כקול קורא במדבר - מבט על ילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית

מנשה כהן ואלי פראשה

מכון עידן

הדודה שאלה האם עץ נופל ביער משמיע קול כשאין איש ששומע אותו (אצל ת. אוגדן, 2005, עמ' 88).

תקציר. המאמר מתאר את החוויה, המצוקה וההפרעה של ילדים שגדלו ללא מקום בנפשם של ההורים, ואת ניסיונותיהם המודעים והלא מודעים לפצות על חסר זה. ילדים אלה, להבנתנו, נושאים את כאב החסר לחייהם הבוגרים עם הרגשה שתמיד חסר בהם משהו ביכולת לדאוג לעצמם, להרגיש בטחון, סיפוק ושייכות. בהיותם בלתי נראים, לא כלולים או לא מוכלים, הם חווים חסך רגשי ובדידות בתוכה הם נאבקים לבדם להרכיב תצריף עם חלקים חסרים ומתנסים בחרדה, דיכאון, זעם, מחשבות או ניסיונות התאבדות. ניתן לראות ילדים אלה דרך הפריזמה של התפיסה המערכתית כנשאים המשפחתיים של המקום שאיננו, של הפגיעה הנרקסיסטית של אחד ההורים או של שניהם.

מבוא - מאמר זה מתבונן בחייהם של ילדים הגדלים במשפחה בה ההורים מרוכזים בעצמם באופן שהם יוצרים אצל ילדיהם חסכים רגשיים שיכולים לפגוע בהתפתחותם הנפשית הנורמלית. מצב זה יכול להתהוות על רקע הפרעת אישיות של אחד או שני ההורים, אגוצנטריות, מחלה או נכות גופנית, או שימוש בסמים או אלכוהול של אחד או שני ההורים. אנו מאפיינים כאן מצב זה כפצע נרקסיסטי אצל הילדים, לא בהכרח אצל כל הילדים, ומדברים על מגמה, בה ילדים, אחד או יותר, במשפחה הופכים ל IP , לנשאים של “האין” הנרקסיסטי במשפחה, אותו חסר בתשומת לב, בהכרה, בהכלה ובמקום משל עצמם אצל ההורים. אנו משתמשים כאן במונח “פצע נרקסיסטי” בעיקר כמונח תיאורי לפגיעות נרקסיסטית שונות, וחושבים על “פצע” במובן המטפורי, כמו “פצע פתוח”, או “פצע מדמם” כדי לתאר את חווית הכאב הכרוני של ילדים אלה.

אנו מרכזים כאן תשומת לב ל abuse הנרקסיסטי, מצב או התנהגות שמעוררים בנו לא פעם תמיהות לגבי העיוורון הרגשי של הורים לקיום הנפשי ולחוויה האישית של ילדיהם. עיוורון זה כופה על הילדים בחינה עצמית מתמדת וזורע בנפשם ספק וקונפליקט לגבי כשירותם המנטלית והרגשית. הקושי לראות את הזולת אינו מצוי, כמובן, רק ביחסים נרקסיסטיים בתוך המשפחה; למרבית הצער, הוא מעין צל המהלך לידנו כל הזמן ביחסים עם האחר ובלי משים אנו יכולים להחליף תפקידים, ולהיות פעם הפוגעים ופעם הנפגעים. כמו כן, אין מדובר כאן ב”נקודות עיוורון” שיש לכולנו ואנו יכולים לצמוח דרכם בעזרת משוב וקשר עם הזולת – עמיתים מורים וגם ילדים. מדובר באטימות רגשית או ב black-out לקיום של האחר שמאפיין את הנרקזיסם הפתלוגי.

אנו מתמקדים כאן ביחסים בין הורים וילדים במשפחה נרקיסיסטית – בתקשורת, בתהליכים ובפנומנולוגיה של הילדים וההורים - ומתבססים על ניסיון מצטבר ותצפיות בקליניקה במטופלים אותם אנו מאבחנים כנשאים של חסכים ופצעים נרקיסיסטיים וזאת לאור הדיונים בספרות הקיימת בנושא. בהתפתחות הנרקיסיזם הנורמלי, לפי קוהוט, הילד נפרד בהדרגה מציפיות ומדימויים מנופחים של עצמו ושל האחר, לומד לשרוד את התסכול והאכזבה ובתוך כך “מפנים מאפיינים תפקודיים של הזולת-עצמי.הוא לומד..להרגיע את עצמו במקום להתמוטט ביאוש; הוא לומד לחוות כוח פנימי למרות תבוסה.... תהליך של הפנמה ממירה שחוזר על עצמו באופנים רבים מספור ובונה מבנה פנימי שתוצאתו עצמי עמיד ובטוח אשר שומר על גרעין ההתרגשות והחיוניות השייכות למצבים הנרקסיסטיים הלא בוגרים המקוריים” [ממטישל ובלאק,2006, עמ' 232]. מתוך פרספקטיבה זו פגיעות נרקסיסטיות הן הפרעות בהתפתחות זאת, הפרעות באיזון הנרקסיסטי שניתן לזהותן “באמצעות האפקט הכואב של מבוכה או בושה המתלווה אליהן ובאמצעות הפיתוחים החשיבתיים שלהם המוכרים כרגש נחיתות או גאווה פצועה” [קוהוט, 2007, עמ' 124]. בחלק מהמקרים הפגיעות הנרקסיסטית מתפתחות להפרעה נרקסיסטית, כמתואר להלן.

