21.2.11
מצבי סיכון מול מצבי סכנה
היום מדברים על מאפיינים מיוחדים לכל סוג של התעללות
מאפיינים של PTSD כרוני- תגובת טראומה מורכבת אצל ילדים שחוו התעללות יש מאפיינים אחרים של PTSD
לציבור קשה לחשוב על משפחה כמקום לא בטוח- אנו רגילים לחשוב על משפחה כמקום של חום. יש ילדים שהמשפחה שלהם היא מקום של התעללות והזנחה
תופעה של התעללות בילדים קיימת עוד בהיסטוריה. פעם הילד נחשב לרכוש ההורים ויכלו לעשות בו כרצונם רק בסוף המאה ה19 התחילו להיות חוקים להגנת הילד. נקודת מפתח בולטת ב1962 HELGER&HEL
בחוק הישראלי יש אחריות שמוטלת על ההורים לדאוג לצרכי הילד ולהגן עליו.
העיקרון הזה מעמיד את טובת הילד בראש השיקולים ומטיל על ההורים את החובה להגשמתו. זה מוכר באמנה הבינלאומית להגנה על זכויות הילד.
עיקרון טובת הילד הוא שיקול מכריע. האחריות לדאוג על צרכי הילדים- יש חובה ויש זכות- זה מוטל על ההורים שהם האפוטרופוסים החוקיים.
מתוך האמנה: "החברה תכבד את האוטונומיה של ההורים למלא את חובתם...."
ישנו דיאלוג בין ההורים ובין הילד האוטונומיה של המשפחה ועד כמה אנחנו יכולים להתערב ולדאוג לטובת הילד. יש מקרים שבהם יש קלות מידי להוציא את היד מהבית ולא תמיד זה לטובתו. במקרים של התעללות מינית מצד הורה/אח לפעמים נראה שהמשפחה יוצאת נגד המתלוננת על כך שהרסה את המשפחה. להורים יהיה קונפליקט במיוחד כשמדובר בהתעללות מצד אחאים.
למדינה יש אחריות לפקח על כך שההורים ממלאים את חובתם למצות את הזכויות שמגיעות לילד על פי האמנה הבינלאומית.
יש מקרים שבהם כדי למנוע פגיעה בילד יש להוציא אותו מבית הוריו ולפגוע באוטונומיה של הוריו. כל מדינה תפעל בהתאם לתקנון שלה.
מדובר על מערכת משולשת- ילד,הורה ומדינה. מקרם יחסים עדין שצריך לאזן בין אינטרסים שונים. שמירה על זכויות הילד מול שמירה על אוטונומיה של המשפחה. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאף הורה לא מתכוון להתעלל בילד שלו בכוונה.
ההורה הסביר- מהו הכרחי שהורה צריך לספק לילד על פי החוק.
ביטחון, אהבה, הזנה, קורת גג, מודל להזדהות, דאגה, חום, דמויות שהילד יכול להתקשר אליהם.
הצורך בהתקשרות הוא בסיסי- ראשוני. מסגרת שתספק שייכות, קביעות, יציבות. נדבר גם על היכולת להעברת גבולות בינאישיים ובין דוריים. לעומת משפחות שלילד יש תפקידים הוריים, הטלת ציפיות שלא תואמות לגיל או ליכולת של הילד, היכולת להציב משמעת
ילד צריך הורים שיבנו לו מודל של שליטה על דחפים, שיתנו לו מענה לצרכים ההתפתחותיים שלו. ההורים אמורים לאפשר לילד לבסס זהות נפרדת, אוטונומית.
הורים אמורים להקנות לילד הזדמנויות להעשרה אינטלקטואלית.
נתונים דמוגרפיים- משנתון ינואר 2010
421,267- 17% מכלל ילדי ישראל היו מוכרים לרווחה.
רוב הילדים הם בגילאי 7-12. מתוכם בערך 3/4 הוגדרו כילדים בסיכון
רק בשנה זו דווחו לפקידי הסעד 45,588 מקרים
28% התעללות פיזית
12% התעללות מינית
56% בנים 44% בנות
חשוב לציין שרק 3% התגלו כדיווחי שווא.
ב2009 טופלו 33, 751 מקרים חדשים שנפגעו באלימות פיזית או מינית
לא נפתח תיק לגבי התעללות רגשית/נפשית כיוון שהיא קשה מאוד להוכחה.
הערכות המקובלות הן שעל כל ילד שאותר וזוהה שיש התעללות יש עוד 10 שלא אותרו ולא זוהו והערכות המחמירות אומרות שיש על כל אחד עוד 100 שלא אותרו...
הילדים תלויים בהוריהם וככל שהם צעירים יותר כך הם תלויים בהם יותר. תינוק תלוי בהוריו לצורך הישרדות ובהמשך הוא
מכיוון שילדים תחת אחריות המבוגרים מפחיד לחשוב שהם חסרי אונים או תלוי במישהו רע ולכן הם ייקחו את האשם עליו ויש שיגידו שזה גם נותן להם תחושת שליטה.
פרבל אומר- עדיף לילד להיות חוטא בעולם שנשלט על ידי הלורד הטוב מאשר קדוש בעולם שנשלט על ידי השטן. זה המהות של הפיצול בעולם של ילדים שחווים התעללות.
אנחנו נראה ילדים שיגידו שהם רעים ושההורים שלהם הם כמו כל ההורים. וילדה שהאב מתעלל בה מינית תאמין לאב שיספר שגם עוד בנות עוברות את זה והילדה גם מפחדת שהאב, שאומר לה לשמור את הסוד ביניהם.
ילדים לא בשלים כמו מבוגרים בנשיאת מצבי חרדה או במצבים עמומים או לא ברורים. ילדים בתהליך גירושים, תחושת הזמן שלהם שונה ולכן תחושת החרדה עולה והמצוקה עולה ככל שהתהליך נמשך זמן רב יותר.
תהליכי החשיבה של הילדים הם ילדותיים, ככל הילד צעיר יותר, עד גיל בית הספר החשיבה היא אגוצנטרית, מאגית... ילד יתום יחשוב שההורה עזב בגללו, ילד חושב שהוא גרם לגירושים. לילדים יש בלבול בין פנטזיה למציאות.
אצל ילדים צעירים ההתנסויות שלהם לא תמיד מבוטאות וורבלית. הם ישתמשו יותר במעשים מאשר במילים. ילד שעבר התעללות למשל אולי ישחזר את זה על ילדים בגן במקום לספר על זה.
ילדים משחזרים בהתנהגות שלהם כשעוד אין להם שפה ברורה, אין הדברים שקורים להם.
מהן משפחות מסכנות?
מצבי סיכון לעומת סכנה. מצב סיכון לקוח מאפידמיולוגיה. הילד נמצא בסכנה להתפתחות מול ילד שכבר נחשף לפגיעה. גורמים שעשויים להביא להתפתחות פסיכופתולוגיה.
התפיסה לגבי מניעה שיש כמה מעגלים: מניעה ראשונית- מעגלים רחוקים שאולי יפגעו. ברמה שניונית- . רמה ראשונה- ילדים שכבר נפגעו
ישנם 3 קבוצות אב של ילדים בסיכון:
ילדים בסכנה- ילדים שחשופים לפגיעה או מחדל (הזנחה) יכול להיות במישור הפיזי, רגשי או מיני. מדובר על מעשה לעומת הזנחה שיש אי עשייה. לגבי הזנחה יש שאלה- מה הסטנדרט? רק צרכים חיוניים ראשוניים או גם נתייחס גם לזנחה רגשית, באיזה רמה נסתפק? זה פתוח לתפיסות אישיות של העו"ס, כמו כן זה עניין תרבותי. נתייחס גם אם קיימים גורמים שמפריעים להורה למלא את צרכי הילד. כשמדובר על הזנחה נבחן את התפקוד ההורי, אולי ההורים לא מתפקדים אבל יש מטפל אחר טוב שנותן מענה. כשמדובר על התעללות מינית או פיזית הדברים הרבה יותר ברורים. הזנחה או התעללות רגשית יותר פתוחים לתפישות או עמדות.
ילדים בתנאים שטומנים בחובם סיכון- מדובר על ילדים שחיים בתנאי חיים שלא בהכרח עלולים לפגוע בשלומם או ברווחתם הפיזית/נפשית. גורמי סיכון שקשורים בקשר בין ההורים, בקשר הורה- ילד, קשורים במשפחה , בילד, בקהילה.
קשר בין ההורים- אלימות במשפחה, ילדי נשים מוכות, ילדים למכורי סמים/אלכוהול, ההבדל הוא בעניין החוקי, ילדים להורים חולי נפש אקוטית או כרונית, ילדים להורים עם פיגור שכלי שיש להם בעיה ביכולת הכללה, הורים שיש להם קושי לתת מענה לנכות רגשית או פיזית.
משפחות- משפחות של גירושין, משפחות שגרות במבנה רב משפחתי
קהילה- קהילה עבריינית עם נורמות ותרבות אחרת, קהילות מסוגרות ומבודדות,
ילדים שמצבם עלול להביא לסיכון
ביילסקי מהחוקרים הגדולים בנוגע להורות מדבר על התפקוד ההורי שבנוי ל3 אשכולות:
היסטוריית ההורה ואישיות ההורה- לדעתו האשכול המכריע ביותר. מחקרים מראים ששליש מאלו שהיו ילדים מוכים יהפכו להורים מכים. העברה בין דורית של התעללות.
שיעור
28.2.11
בשיעור הקודם התחלנו לדבר על 3 קבוצות אב של ילדים בסיכון:
1. ילדים בסכנה- חווים התעללות פיזית, מינית, רגשית או הזמנה.
2. ילדים בתנאי חיים שעלולים לחשוף אותם לסיכון- מצד ההורים (בעלי הפרעות אישיות, חולי נפש, אלכוהוליסטים ועוד), מצד הילד (טמפרמנט, מגבלה או נכות וכו'), מצד המשפחה (חד הוריות, גרושין), מצד הקהילה (שכונות עוני ומצוקה, אבטלה וכו') ומצד התרבות (נורמה של עבריינות, שימשו סמים וכד').
בלסקי דיבר על 3 אשכולות של גורמי סיכון להתעללות או הזנחה:
3. ילדים שמבטאים בהתנהגות או בתפקוד
מצוקה רגשית- ילדים דיכאוניים, ילדים עם הפרעות התנהגותיות, התנהגות עבריינית,
התנהגות מינית לא מובחנת, שימוש בסמים, ילדים הסובלים מדחייה חברתית. התנהגות זו
היא ביטוי לנזק שנגרם להם בעקבות מה שהם חווים בבית- התעללות או
הזנחה.
"ילדים שורדים"
יש ילדים שמצליחים לשרוד למרות תנאי החיים הקשים שלהם. איך מצליחים לגדול בצורה סבירה כאשר חווים כאב, ביזוי והשפלה?
יש לכך כמה אפשרויות: מזג של יכולת
התאוששות מהירה, יכולת עמידות מול דחק, תחושה שיש מישהו ששומר עליהם, שיש מישהו
שאפשר לסמוך על חוש הצדק שלו, שיש למי לפנות כאשר זקוקים לעזרה, תחושה של שייכות
לאיזושהי מסגרת.
Mrazek & Mrazek מונים ארבעה מנגנוני הישרדות:
1. בגרות טרם עיתה- אימוץ התנהגות כפי שמצופה מאדם בוגר.
2. אידיאליזציה של התוקף- פיצול, הילד יראה רק את הצדדים הטובים של התוקף ויאשים את עצמו, כדברי של פרבר: "עדיף לילד להיות חוטא בעולם של הלורד הטוב, מאשר קדוש בעולם שנשלט על ידי השטן".
3. ניתוק רגשי- הילד בונה לעצמו עולם אחר בדמיונו, עולם טוב יותר, אליו הוא יכול לברוח,מעין אשליה (עיוות קוגניטיבי).
