חזרה למאמרים של ילדים בסיכון
Back to Website

---

פינצי, ר., שניט, ד. וויצמן, א. (1999). ילדים מוכים – פרופיל מאפיין וכלי אבחוני, חברה ורווחה, יט' (4), 460-433

---

ילדים מוכים – פרופיל מאפיין וכלי אבחוני – פינצי, שניט וויצמן

התעללות פיזית – אלימות מכוונת מצד ההורה או האחראי על הילד אשר גורמת לפגיעה נראית לעין או מסכנת את הילד.

הרמן – אבחונים קיימים אינם מתאימים לנפגעי טראומה מתמשכת. לכל סוג התעללות חותם משלה. מטרת המאמר –

1. הגדרת פרופיל של תגובות רגשיות והתנהגותיות שלפיהם ניתן יהיה להצביע על הפגיעה הייחודית של שטראומה של התעללות פיזית בנפשו של הילד.
2. בנית כלי אבחוני לזיהוי הילדים -

לעיתים יש קושי להוכיח בבתי המשפט קיומה של התעללות פיזית:

• הילדים מכחישים מפחד מהוריהם או כדי למנוע את הוצאתם מהבית
• ויקטימיזציה שניה – כשהילד מוזמן להעיד

סקירת ספרות

• ילדים שחווים אלימות הורית חווים סביבה הורית רגרסיבית. ההורים עצמם נאבקשים עם הצורך לקבל מענה לצרכים ילדיים בלתי מסופקים.
• בולבי – סביבה הורית כמספקת מקלט - הגנה ובטחון, וגם בסיס בטוח לצאת ממנו לעצמאות. הקשר עם ההורים מייצר דפוס התקשרות.
• איינסוורת' – מדברת על התקשרות בטוחה, נמנעת, חרדה אמביוולנטית. לטענתה – יש הלימה בין ההתקשרויות במהלך החיים לדפוס ההתקשרות הראשוני. הורים מתעללים נכשלים במתן מקלט ובסיס בטוח לילדיהם. מחחקרים מראים שילדים שהתעללות בהם נוטים לדפוס בלתי בטוח. מחקרים נוספים מצביעים על כך שילדים מוכים – נוטים לדפוס נמנע, ילדים מוזנחים – חרד אמביוולנטי.
• ילדים מוכים מפתחים נטיה להימנעות והכחשת הכעס כלפי ההורה, אטימות רגשית וצייתנות כפויה ושטחית. עם הזמן, לאחר שגם האסטרטגיה הזו נכשלת, הם יפתחו מודלים שליליים ותוקפניים של העולם. בולבי – העתקת הכעס על ההורה לסביבה. אנגלנד ואריקסון – למידה של תפקיד התקפן. הילד יפצל את הכוח להורה, וירגיש חסר אונים וחלש. הוא ירחיק את הדימוי השלילי של ההורה, ויפנים דימויים שליליים של עצמו. יפתח תחושות של דכאון, אנהדוניה, בדידות, הערכה עצמית ירודה, ותפיסת עתיד פסימית. קיימת נטיה לאבדנות בקרב ילדים מוכים, גרין מסביר זאת כתוצאה של תחושות השפלה, שנאה עצמית, וחוסר בשליטה על דחפים.
• ילדים מוכים נוקטים במנגונים של פיצול, בידוד רגשי, המנעות, הזדהות עם הקרבן, הכחשות, השלכות ושחזור הטאומה.
• במחקרים שהשוו ילדים מוכים ומוזנחים נמצא כי ילדים מוכים הפגינו יותר קשיים בהסתגלות חברתית מילדים מוזנחים. הם לא הפגינו אמפתיה למצוקת ילדים אחרים, תוארו כתוקפני יותר, כאמפולסיביים יותר לעומת ילדים מוזנחים. ילדים מוזנחים נטו יותר להסתגרות, היו פעמים רבות קורבן לתוקפנות ולדחיה, והיו חרדים יותר.