הפרעה נרקסיסטית - אנשים בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית חסרים בד”כ אמפטיה ומתקשים להבחין ולהכיר ברצונות, ברגשות ובחוויות הסובייקטיביות של אחרים. הם נוטים להניח שהם במרכז תשומת לבם של אחרים שאמורים להתעניין בהם ולדאוג להם, מזלזלים וקצרי רוח כלפי אחרים שמדברים על עצמם, ופוגעים בהם מבלי להבחין בכך. כשהם שמים לב לצרכים של אחרים הם נוטים לראות בהם סימנים של חולשה ופגיעות. הם רוצים תמיד להיות מטופלים ע”י האנשים הבכירים ביותר, וזקוקים להערצה בלתי פוסקת. למרות התדמית הזוהרת שלהם הערכתם העצמית די שבירה [לפי ה-[DSM-IV-TR, 2000 -. בניתוח של רוני סולן, אישיות נרקיסיסטית “מאופיינת ברגישות יתר כלפי זרות וסטייה מן המוכר, חוסר גמישות להתיידד עם מצבים ואובייקטים חדשים, היפגעות תכופה ונטייה לחשדנות ולניתוק יחסים [סולן, 2007, עמ' 405]. לפי הניתוח ההתפתחותי של סולן אנשים אלה אינם מצליחים בשלב המוקדם, האורלי, לפתח “מעטפת חיסונית לעצמי”, מעטפת שיכולה להגן עליהם מפני גריית יתר. למעטפת זו יש מספר תפקידים חיוניים להסתגלות: לזהות ולשמר את המוכר; לבדל את המוכר מהזר בהוויה הפנימית ובסביבה הקרובה; למנוע פלישת תחושות של זרות ושונות באמצעות דחייתן; לעצב את התחושות של שלמות ולכידות העצמי, ולאפשר התיידדות עם המוכר שבזר [עמ' 25]. במצב של הפרעה במערכת החיסונית הנרקיסיסטית ישנה התערערות תכופה של תחושת המוכרות ושלמות העצמי. העצמי מוצף בחרדת זרות-כליון והאגו מגייס בתדירות גבוהה מנגנוני הגנה כמו: הכחשה השלכה ופיצול לשמירה על העצמי. במצבים אלה עלולים להתפתח התסמינים הבאים: מצבי מצוקה ודחק, דריכות יתר לסכנות אפשריות, תחושת זרות וחשדנות, תחושת ריקנות, תחושת “אין” נכסים, תחושת חוסר ערך, מצוקה פוסט-טראומטית, תופעות אוטו אימוניות רגשיות כמו תלישת ריסים ושיער, הרס העצמי, היפוכונדריה, פרוורסיה, שיגעון גדלות והלוצינציות [עמ' 405].

הרגישות לתדמית והפגיעות הרבה יוצרים דרמה וקושי מתמיד ביחסים עמם. מבחינתם הם אינם טועים לעולם ולכן גם אינם מתנצלים אלא מן השפה ולחוץ. תגובות אלה מכניסות בדרך כלל ללחץ את הסובבים שנאלצים לפייס, להסביר, לכעוס, או לנתק מגע ולהתרחק. נרקיסיזם נתפס ונחווה כמפגע רגשי נפוץ ביותר ומופיע באתרים בנושא כתחום של התנהגות פוגענית [abusive]. אתרים ופורומים רבים באינטרנט, המשקפים הלכי רוח בקהל הרחב, עוסקים בתיאור חוויותיהם ופצעיהם של הקורבנות, או בייעוץ לקורבנות עם המסקנה שיש סיכוי מועט להתמודד עם פרטנר נרקיסיסט ולכן ברירת המחדל היא לנוס ולהציל את עצמו. יש מי שממשיל את הנרקיסיזם ל”צבע העור” כדי לומר שזוהי הפרעה הוליסטית של האישיות כולה וכמו בלתי ניתנת לשינוי, כמו שכושי אינו יכול להפוך את עורו.

לפי אלכסנדר לואן, הנרקיסיסט מתכחש לעצמי האמיתי שלו ובניגוד לאמונה הרווחת, נרקיסיסטים אינם אוהבים אף אחד וגם לא את עצמם, והם בונים מסכות שמסתירות את קהותם הרגשית [1985/1997, Lowen]. לואן מדבר על נרקיסיזם כתופעה שניזונה גם מהשפעות תרבותיות ששמות דגש על איך נראים ומופיעים, איזה רושם יוצרים ולא איך מרגישים, על שליטה וכוח ועל התמקדות באינטרס האישי. באותו עניין רולו מאי מתאר את המיתוס של נרקיס כנברוזה של ימינו. לדבריו “המטופל הנרקיסיסטי בתרפיה הוא המיתוס המודרני של אינדיבידואליסט בודד. לאדם זה מעט מאד מערכות יחסים עמוקות, אם בכלל, והוא חסר את היכולת להפיק הנאה וסיפוק מן הקשרים שהוא מקיים. הוא, האיש בחליפת הפלנל האפורה, הדכאוני, כפי שהוא תואר ברומן בשם זה [מאי, 2001, עמ' 96]

את ההיבט הבין אישי בהפרעה הנרקיסיסטית, דרך סחיטה רגשית מתמדת של בן הזוג, מתארת בהרחבה סוזן פורוארד בספר בשם “סחיטה רגשית [1997, Susan Forward]. הרקע להתפתחות הפרעה זו, לפי הניתוח שלה,, הוא הגנה- התקפה הניזונה מחסך רגשי קיצוני בילדות. מארי-פראנס היריגוין מדברת על “אלימות פרוורטית” במשפחה של הורה הלוקה ב”פרוורסיה נרקיסיסטית” נגד בני זוג וילדים, או אלימות עקיפה כשהילד נמצא בין ההורים ומשתמשים בו, או אלימות ישירה שמופנית כלפי הילד לפעמים במטרה לאיין אותו (2002). לדבריה, קל מאד לתמרן ילדים. תמיד הם מבקשים להצדיק את מי שהם אוהבים. סובלנותם חסרת גבולות, והם נכונים לסלוח להוריהם על הכל, לשאת באשמה, להבין, לנסות לגלות מדוע אחד מהוריהם אינו שבע רצון (עמ' 52-53). מדהים לעתים לגלות עד כמה הילד הפנימי, בכל גיל של הבוגר, יכול להיות “בהמתנה” להורה שיחייך ויהיה מרוצה, אולי כל החיים. ספרה של אליס מילר הדרמה של הילד המחונן (1992) הביא בזמנו לתודעה שלנו את המצוקה וההפרעה של ילדים רגישים שיש להם אם עם אישיות נרקיסיסטית. מאחר שביחסי אם-ילד נחסמת בפניהם האפשרות לבטא את עצמם ואת צורכיהם “האגואיסטיים”, ילדים אלה מפתחם עצמי שקרי, אידיאליזציה של דמותם, כדי להתאים את עצמם לצפיות של אם שאינה מסופקת לעולם, ונופלים לתוך דיכאון כשאינם מצליחים באופן ממשי או סובייקטיבי להיות הדמות שבמראה. אליס מילר עצמה, בתהליך ממושך של גילוי עצמי, הצליחה לדבריה לפזר את הערפל שהרחיק אותה מהאני האמיתי שלה.

