, כי הרוחות מהעבר הופיעו. יחד יכלו למצוא את המשמעות למצב הרוח שהשתלט עליה.
עם התקדמות העבודה ניכר כי דמות אחת בעולמה של אנני נתפסה כמגוננת ונדיבה, וזה היה אביה שמת כשהייתה בת חמש. הוא היה זכור כהוגן כלפיה, לא היכה אותה, ולא היה מניח לאחרים לפגוע בה לו היה בחיים. בדברה עליו התעוררה האהבה ותחושת האובדן. אמיתות הזיכרון אינה חשובה, אלא העובדה כי בתוך הכאוס של ילדותה הייתה דמות אחת שנתנה תחושת בטחון ואהבה, ובחיפוש בעברה זה מה שאנני יכלה להעלות והמטפלת סייעה לשמר דמות זו בזיכרונותיה. זו הסיבה לכך שאנני נהגה להעביר את גרג לאביו, עד שלמדה בטיפול כי גם אם יכולה להיות דמות מגוננת לילדה.
גרג מצידו הראה התקשרות לאם. בגיל 10 חודשים הוא הראה תגובות סלקטיביות כלפיה וחיפוש שלה, חיוכים אליה וחיפוש שלה לנחמה ולחברה. אך היה הפחד ממנה כאשר קולה הצורמני עצר אותו בעקבות עוון קטן כלשהו.
בתקופה זו היא היתה בהריון, אולם נראה כאילו ההריון אינו ממשי עבורה, והיא עסוקה כולה בחוויה של עצמה, ובגרג שהפך מרכזי בחייה. לא היתה כל התעסקות או פנטזיה לגבי התינוק העתידי. במהלך החופשה של המטפלת אנני ילדה תינוק מת, וכשחזרה המטפלת מצאה אותה עצובה ומוטרדת בתחושת אשמה על כך שמות התינוק היה עונש שקבלה. היא לא רצתה את התינוק ואלוהים לא רצה שייוולד תינוק לעולם בו אינו רצוי. בעבודה עימה על כך בהמשך, היא יכלה לראות גם מדוע אינה מוכנה עדיין לתינוק נוסף, שכן היא משתמשת במשאביה המדולדלים לגידולו של גרג, והנתינה לו נחווית עבורה כמרוקנת. נראה היה כי היא מתמלאת מהקשר עם המטפלת ומשאילה ממנה את הכוח ואת האהבה. היחסים היו אמנם מקצועיים, אולם לילדה שהייתה מורעבת ומוכה, הדאגה וההבנה הטיפוליים הללו נחוו כנתינת אהבה.
הרעב הלא מסופק מהילדות הייתה הרוח בחדר. לעיתים קרובות כשהמטפלת הגיעה ההורים צפו בתכניות ילדים בטלוויזיה. כאשר הביאה המטפלת צעצועים לגרג, אנני נראתה מקנאה בו, ובאחת הפעמים ספרה על יום הולדתה המתקרב. המטפלת הבינה את המשאלה של אנני למתנה עבורה, ודברה על המשאלה של אנני שיהיה זה יום מיוחד עבורה. אנני אמרה כי מעולם לא הייתה לה מסיבה, היא מתכננת מסיבה לגרג ביום הולדתו, ואמרה כי אמה בוודאי תשכח את יום הולדתה, מה שאכן קרה. המטפלת הביאה מתנה קטנה לאנני ליום הולדתה.
כשהמטפלת הביאה מתנה ליום הולדתו של הילד, היא פתחה אותה והתלהבה מהמשחק, בחנה את החלקים, ורק כשסיימה יכלה לתת אותו לילד ולשתפו בהתרגשותה.
הרוח האחרון והעקשן ביותר:
הרוח האחרון שעזב, היה גם הראשון שנכנס לחדר, ה’הזדהות עם התוקפן’. הוא אמנם לא איים על התינוק באופן המפחיד של פגיעה כבר מהחודש הראשון לעבודה. הקשר המתחזק בין אנני לגרג הגן עליו מפני סכנת פגיעה מצידה. ההזכרות של אנני בעברה, הפכה לסוג של הגנה לתינוקה. היא לא הטילה עוד את כאבה על תינוקה.