השערות המחקר:

• ילדים מוכים ייטו לסגנון התקשרות נמנע, מוזנחים לחרד- אמביוולנטי, ילדים "רגילים – סגנון התקשרות בטוח.
• אצל ילדים מוכים תמצא רמת דכאון וחרדה גבוהה יותר מאצל ילדים מוזנחים ורגילים
• רמת התוקפנות, קושי בויסות רגשי, הרסנות והתנהגות אנטי חברתית אצל ילדים מוכים תהייה גבוהה יותר מאשר אצל ילדים רגילים ומוזנחים
• אצל ילדים מוכים תהייה נטייה לאובדנות ולפגיעות עצמיות במידה גבוהה יותר מאצל ילדים מוזנחים ורגילים
• ילדים מוכים יבדלו מילדים רגילים ומוזנחים במנגנוני הגנה: יעשו יותר שימוש בהשלכה, הכחשה, ואינטרוייקציה (הזדהות עם התוקפן) מילדים מוזנחים ורגילים.

שיטה ואוכלוסייה

שלוש קבוצות – מוכים, פגועים ע"י הוריהם באופן אחר, ו"רגילים", סה"כ 114.

הוצאו מהמחקר ילדים שסובלים מהפרעות פסיכיאטריות הוצאו מהמחקר - הפרעות פסיכוטיות, הפרעות קשב וגם פיגור שכלי.

רוב הילדים היו עדיין מוכים, מעטים דיווחו על הפסקת ההתעללות. התעללות פיזית מסוגים שונים.

ילדים מוזנחים – היעדר טיפול הורי.

כלי מחקר

• דיווח עצמי

1. שאלון סגנונות התקשרות

2. שאלון הערכת חרדה
3. שאלון מצב דכאוני

• ראיון מובנה – להערכת אלימות ופוטנציאל אובדני אצל ילדים, שמונה סולמות:

2. אלימות
3. אבדנות
4. רקע משפחתי
5. גורמי לחץ
6. התנהגויות רגשיות בעבר ובהווה
7. תפיסת מוות
8. תפקודי אגו
9. מנגנוני הגנה

ממצאים

התקשרות –

• סגנון נמנע אצל ילדים מוכים, סגנון חרד אמביוולנטי אצל מוזנחים, סגנון בטוח אצל רגילים.
• הבדלים מגדריים – רק בסגנון הבטוח, אצל בני יותר מאצל בנות.

דכאון תוקפנות וחרדה -

• דכאון חרדה דכאונית ורגשות שליליים - הגבוהים ביותר אצל ילדים מוכים, אח"כ מוזנחים, אח"כ רגילים.
• חרדה – מובהקות רק לגבי ילדים רגילם, בין מוכים ומוזנחים אין הבדל מובהק.
• תוקפנות – רמת תוקפנות גבוהה במיוחד אצל ילדים מוכים, אח"כ מוזנחים ואח"כ רגילים, ילדים מוכים גבוהים באופן מובהק משתי הקבוצות האחרות.
• אבדנות – מדדים גבוהים יותר באופן מובהק אצל הילדים המוכים.

מנגנוני הגנה -

• נמצאו הבדלים מובהקים של שתי קבוצות המוכים והמוזנחים מול ילדים רגילים בכל מנגנו י ההגנה למעט התקה.
• ילדים מוכים גבוהים יותר במנגנונים של רגרסיה, הכחשה, השלכה ואינטרוייקציה (הזדהות עםם התוקפן)
• ילדים מוזנחים גבוהים יותר בהיפוך תגובה, פיצוי ועידון.

דיון

אוששו כל השערות המחקר למעט הבדלים בחרדה בין הקבוצות.

פרופיל התנהגותי רגשי כפי שנבנה מהנתונים:

1. סגנון התקשרות נמנע – חוסר אמון וקושי ביצירת קשרים בינאישיים.

• בולבי – הילד אינו מבטא את הכעס על ההורה מחשש שמא יפגע שוב>חוסר אמון, והמנעות ממגע.

2. סימפטומים דכאוניים – עצבות, חוסר תקווה, ערך עצמי ירוד, בדידות, היעדר שמחת חיים.