המשפחה הנרקיסיסטית: ילדים להורים נרקיסיסטיים, שהמאמר הנוכחי מתמקד בהם, סובלים מחסרים שונים שאינם מאפשרים להם לפתח יכולת לדאוג לעצמם, בהיותם עסוקים בתוך המשפחה במאמצים לזכות באהבה בתשומת לב ואישור מהורים המרוכזים בעצמם מכל סיבה שהיא – מחלה או נכות של אחד מבני המשפחה, שימוש בסם או באלכוהול וכיו”ב .[Pressman & Pressman ,1997] המחברים מדברים במקרים אלה על “משפחה נרקיסיסטית”, והם ממשילים את הילדים במשפחה להד [ECHO] במיתוס של נרקיס, במובן זה שהילדים במשפחה כזו “מנסים לקבל התייחסות מההורים עד שהם הופכים להיות השתקפות לצרכים שלהם, ובכך הם אינם מפתחים את היכולת למצוא את קולם האישי” – כלומר לזהות את הרצונות והצרכים שלהם ולפתח את הדרכים למימושם (עמ' 12). ילדים אלה סובלים מחסרים התפתחותיים שונים - אינם לומדים להתחבר ולהשתלב עם בני גילם ולהסתגל לסביבתם, נשארים צמודים למשפחה ותלויים בה ואינם חווים תחושות של נפרדות ומקום משל עצמם, ומתקשים ליצור קרבה רגשית ואינטימיות עם אחרים; כ- ECHO במיתוס [ממנה נשללה יכולת היוזמה בשיחה. הם “נהיים אנשים שרק מגיבים ומשקפים את אחרים ורצונותיהם ואינם מפתחים אימון ברגשות ובשיפוט שלהם” (עמ' 13).

ההסתכלות שלנו בקליניקה היא שמצב זה של חוסר יכולת לשים לב לעצמם, למצוא את קולם האישי ולדאוג לעצמם הוא אחד המאפיינים הבולטים והשכיחים אצל רבים מהמטופלים הבוגרים שגדלו במשפחה בה הורה אחד או שני ההורים מרוכזים בעצמם, אולי בהצלחתם ובפרפקציוניזם שלהם (עם דגש על התנהגות ותפקוד), הורים שאינם רואים או שומעים ילדיהם ולא נותנים מקום לצורכיהם ולביטוי העצמי שלהם. כמה מהביטויים האופייניים שמטופלים משתמשים בהם לתאר את ההרגשה שלהם בהקשרים אלו הם: “היא לא רואה אותי”, או “כאילו שאני לא קיים”, “לפעמים אני רוצה להיעלם”, או “אין לי זכות דיבור”, או “אסור שיהיו לי דרישות ובקשות..אני רק צריכה להעריץ אותה כל הזמן”, או “כל מה שאני עושה זה לא מספיק לה, זה לא בסדר, היא תמיד תמצא איך להקטין אותי, אני חייבת לספק ולרצות את אימא, אבל בכל מקרה בסוף תבוא הביקורת, או “הייתי כמו משחק קופסה..לאחר שגומרים לשחק בה סוגרים ושמים על המדף”, או “זה כאילו הם פה (בצד אחד מרוחק) ויש להם פה ילד במקום מרוחק מהם” ועוד כיוצא באלה.

המקום שאיננו: ההיבטים הפתולוגיים של מצב זה מתהווים ומחמירים כשההורה תובע תשומת לב ודיווח מפורט על מעשים של הילד, אינו מסכים שהילד יסגור את הדלת בחדרו, נעלב ומפנה עורף נוכח כל סטייה של הילד מהפרוטוקול שלו. לעיתים ההורות של הנרקיסיסט מתבטאת בדאגה חונקת והעברת מסר שהם “רק רוצים בטובתו” של הילד. מאחורי הפגנת ההורות הזאת יש היפוך תפקידים ביחסי הורה-ילד. ההורה תובע לעצמו מאחורי המסך את המקום של הילד שבמרכז תשומת הלב. כך מתפתח הילד ההורי עם פצע נרקיסיסטי שלומד לא להקשיב לעצמו, או להרגיש אשמה כשהוא עושה זאת, ולעולם נותר חלוק בתוכו לגבי סדר העדיפויות ביחסים עם ההורה.