4. דאגה לאחרים- אם אני דואג לאחים שלי
עדיף שאבא ירביץ לי מאשר להם, אני אשמור על אחים שלי. הבעיה היא כאשר האחים לא
מוקירים תודה.
מנגנונים אלה הם טובים לשימוש אד הוק,
אבל לטווח הרחוק תתכן פגיעה כגון קהות רגשית, פגיעה בבוחן המציאות, נטייה לקשרים לא
מובחנים ועוד.
משפחות שמסכנות את הילדים הם כאלו שיש בהן אווירה אלימה, חוסר ארגון, העדר גבולות וכללים, אווירה כאוטית, מסרים כפולים ומבלבלים, אלימות כדרך חיים.
שרלין (Sherlin) מדבר על "תרבות של עוני" במשפחות מתעללות- קרבה לעבריינות, קשיים התנהגותיים, קשיי הסתגלות בביה"ס, נשירה ממסגרות, פעילות אנטי סוציאלית.
מילנר (Milner) בנה כלי לבדיקת הפוטנציאל ההורי להתעללות. הוא דיבר על תיאוריה של למידה חברתית- מדבר על סכימות הבעייתיות של תפיסת ההורות אצל הורים מתעללים/מזניחים. הם אימצו סכימות הורות נוקשות, מפרשים בצורה בעייתית התנהגות של ילד, מאמינים במשמעת נוקשה ולא מותאמת לגילו של הילד, ציפיות לא ריאליות מהילדים, הדגשת השליטה מצד ההורים כלפי ילדיהם, יתר חשיבות של בעיות פעוטות, מענישים במקום לנסות לפתור בעיות.
רטר (Rutter) דיבר על כך שהמצוקה של ילדים להורים בלעי הפרעות אישיות גדולה מאשר ילדים להורים בעלי הפרעות נפש אחרות. הילד חשוף לאהבה ותוקפנות לחלופין, מסרים כפולים, הילד חשוף לעיתים לנטישה ("בשביל מה ילדתי אותך? אתה רק צרה"), חודרנות, אין לילד פינה משלו, חשש שהילד יפתח עצמי כוזב (false self) כדי לרַצות את ההורים. לעיתים הילד יהיה בשעיר לעזאזל ("בגללך אני ואבא רבים"). הורים אלו מדברים לעיתים על הילד שלהם ולעיתים על הילד שהם היו, עליהם עצמם כילדים, ללא הבחנה.
יש להבחין אצל הורים בעלי הפרעות אישיות בין כמה רמות של עוצמת הפגיעה והשלכותיה:
1. הורים המוכנים ללכת לטיפול לעומת אלו שמתנגדים.
2. משפחות בעלי מערכות תמיכה ענפות לעומת משפחות מבודדות.
3. יחסי זוגיות תומכים לעומת יחסים
במשבר.
7/3/11
הזנחה
פגיעה בגרעין הסלף של הילד- יש פגיעה בהערכה העצמית של הילד.
בהזנחה הילד חווה תת גרייה- באלימות פיזית יש אובר גרייה ובהזנחה יש תת גרייה- חוסר מענה לצרכים של הילד וזה יכול להיות מענה לצרכים פיזיים מבלי לתת מענה לצרכים רגשיים.
הזנחת המוזנחים- הרבה פעמים התעללות אחת לא סותרת התעללות אחרת. כלומר ילד שחווה התעללות פיזית יכול לחוות גם הרבה פעמים התעללות מינית.
פולנסקי- הראשון שדיבר על הזנחה. הוא ב-78' פיתח כלי להערכת תפקוד הרי כמזניח והוא מדבר על הזנחה כבעלת 2 מרכיבים:
ניתן להרחיב את המרכיב הזה לאור ההגדרה של תיאוריית יחסי אובייקט- שמדברים על פגיעה בהתקשרות של הילד להורה בגלל הכשל של ההורה לדאוג לצרכי הילד. כשל של ההורה להיות דמות היקשרות זמינה ורגישה עבור הילד.
גורמי סיכון:
קריטינדן- החוויה הבסיסית של האמהות המזניחות היא של חוסר אונים, של בדידות, אף אחד לא יעזור אליהם, הרגש הנלווה לאמהות ריקנות, דיכאון והן מתקשות להגיב לאותות של הילד. הילד זקוק למירורינג בעיני האם, להשתקפות של קיומו וכשהאמהות בדיכאון או בחוויית ייאוש הילד רואה מבט ככה, אינו מקבל מבט של התפעלות ממנו, וכמו שוויניקוט אומר: "כשאני מביט אני נראה ואני קיים"- הילדים הללו חווים חסך בתחום הזה.
הרבה מדברים שלגדול בצל דיכאון הורי הרבה יותר קשה מלגדול בצל מחלה אחרת כמו סכיזופרניה.
הזנחה פיזית
הזנחה הקלה ביותר לאיתור. דוגמאות: ילד לא לבוש בהתאם לעונה- כמובן שכל דבר צריך לבדוק ולא לקפוץ ישר למסקנות (יכול להיות שהילדה התעקשה ללבוש גופיה והאמא שלחה איתה לגן גם מעיל...), היגיינה- ילד שמגיע מלוכלך פעם אחר פעם, ילד שמגיע מורעב. הזנחה פיזית: 1. קיים חסך בדברים ראשוניים: מזון, לבוש, קורת גג, היגיינה 2. היעדר התייחסות למפגעי בטיחות בבית (סורגים, חומרי ניקיון, מדרגות) 3. הפקרה והיעדר פיקוח- ילדים שנשארים לבד, ילד צעיר ששומר על אחים קטנים מאוד, הורה שמשאיר את הילד עם משגיחים לא מתאימים.
הכי חשוב לזכור שכל דבר צריך לבדוק, כל הורה חוטא פה ושם וזה לא הופך אותו למתעלל, צריך לבדוק אם מדובר במשהו מתמשך וכרוני.
הזנחה רפואית
היעדר טיפול רפואי הולם. באמריקה הזנחה זו היא 2.2% מההזנחות. דוגמאות: אי מתן חיסונים לילד, אי מתן טיפול פסיכיאטרי (למשל אי הסכמה לטיפול בריטאלין), מכשיר שמיעה, משקפיים (לא יפה לילד...).
כל הדוגמאות פתוחות לתפישות ועמדות (למשל הורים שמחזיקים בדעות בעד רפואה טבעית שיהיו נגד חיסונים או ריטאלין).
הזנחה חינוכית
הורים שלא רושמים את הילד לבי"ס, שלא דואגים שהילד יגיע לבי"ס, לא שמים לב שהילד לא מגיע, משוטט ברחובות, מאחר באופן כרוני, לא מטפלים בהשמה חינוכית לילד.
הזנחה רגשית-
נושקת להתעללות רגשית ונכללת בין המימדים
שלה. מדבר על כישלון ברגישות ההורית במתן מענה לצרכים של הילד במתן נחמה, עידוד,
תמיכה. הורים שלא החזירו לילד השתקפות, התפעלות. ילד שחווה אם ששקועה בקונפליקטים
בחרדות, בעולם הפנימי שלה, ילד שחווה אמא מתה במובן הרגשי. ילד שחווה היעדר הורי
במובן הפסיכולוגי- לא חווה חום, תמיכה, עידוד, נחמה, היעדר גרייה לילדים צעירים, לא
מעודדים את ניסיונות הילד ליצירת אינטראקציה. אחד הדברים החשובים לילד זה לדעת
שההורים נהנים מלהיות איתו, נהנים ממנו. אנחנו נראה ילדים כבויים, בלי אור בעיניים,
השפה של ה"אין" מאוד בולטת אצלם. "כשל בשגשוג"- לא מבחינה אורגנית, חוויה של הזנחה.
זה מאוד מהותי בגיל הרך. כל ילד זקוק לתחושה שההורה רואה אותו ואת הצרכים שלו ונהנה
להיות איתו, מתפעל ממנו.
14.3.11
בטיפול הדיאדי- המוקד הוא שההורה יוכל לראות את הילד בפני עצמו ולהבין מה הילד אומר ולא לראות אותו כחלק מההורה, כהמשך שלו או בבואה שלו.
Webb- מדבר על בוגרים שיש להם רגשות אשם ויכולים לראות שעשו טעות, ואילו הורים מזניחים אין להם את היכולות הללו.
ברמה הסימפטומטית- מה נראה?(מדובר ברמה הכרונית!)
ילדי גן: שלבושם מוזנח, קרוע, מלוכלך, ריח רע, לא תואם את עונות השנה, ילדים שרעבים כל הזמן, ילדים שמגיעים חולים לגן (כמון שצריך לבדוק אם זה משהו חד פעמי או משהו כרוני), ילדים שמגיעים באיחור כל הזמן (אמא לא התעוררה...), יותר אפאטיים, נתלים "קלינגיים", מבודדים חברתיים, התפתחות התקשורת לא מובחנת, שליטת אגן דלה, מיומנויות התמודדות דלות, פרצים בבכי מכל סיבה, אין גמישות בפתרון בעיות, עלולים להפוך לקרבן לבני גילם, ילדים בעלי תפקוד נמוך יותר,
בגיל בית ספר: מוזנחים פיזית, דחויים על ידי בני גילם, הישגים לימודיים נמוכים, לא חווים בגיל הרך מענה שמין של ההורים ואז נוצת כמיהה בלתי נגמרת לתמיכה ולנחמה של דמות ההתקשרות וברגע שאין את המענה הזה, ילד לא יכול להתפנות ללמידה, לחקירת הסביבה, קשרים חברתיים, מתן תמיכה לאחרים, הוא עסוק ומחפש כל הזמן למלא את הבור שחסר לו ולכן ההישגים הלימודיים נמוכים, הם לא פנויים ללמידה. ילדים שהרבה פעמים נדבקים למורה לשרת, זקוקים למישהו שימלא להם את החסך. יש חוויה שהם לא אהובים, שהם מיותרים ואז יש "הידבקות", תלות. הם יתוארו כילדים עם בעיות התנהגות אבל לא בעצמה כמו אצל ילדים שסובלים מהתעללות פיזית (כי הם למדו את השפה של האלימות). ילדים מוזנחים הם ילדים בסיכון במובן שאין פיקוח הורי, הלכו לבית ספר או לא... יש נטייה לשוטט, להיגרר לכל מיני חבורות מפוקפקות מתוך צרכי התלות שלהם, הצורך לקבל תמיכה ומענה לצרכים. בנות עם צרכי תלות כאלה יש סיכוי שהם ימשכו למישהו שיביא אותם להתדרדרות מינית, שימוש בסמים.
בגיל ההתבגרות: ההישגים הנמוכים מהיסודי מלווים אותם גם הלאה, הפער לא מתמלא בעצמו. יש קושי להתמודד עם בעיות ש גיל ההתבגרות, ערך עצמי ירוד, קושי בקשרים חברתיים, סיכון לנשירה מבי"ס, התחברות לחבורות מפוקפקות, מפתחים התקשרות חריגה. הדבר המהותי הוא הקושי בויסות עצמם, כי לא הייתה חוויה של התקשרות בטוחה, בריאה, וזה מביא לכל מיני חוויות של לנסות לתיקון על ידי סמים, אלכוהול וכו'.
הפגיעה האישיותית – מה קורה לילדים?