בסוף שנה לטיפול גרג הראה סימנים של התפתחות טובה והתקשרות לאימו. בכל זאת נראתה עדיין הסכנה האורבת לו. בשנתו השניה, כאשר הפך פעיל, עצמאי, חקרן ושובב, התייחסותה המחנכת של אנני שקפה את פגיעות ילדותה. היא הגיבה באופן אימהי ומגן כאשר התינוק היה שקט, צייתן ו’טוב’, אולם במצבים של התנהגות לא מותאמת האופיינית לגילו, אנני הגיבה בקול צווחני וצורמני. גרג ברגעים אלו נראה מפוחד, והמטפלת הסבה את תשומת ליבה של האם לכך. בהמשך נראה כי גרג מפתח הגנה מול הפחד המתעורר בו, והוא הגיב לפחד בצחוק, קצת היסטרי. תגובתו הייתה דומה לזו של האם בילדותה. הוא היה בן 16 חודשים כשצפינו בהתפתחות הגנה זו אצלו. הנושא של ההזדהות עם התוקפן עדיין לא נידונה בטיפול. אנני לא חוותה עדיין בטיפול את החרדה והאימה מול הדמויות המסוכנות, הלא צפויות והאלימות בעברה. ההבנה האנאליטית היא כי הזדהות עם התוקפן קשורה בחוסר אונים ובחרדה מפני התוקף. לא ברור היה איך תהייה התייחסות לעניין זה בטיפול במטבח, כשגם בחדר טיפול יש כאן משימה שעלולה להיות מפחידה.
המטפלת שמה לב לשינויים בקולה של אנני במצבים מסוימים. היא עברה מקולה הרגיל לקול צרחני, שנשמע לא כקולה. נראה שהיא אינה מודעת לכך. האם ניתן יהיה להתייחס להזדהות הפתולוגית הזו בתהליך תרגום דו-שלבי? ראשית, להפוך את הקול זר לאגו, לזהות אותו; ואז לתרגם אותו כהגנה מול חרדה בלתי נסבלת ולהוביל את אנני לחוות שוב את תחושת האימה וחוסר האונים של ילדותה?
המקרה לעסוק בעניין עלה די מהר בטיפול. באחד הביקורים גרג, בגיל 17 חודשים, היה בכסא גבוה ואכל. האם פנתה אליו בשורת תוכחות תוך כדי אכילתו, ואז בתגובה למעשה קטן כלשהו צווחה עליו ‘תפסיק’. גם המטפלת וגם גרג הגיבו בקפיצה. אנני אמרה למטפלת ‘הפחדתי אותך, נכון?’ המטפלת אמרה אז שלעיתים המילים והקולות שהיא מוציאה אינם נשמעים כשלה, והיא תוהה של מי הם יכולים להיות. אנני הגיבה מיד שהיא נשמעת כמו אימה, שנהגה להבהיל אותה. אנני הגיבה לשאלת המטפלת כי התחושה היא כמו עם שור בחנות חרסינה. היא לא רצתה לדבר על כך, ואמרה כי סבלה די, וזה מאחוריה כבר. המטפלת התעקשה בעדינות, ונתנה אינטרפרטציה ‘אני מניחה שכילדה קטנה היית כל כך מפוחדת שכדי לגרום לעצמך להיות פחות מבוהלת, ניסית לדבר ולהישמע כמו אמך’.
בהמשך השעה אנני החלה מתפרקת מול המטפלת, ומילדה כועסת ואגרסיבית, הופיעה ילדה חרדה, חסרת אונים. מאחר ולא יכלה לדבר על החרדה שהתעוררה בה, היא החלה לדבר על כל דבר בחייה הנוכחיים שגורם לה להרגיש חסרת אונים ומבוהלת. באופן זה, בפגישות רבות שבאו, המטפלת סייעה לאנני לנוע בין תחושות חוסר האונים של ילדותה, בתנועה מהעבר להווה סייעה לה לראות איך היא הביאה את ההתנסויות הללו של עברה לאימהות שלה לגרג. ההזדהות עם הדמויות מהן פחדה בעברה הועלתה מחדש כאשר היא הפכה אם מפחידה לגרג. היה זה רגע משמח כאשר אנני אמרה כי אינה רוצה שבנה יפחד ממנה.
עבודה זו הובילה לשינוי ניכר בהתנהגותה. כאשר ההזדהות הפתולוגית עם אימה החלה להתפוגג, היא החלה מחפשת מודלים חדשים לאימהות ולנשיות, שחלקן זוהו כתכונות במטפלת. הפחד של גרג וההגנה של הצחוק החלו להעלם. מאחר והיה קשר חזק בין אנני לגרג, היה הרבה שאנני יכלה להשיג בחינוכו ללא הפחדתו. האם מחפשת מודל חדש לאימהות, ומזדהה עם המטפלת. היא יכולה כעת להשתמש בהכוונה של המטפלת ובהדרכה ההתפתחותית לגבי גרג ולסייע לו בהתפתחותו.