ההתמודדות של ילדים במצבים אלה מקבלת צורות שונות, רובן נראות כתגובות של ייאוש ודיכאון מוסווה או גלוי בו החלק היוזם באישיות נפגע עד כדי כך שאדם “שוכח את הדרך לשם”, כדברי מטופל אחד שצריך שיפעילו אותו. ביטוי אחר של הייאוש הוא כניעה מוחלטת לדמות ההורית ו/או אידיאליזציה שלה (הזדהות עם התוקפן), עם דפוס מתמיד של חיפוש מקום, אהבה והערכה מ”העולם”. במצב אחר יכולה הנפגעת ליצור “מקום בטוח” במשפחה משלו/ה בדאגה למשפחה ולילדים בניסיון למנוע כל מצב שיכול לסכן אותם (להיות קרוב לבית, לוודא שהילד חזר, שהתנור מכובה וכו'. החלק הפגוע הוא יחסי אם-ילד והוא מתבטא כאן בהתנהגות חרדתית ואוטומטית של תפקיד האם, אותו ראתה ממרחק ולא הרגישה בו. תגובה אחרת היא ניסיון למלא במודע או שלא במודע משאלה של הורה ש”רגיש לאובדן” ע”י קשר רציף עם ההורה ובכך לא להיות מסוגל לבנות ולפתח תחושת אוטונומיה והעזה להתרחק. אפשרות אחרת היא לחפש בריחה מהריק הרגשי ומהדיכאון במשפחה ע”י שימוש בסמים, חיפוש ריגושים בלתי פוסקים והתנהגויות שונות שמטרתן פורקן [acting out] או שפועלים מתוך דחף בלתי נשלט להוכיח משהו כדי לקבל תשומת לב (יצירת דרמה). אפשר שהילד- בוגר מפתח הגנה נגדית בה הוא משאיר את ההורים “בחוץ”, אומר לעצמו שהוא “מוותר עליהם”, כמו שהם וויתרו עליו (ומתנסה בהתקפי חרדה מפני התקף לב או אירוע סומאטי אחר). המסכה השקרית שנבנית מול ההורים יכולה להיות כה אטומה והרמטית שהאדם הבוגר כבר אינו מסוגל להרגיש את עצמו, או להרגיש אחרים, וחש ש”אין לו כלום” מעצמו. במצבים אלה אנו יכולים להניח שזהו כלום המשקף את הריק ביחסים עם ההורים ויתכן שעדיין יש שם בפנים “ילד כלוא” שלא הצליח ללמוד לזחול החוצה מבועת הבידוד הרגשי והבדידות ולהגיד “אני” ולהרגיש נוכח, ולא רק “בסדר” עם סביבתו. אפשר שמצבים כאלה בהם הילד הפנימי מוכחש לגמרי יכולים להוביל למחשבות התאבדות ובמקרים מסוימים לממש את המחשבה להוותם ולהפתעתם של ההורים וכל הסובבים שלא הבחינו בסימן כלשהו ש”משהו לא בסדר”. במקרים אחרים הילד יכול להתנתק לגמרי מהמשפחה ברגע שאפשר, או לפתח נגטיביזם לכל דבר שבא מההורה, וכך נוצרת דחייה הדדית ודפוסי התנהגות של התנגדות פסיבית (passive aggressive). במקרים מסוימים הבוגר מאמץ התנהגות מרצה בצרוף דפוס של הכשלה עצמית חוזרת ונשנית, שמתבטאת בכך שאינו מסיים שום דבר שהתחיל. לא אחת הוא או היא נמשכים לבן זוג נרקיסיסט והם משחזרים את יחסיהם הפתולוגיים עם ההורים. במשפחה עם כמה ילדים תגובת הילדים להורה הנרקסיסטי יכולה להתפצל לכיוונים שונים: אחד יכול להתנתק ולחלוטין לא לקבל את דרישות ההורה, אחר יכול להיות בטשטוש זהות מוחלט בו מנגנוני ההגנה הם הכחשה עצמית וביטול [undoing ] של כל רצון או ביטוי אישי, ו/או להיכנע ולהתמזג לגמרי ביחסים סימביוטיים עם ההורה הנרקיסיסט. הוא “אינו מוצא את עצמו” כשהוא צריך לפעול [להבחן, להתקרב, לקנות משהו] מאחר שהחביא את קיומו בשום מקום כהגנה מעינה הבוחנת והיודעת כל של האם [שמחפשת בתיק שלו, במגרות, בכיסים. הוא נמצא רק במחשבותיו. אחת התוצאות של מצב זה הוא שהנפגע מאבד את היכולת לראות את עולמו דרך עיניו שלו ולסמוך על עצמו וכל ניסיונותיו להצליח, או להרגיש את עצמו עולים בתוהו. הוא פיתח תגובת מנוסה כטכניקת הישרדות משוכללת.

קואליציה נרקיסיסטית: אנו מכנים באופן ציורי “ילד חוץ” - ילד שנולד וגדל במשפחה בה ההורים כזוג יכולים להיות בזוגיות קרובה והרמונית יחסית ובו בזמן הם אינם נותנים מקום לילד להיות ולגדול ביניהם. הקרבה בין בני הזוג יכולה להיות מושתתת על קשר סימביוטי מספק, על מערכת ערכים דומה ומשותפת, דפוסי קשר וזוגיות שאינם מאפשרים לעוד מישהו להיות ביניהם. לעיתים אוהבים לתאר מצב כזה ע”י אידיאליזציה שאומרת שהם “כמו זוג יונים. “ הקרבה הזאת יכולה להיווצר כמגננה בפני חסרים וחבלות ביחסי הורים- ילד אצל אחד או שני ההורים. ההורים נראים כקואליציה מבוצרת היטב בתוך התא המשפחתי כשהתוצאות הן מרחב ריק ביחסי הורה-ילד, או הורות לא-אפקטיבית, או הורות כפייתית, כפייתית במובן שהיא משקפת מאמצים מודעים של ההורים למלא את התפקיד של “הורים טובים” עם מעט יכולת אמפטיה והכלה של הילדים. החוויה של הילד יכולה להיות שההורים אינם כשצריכים אותם אבל מראים נוכחות והשקעה רבה בתפקיד ההורות באופן לא מותאם לצרכים ולהקשרים של חיי הילד. הקשר הזוגי שמוציא את הילד מחוץ למרחב בין ההורים יכול להתהוות בין שני הורים נרקיסיסטיים, או הורה נרקיסיסט והאחר נמצא בתפקיד לדאוג ולספק שירותים להורה הנרקיסיסט. כך או כך, לא נותר מקום לילד ביניהם והוא פשוט “נמצא שם”, דואגים לכל מחסורו ברמה הפיזית - למזון, לבגדים, ומטפלים בו בזמן מחלה. מלבד זאת הוא לבד, בודד, בלתי מוכל, וחרד ומדוכא גם אם הצליח מבחינה מקצועית או כלכלית.

העדר שייכות: אלו הן תגובות אנושיות שונות למקום החסר, למקום שאיננו, למקום שלא היה בחיים הרגשיים של ההורים. המקום שאיננו מעצב את סגנון חייו של הילד-שנהיה-בוגר תוך כאב מתמיד וניסיון לפצות על החסר, או להמשיך לקוות ולמצוא נחמה בהתחברות לגורו, הורה-כל-יכול שידאג לו ושישחרר אותו מן הסבל בעולם הזה, או שהוא ימחזר את ההתנהגות של המודל ההורי הפוגע [abusive ] ויעביר את הסבל לדור הבא. זהו המקום בו אליס מילר נואשה מהסיכוי לשנות את ה-abuse החוזר הזה בעזרת פסיכואנליזה או טיפול כלשהו. לדברי היריגוין “אליס מילר, בדבריה על הפדגוגיה השחורה, חושפת את נזקיה של שיטת החינוך הישנה, שמטרתה לשבור את כוח הרצון של הילד ולהפוך אותו צייתן וכנוע. הילדים אינם יכולים להגיב, כיוון שעוצמתם המוחצת של המבוגרים הופכת אותם לאילמים ועלולה לגרום להם אף לאבד את הכרתם. ([מובא אצל היריגוין, 2002, עמ' 48, מהמקור בצרפתית).