מילנר, מדבר על הזנחה מנקודת מבט התפתחותית. הוא אומר שצריך לבחון את עצמת ההזנחה, את העיתוי שלה- מאיזה גיל זה מתחיל? ואז נוכל לדבר על הפגיעה ההתפתחותית של הילד בגלל ההשפעה ההורית. ילד שמוזנח מגיל רך יהיה שונה מילד שזה החל בגיל בי"ס בגלל בעיה של ההורים. ככל שזה מגיל רך יותר עצמת הפגיעה תהיה גבוהה יותר. אם הפגיעה ראשוני ההתפתחות תהיה עם קושי תמידי. מילנר ועמיתיו ממליצים גם להתייחס לאקולוגיה- הסביבה של הילד, ואטיולוגיה- מה המקור של ההורות המזניחה, אם זו הורות לא בשלה מאז ומתמיד, אם הילד חווה זאת משחר ילדותו או שזה הורות מזניחה בגלל דחק זמני (צריך להבחין עד כמה ההורים מוכנים להיעזר בטיפול). ככל שהילד חווה הזנחה ראשונית, מאסיבית יותר הוא לא מקבל מענה לצרכים בסיסיים שלו, ואז כשהילד לא חווה מענה צרכים הראשוניים שלו, אנחנו נראה דיכאון אנאקליטי- של תלות שתיאר
החוויה של הקיום במיוחד אצל ילדים שחווים הזנחה קשה, היא שהם מיותרים, יש תפישה עצמית ירודה. צריך לזכור שתינוק רואה את העולם דרכו, חשיבה אגוצנטרית, הוא גורם לדברים להתרחש, חוויה אומניפוטנטית והוא לומד שהוא יכול להשפיע על המציאות, שיש לו יכולת, ילדים מוזנחים, לא תמיד כשהם בוכים אמא באה, אין חוויה של פעילות מהנה עם הילד והם לא חווים את היכולת שלהם להשפיע על המציאות ולכן יש להם ערך עצמי ירוד.
קריטנדן (CRITTENDEN) מתארת את ההזנחה כנתפשת אצל הילד כנטישה פסיכולוגית. ילדים צעירים שמגיעים לבד לקופ"ח.
אנה פרויד מתארת את הפגיעות הסומאטית, ילדים אלה נשארים לדאוג לעצמם ולגוף שלהם ולכן השפה שלהם נהיית דרך הגוף שלהם, כאבי ראש, כאבי בטן.
הילדים הללו לומדים שהם בלתי יעילים לתקשר את הצרכים שלהם. הילד למד שהוא לא יכול להפעיל מהלך על המציאות. קריטנדן מתארת שהם מתקשים להפיק נחמה מהאמהות שלהם ואז הם יעצימו את צרכי ההתקשרות שלהם. חוויה של חוסר אונים נרכש. אין תקווה למענה לצורך ומצד שני הצורך מאוד גדול. הילד עשוי לפתח תחושה עצמית של ריקנות, של חוסר ערך וחוסר כוחות.
ולדינגר (VALDINGER) מדבר על כך שתפישה של הסלף של ילדים מוזנחים, שהם לא שווים, שהם אל ראויים לאהבה, שאחרים לא יהיו להם זמינים, עסוקים בחרדות נטישה, מי שעסוק בזה נתלה יותר ואז הם גם נדחים יותר, ועם כל הכמיהה שלהם לענה הם שוב נדחים ולא מצליחים לקבל את המענה שהם כל כך מייחלים לו.
AINSWORTH דיברה על שלושת אבי הטיפוס של ההתקשרות (היום מדברים על רצפים): בטוח, חרד אמביוולנטי, נמנע.היא דיברה על ההורות לא זמינה, מבלבלת שיוצרת את דפוס ההתקשרות החרד אמביוולנטי. חוסר האונים הנלמד מוביל לפאסיביות ולחוסר התמודדות עם אתגרים חברתיים אם זה בתחום הלימודי או החברתי. ילדים אלו יהיו עם פחות יכולות גם בגיל רך וגם בגיל מבוגרים.
טל ארזי בדוקטורט על הזניחה מדברת על הפגיעה בבוחן מציאות, הילד משלים בפנטזיה את מה שחסר לו במציאות. הילד המוזנח חווה תת גרייה ואז הילד משלים את זה בדמיון. ככל שההזנחה הראשונית עמוקה יותר ככה הילד ידמיין יותר, יעוות את המציאות יותר מתוך החוויה של החידלון, של האין. הילדים הללו יבנו להם עולם דמיוני שהם יתלו בו. בטווח הקצר זה מאוד עוזר, בטווח הרחוק יש סכנה שהגבולות בין מציאות לדמיון יטשטשו ויפגע הבוחן מציאות.
קריטנדן מדברת על שני סוגים של ילדים של ילדים שחוו הזנחה:
זה לא נפרד לגמרי, זה 2 דברים ששלובים אחד בשני ועשויים להתחלף אצל אותו ילד.
אחת הבעיות בבגרות שילדים מוזנחים לא
חווים דפוסים של הדדיות רגילים, קבלה ונתינה בו זמנית, הילדים הללו עוד "רעבים" ולא
יכולים לחוש צרכים של אחרים, והם לוקחים את זה איתם לבגרות, ההתנהגות שלהם מעוררת
דחייה, וזה יכול להביא אותם שוב לקשרים שבהם הם יהיו הקרבן, הם ינועו כל הזמן סביב
הכמיהה הגדולה לקשר, התאכזבות והסתגרות וככה חוזר חלילה.
התעללות פיזית
מכל ההתעללויות, ההתעללות הראשונה שעלתה לבמה ב1962 קאמפ והלפר (KEMP&HELFER) דיברו על סינדרום הילד המוכה. המאמר שלהם מתייחס לכל הפגיעות בילדים שהם לא פגיעות מתאונה. בהמשך התילו לדבר על הנזקים הרגשיים, על החלק הרגשי שנלווית להתעללות הפיזית. אחר כך דיברו על תוצאות ארוכות טווח אצל ילדים אלה, ששמות חותם על ההתפחות שלהם, התחילו לבדוק סימפטומים של פוסט טראומה אצלם.
מיהם ההורים המתעללים/המכים?
התיאוריות הפסיכיאטריות שרואים את ההורים כחולים במחלה זו או אחרת ופתולוגיה פסיכיאטרית מסבירה מה מוביל את ההורים לפגוע בילדים שלהם. יותר אמהות עם דיכאון פוגעות בילדים שלהם מאשר אמהות שסובלות מסכיזופרניה.
ניוברגר (NEWBERGER) מדבר על תפישות הוריות, על קוגניציות של הורים אלה, הוא בוחן את העמדות של ההורים האלה לגבי גידול ילדים. להורים אלה תפישת עולם אגוצנטרית, הם לא רואים ומבינים את הילד,
הוא מדבר על סכמות הוריות נוקשות שהרגשות שמעורבים בקשר עם הילד פחד, כעס או חשד. הורים אלה מדגישים שליטה כדבר מרכזי בקשר עם הילד. יש להם ציפיות לא מציאותיות לגבי ילדים, כשהילד מאכזב הם מכים אותו.
שיעור
28.3
בשיעור הקודם דיברנו על תיאוריות שונות למניעי ההורים המכים:
1. תיאוריות פסיכיאטריות- רואים במחלה זו או אחרת אצל ההורים כמובילה אותם לפגוע בילדיהם. אמהות הסובלות מדיכאון מכות יותר מאשר אמהות חולות סכיזופרניה.
2. תיאוריה התנהגותית קוגניטיבית- ניוברגר דיבר על תפיסות הוריות ועמדות של הורים אלו לגבי גידול ילדים. תפיסת עולם אגוצנטרית, לא רואים את צרכיו ורצונותיו של הילד, עיוות בהבנת התפקיד ההורי, סכימות הוריות נוקשות, שליטה כדבר מרכזי בקשר עם הילד, ציפיות לא מציאותיות מהילד.
3. תיאורית הלמידה החברתית של ונדורה- ונדורה מדבר על צפייה וחיקוי: הורים מחקים את ההורים שלהם וממשיכים לנהוג בילדיהם כפי שנהגו בהם בילדותם, העברה בין דורית של התעללות. מחקרים מראים כי הורים אשר לא שבים להתעלל בילדיהם למרות שהם עצמם חוו התעללות בילדותם, סיגלו לעצמם "בטחון נרכש".
4. תיאוריה סביבתית חברתית- רואים
בהתעללות קשורה למצבי סטרס קהילתיים או חברתיים כגון: שכונת מצוקה, עוני, אבטלה
וכד'. וולף (Wolf) וחבריו מדברים על הגישה האינטראקציונית של בלסקי. בלסקי, כפי שלמדנו לפני
כמה שיעורים, דיבר על שלושה אשכולות של גורמי סיכון להתעללות בילדים:
ההיסטוריה והאישיות של ההורים, גורמים סביבתיים ומזגו של הילד. וולף וחבריו טוענים
שקיימים יחסי גומלין בין שלושה מרכיבים אלו ויחד הם משפיעים על התנהגות ההורה כלפי
ילדיו (בלסקי עצמו סבר כי האשכול הראשון (ההיסטוריה והאישות של ההורים) הוא הגורם
המשמעותי המשפיע ובעל המשקל הרב ביותר).
נושא חדש:
התעללות פיזית
בזמן התעללות פיזית הילד חווה:
1. פגיעה בצורך של הילד בהגנה ובטחון.
2. הילד חווה איום של כיליון.
3. בלבול קוגניטיבי- הילד מתקשה להבין
למה זה קורה לו.
(המרצה המשיכה לדבר עוד קצת, יצאתי לפני סיום השיעור)
4.4.11
סקירה של השיעורים האחרונים: פרבלר- עדיף לילד להיות חוטא בעולם שכולו טוב על פני להיות צדיק בעולם שנשלט על די השטן. ואנדלן- שלבים שילד עובר עם עצמו. בולבי- הילד עושה אקטיבציה לצרכי התקשורת שגורם לו להיות מסתמך על עצמו, כי מי שדואג לו מסוכן עבורו. מאהלר- האם צריכה לגדול עם הילד. פרבלר- הילד עושה פיצול. קשה בטיפול כי הילד עושה לפעמים אידיאליזציה להורה. דמויות הוריות לא אמפתיות- קוהוט מדבר על הצורך בויסות נרקיסיזם וכשהורות מתעללת נפגע החוסן והערך העצמי של הילד.
הורים כסוכני סוציאליזציה
ילד להורים מתעללים פיזית- הילד לומד מהוריו דפוס התנהגות תוקפני, אימפולסיבי, אין כללים של מותר ואסור, כי ההורים אינם עקביים. הילד מקבל לגיטימציה להתנהגות אימפולסיבית, חוסר במוסריות, התעללות בבע"ח, פגיעות באנשים או ברכוש. אין אמפתיה לסבל של אחרים. יש ליקוי בסופר אגו, באמפתיה. זה יתבטא גם ביחסים עם בני גילם, הם יתקשו בריסון, בשליטה או בפיתרון קונפליקטים בדרך שאינה אלימה.
סימפטומים אצל ילדים מוכים:
מחקרים מדברים על ליקויים בתחומים שונים- מה שקשה שזה מלווה ילדים לבגרות. מדברים על שיעור גבוה של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, גבולית, פאסיב-אגרסיב וכו'...
בשנות ה-80 דיבר גרשון על דיכאון מוסווה (musk depression), הוא אומר שאצל ילדים הדיכאון לא נצפה כמו אצל מבוגרים ואצלם לפעמים נראה את זה דרך הפרעות בהתנהגות. בשאלון של ילדים על דיכאון יהיו שאלות שיפנו לדיכאון המוסווה.
הדיכאון מוביל לחוסר אונים נלמד כי אין לו הבנה מה מותר ומה אסור, מה יהיה, הוא תמיד קרבן. הדריכות וחסר האונים מוביל לכך שהילד מרגיש משולל אנרגיה, יש עיכוב בהגשמה עצמית.
יש סל גדול ורחב לא כל הילדים עונים על הכל. אנחנו יכולים לראות מינונים שונים בתוך המשוואה הזו, לא כולם אותו דבר.