• הכחשת הזעם כלפי ההורה, הפניית הכעס כלפי עצמו.

• תחושת שליטה והסבר של "אני רע וגרמתי להתעללות" עדיף על תחושת חוסר שליטה וחוסר אונים. ביטוי בתחושות שליליות, אשמה ודכאון. פיירבירן.

3. רמת גבוהה של חרדה תכונתית

• הטראומה נתפסת כמאיימת על השלמות הפיזית>תחושת נטישה.

4. רמת תוקפנות גבוהה – אלימות, פגיעות בזולת, הרסנות והתנהגות אנטי חברתית

• האלימות פוגעת בתהליך ההתפתחותי ובלימוד של ויסות כעסים.
• קרבה פירושה פגיעה.
• הזדהות עם התוקפן – על ידי ההזדהות עם התוקפן הוא מפחית את תחושת חוסר השליטה – שחזור של הטראומה מאפשר שליטה.
• לימוד של דפוסים של התנהגות ההורים

5. נטיות אבדניות – מחשבות ואיומים, נטיה להסתכנות.

• אורבך – דימוי עצמי שלילי בצירוף לתחושת האבדן על אהבת ההורה מייצרים שנאת עצמי.
• הצורך להתגונן מפני התקפה שרירותית פוגעת בחוסר השיפוט, ומייצרת ערעור פנימי וחוסר במקור להשענות.
• חיקוי התייחסות תוקפנית כלפי עצמו והזולת, תחושת העליבות הפנימית גורמת לילד להפנות את הזעם כלפי עצמו. אבדנות כאקטינג אאוט של משאלות תוקפניות כלפי ההורים, התמודדות עם תחושת הריקנות ודרך לפתתח שליטה על גופו נוכח חוסר האונים וההתעמרות השרירותית.

6. מנגנוני הגנה פרימטיביים – שימוש שכיח יותר בהכחשה, השלכה, אינטרוייקציה, רגרסיה והדחקה.

• כדי להתמודד עם הקושי שבפגיעה הילד מכחיש ומתנתק מהרגש המכאיב.
• ינקוט בפיצול, אידיאליזציה להורים – כדמויות מיטיבות, יקח את האשם על עצמו, וישליך את הכעס כלפי הסביבה.
• מרזק ומרזק – מנגנוני הגנה כמנגנונים השרדותיים.

סיכום

ילדים מוכים חווים קשר שיש בו אהבה וקרבה הכרוכים באלימות ואיום. ליטוף ומכה יחדיו. התמודדות עם חוויות מנוגדות, וסתירה בעולם הייצוגים הפנימי. הנסיון ליישב את הסתירה מוביל להזדהות עם התוקפן, שימור החוויה האידיאלית של הקשר והשלכה החוצה של החוויה האלימה.

יתכן כי דוקא הילדים שמפנים החוצה את האלימות שורדים. צימרין – בוחרים שלא להיות קורבן. נראה עם זאת שהקו אינו ברור - חווית האלימות קשה כל כך, שללא גריית יתר אלימה הם חיים מחדש את החוויה גם על ידי פגיעות עצמיות.

אצל ילדים מוזנחים החוויה הרגשית קרבה, דחיה והתעלמות כאחד. אלה גורמים לחרדה קיומית, ומותירה אותם עם כמיה לקרבה ולבטחון. בשל היעדר דפוסים קבועים של הדדיות, יוותרו תמיד בלתי מסופקים.

כלי אבחוני

• 95% מהילדים המוכים, 95% מהילדים המוזנחים ו – 87% מהילדים הרגילים אובחנו נכון על פי המאפיינים.
• אף ילד מוכה לא אובחן כרגיל, אך ילד מוזנח לא אובחן כמוכה.
• רק ילד רגיל אחד אובחן כמוכה – בשל סגנון התקשרות נמנע, ויותר סימטומים דכאוניים. נראה כי מצב משבר ומצוקה אצל ילד "רגיל" יכול להוביל, ברמת הסתברות נמוכה, להיות מאובחן כמוכה.