נראה לנו שהמקום- שאיננו עובר הכללה ויכול להתבטא בהרגשה עמומה או ברורה וכמעט פרמננטית של העדר שייכות, חסר בקבלה, הרגשה פנימית של צורך להיאבק על מנת לא להעלם, או להיאבק על מנת לטפס לראש הסולם כמקום בטוח, שאם לא כן אי אפשר לשרוד, שלעולם אינך בטוח שזוכרים אותך בלי לבדוק זאת חדשות לבקרים, שיש הרגשת ריק בפנים שלא ניתן למלא. לעיתים נראה שזהו מסע לחיפוש אהבה שנראית כמעט בהישג יד, ושלמרות כל המאמצים המחפש אינו בטוח אף פעם שיש לו מקום בלבו של האחר – האם, האב, האחים, החברים , בן הזוג - ומשחזר ומנציח מבלי דעת את פצעי הילדות.

להלך בשדה מוקשים: לפגוש מטופל שגדל אצל הורים נרקסיסטיים זה לפגוש בהדרגה את הדילמות בהן הוא לכוד כל חייו. המטפל יכול להקשיב לדילמות אלו ולטפל בהן דרך תהליכי העברה, והוא יכול להתחבר מתוך אמפטיה למבוכה הקיומית של המטופל ולהתחקות אחרי הפרדוקסים והפירכות עמם הוא מתמודד בקשר עם ההורה הנרקסיסט. ניתן לתאר את היחסים של ילד- הורה במצבים אלה כ”משחק סכום אפס”, או מצב של “תחיה עם זה - או לך מכאן”, מצב של הכל-או-לא-כלום, או להתבונן ביחסים אלה דרך פרדוקסים לוגיים ופסיכולוגיים מורכבים [ כמו “פרדוקס השקרן” בו מסופר על איש מכרתים שאומר ש'אנשי כרתים הם שקרנים' וכל מה שעושים או חושבים אינו מביא לפתרון מניח את הדעת. ( אצל ענת בילצקי, 1996). אחד המאפיינים של תקשורת פרוורטית לפי היריגוין הוא שימוש בפרדוקס. “המסר הפרדוכסלי מאפשר לזרוע ספק בעובדות תמימות למדי מחיי היומיום...למשל, הנפגע שומע הסכמה לדבריו ובה בעת רואה בהעוויות הפנים שאין זו הסכמה אלא מן השפה ולחוץ...כל זה מתבצע בשיטת המסר הכפול: ברובד המילולי נאמר דבר אחד, וברובד שאינו מילולי נאמר ההפך. השיח הפרדוכסלי מורכב ממסר גלוי וממשמעות מובלעת, שהתוקף מכחיש את קיומה (2002, עמ' 114). הדברים יכולים להיות פשוטים ביותר, לדוגמה, אם הוא או היא מתבקשים (ע”י הורה נרקיסיסט) להגיע לארוחת יום ששי, האפשרויות הפתוחות לנו בד”כ - לבוא או לא לבוא לפי שיקולים וסדרי עדיפויות – אינן באות בחשבון במקרה שלנו. אם יבוא למרות התנגדותו – ירגיש רע (יכעס על עצמו, יהיה מדוכא); אם לא יבוא – ירגיש רע (אשם). מצב זה מתרחש כי אין בחירה חופשית ודו-קיום וכל חריגה מצרכי ההורה יש לה תג מחיר גבוה. או שבחור נאלץ לבחור בין הבדידות (והחופש) שלו בדירה שכורה בסוף השבוע, לבין להתארח אצל ההורים וליהנות מנוחות ומנוכחות כלשהי ולסבול את הפלישה לנפשו והביקורת החונקת של האם. כך או כך יש בפנים כעס, אשמה וחוסר אונים ושחיקה נפשית של החלק הרצוני [volitional] באישיות. מאחר שמדובר גם בדיבור פנימי, של ילד- הורה בפנים, הוא אינו מסוגל להפריד את עצמו מההורה הנרקיסיסט בלי “להרוג” מישהו מהדיאדה. כאשר יש גם אידיאליזציה של ההורה הנרקסיסט [הופנמה מוקדם] התחושה הפנימית היא של תבוסה והשפלה. “היא די צודקת בזה [למשל] שאני צריך לצאת ולנסות לפגוש חברים”, אומר אותו בחור. לרוב נאמרים דברים “נכונים” אבל בלי החום והאמפטיה הראויים. הוא גם חש לבדו וגם כמה הוא לא מוצלח.

המרחב הבין אישי בין ההורה והילד מצומצם, וישנם מסרים סותרים או דו-משמעיים שמסבכים את התמונה ומשקיעים אותו או אותה עמוק יותר בבוץ. הוא חייב להצליח - להיות עצמאי, להגשים את עצמו בכל התחומים - אבל הוא צריך לפעול כרצונה. לורי היימן גורדון, מפתחת תוכנית PAIRES , מתארת “פלונטרים” ביחסים זוגיים שנוצרים מהנחות וצפיות בלתי הגיוניות או ממסרים דו משמעיים [גורדון, 2003]. הדברים מתייחסים במקור לתקשורת בין בני זוג, אבל הם נראים מתאימים כדי לבחון כשלים בתקשורת בין אנשים. הפלונטרים מוצגים באופן מילולי כהשתקפות של הנחות סמויות ובלתי הגיוניות. נציג כמה פלונטרים שנראים מתאימים לדיון הנוכחי.