לסיכום, החוויה הקיומית של ילדים שחשופים להתעללות הורית פיזית היא דו ערכית- הם גם שנואים וגם אהובים. החוויה הגופנית שלהם היא ליטוף ומכה כאחת. ואז הקיום של הילד, התחושה הבסיסית שלו, היא גריית יתר אלימה, אהבה שמהולה בעוינות, ככל שהוא צעיר יותר, יותר קשה לו להפריד שיש לאמא גם חלקים כאלה וגם חלקים כאלה ואז עשוי להתקבע מנגנון של פיצול. הקשר עם הזולת הוא של אהבה ואלימות, חרדה מתמדת, חוסר אונים, דריכות. כדי להתמודד עם הבלבול הפנימי הילד יאמץ לו כל מיני מנגנוני התמודדות כמו הזדהות עם קרבן, את החוויה האידיאלית של קשר הילד ינסה לשמר בתוכו, ואת החוויה האלימה הוא ישליך כלפי חוץ.
ילדים שורדים- חניתה צימרין חקרה ילדים שסבלו מאלימות והמדד שלה לנורמטיביות היה גיוס לצה"ל ותפקוד תקין שם. היא מצאה שאלה שמפנים את התוקפנות כלפי עצמם פחות "השורדים" לעומת אלה שמפנים את התוקפנות החוצה.
וויניקוט מתאר את הפרעות ההתנהגות כדרך להראות אני קיים אצל ילדים ודווקא התוקפנות היא סימן לתקווה, הם פחות כבויים מאלה הדיכאוניים.
יחד עם זה, הקו אינו עובר בצורה כה
ברורה, יכול להיות גם וגם. מה שברור הוא שהשפה התקשורתית שלהם היא של אלימות והדרך
שלהם לנהוג בגופם היא גם אלימה.
התעללות רגשית
מכל ההתעללויות זו ההתעללות מאוד חמקמקה. קשה להצביע גם בפני ההורה שהוא פוגע בילד.
בשנים האחרונות מדברים יותר התעללות רגשית. גם לילדים קשה להגיד שמתעללים בהם רגשית. אין הגדרה למושג, היא חמקמקה, אין בה סימנים בולטים, לא היה פולמוס חברתי סביב זה וגם אצל הילד לא רואים תסמונת ברורה סביב זה. בחקיקה בישראל, רק בשנת 89' בתיקון 26 לחוק העונשין (חובת דיווח) מוזכרת התעללות נפשית, כשיש חשד סביר שהילד עובר התעללות פיזית, הזנחה, רגשית וכו'...
בארה"ב יש כל מיני הגדרות- ההגדרות לא אומרות מהי התעללות רגשית אלא מה זה גורם לילד, הסימפטומים. למרות שאלו יכולים לחול גם על כל מיני הפרעות אחרות.
גרברינו (garbarino) הראשון ששם על המפה את ההתעללות הרגשית, קורא לתופעה של התעללות רגשית- רצח נשמה, אלו התקפות חוזרות ונשנות על הסלף המתהווה של הילד ורמיסה מבזה של זהותו האינדיבידואלית. התנהגות הרסנית, חוזרת ושיטתית של ההורה שמעוותת, חוסמת והורסת התפתחות של תחושת זהות והערכה עצמית ומחבלת בתפקודים הרגשיים והאינטלקטואלים של הילד, בסיכוייו ליצור בהווה ובעתיד קשרים בינאישיים.
דורותה אינוויק מדגישה ומדברת על עוינות, השפלות, התעלמות הורית בצורה חמורה ומתמשכת שפוגעת בערך העצמי של הילד. היא אומרת הכל במשפט אחד- מתארת מהי התעללות רגשית הורית ומה ההשלכות של זה.
שכיחות התופעה- בשנתון ילדים 2010 (שמדבר על 2009) היו הדיווחים לפקידי סעד 45,588 מקרים, מתוכם 11.2% לגבי התעללות רגשית, שזה בערך 5106
לא היה מקרה אחד שבו התלונה על התעללות
רגשית (בלבד) הגיע לביהמ"ש אלא אם כן היא נלוותה להתעללויות אחרות. זו פגיעה
חמקמקה, גם ילדים לא יכולים לדווח על כך, קשה להם לתפוס שמתעללים בהם רגשית וגם
לביהמ"ש קשה לתת לזה גושפנקא.
11.4.11
ילדי נשים מוכות
אנחנו בדרך כלל נשמע את המשפט "אלימות מולידה אלימות". בנדורה (Bandura) אומר: כל דור לומד בדורו להיות אלים על ידי חיקוי וצפייה בהדור הקודם. גם אם הם לא חווים אלימות בעצמם, הם חשופים לסביבה שלא מאפשרת למידה של פיתרון בעיות. חלקם גם קרבות של התעללות פיזית. ג'ודי הרמן, אומרת בספרה טראומה והחלמה- אומרת שנשים מוכות הם בתגובת טראומה מורכבת ז"א דכדוך, זעם עצור, קהות רגישת, מנגנונים דיסוציאטיביים. ילדים לנשים דיכאוניות הרבה יותר בעלי סיכוי להיות קרבנות להתעללות פיזית לעומת נשים עם סכיזופרניה.
כיצד הילד חווה את האלימות בין הוריו?
לילדים יש יכולות מופלאה לגלות סימנים להתקפת מכות, לגלות סימני סכנה אצל ההורה המכה.
לילדים יש רצון להגן על האמא עם רגשות אשם על כך שהם לא מצליחים.
ג'פי (Jaffe) מדבר על רגשות אשם של הילדים. מה
יקרה לאמא, מה יקרה לאבא? יש דאגה. הפעם הראשונה שילדים עדים לאלימות, כלומר שהוא
מחבר שזו אלימות, וגם בזיכרונות מוקדמים, מכות מזמן ההיריון, יש ילדים שנולדים עם
חוויות מוקדמות של אלימות, ועל פי פרופ' פיאנו זה חרוט אצלם. יש שאומרים שהאלימות
טבועה בילדים כאלה יותר מילדים שחוו אלימות בעצמם. החוסר ודאות היא הקשה מכל, תחושת
הדריכות גורמת יותר לתגובה פוסט טראומתית.
מאפייני המשפחה
בספרות מתואר שהאלימות נשמרת בסוד, יש טשטוש של הדברים, לפעמים האלימות אינה בנוכחות הילד ולכן הוא לא תמיד מודע להיקף או לחומרה של האלימות. הילד לכוד באיזה אמונה מוטעית לגבי מה שקורה. הילדים חווים תקופות של פירוד, איחוד, שוב פירוד ושוב איחוד... "מעגל הקסמים" של הנשים המוכות: אלימות, חרטה, התפייסות, ירח דבש וחוזר חלילה. חוסר יציבות המשפחתית הינה הכי פחות גרועה. חווים שימוש בדרכי כוח, ניצול לרעה של כוח, החלשה של האישה, פתרון קונפליקטים בצורה אלימה.
הספרות מתארת את הקשיים של הנשים להטיל משמעת על הילדים- נובע מחוסר אונים הנלמד שלהם. הרבה פעמים ישנם קואליציות פתולוגיות במשפחות אלה. ילדים הרבה פעמים נאלצים לבחור צד בין אמא שלהם לאב התוקף. ולפעמים הם נעים בין הרצון להגן על האמא לבין להתחבר לצד החזק. יש כאלה שיאשימו את האם שברחה על כך שפירקה את המשפחה, שתייגה את המשפחה. ויש כאלה שעם כל האלימות, יישארו בקשר עם האב, כי הוא ההורה היחיד שנשאר להם לפעמים.
פיצול בין המינים במשפחה- הבנים מזדהים עם האב, והוא מתנהג ככה כלפי האם, ולפעמים התגובות של האם מכוונות אותו גם למקום הזה. לפעמים הילידים מוסטים על ידי האב נגד האם.
עינת פלד מתארת רצף תגובות אופייני לילדים, מתוך מחקר שהיא בדקה ילדים במקלט לנשים מוכות. יש 5 שלבים:
אצל הילדים נראה שיעור גבוה של תגובות טראומתיות (p.t.s.d).
ההתמודדות של הילדים ותגובותיהם הם בבואה של האם שלהם במצבי סטרס, יש משהו שמעביר כוח לילדים שלהם בזה שהאם עוברת למקלט. ככל שחומרת האלימות קשה יותר והאם תופשת את עצמה כחלשה יותר, התפקוד של הילדים נמוך יותר. אמהות שיכולות לפנות לעזרה, הילד יחוש הרבה יותר כוח, שיש מישהו בחוץ שעוזר. יש אוכלוסיות שלא יפנו לעזרה וצרך לזכור זאת.
הראשונים שבדקו ילדים פורטר (porter) ואו.לירי (O'Leary)- דיברו על סימפטומים מוחצנים (הפרעות בהתנהגות, גניבות, אלימות וכו') ומופנמים (חרדה, דיכאון וכו'). אצל בנים בלט יותר סימפטומים מוחצנים ואצל בנות סימפטומים מופנמים. אחר כך מחקרים אחרים דיברו על כך שבגיל ההתבגרות ראו גם אצל בנות סימפטומים מוחצנים. אנחנו נראה אצל ילדים משהו סטיגמתי, חשש להביא הביתה חברים, כי הם לא יודעים מה יקרה באותו יום. בגיל ההתבגרות שזהו גיל של גיבוש הזהות המגדרית, המצוקה הפנימית של הילדים גוברת, איזה אישה אני רוצה להיות, איזה גבר אני רוצה להיות? יהיו בנות שיפתחו אנטי גדול מאוד להתנהגות האם, תהיה להן פנטזיות שאם יהיו חזקות יותר מאמא שלהן האב יתייחס אליהן אחרת ממה שהוא מתנהג עם אמא...
בנות של נשים מוכות הן בסיכון גבוה יותר להפוך להיות קרבן בעתיד, ישנו איזה מסר שזה בסדר, "אל תבואי הביתה אם הבעל מרביץ לך, גם לי זה קרה...". בנים לאבות מכים, בשיעור גבוה יותר גם הופכים לבעלים מכים. התפיסות המעוותות לגבי פיתרון בעיות יכול ללוות את הילדים לתוך ההתבגרות, לצבוע תפקידים מגדריים. יש בנות שישחזרו את אותו דפוס יחסים של האם ויש בנות שינסו להיות בדיוק הפוך מהאם ועשויות אף להגיב בתוקפנות. יש כאלה ששבויות בקונפליקטים ונאמנויות כפולות. הבעייתיות הגדולה יותר אצל בנים שמצד אחד מזדהים עם אב אלים ומצד שני רוצים להגן על אמא שלהם. מחקרים מדברים על שיעור גבוה של ההעברה בין דורית.
הדגשים בטיפול: מתוך ענת פלד, ווילסון
ג'פי וולף- ההמלצות המרכזיות הן קבוצה- שאפשר בקבוצת השווים להעלות את הדברים
ואפשרות לשתף, וונטילציה ולמידה של יתרון קונפליקטים בדרכים לא אלימות.
2.5.11
מימדים של התעללות רגשית
ילדים אלו עלולים לפתח פגיעה בהתקשרות המוקדמת.
גרברינו מוסיף עוד שני מימדים
ילד שחשוף להאשמות כמו בגידה, הורים שמעמיסים את כובד משקל בעיותיהם על הילד.
אחד הדברים החשובים ליד היא התחושה שההורים נהנים להיות איתו וכאן ההורים נותנים לילד תחושה שהוא צריך להצדיק את זה שההורם שלו יהנו ממנו.
הורים שנותנים לילד תחושה של בגידה
הורים שיש להם פנטזיות להיוולד מחדש דרך
הילד ולהגשים דברים דרך הילד.
יש ילדים עם פגיעות ראשונית ויש להם
חוויה שכל הזמן פוגעים בהם, רגישות מאוד מיוחדת ולא משנה מה ההורים יעשו בשבילם הם
תמיד יהיו בתחושה בלתי מספקת.