אנני הרתה שוב, הפעם ציינה כי התינוק רצוי, והיא מצפה לו מתוך בטחון באימהותה. היא נמצאת במעקב רפואי על ההריון. הזוג ציין כי ברצונם לגדל שני ילדים ולא יותר. היא אינה מרגישה שיש לה די אהבה וסבלנות לגידול יותר ילדים. לא ברור מה עתיד לקרות, אולם נראה כבר כי ההתקשרות החלה להתפתח עם התינוק שיבוא. אנני יכולה לצפות מה בואו של הילד יבשר לה, לגרג ולארל. היא יכולה לדבר כיום על הצורך של תינוקות באם בבית, שתגן עליהם, על הקנאה האפשרית של גרג בתינוק, ושהיא תצטרך למצוא דרך לתת לכל בני המשפחה את תשומת הלב שתידרש להם ממנה. באותו זמן, אנני מסוגלת לבטא את צרכיה מול המטפלת ומול בעלה. היא מגלה שגם היא יכולה לזכות בחום ובקרבה. ארל מתכוון לקחת חופשה של שבועיים כשיוולד התינוק, בכדי לסייע לה. הקשר שלה עם התינוק כבר מתבסס, ונראה כי אם המטפלת תוכל ללוותה בשבועות הראשונים, אזי הרוחות הנדחקות תוכלנה לצאת, והילד יהיה מוגן ע”י המעגל המשפחתי.
עולה השאלה:
מהו הגורם הקובע האם העבר הקונפליקטואלי של ההורה יחזור במפגש שלו עם הילד?
מעבודתנו עולה מודל אחיד למדי: הסכנה טמונה במצבים בהם ההורים, בשלב המוקדם של ילדותם המאיימת, יצרו הזדהות פתולוגית עם אויבי האגו הפוגעים והמסוכנים.
מה הדינמיקה היוצרת ‘הזדהות עם האוייב’? הספרות בנושא ‘הזדהות עם התוקפן’ דלה. אנה פרויד דברה על הגנות בתקופות המעצבות של הילדות, אולם לא ברורים עדיין התנאים לבחירת הגנה זו מול אלטרנטיבות אחרות, או הדינמיקה היוצרת מעגל של הזדהות עם האויב.
ניתן לומר כי צורה של הדחקה מופיעה בהגנה זו, אשר מספקת מניע ואנרגיה לחזרתיות. אולם מהו שהודחק? ממספר המקרים הידועים לנו, בהם נחקר הנושא קלינית, כמכניזם מרכזי בהורות פתולוגית, אנו יכולים לדווח כי זכרון של מאורעות של פגיעה במהלך הילדות, נטישה ורודנות, הופיעו באופן גלוי ומפורט. מה שלא נשאר בזכרון היה ההתנסות הרגשית הקשורה בחוויות אלו!
אנני זכרה את המכות שקבלה בילדותה ואת הנטישה, אך לא זכרה את הפחד וחוסר האונים שעלו במצב הפגיעה והנטישה שחוותה. האפקט המקורי עבר הדחקה. כשהעבודה הטיפולית העלתה את האפקטים והם נחוו שוב ביחסים הבטוחים עם המטפלת, היא לא הטילה עוד את הכאב הזה על בנה. אמה של מרי זכרה את הדחייה, הנטישה והחוויות האינססטואליות בילדות, אך לא זכרה את החרדה הקשה, הבושה והאבל, ורק אחרי שהם נחוו מחדש בטיפול, שוב לא הייתה צריכה להטיל את הכאב שלה ואת חטאי ילדותה על ביתה. האפשרות לחיות מחדש את הסבל של הילדות, יחד עם הזכרונות, הובילו את שתי האמהות לומר ‘לעולם לא ארצה שזה יקרה לילדי’.
מילים אלו מוכרות מהורים רבים שחיו ילדות קשה, וזוכרים כמה קשה היה להם, ומנסים למנוע מילדם לחוות חוויה דומה. אצל הורים אלו הכאב והסבל לא עברו הדחקה מלאה. הזכירה מאפשרת להם להימנע מחזרה עיוורת על העבר המורבידי. הם מסוגלים להזדהות עם הילד הפגוע (עם העצמי של הילדות) בעוד ההורה שאינו זוכר, עלול למצוא עצמו בברית לא מודעת ובהזדהות עם הדמויות המפחידות מהעבר. באופן זה העבר של ההורה מוטל על הילד.
המפתח לסיפור הרוחות מונח בגורל הרגשות בילדות. ההנחה היא כי מגע עם כאבי הילדות הופך לגורם רב עוצמה במניעת החזרה על הורות מכאיבה, ואילו הדחקה ובידוד של רגשות מכאיבים מספקים את הדרישות הפסיכולוגיות להזדהות עם הבוגדים והתוקפים. המסתורין הלא פתור הוא מדוע, תחת תנאים קיצוניים בילדות המוקדמת, יש ילדים שמסוגלים להחזיק את תחושת הכאב חי ולא עושים ברית עם התוקף. הם מסוגלים להגן על האגו מפני הסכנה הבלתי נסבלת ועדיין שומרים על החוויה של החרדה במודעות. התקווה במרכז לבחון בעיות אלו בעתיד.
התיאוריה המוצגת כאן, גם אם איננה שלמה, יש לה השלכות לטיפול בהורים ובילדים במשפחות בהן הרוחות מעברם של ההורים השתלטו על הקשר. בכל מקרה בו ההורה חווה מחדש ונזכר בחרדה ובסבל של הילדות, הרוחות עזבו, וההורה הפוגע הפך למגן על הילד מפני העבר הקונפליקטואלי.