דברים שהילד או הילדה יכולים לומר בתוכם, בהעדר דיאלוג עם ההורה: אם אומר לך מה אני מרגישה – תכעסי. תתקפי אותי או תתרחקי ממני. אני חוששת מפני כעסך או מפני התרחקותך. אינני מסוגלת לומר לך מה אני מרגישה. אני חייה בשקר. אני לא יכולה לשאת את ההרגשה שנפגעת. אינני מסוגלת לומר לך מה אני מרגישה. אני חיה בשקר .אם אומר לך מה אני מרגיש, תפריעי לי, תתקני אותי, תייעצי לי, תשפטי אותי, או תתייחסי לרגשותיי בביטול...לא אספר לך על רגשותיי. אני מתרחק ממך.אילו הייתי כפי שאני צריכה להיות, לעולם לא הייתי חלשה, עייפה, לא מוצלחת, פוחדת..אבל אני כזאת. לכן נדמה לי שאני לא יוצלחית. אני חייבת להסתיר את רגשותיי כדי שאתה לא תגלה עד כמה אני לא מוצלחת באמת. אני חיה בשקר. אם אהיה כפי שאת רוצה, לא אוהב את עצמי. אני כועסת עליך כי את רוצה שאהיה מה שאינני אוהבת להיות. אם אהיה אני עצמי, לא תאהבי אותי. אני כועסת עליך כי אינך מניחה לי להיות אני עצמי.

גורדון כותבת: “ אין לך תסכול גדול יותר מפגישה עם אדם שלעולם לא תוכל להשביע את רצונו. אם תנהג כך – יחשוד בך, ואם תנהג אחרת – ייעלב או יכעס. אדם כזה מעמיד אותך בפני קשר דו משמעי, המבוסס על מחשבה עקיפה שאי אפשר לסתור אותה. אם האיש אינו משתנה – אתה פשוט מפסיק לרצות אותו; וגרוע מזה – לפעמים הוא משגע אותך כל כך עד שאתה מתחיל להטיל ספק בעצמך, בחושים שלך, ותמיד נדמה לך שאתה לא בסדר” [גורדון, 2003, עמ' 80]. דברים אלה מבטאים ברוחם את הרגשה של הילד להורה הנרקסיסט, בגלל דיאלוג פתולוגי שמתקיים ללא דרך למצוא מוצא. בסופו של דבר כמיהתם ומאבקם של ילדים אלה להכרה ולתשומת לב מצד ההורים נותרת כקול קורא במדבר. לעיתים זהו דיבור קולני וכועס: “תני לי לחיות..אין לי אוויר..אני לא יכולה כל הזמן רק להתעסק אתך...הבעל שלך שמת הוא גם אבא שלי..גם אני הייתי שם וסבלתי..” - אומרת מטופלת שממתחילה להשתחרר מהחנק והסחיטה הרגשית ורגשות האשם הבלתי פוסקים בקשר עם אימה.

דיון: עיניים להם ולא יראו- המאמר פרס מצבים שונים של הפרעה בהתפתחות הנפשית אצל ילדים הגדלים במשפחה נרקסיסטית והתמקד בהשלכות של הפרעה נרקסיסטית של ההורים ביחסים עם הילדים. כולנו עוברים פאזה נרקסיסיטית בינקות ובשלבי מעבר שונים - ביצירת זוגיות ונישואין ובהמשך בהורות - כחלק מתהליכים התפתחותיים ביולוגיים ופסיכולוגיים אוניברסליים במעגל החיים.

ספרציה מול קיבעון. מצב זה משתנה בתהליך טבעי של ספרציה אלא אם כן משהו משתבש הודות לחוסר בשלות או לקיבעון רגשי של ההורים. מנזנו, פלצ'יו אספמה וזילקה [2005] מתארים במודל של התייעצות הורית קצרת מועד שפיתחו, “תסריטים נרקיסיסטיים” אחדים שהם [א] השלכות הוריות של דימויים ילדיים הנחווים כלקויים בחסר, נטושים, אידיאליים ואף פגומים [צל העצמי], או [ב] השלכות דימוי של אובייקט מהעבר על הילד, הנחווה כפגום, אידיאלי או שלילי [צל האובייקט של ההורים]. המחברים מתארים התייעצות זו כאפקטיבית בד”כ, מלבד במצבים של מה שהם מכנים “נרקסיזם מפוצל”, בו “הורים המגלים התנגדות חזקה לעצם המחשבה שיש קשר בין החוויה ההורית שלהם לבין התנסויותיהם הילדיות עם הוריהם שלהם. חוסר היכולת שלהם לקשור את סיפור חייהם הנוכחי לחוויות מעברם – חוויות העלולות לגרום לסבל שמפניו הם מתגוננים הופך את האידיאליזציות המאסיביות שלהם לנוקשות. יתר על כן, הם מתאמצים להחזיק בהן בלא-מודע, בין אם הן נוגעות להם ישירות ובין אם הן באות לידי ביטוי באופן שבו הם תופסים את ילדם. קלינאי לא מנוסה עלול לא להבחין במאפיינים אידיאליים אלה, שכן הם אינם מצויים בתוכן הגלוי של התיאורים התמציתיים שהורים אלה מעניקים לעצמם או לילדים. באופן פרדוכסלי, בקונפליקטואליות ההורית שבה שולט הנרקסיזם המפוצל, הנרקזיסם של ההורים הינו הכי פחות גלוי, ואילו האידיאליזציה – של הילד ושל עצמם כהורים – הינה המוחלטת והלא מודעת ביותר” [מנזנו וחב 2005, עמ' 142].

אפשר לשער כאן שמנגנון דיסוציאטיבי מרחיק את הסיפור האישי שלהם מהעבר מהחיים שלהם בהווה, והילד הופך להיות נשא של הפצע הנרקסיסטי ההורי. במונחים התפתחותיים הורים אלה אינם מצליחים לעשות אדפטציה למשימות ההתפתחותיות של נישואין והורות ברוח תורתו של אריקסון [ 1960] או שאינם עוברים תהליך של “שידוד מערכות של העצמי” במונחים של קוהוט [2007, עמ' 156]. גם הניסיון שלנו בקליניקה מראה שהורים נרקסיסטים הודפים ניסיונות לקשור אותם לסבל של ילדיהם, לפעמים ע”י ביטול וזלזול, או ע”י הפסקת הטיפול. הם יכולים לומר לילד/ה [ולמטפל] דברים כמו “אלו היית שומע..ולא מנסה..היית מצליח..למה אתה לא מדבר ומתייעץ איתי”. להתניה זו [“אם”, “אילו”] יש תפקיד מסרס שמוסווה באצטלה הגיונית וחיובית.