ההורים המתעללים רגשית בילדים
סייג- לא כל משפט שיוצא להורים מהפה הופך אותם למתעללים רגשית, אפשר לקחת דברים חזרה ולבקש סליחה וככה זה גם מסמן לילד התנהגות שהיא לא בסדר.
יש 2 תיאורטיקניות שמדברות על הורים שמתעללים רגשית: היריגוין (hirigoyen) כתבה את הספר "הטרדה נפשית" שמדבר על הרשעות של ההורה הפוגעני ומסבירה שזה נובע מכך שהוריו לא הכירו בו כבנאדם, החוויה הרגשית שלו היא של ריק, היא קוראת לו הפרוורט הנרקסיסט, ההורה צריך למלא את הריקנות שבו על ידי זה שהוא מתמלא באחר ובלי זה אין לו תחושת ממשות. לילד אין קיום עצמאי, הילד הוא בבואה, קרבן שהם שודדים את עצמיותו. ההורה מרגיש פורקן כאשר הוא מעביר לילד את תחושת חוסר הערך כשהוא הופך אותו לחלש ומשפיל אותו וככה הוא מתמלא. רק על ידי כאב זה הדרך שלו לשרוד ולהתקיים. על ידי הפגיעה בגרעין הסלף של הילד זה מעלה את תחושת הביטחון שלו. המהות פה שההורה שומר שליטה על הילד שלא יתקרב מידי ולא יתרחק מידי. ההורה שולל את הלגיטימיות של התחושות של הילד, לא מדברים על הרגשות הללו. יש אמירות שלא נאמרות ישירות, יש סירוב לתקשורת ישירה. אצל ילד זה עוד יותר קשה, הוא מפתח תפישה שהוא רע, שמה שההורה אומר עליו זה נכון, דווקא בגלל העמימות זה נצרב הרבה יותר חזק. יש זלזול ברובד הלא מילולי שהילד לא יכול לתפוש אותו. היריגוין אומרת שההורה משליך על הילד את הדמות שלו, הוא מזדהה עם ההורה ורואה את הילד בדיוק כמוהו, חסר ערך, רואה אותו כבעייתי ומצדיק את הוריו בכך שהתנהגו ככה. ההורים של ההורים האלה הפכו אותם לאפס, לאכזבים תמיד ואת התפישה הזו הם משליכם על הילד.
מילר מתארת א ההורים שמתעללים רגשית כשתלטנים, דורשים ציות ללא עוררין, השיטה החינוכית היא לשבור את רצון הילד ותמיד להוקיר תודה להורה, בעיניהם פינוק זה לא טוב לילד. היא מדברת על העברה בין דורית בהתעללות. הורים שחוו התעללות רגשית בעצמם וכך הם פיתחו כשל באמפתיה, הם פוגעים בילדם ולא יכולים להרגיש את זה. כשהם פוגעים בילד והוא חלש וחסר אונים הם מרגישים כי שהם היו ואז זה מעורר בהם זעם וזה גורם להם לפגוע בו עוד יותר כי ככה זה משקף את הבבואה שלהם, הם רואים את החלקים השנואים אצלם בילד.
אליס מילר כוללת בהתעללות רגשית גם הורים מסוג אחר, הורים שעושים בילד שימוש לצרכים שלהם, רואים בו כתכשיט עבורם, שלוחה שלהם, ילד שתמיד צריך להצליח, ההורים משוויצים בו. לילד יש מקום רק כאשר הוא מצליח, הוא הופך להיות משועבד להצלחה, הוא צריך להיות מיוחד רק כי ככה יש לו קיום. ההורים חונקים את האישיות שלו, גורמים לו להיות מי שהם היו רוצים שהוא יהיה. הילד כלוא ולא מתאפשר לו להיות מי שהוא באמת, כלוא בפסאדה הורית. ילדים אלו מפתחים פולס סלף ויש סכנה שהם יפתחו דיכאון ויתמכרו להצלחה ולא יוכלו להתמודד עם חוסר הצלחה.
התעללות רגשית נפוצה יתר דווקא בשכבות
גבוהות יותר, הורים בעלי השכלה, הורים שיתנו מענה לכל הצרכים הפיזיים, לא ירימו יד,
רק ירמסו את אישיות כשהוא לא מצליח להיות נהדר כמו שהם רוצים.
ההשלכות של התעללות רגשית
פגיעה בתחושת הזהות של הילד, פגיעה בערך העצמי או בביטחון העצמי. יחד עם זה יוצרים אצל הילד תלות מלאה בתוקף, הילד לא יכול להביע כעס או עצב, משהו שאי אפשר להצביע עליו. הילד מחניק את המצוקה. ככל שהוא שותק יותר ככה בפנים סוער יותר. רוזנטל מדבר על כך שהילד מנסה להיות בלתי נראה, כדי לחסוך מעצמו את הפגיעה. הפגיעה רוחשת בתוך הילד והוא אינו יכול לדבר על זה, יכחישו ויבטלו את מה שהוא אומר. החוויה של הילד מול ההורים היא של חוסר אונים, חוסר אונים נלמד נבנה אצל הילד. אורבך מדבר על החלק האובדני- על האווירה הדוחה, מסרים הרסניים של ההורים, יחד עם יחס דו ערכי, חוויה שהילד הוא נטל על ההורים ושעיר לעזאזל של ההורים, של הקונפליקטים הבלתי פתורים שלהם, הילד רוצה להיעלם כדי לחסוך לעצמו את הפגיעה ויש פגיעה במערך של תפקודי האגו של הילד והיחס ההורי נתפס כפנטזיה שהוא ימות.
פרנצי (ferenczi) שהיה מתלמידיו של פרויד ודיבר על בלבול בשפות, מדבר על הזדהות עם התוקפן מהיבט אחר, אם דיברנו על היריגיון או אליס מילר שאומרות שההזדהות עם הקרבן היא שבעצם ההורים האלה היו חלשים מול הורים ומתחזקים בעצם זה שהם מחלישים את הילד שלהם. לעומת זאת פרנצי מדבר על הזדהות עם התוקפן מהבחינה של המסרים של התוקפן, שההורה משעבד את הילד והילד נכנס לראש של ההורה והופך להיות מה שההורה רוצה ממנו. הילד הופך להיות בבואה של מה שההורה רוצה שהוא יהיה. ילדים שחווים התעללות משעבדים את עצמם למשאלות ההורה ומזדהים עם המסר התוקפני של ההורים ומאמצים את איך שההורים מתייחסים אליהם, על מנת למזער את הפגיעות הילד מנסה להיכנס לראש של ההורה התוקפן וללמוד. זוהי דרך לשרוד עם אי הוודאות הקיימת, חוויה פוסט טראומתית, כל הזמן הילד דרוך. בעצם הילד מאבד את אישיותו, והופך להיות קרבן, חלש, בדיוק מה שההורה רוצה.
מחקר של webb על מבוגרים שעברו התעללות רגשית שמדברים על הדיכאון, תחושת חוסר ערך עצמי, הם בסיכון לפדות את הפגיעה בהם על ידי פגיעה בילדים, אבל לעומת זה אין להם רגשות אשם על מה שהם עושים.
16.5.11
סילבוס דגשים למבחן
בסקי- אפשר לוותר בתנאי שיודעים את החומר שנאמר בכיתה טוב.
הזנחת ילדים- הכוכבית הראשונה לדעת היטב
התעללות פיזית- לדעת היטב את המאמר של המרצה בחברה ורווחה- כוכבית
ונדל- גם עם כוכבית
התעללות רגשית- מאמר של המאמר של המרצה ברפואה
גילוי עריות- לדעת היטב מאמר של גלית בן אמיתי
דיוויס ופטריק גייסון- לדעת היטב
פרייס- לדעת היטב
טראומה מורכבת- המאמר של ברגאי ואריק שלו
של בליזר ובלום- מסומן בכוכבית
תרגום של מאמר בצרפתית
מרזק ומרזק לדעת
היטב
*לשלוח מייל
לעוזיאל
המשך התעללות רגשית
0-3 ילדות רכה- דחייה הורית, התעלמות מצרכי הילד, חוסר זמינות הורית, זה מוביל לפגיעה בצרכי ההתקשרות של הילד.
הילד לא לומד כפעוטות אחרים שהוא מצליח להביא את הוריו להכיר בצרכים שלו. ילד אמור להרגיש הוא יכול להפעיל מהלך על המציאות, אם הוא בוכה הוא מקבל מענה. ילד שלא מקבל מענה רגשי גדל עם תחושה שהוא משולל כוחות.
לילד חשוב להרגיש שהוא גורם הנאה להורים שלו. ילדים שחווים התעללות לא מרגישים את זה. אין מי שמתפעל מהם, מחמיא להם. עלול להיפגע התהליך של ההתקשרות המובחנת לא תהיה חרדת זרים, ואנו נראה כשל בשגשוג- שלא מסיבות אורגניות.
האיסורים או ההגבלות של ההורים לגבי
ההתנהגות החקרנית של הילד מצמצמים את ההתנהגות של הזו של הילד ועלול לפגוע בהתפתחות
הקוגניטיבית שלהם.
3-6 קדם בי"ס- הפגיעה בהתקשרות
תתבטא בקושי בויסות רגשי, אוננות כפייתית, ילד שדופק את הראש בקיר, הכאה עצמית,
הרטבה, הפרעות באכילה, בשינה, היתלות על זרים, עיכוב במשחק, משחק לא תואם
גיל.
גיל בי"ס- דיכאון, מפוחדים ביחסים עם
ההורים, ינסו לענות על צרכי הוריהם כדי להימנע מפגיעות, ירגישו שונים מילדים אחרים,
בעלי ערך עצמי נמוך, שהם לא שווים, קושי להגיב לאתגרים חברתיים, יש כאלה שיתכנסו
עצמם ויהיו אדישים, קונפורמיים לדרישות הסביבה ופחות חשיבה עצמאית, למדו להכניס את
עצמם לראש ההורה (פרנזי), או שנראה ילדים שהם גם פאסיביים וגם כעסנים
כאחד.
גיל ההתבגרות- דיכאון, ערך עצמי נמוך,
הפניה של הכעס פנימה, הרגשה שהם לא שווים, מחוות אובדניות, הפרעות סומאטיות.
גרברינו מציין קבוצה שנייה- הנוקמים, אלה שמגיעים לגיל ההתבגרות ומורדים, בריחות
מהבית ובי"ס, עלולים לקחת חלק בפעילות תת תרבות עבריינית, חבורות מפוקפקות יכולות
לתת תחושת שייכות.
מחקרים מתארים שאנחנו נראה בבגרות בוגרים חרדתיים, מתקשים ביחסים חברתיים ובינאישיים, סימפטומים דיכאוניים, נטיות אובדניות, תפיסות עולם שליליות. כל זה בגלל הפגיעה בגיבוש הזהות שלהם.
ביחסי העבודה יהיה להם קושי עם דמויות סמכות, התקה, או העברה כמו שהיה להם עם הוריהם. עולה השאלה האם הם יראו את עצמם כקורבנות להתעללות רגשית?
Vavia & abidin עשו 2 מחקרים שבדקו בוגרים שחוו התעללות רגשית אך לא חוו את
הורים כמתעללים רגשית והעבירו להם מספר שאלונים והם אומרים שיש כאלה שדיווחו על
התעללות רגשית ויחד עם זאת לא ראו את הוריהם כמתעללים רגשית אלא כ"מקטינים". לעומת
אלו שכן הכירו בהוריהם כמתעללים. נמצא שהמקטינים היו במצב קשה יותר במדדים של ערך
עצמי ופסיכופתולוגיה אבל טובים יותר ביחסים בינאישיים. הם מסבירים זאת כי על ידי
מנגנוני הגנה של הכחשה ופיצול.
מחקר של המרצה יחד עם עו"סית שבדקו סטודנטים מאוניברסיטאות שונות- שליש דיווחו שלא חוו התעללות רגשית, 47% דיווחו על פעם אחת של התעללות רגשית. 14.6% חוו התעללות רגשית לפעמים. 5.5% חוו לעיתים קרובות. 1% חוו תמיד.
70% דיווחו על התעללות רגשית ללא התעללויות אחרות ואילו 30% דיווחו על התעללויות אחרות בנוסף כולל גילוי עריות. היו קורלציות גבוהות בין דיווחים על התעללות לבין תפיסת דמויות ההורים כמתעללים. האבות דווחו כיותר מתעללים רגשית מאמהות.
המסלול בין התעללות רגשית לבין
פסיכופתולוגיה עובר בארגון ההגנות של האדם ותפיסת עצמי.
בזירת היחסים הבינאישיים- מדברים על סכמות מעוותות שהילדים לוקחים איתם לבגרות. אודורותי רייט ועמיתיה (o'doughrty wright 2010) בדקו סכמות קוגניטיביות של מבוגרים צעירים שעברו התעללות רגשית- מה שהם מצאו שמה שהיה בילדות ממשיך לבגרות.
בוגר שעבר התעללות רגשית מעורר תגובות דומות אצל אחרים כלפיו. הסיכון הוא שהם ימשיכו להיות נדחים גם הלאה. לגבי ההורות יש מעט מאוד מחקרים, בעיקר קליניים, ההורים מחפשים פדיון בבגרות לפגיעה שלהם, לשקם אותה דרך היחסים שלהם, או להתמלא מאוד מהשפלת האחר או להתהדר ולתת מקום רק להצלחות של הילדים.
לסיכום, התעללות רגשית היא נלווית
להתעללויות אחרות וגם עומדת בפני עצמה, היא נחרטת ופוגעת בתחושת הזהות העצמי, מלווה
לבגרות ומהדהדת ביחסים הבינאישיים.
גילוי
עריות
ההגדרה המקובלת לגלוי עריות: פעילות או התנסות מינית, ארוטית הנכפית על הילד מצד ההורה או דמות הורית. נכללים בגילוי עריות גם חשיפה לפורנוגרפיה, חשיפה של אברי מין של ההורה, מגע באיברים אינטימיים וגם חדירה.
בין גילוי עריות בין הורה לילד לבין גילוי עריות בין אחאים- בין אחאים חדירה מתרחשת פי 5.
במשפחות שיש בהן אוירה ארוטית זה גם קשה לא פחות- כגון דיבורים או בדיחות מיניות, הורים לבושים לא בהתאם, ילדים שחשופים לדיבורים על בגידות וכו'.
ככל שהילד צעיר יותר הדיווחים הם יותר על התעללות בתוך המשפחה וככל שהילד בוגר יותר הדיווחים הם על התעללות מחוץ למשפחה.
מקובל לחשוב שהתפלגות הנפגעים בין בנים
לבנות זה 1:4 (יותר בנות) מאז 2008 זה עלה, יותר בנים שדווחו
כנפגעים.
תיאור המשפחה שבה יש גילוי עריות- חוסר איזון במשפחה, הספרות מתארת גילוי עריות כנובע מהדפוסים במשפחה. היעדר נוכחות פיזית או רגשית של האם. היעדרות פיזית- האם איננה כדי לפקח על מעשי האב (מדובר על אב בעייתי כמובן ולא על כל אחד). היעדרות רגשית- האם יכולה להיות קרה או מרוחקת ואז הילדים מחפשים מקור אחר של חום וקרבה והם מוצאים זאת אצל האב הפרוורטי. האב מנצל זאת למעשה.
המשפחות מתוארות כמבודדות, עם גבולות
חיצוניים סגורים הרמטית, יחד עם זאת הגבולות בתוך המשפחה הבין דוריים- פרוצים,
היפוך תפקידים- תפקיד מיני מוטל על הבת ולפעמים היא לוקחת על עצמה עוד תפקידים.
הילדה בתפקידה רוכשת עמדת כוח על אמא שלה, הילדה מגלה יחס אמביוולנטי כלפי הבת שלה.
בעצם בעלה בחר בביתה... לפעמים הקרבן מואשמת בפיתוי האב התוקף. האם עלולה לקנא
בביתה והבת תנטור טינה על כך לאימה.
מאפייני ההורים
אב- זהו תיאור ייחודי, שיעור נמוך מביניהם מתוארים כפדופילים. מדברים עליהם מעבר להתנהגות פטריאכלית ושתלטנות, יש להם קושי בקרבה בדרך שהיא לא פיזית או מינית, בליקוי בהפנמת הטאבו של גילוי עריות (נגיד בין הורים מאמצים לבנותיהם). במחקר בארה"ב אלו שנטו יותר להתעללות מינית נטו יותר לשתיית אלכוהול ושימוש בסמים מעוררים, מחקרים אחרים מדברים על הורים שלא חוו משפחה נורמאלית שבה היה דמות אב, לא למדו את תפקידי האב.
הרבה מהספרות מדברת על האשמה כלפי האם ופחות כעס כלפי האב.
האם- מתוארות במונחים סותרים ומנוגדים- הראיה הקלאסית היא שהן מניפולטיביות, מניחות את הקרקע לתקיפה המינית, מוותרות על תפקידם כרעיה וכאם, אחרים מדברים על זה שהן היו קרבנות לתקיפה בעצמן והם מנסות לעבד את זה דרך התקיפה של הבת שלהן.
ג'ויס אומרת שניתן ראות את האמהות על רצף, אלה שמגינות על הבנות ומרחיקות את האב מהמסגרת המשפחתית, יש כאלה שלא מסוגלות להגן על עצמן ובטח שלא על הבת שלהן. יש כאלה שדוחות את הבת בכדי לשמור על היחסים על הבעל. הביקורת הפמיניסטית יוצאת מאוד כנגד האשמת האם וההתמקדות בה כשותפה להתעללות.
הנערה- למה היא משתפת פעולה? דבר
ראשון, יש טשטוש גבולות בין חיבה, קרבה וגילויי ארוטיות. בהתחלה יש חיבוקים נשיקות
מאוד תמימים ובלי שהיא מרגישה זה הופך למשהו מיני ולא גילויי חיבה. בהתחלה זה נתפס
נורמטיבי והיא לא מרגישה בהבדל רק כשזה התנהגות מינית גלויה ומובהקת. הנערה נותנת
אמון ואידיאליזציה של האב- אם הוא אומר אז כנראה שככה זה גם במשפחות אחרות...
לפעמים הילדה מרגישה מעמד של ילדה מועדפת- למשל במשפחות מוזנחות ורק הילדה הזאת לא.
הילדה חוששת לספר שמא היא תפרק את המשפחה או שהיא מפחדת מאיומיו של האב. היא
מתנדנדת בין תחושת חוסר אונים לבין תחושת כוח. כשהיא מספרת היא עשויה לחוות האשמות
של האם, של האחים, שהיא הורסת את המשפחה ומפרקת אותה.
23.5.11
השלכות של גילוי עריות בגילאים השונים- השלכות קצרות וארוכות טווח.
גיל הרך- בגיל הזה ילדים עוד לא מבינה את הפגיעה בהם, הם לא מבחינים בין פנטזיה למציאות. בגיל כזה יש גם פנטזיות אדיפאליות, אצל הבת הפנטזיה מתגשמת ואל הבן הוא חוטף על עצם הפנטזיות שלו. לילדים צעירים אין יכולת ורבלית לתאר מה שקורה להם. אבל יש סימפטומים: שינוי- צריך לבדוק א השינוי, אבדן תיאבון, כאבי בטן, דלקות בדרכי השתן, זיהומים באברי המין, קרעים וחתכים, התנהגות: הפרעות שינה, סיוט לילה, פחד להישאר לבד, אבדן הרגלי ניקיון, רגרסיה בדיבור ללא סיבה נראית לעין, רגרסיה בתפקוד העצמאי והכי בולט- התנהגות מינית, אוננות אובססיבית, התעסקות בתכנים מיניים.
הסביבה לא תמיד רואה את הסימנים הללו אצל ילדים צעירים ולא תמיד רוצים לראות את זה או להאמין בזה, יש מניפולציות של חרדה או פחד. בגיל הזה הילדים פוחדים מהתוקף שאסר עליהם לגלות. הם גם פוחדים להיענש.
בנות בגיל ביה"ס יסודי- בגיל הזה לילדים יש יכולת ורבלית טובה יותר, הם יכולים לספר מה שקורה להם, הרבה פעמים הם פוחדים להמרות את סמכות האב שאמר לא לספר או מאיום של העונש של התוקף. מה שנראה אצל הבנות בגיל הזה הם הרבה פעמים ירמזו, לא תמיד נצליח לקרוא, ואצל בנות כאלה כמה שנים אח"כ שישאלו למה לא סיפרה? הם יגידו שהם סיפרו אבל אל הבינו אותם.
אנחנו נראה לפעמים שינוי בולט בהתנהגות אבל לפעמים גם הילד ימשיך להיות תלמיד מצטיין... לא תמיד נראה שינוי התנהגות וצריך לזכור זאת.
התנהגותית: ילדה שפוחדת להישאר עם גברים חרדות פרידה, סימפטומים גופניים כמו תיקים, כאבי ראש, כאבי בטן, הרטבה, חדים שיותקו לכל מיני פוביות כמו מקום גבוהה, מקום הומה. יחד עם זאת נראה תחושת אשם. מול החרדה מגברים נראה לפעמים דווקא ילדה שיוצרת קשר עם גברים ומחפשת קרבתם. סקרנות וידע מיני שלא תואם לגיל, לבוש פרובוקטיבי או לעומת זאת ביישנות מפני דברים שגוררים חשיפה של בגדים (ים, שיעור התעמלות). נראה תחושת אשם שיובילו גם לזה שהיא לא תספר, לפעמים גם תהיה הנאה גופנית ולכן תהיה תחושת אשם על זה. סימפטומים דיכאוניים, דכדוך, נסיגה חברתית, ירידה בהישגים, התנהגויות של הרס עצמי, התנהגויות שירחיקו את האב (קקי בתחתונים) כעס שמכוון אל דמויות מחוץ למשפחה. יכול להיות שנראה התנהגות אנטי חברתית או בעיות משמעת. אבל הדבר הכי בולט שצריך לשים לב אליו- התנהגות מינית שלא תואמת לגיל.
פינקלהור (finkelhor) שדיבר רבות על התעללות מינית, אומר שהסימפטומים של מיניות מוגברת והסימפטומים של תוקפנות מוגברת מאוד עמידים לטיפול.
גיל ההתבגרות- גיל שבאופן כללי הכל נזיל, זהו גיל של גיבוש זהות, זהות אישית ומינית, מה אני רוצה לגדול להיות, גיל של התעוררות דחפים מיניים, גיל קשה וקריטי מאוד ולגילוי עריות יש השלכות קשות מאוד. יש כאלה שאומרים שהפגיעה בגיל רך קשה יותר ויש כאלה שאומרים שהפגיעה בגיל ההתבגרות קריטית יותר.
זה תובע חותם מאוד חזק על התפתחות הבנות, יש תחושת חוסר ערך, פגימות, תחושת אשם, בושה, חוסר אמון וכל זה תוך כדי גיבוש זהות וזהות מינית, גיבוש ערכים. הם עלולות לפתח תפיסות מוטעית כלפי עצמם. מתגרים מגיבים באקטינג אאוט ולכן נראה הרבה פעמים במקרה כזה אקטינג אאוט של התנהגות מינית לא מבוקרת, חוסר בחינה של פרטנרים, חילופים מהירים של בני זוג, הרבה פעמים בו זמנית, ההתנהגות המינית המופקרת נובעת הרבה פעמים מהבלבול בין קרבה, חיבה ומיניות. מחפשות חיבה אבל מקבלות יחסי מין.