נפרדות והתנגדות מול חיבור ואמפטיה. כפי שרבים אולי חוו מניסיונם האישי, הטיפול באישיות נרקסיסטית מאתגר את המטפל מול דילמה פרגמטית ותאורטית. המפגש הישיר עם אדם בעל הפרעת אישיות נרקסיסטית הוא מפגש עם הפרסונה ההגנתית שלו שמעוררת כל כך הרבה התנגדות והסתייגות בחברה, אבל גם בסביבה הטיפולית, הסתייגות מאדם שזקוק כל הזמן “לסיפוק”. עמדה זו מתנגשת עם מערכת ערכים אלטרואיסטית של התרבות המערבית [דברי קוהוט, 2007]. רולו מאי נותן ביטוי למפגש עם הפרסונה של הנרקסיסט כשהוא אומר שקשה לעבוד אתם “היות והנרקסיזם שלהם מונע בעדם לבנות קשר עמוק עם המטפל. על פני השטח הם נראים כמשתפי פעולה, כי הם יודעים כיצד הם אמורים להתנהג בתרפיה, והם ממלאים את הכללים מבלי להיות מחויבים לאיזושהי מערכת יחסים: הם נותרים מנותקים בודדים מאד..המטפל הוא “משרת”, מקור קבוע לעצות מוסריות לגבי כל ההחלטות...” [רולו מאי,2001, עמ' 97]. מאי נותן כאן ביטוי למפגש עם הפרסונה ההגנתית וההשלכתית של הנרקסיסט שמעוררת התנגדות [העברה נגדית], נוכח התביעה “לסיפוק” וכך יכול להיווצר קושי וקונפליקט בקשר הטיפולי. הסתייגות דומה אפשר למצוא בפסיכואנליזה הקלאסית של פרויד המתבססת על תורת הדחף הקלאסית לפיה “הליבידו של מטופל כזה [עם הפרעת אישיות נרקסיסטית] היה מכוונן פעם החוצה, אך נסוג לאוריינטציה נרקסיסטית הגנתית כדי להימנע מעימות עם אכזבות אדיפליות הטבועות במעורבות בוגרת יותר בעולם האמיתי...מאחר שמעורבות-עצמית זו בעצמה הוציאה מכלל אפשרות את פיתוח הכלי הטיפולי רב העוצמה של ההעברה, האנליטיקאית נתפסה כניצבת בפני מכשול עצום כבר בהתחלה” [אצל מיטשל ובלאק, 2006, עמ' 223]. עפ”י תפיסה זו, אבחנה של הפרעת אישיות נרקסיסטית הייתה “זהה כמעט לגזר דין של אי-ניתנות-לאנליזה במסורת הקלאסית” [שם עמ' 223].

בעקבות תורת הפסיכולוגיה של העצמי של קוהוט אנו מבינים שללא אמפטיה אין סיכוי לטפל באופן משמעותי באדם עם הפרעת אישיות נרקסיסטית. קוהוט הגיע לכך כשהוא “ניסה לשים את עצמו בנעלי המטופל, גישה..אותה מתאר כ'מושקעות אמפטית ו'אינטרוספקציה מושאלת'” שבלעדיהן לא נוכל לראות תופעות כמנטליות, כנפשיות או כפסיכולוגיות [מיטשל ובלאק,1995,עמ' 228]. מתוך אמפטיה ואינטרוספקציה קוהוט החל להבין את המטופל “המפונק” שלכאורה קיבל יותר מדי תשומת לב [כפי שמקובל להתייחס באופן שיפוטי לתופעה] כילד שלא קיבל את תשומת הלב הראויה, מה שהיה זקוק לו כדי להתפתח. אדוארדו, המטופל שמובא שם לדיון, “נעשה ער יותר ויותר לכך שהקשר שלו עם אמו נשען על זה שהוא יראה טוב ולא יזדקק לעזרה, הוא ביסס פרסונה חלקלקה הנראית כמסוגלת, וזו החביאה את חוויתו האמיתי של עצמו. דבר זה אופיין על ידו כ'ביצה לא עשויה בתוך קליפה מושלמת'”[ עמ' 230]. במצב דומה נמצא “הילד המחונן” אצל אליס מילר כמו מרבית המטופלים אותם אזכרנו במהלך המאמר.

מחשבות על תפקיד המטפל. התנהגות פוגענית [abusive ] של הורים מעוררת דילמות קשות לגבי ההתערבות הטיפולית המתאימה. כיצד המטפל צריך לנהוג נוכח מצב בו ילדים נפגעים פיזית או נפשית מהתנהגות ההורה? אפשר לומר שבמצבים קיצוניים כמו פגיעה פיזית או מינית - החוזה הטיפולי הבסיסי מסתיים או משתנה כשנכנסים לתמונה נציגים של רשות טיפולית מטעם החוק. במצבים שתוארו במהלך המאמר לא קימת בעיקרון דילמה מסוג זה לגבי תפקיד המטפל. אולם השאלה בעינה עומדת: כיצד יש להתייחס להתנהגות הפוגענית של הורה, שהמטפל מזהה לפי התסמונת הטיפוסית כהורה נרקסיסט? למרבית הפלא הפרדוקסים המאפיינים את התקשורת של המטופל עם האישיות הנרקסיסטית עומדים כעת גם מול המטפל. אם נלך בעקבות אליס מילר לא נוכל לטפל בילדים אלה שזקוקים לעזרה ונצא למאבק חברתי [העברה נגדית? הזדהות עם הקורבן? הזדהות השלכתית?]. אם לא נקבע עמדה [מקצועית, ערכית] לגבי ה abuse ההורי לא נוכל להעביר למטופל את הרגשה של לגיטימציה ומשמעות לסבלו ולהקל עליו מפני השחיקה של רגשות האשמה וחוסר הערך העצמי. לא נוכל לפתח את אותה מושקעות אמפטית שקוהוט רואה בה מפתח לקשר משמעותי והחלמה של אנשים עם פצעים נרקסיסטיים. אנו סבורים שיש חשיבות רבה לכך שהמטפל מעביר הרגשה של הכרה בכך שהוא אינו “לקוי” ושיש בעיה ביחסים בינו לבין ההורה, ויכולה להיות בעיה גם באופיו או התנהגותו של ההורה כלפיו. הבחנות מסוג זה הן חלק מתהליך של יצירת נפרדות שהיא כה חיונית בהתפתחות המסוגלות של אדם להרגיש את עצמו וליצור קשר משמעותי.