כל ההתנהגויות הללו נובעות מהצורך לשלוט בטראומה, לחזור שוב ושוב על קשרים מחוץ למשפחה או בתוך המשפחה ואולי לנסות לתקן.
אנחנו נראה בריחות, שוטטות, יכול להיות בשביל להציל את עצמן או בשביל לקרוא לעזרה, אולי בבית מבקרים אותם. הם יכולות להפוך לנערות חבר ואז תמיד יהיה מישהו שיאסוף אותן ויכול לשדל אותן לזנות. הרבה מחקרים מראים שהרבה מנשים שעוסקות במין עברו התעללות מינית, הם פיתחו תפיסה שהם מקולקלות או פגומות, יש להן היסטוריה של תגמולים מהקשר עם אבא (גברים= כסף), אמרו להם כל כך הרבה שהן זונות, שהן אשמות, שהן פיתו את האב... ואז זה סוג של נבואה שמגשימה את עצמן והן באמת נהיות כאלה.
מה שחשוב בטיפול לשאול אם יש לנו נורות אדומות- הכי הרבה נקבל תשובה שלילית.
יכול להיות שנראה שימוש בסמים, אלכוהול, זוהי דרך לויסות והרגעה עצמית כי יש דחפים מיניים נורא חזקים. שימוש באמצעים אלו זוהי דרך לויסות עצמי כדי להקהות את הרגשות, להתנתק, זה מספק הקלה זמנית. נראה אובדנות ופגיעות עצמית, סממנים ראשונים של הפרעת אישיות גבולית. הרמן אומרת שהפרעת אישיות גבולית זה סימן לפיטיאסדי כרוני.
התנהגויות אובדניות- מתוך הצורך להרגיש את הגוף, לראות את הדם זורם, להרגיש חיות ולא מנותקות אז הם חותכות בעצמן. לפעמים הן מרגישות רעות אז הן מענישות את עצמן בחתכים או מתוך תחושת ההשפלה שרוצות לעשות על עצמן איזשהו סימן. אנו גם יכולים לראות לפעמים סימפטומים היסטוריונים של תיקים או שיתוק זמני כתוצאה מהטראומה.
יכול להיות שנראה הפרעות אכילה.
באנורקסיה שם המשחק הוא שליטה וזה נובע מהצורך לקבל שליטה מחדש. לפעמים זה דרך
להעניש את הגוף כי הילדה מרגישה אשמה על כך שהיא נהנית מהיחסים עם האב והיא רוצה
להאשים את עצמה ("הגוף הוא גוף והגוף נהנה" חניתה) , שלילת הנשיות שלה.
הפגיעה ארוכת הטווח- 4 קווים מנחים של פינקלהור:
6.6.11
המשך פינקלהור:
הקרבן חווה תחושת חוסר אונים, חידלון, תחושת אימה, אם הבת תנסה להפסיק את ההתעללות יש כל מיני תגובות בבית, ינסו להשתיק אותה במשפחה וגם משפטים שיאשימו אותה ומפילים עליה את האחריות. יש תחושת חוסר אמון כלפיה. הדרך להתמודד עם תחושת חוסר האונים היא בניסיון לשחזר את הטראומה על מנת לשלוט בה (Vander Kolk- compulsion to repeat he trauma) אנחנו נראה בנות שמסתבכות שוב ושוב באותו דבר מתוך הפנטזיה לשלוט בטראומה. אחד הדברים המהותיים בטיפול הוא נושא האשמה. אנחנו נראה את הבנות האלה מצד אחד יש דחייה מקשר ומצד שני יש חיפוש אחר הקשרים הגועליים האלה שיפגעו בהן וזה יקרה שוב ושוב. השיפוט לגבי מה מתאים ומה לא, מה יפגע בה ומה לא, נפגע ומתערער אצל אותן בנות. יש פיצול ונתק אצל אותן בנות.
אנחנו יכולים לראות אמנזיה, שכחה,
אפיזודות דיסצויאטיביות, דה- פרסונליזציה (שהגוף משתנה). הקרבן מנסה לגבור על הכאב
לקבור את זה בשכחה, לשנות את תחושת הזמן האדם והמקום. למחוק את הזיכרונות
הטראומתיים. הדברים הם בעוצמה כ"כ חזקה שיש ניסיון להדוף את זה מהן. הזיכרונות הם
כה קשים שהבת מנסה לנתק את עצמה גם בזמן החוויה עצמה. יש ניתוק מהמודע של הזיכרונות
הקשים. מצד שני הזהות העצמית תהיה סביב התקיפה, זו תפיסת המשמעות שלהן את עצמן, זה
כרטיס הביקור הפנימי שלהן. זה יכול להביא תפיסת יחסי אובייקט סאדו- מזוכיסטיים
ולהפרעה בויסות של התנהגות מינית. הניתוק מהחוויה הקשה אצל אותן בנות, כאילו
ההתעללות לא התרחשה, מתבסס עיוות של המציאות, גם לפעמים לא מאמינים להם ואומרים להם
שזה לא קרה- זה יוצר עיוות של המציאות ומופעל עליה לחץ שהיא מדמיינת וזה לא ממש קרה
וזה מתלכד עם המנגנונים של הניתוק והפיצול שקיימים אצלה וזה מבסס את המנגנונים הללו
בתפיסת המציאות שלה. אלי זוננהר מאוני' חיפה- הבת לכודה במצבים של ptsd- ההתנגשות בין הרצון
להימנעות מהזיכרונות הללו לבין הפלשבקים החוזרים ונשנים. ואז בנות אלו מצמצמות את
עצמן כי הן לא מצליחות להתנתק. אנחנו נראה הגנות דיסוציאטיביות- בנות מנתקות עצמן
ממה שקרה. מאוד טיפוסי שבנות יתארו אירועי רקע לפרטי פרטים וכל שאר הדברים יהיו
מעורפלים ולא קוהורנטים בשל מנגנוני הניתוק. יש ניתוק מהתחושות הפיזיות של
ההתעללות. הן שמות א החוויה במין קפסולה כדי שלא תהיה נגישות לזה וזה מוביל אותן
לקהות רגשית, ככל שזה אטום יותר יש יותר דיסצואיציה ויש סכנה לפירוק גדול יותר.
במקרים קיצוניים נראה אישיות מפוצלת. יש הקפאה של הסלף ואז כל פעם צץ חלק אחר של
האישיות.
P.T.S.D כתוצאה מהתעללות כרונית
Ptsd רגיל- ילידם שחשופים לאלימות במשפחה, נראה אצלם סימפטומים של P רק השאלה אם יש להם סימפטומים שונים מהסימפטומלוגיה הקלאסית של P?
מה שאנחנו רואים אצל ילדים, אצלם הptsd מתבטא אחרת, יש זיכרונות פולשניים אך גם החייאה מחודשת של הטראומה. ונראה זאת דרך המשחק שלהם, בציור, וגם כמובן נראה את הזיכרונות הפולשניים בחלומות. אנחנו נראה הימנעות- ילדים ימנעו ממקום שמזכיר להם את הטראומה. למשל ילדה שהותקפה בשיחים לא תעבור שם שוב. והדבר האחרון נראה רמת עוררות גבוהה- כעס, עצבנות, נטייה להיבהל בקלות, הפרעות בריכוז, סף תסכול נמוך.
כמו מבוגרים גם ילדים, לא כל מי שחשוף לאירוע טראומתי יפתח ptsd זה תלוי בתפישת האירוע. לגבי ילדים עושים רשימה מקל לכבד: אסון טבע פחות יגרום לptsd, אחר כך אירוע מידי אדם מחוץ למשפחה ואחר כך אירוע מידי אדם מתוך המשפחה שהילד נותן בו אמון.
באסון טבע למשל- באוסטרליה שם יש הרבה שריפות, בדקו ומצאו שהילדים הם בבואה של הוריהם, ואם ההורים במצוקה גם הם יהיו במצוקה.
כשאנחנו בודקים ילדים שעברו התעללות לא תמיד הם יענו על הקריטריונים הנ"ל, אנחנו נראה שאלו שעברו התעללות ממושכת יש לזה השלכות אחרות מכאלה שעברו טראומה חד פעמית. פרין מדבר על כך שהקריטריונים של ptsd על פי הdsm לא רגישים לילדים שעברו התעללות מתמשכת. אנחנו רואים אצל ילדים שעברו טראומה מתמשכת: חרדה מתמדת, הפרעות בשינה, סומטיזציה (פחות רואים אצל מבוגרים), נראה ילדים שעברו חוויה טראומתית בגן/בי"ס והם לא רוצים ללכת לבי"ס כי כואבת להם הבטן או הראש. נראה התנהגות חברתית לא תואמת, שינויים אישיותיים, וולף ועמיתיו אומרים שלפעמים התלונות הללו, שבעוצמתן הן יכולות לפגוע בתפקוד, יכולות להוביל אותנו לחשוב שאולי מדובר במהלך פסיכוטי אבל זה לא כך, אלא זה מתוך הפגיעה הכל כך עמוקה של ההתעללות.
כשאנחנו מדברים על השלכות ארוכות הטווח- מדברים על שינויים הורמונאליים, פיזיולוגיים, נוירולוגיים. בעצם מדברים על טביעת האצבע האורגנית של ההתעללות.
יש סכנה לשימוש בסמים, קשיים בויסות ושליטה עצמית, תחושת חוסר אונים, חרדה, דיכאון, אובדנות, מחוות אובדניות. רואים סימפטומולוגיה מלאה שניתן לסווג אותה לאבחנות השונות.
גאנתר והרמן אומרות שהחרדה מתמדת,
דיכאון, שינויים בזהות האישיות והיחסים עם הזולת שונים בטראומה ממושכת מאלו של
טראומה חד פעמית. כאן הבלבול גדול יותר בין ההורה שאמור להגן עלי לבין מה שהוא עושה
לי... הרמן אומרת שהטראומה מעצבת את האישיות, כי הילד ניצב מול קושי להכיל את הפער,
צריך לשמור על אמון באלה שפוגעים בו, בהורה שאי אפשר לתת בו אמון. צריך לשמור על
תחושת ביטחון במצב לא בטוח, להרגיש שליטה במצב בלתי וודאי ולא צפוי להחריד ולהרגיש
בעל כוח במצב של חוסר ישע. זהו מצב פרדוכסאלי שהילד צריך לשמור על עצמו במצב שאי
אפשר לשמור על עצמו.
(מאמרים חסרים:
גלית בן אמיתי
בר גיא עם אריק שלו)
לדעת טוב טוב את המאמרים!!! המאמר של בר גיא לדעת היטב!!!!!
אילגירד וולף- לדעת מצוין
ונדל11 לדעת מצוין
התעללות רגשית מה שדיברנו בכיתה
גילוי עריות- דיוייס ופטריק
בליזרד ובלום-
מצוין
13.6.11
Ptsd תגובת טראומה מורכבת (Disorder of extreme stress non specific)
האבחנה כוללת: 1. שינויים בויסות של
רגשות ודחפים, קושי בשליטה על כעס, נטייה להרס עצמי, מחשבות אובדניות, חוסר בקרה של
התנהגות מינית ונטילת סיכונים מוגזמת. 2. שינויים בקשב ומודעת, מאוד משמעותי. אנחנו
מדברים אמנזיה ושכחה. מאוד מאפיין קרבנות לגילוי עריות- אפיזודות דיסצואטיביות
חולפות ודה פרסנוליצזיה- הגוף משתנה. 3. שינויים בתפיסה עצמית- תחושת חוסר יעילות
וחוסר קומפטנטיות. תחושת הינזקות קבועה, תחושה של סחורה פגומה, רגשות אשם, בושה,
תחושה שאף אחד לא מסוגל להבין אותם. מינימליזציה 4. שינויים בתפיסת התעלל- עימות של
אמונות מעוותות, אידיאליזציה של המתעלל ומצד שני ומחשבות חוזרות של נקמה במתעלל. 5.