כל העולם במה. שאלה מעניינת היא האם ההורה שאינו רואה את הילד רואה את עצמו. הדימוי [כהשתקפות של הפרסונה] של הנרקסיסט בחברה הוא של אחד ש”רואה רק את עצמו”, או ש”אוהב רק את עצמו”, אבל כנראה שזה לא כך. יתכן שההוויה של הנרקסיסט היא דווקא הפוכה: הוא אינו רואה את עצמו ואינו אוהב את עצמו וכיון שכך הוא זקוק נואשות לראות עצמו באחר, לקבל אישור, הערצה והרגשה של משמעות, כפי שילדיו מחפשים כל חייהם. אי אפשר לתת מה שאין, ובמובן זה נראה שהקיום שלו מבטא דרמה [אולי טרגדיה] קיומית הקשורה לכך שהיה בעצמו בלתי נראה, חי בתוך ריק קיומי בלתי מדובר והוא זקוק לאחרים שיאשרו את קיומו הרגשי השביר והבלתי בטוח. לפי אחת הגרסאות של המיתוס של נרקיס הרואה [seer] מטריאזיס [עיוור] אומר לאמו שבאה לשמוע על גורלו של נרקיס ש”אם הילד יגיע למצב בו הוא יכיר את עצמו - הוא ימות”. כדי להישאר בחיים, לפי המסופר, עליו להלחם בתשוקתו לדעת את עצמו [אצל Hughes, A.1995 ]. השאלה היא - מדוע? הוא מנוע מלדעת את עצמו, אך כנראה שאיזה אני בפנים מסרב לוותר על מימוש הזכות מלידה שלו להערכה, אהבה ומקום בלבם של אחרים, והוא מבטא את המשאלה הזאת כהשלכה על במת החיים במחזה שאפשר לקרוא לו “שימו לב! שלא תשכחו אותי לעולם!”. קריאה בניתוח וההבחנות של קוהוט את צרכי היסוד של הילד אצל אדם עם הפרעת אישיות נרקסיסטית [צורך בדמות נערצת שאפשר להיות ילד מוערך לידה ולשאוף להידמות לה] מעוררת בנו מחשבה שהדרמה הנרקסיטית היא כמו “הפקה” מעניינת ושאיפה לעריכה מחדש של החוויה שניזוקה, במובן זה שהיא מאפשרת החזרת ההשלכות והשבת דברים למקומם; היפוך ותיקון של העיוות שבא מהאם הנרקסיסטית כדי שיוכל לבנות מחדש יחסי ילד-הורה כפי שהם אמורים להיות במהלך הטבעי שלהם.

*המיתוס של נרקיס זכה לפרשנויות רבות והוא רב משמעי כדרכם של מיתוסים כסיפור של הקולקטיב האנושי. בחלק מן הגרסאות נרקיס פוגש רק השתקפויות [של עצמו] והדהוד [של ECHO] של דמותו וקולו. הוא אינו פוגש נוכחות ממשית של זולת - נפש או ישות ממשית אחרת שתהיה עזר כנגדו - והוא נותר אפוף בעולם מתעתע של יש ואין, מצב בו נמצאים הילדים עליהם דברנו כאן, ילדים שבמקרים רבים גם לא נוגעים בהם פיזית, והם נהיים כמו נרקיס או ECHO. לעיתים גיבורי המיתוסים נגאלים ע”י נוכחות של נפש אחרת [מאי, 2000], ויתכן שנרקיס בנפשנו יכיר את עצמו ו”ימות” [יסיים את תפקידו] כשימצא מקום בלבו של האחר. פרח מסמל בין השאר את העצמי האמיתי, ואת הטבע ואת המעגלים של לידה, חיים, מוות ולידה מחדש. נרקיס מסמל את אלו שמתים מכך שאהבתם לא נענית [Tresidder , 2004 ], ובמובן זה מבטאים את ההבנה שבלי נוכחות ואהבה אין לנו חיים משלנו, מצב בו נתונים הילדים עליהם דברנו במאמר.

מקורות.

אוגדן ת. [2005].הקצה הפרימיטיבי של החוויה. עמם עובד, ישראל.

בילצקי ע. [1996]. פרדוקסים.משרד הבטחון הוצאה לאור, ישראל.

גורדון ל. ה. [2003]. פלונטרים של אהבה.הוצאת ספרים אחיאסף בע”מ,ישראל.

היריגוין מארי-פרנס [2002]. הטרדה נפשית. כתר הוצאה לאור, ירושלים.

מאי ר. [2001]. הזעקה למיתוס.שמעוני הוצאה לאור בע”מ., ישראל.

מיטשל אי. ס. ובלאק מ. ג'. [2006].פרויד ומעבר לו. תולעת ספרים,ישראל.

מילר א. [1992]. הדרמה של הילד המחונן. דביר, הוצאה לאור בע”מ, ישראל.

מנזנו ג. פלצ'יו אספסה פ. זילקה נ. [2005]. תסריטים נרקסיסטיים של ההורות. תולעת ספרים, ישראל.

סולן ר. [2007]. חידת הילדות. תולעת ספרים, ישראל.

קוהוט ה. [2007]. פסיכולוגיית-העצמי וחקר רוח האדם.תולעת ספרים, ישראל

American Psychiatric Association. [2000]. Diagnostic and statistical manual of mental disorder [DSM-IV 4 ed].Washington, DC.

Forward, S. and Frzier, D.[1997]. Emotional Blackmail. HarperCollins Publishers, Inc. New York, NY.

Hughes,A.[1996].Narcissistic Wounds: Clinical Perspectives. International Journal of Psychoanalysis, 77: 843-845

Lowen, A.[1985/1997]. The Denail of True Self. TOUCHSTONE, Rockefeller Center, New York, NY

Pressman, D-P and Pressman, R.M. [1997]. The Narcissistic Family: Diagnosis and Treatment. Jossey-Bass publisher, San Francisco, California

Tresidder, J.[2004].The Complete Dictionary of Symbols. Chronical Books, San Francisco, California