נראה שינויים ביחסים עם אחרים, חוסר אמון, קרבנות חוזרת ונשנית, התעללות באחרים
(יותר אצל גברים, פחות אצל נשים), רואים את החלק של תשוקה לשחזור הטראומה אצל בנות
ואצל בנים יותר תוקפנות. 6. סומטיצזיה- בעיות במערכת העיכול, כאב כרוני שאין לו
ממצא אורגני, סימפטומים שקשורים בלב, קצב מואץ, שינויים הורמונאליים, סימפטומים
מיניים- דיס פונקציות מיניות שונות. 7. שינויים בתפיסת העולם- לגבי משמעות, ייאוש,
חוסר אונים ואבדן של תפיסות ערכיות קודמות. הנושא של המשמעות שמייחס הקרבן לתקיפה
שלו חשוב כיוון שזה משפיע על התפיסה שלו האם זה יוביל לצמיחה מהמשבר או לא.
ואן דר קולק (van der kolk)- דמות חשובה בתחום של טראומה, מדבר על 2 צירים מרכזיים בעיתיים אצל ילדים שחוו התעללות תגובת טראומה מורכבת: ויסות רגשי, וההיקשרות.
ויסות רגשי- חשיפה לטראומה ממושכת פוגעת בויסות הרגשי, יש כל הזמן עוררות ולא ניתן להרגיע את עצמינו. אחד הדברים החשובים זה לדעת לתת שם לרגשות. כשילד חווה התעללות לא נותנים לו להגדיר את הרגש שלו, אסור לו לכעוס. הילד לא יכול להפריד בין מצבים של עוררות ולתת להם כורת- הוא כל הזמן בעוררות יתר. ג'ודי הרמן אומרת שזו עוררות קפואה, הוא מפוחד כל הזמן. הילד עומד מול בלבול של רגשות מצד אחד ההורה אומר שהוא אוהב אותו מצד שני הוא מתעלל בו. אז מה זה נקרא לאהוב? קשה לילד להגדיר. גם כשהילד פגוע ומושפל הוא לא מקבל תמיכה ואז הוא לא מצליח לבנות לו פירוש לחוויה, היד המלטפת- מכה, הם מפעילים עוררות גבוהה אצל הילד אבל לא מצליחים לנחם אותו. קוהוט מדבר על הורות אמפתית שיש לה 3 מרכיבים- מירורינג- ההורה משקף לילד כיצד הוא נראה, אידיאליזציה להורה, גם הפנמת היכולת המרגיע של ההורה.
הילדים מתוך העוררות יכולים לנקוט במנגנונים דיסצואטיבייים, או לשקוע בדיכאון או להפוך לקהים רגשית, מנותקים ממה שקורה להם ולאחרים. הבעיה בויסות רגשית, מובילה בגיל ההתבגרות שיש עוצמה של דחפים, להתנהגויות מסוכנות כמו שימוש בסמים ואובדנות
יחסי ההיקשרות- למערכת ההיקשרות יש 3 מרכיבים: 1. חיפוש קרבה 2. ההורים מהווים מקלט בטוח, מנחם, תומך, הילד נשען עליו בזמן מצוקה 3. ההורים מהווים בסיס בטוח לצאת החוצה לבדוק ולחקור. לילדים שחווים הזנחה אין מענה לצרכי ההתקשרות שלהם וההישגים הקוגניטיביים הנמוכים ממשיכה לבגרות. מערכת ההיקשרות נועדה להגן על הילד במצבי מצוקה. במצב של התעללות מי שאמור לנחם את הילד הם אלה שמתעללים בו, הם גורמים לו למצוקה ולא מצליחים לנחם אותו במצוקה. הדמויות שאמורות להרגיע אותו הם המתעללות. ילד נולד עם צורך מולד ליחסי ההתקשרות. הילד שמתעללים בו נקשר לדמות שמתעללת בו, ואז הילד ירחיק מהמודעות את הגישה להורה המתעלל וישמר גישה רק לאיזה דימוי אידיאלי. מדובר במנגנונים של ניתוק ואידיאליזציה של ההורה. הילד יעצור בתוכו את כל הזעם כלפי ההורה ויעשה התקה וישחרר את זה במקום אחר. קריטידן אומרת שהם עושים סקירה בסביבה מי הדמות החלשה וכלפיה הם מוציאים את הכעס. הילד יפתח דפוס התקשרות נמנע, ינסה לדאוג לעצמו ויצמצם את מערכת ההיקשרות כדי להישאר בשליטה. הם נזהרים מקרבה כי קרבה משמעה סכנה.
יש לזה השלכות על הטיפול- נראה הרבה פעמים דרך ההעברה את החוויה של הילד, לפעמים הוא יתפעל אותנו להיות כמו ההורה המתעלל. ילדים שחוו התעללות פיזית יעשו פרובוקציות כדי שנעניש אותם מתוך רגשות האשם על הכעס כלפי ההורה. אצל בנות שעברו התעללות מינית נראה התנהגות פתיינית ושהן מביאות אותנו להרגיש כאילו אונסים אותן מחדש. אנחנו נראה מתוך הדפוס נמנע חשדנות גדולה, נטייה להגיב בתוקפנות, מפרשים לא נכון את האחרים ואז מגיבים בתוקנות וכשמחזירים להם בתוקפנות התפיסה של העולם כתוקפני ומסוכן מתבססת.
פונגי (Fonagy) מדבר על הגיעה בבסיס הסלף של ילדים שחוו התעללות בגלל יחסי ההיקשרות המאוד מסוכנים. ההורים נתפסים כמפוחדים וגם כמפחידים, הילד לא יכול להכיל את הבלבול בין הצורך שלו לקרבה לבין היחס ההורי והוא נשאר עם פחד בלתי פתור. עם ההתפתחות הוא ינסה כל מיני אסטרטגיות כדי לשלוט בהורים, כדי שמר לעצמו סוג של סלף קוהורנטי ואז הוא ינסה גם לשמור על איזה שהיא שליטה על ההורה ואז ההורה יגיב באלימות רבה עוד יותר כלפיו ואז הילד ירגיש עוד יותר חסר אונים. כל עוד תהיה לו תקווה הוא ינסה לשמור על שליטה מול ההורה וינסה להיות פרובקטיבי, כשהוא יתייאש הוא ייכנס לדיכאון. הפגיעה והניפוץ של יחסי ההיקשרות הבסיסיים והביטחון ביחסים אלו יבנה איזה חשדנות זהירות, יחלחל ליחסים הבינאישיים של הילד לאורך החיים. ינועו בין התרחקות לחיפוש קרבה, הם ינועו על הציר הזה כל הזמן.
אחד הדברים הבולטים, החיים בצל הטראומה גורמים לילד לסגל הגנות לא בשלות שנכלל בהם- פיצול, אידאליזציה, השלכה, הכחשה, דיסוציאציה. ואן דר קולק שמדבר על התשוקה לשחזור הטראומה, אומר שנערות שעברו גילוי עריות לא יכולות להטמיע את הטראומה, ההתפתחות הרגשית נעצרת והן מסגלות כל מיני דרכים בכדי לסגל לעצמן שמץ של תחושת שליטה ברמה הקוגניטיבית נראה: מחשבות ודמיונות על מה שקרה, הלוצינציות, פסאדו הלוצינציות. נראה קרבנות של התעללות פיזית ומינית קשה, האימפקט יהיה כל כך קשה שנוכל לחשוב שהם פסיכוטיים. ברמה הרגשית נראה התקפי פאניקה או כי, כל מיני גילויים שלא ברור מה קורה, שמתקשרים אצלם לטראומה. ברמה ההתנהגותית: פגיעות עצמיות והתקרבנות חוזרת. לעומת בנות שמשחזרות את הטראומה על ידי היפגעות חוזרת אצל בנים נראה שחזור על ידי תוקפנות.
גודי הרמן מדברת על כל מיני מנגנונים שאופיניים לילדים שחוו התעללות (חזרה על כל מה שדיברנו הסמסטר):
1. הזדהות עם התקפן- יש 2 סוגים: א. התפיסה של אנה פרויד כחלק ממנגנוני הגנה ראשונים, הילד במקום להרגיש חלש וחסר אונים וחוסר שליטה, ייקח את התפקיד של התוקפן כלפי חלשים אחרים, הוא יפגע באחרים ב. על פי פרנזי, הילד משעבד את עצמו לראש ולמחשבות של ההורה, מנסה לצפות את ההתנהגות שלו
2. מנגנון פיצול- הילד מפצל, מנתק ומתכחש לתפיסת ההורים כמתעללים במקום זאת הוא עושה אידאליזציה להורים ודה-וולואציה לעצמו. ככה הוא שומר את ההורים כדמויות מיטיבות ורואה את עצמו כמי שהזמין וגרם להתעללות.
3. התנהגויות של הרס עצמי- אורבך שמדבר על הערעור של השיפוט בגלל הפגיעה המשפילה בגוף וההפנמה של ההתייחסות של ההורים אליו, הילד משולל כוחות ופוגע בעצמו. הילד חושב שההורים רוצים להשמיד אותו ובכדי לקבל שליטה הוא ינסה לעשות זאת בעצמו ולא ייתן להם לעשות זאת.
תחושת עליבות, דרך לרכוש שליטה, צורך בהרגשת הגוף (בעיקר אצל נפגעות תקיפה מינית) כדי להרגיש קיימות- מתוך כל זה נראה פגיעות עצמיות.
4.הגנות דיססוציאטיביות- בעיקר אצל נפגעות גילוי עריות. יש פגיעה ברצף של החוויה והיכולת להטמיע את החוויה, מדבר על זה הרבה אלי זומר. ההגנות הללו מאפשרות למדר את התפיסות, את החוויות הקשות, ויש לזה שני אספקטים סותרים- מצד אחד זה מאפשר להתרחק מהאימה של החוויה אך גם מקשות על האפשרות של עיבוד הטראומה, יש כל כך הרבה חלקים שקשה לחבר אותם. על הפלשבקים הוא אומר שזה דליפות של החומר הלא מעובד למודע וכך הם חווים מחדש את האירוע או רסיסים ממנו. המידור הזה, מאפשר לבנות לפעול כמו אוטומט, תגובות של קרבנות לגילוי עריות מתפקדות כמו אוטומט לכל מיני רמזים מסוימים (פסיעות מביא למצב של קיפאון, האבא מגיע ותופס את היד והן הולכות אוטומטית לחדר השינה)
הניתוקים הללו מביאים לקהות רגשית, שיתוק של הנפש, אפתיה, דכדוך כרוני, תפיסה פסימית של העתיד, וגם פגיעות קוגניטיביות על פי אלי זומר, למידה נוצרת דרך האסוציאציות שנבנות דרך חומר רגשי, ובמקרה זה בגלל הקהות הרגשית, אין לבנות אלו יכולות לבנות אסוציאציות לחומר הנלמד. אסוציאציות זה מפחיד מידי עבורן.
5.פריז- קיפאון. מאפיין נפגעות תקיפה מינית. הרמן קוראת לזה עוררות קפואה. הילד מעוות את המציאות כאילו ההתעללות לא מתרחשת, קוברים את הזכרונות, משנים את חושת הזמן, האדם והמקום.
מרזק ומרזק – מדברים על המנגונים שהילדים בונים- הילד נוקט בהשלכות, פיצולים, אידאליזציה של התוקף. הילד מעוות את המציאות וההורים תומכים בעיוות הזה. לטווח הרחוק יש לזה השלכות לפגיעה בבוחן מציאות.
הספרות מדברת על הפרעות אישיות שנוצרות הפרעה אנטי סוציאלית, הפרעת אישיות גבולית אצל נפגעות תקיפה מינית.
לסיכום, כל הדברים הללו צובעים את הזירה הטיפולית, זה צובע את ההעברה והעברה נגדית.