חזרה לאתר

היבטים פסיכולוגיים וחברתיים של הזקנה - מחברת - סמסטר א 2009

---

ליאת איילון

שיעור 2

26.10.2009

שאלון על הזקנה:

יונג דיבר על כך שנשים מפתחות תכונות יותר גבריות בגיל יותר מבוגר (אסרטיביות, עומדות על שלהן וכד'). וגברים נעשים יותר נשיים (כלומר יותר רכים, יותר קשובים וכד').

אובדן זיכרון הוא חלק נורמאלי מתהליך ההתבגרות? בגדול יש אובדן של זיכרון. נשאלת השאלה האם זה אובדן זיכרון, או פגיעה ביכולת של למידה. במחלקה פסיכו- גריאטרית, היו באים אנשים וזוכרים מה קורה להם בילדות, אך נפגעת להם היכולת למידה והזיכרון לטוות קצר.

ככל שמזדקנים זמן תגובה עולה – נכון, לוקח לאנשים יותר זמן להגיב. לכן גם, לזקנים יש ציונים נמוכים במבחני זיכרון, משום שזמן תגובה הוא אחד המדדים הנמדדים.

דיכאון קליני היא תופעה רווחת אצל זקנים – לא נכון, השכיחות היא כמו בשאר האוכלוסייה (5%). אבל במקומות שונים, יש שכיחות שונה (במוסדות סיעודיים השיעורים גבוהים בהרבה).

ירידה בחושים – כן, אצל כולם יש ירידה בכל חמשת החושים.

זקנים מצויים בסיכון לאיידס (באופן כללי, האם זקנים יכולים לחיות באיידס)– כן, פעמים רבות משום שהם צריכים תרומות דם, אי שימוש באמצעי מניעה, ומודעות נמוכה.

אלכוהוליזם ושימוש באלכוהול הוא בעיה רחבה יותר אצל זקנים מעל גיל 65 - לא נכון, דווקא עם הגיל, היכולת שלנו לצריכת אלכוהול יורדת. משום שהסיבולת היא קטנה יותר.

לאנשים מבוגרים יש יותר בעיות שינה מאשר לצעירים – נכון.

לאנשים מבוגרים יש את אחוז ההתאבדות הגבוה ביותר מכל האוכלוסיה – נכון, גברים לבנים בני 65 ומעלה, הם קבוצת הסיכון הגבוהה ביותר. זאת משום שקשישים, לא בהכרח מנסים יותר, אלא מצליחים יותר. לעומת אנשים צעירים, שמתוך 100 אחד יצליח, מתוך 100 זקנים 4 יצליחו. בנוסף, יש זקנים רבים שעושים פעולות שאינן התאבדות (כגון הפסקת אכילה, מפסיקים לקחת תרופות וכד', ולא ברור אם זו התנהגות אובדנית).

ל.ד גבוה עולה עם הגיל – בגדול זה נכון.

אנשים מבוגרים מזיעים פחות, ולכן סביר שיסבלו מעודף חום – בגדול זה נכון, למבוגרים יש פחות יכולת לווסת חום גוף (גם חום וגם קור), הפגיעה היא ביכולת לווסת את הטמפ'.

כל הזקנים מפתחים אוסטופרוזיס (צפיפות עצם) בזקנה – לא נכון, לא כולם סובלים מירידה בצפיפות עצם, אך לא בהכרח פתאלוגי.

יש ירידה בכוח הפיזי עם הגיל – נכון, כבר מגיל 30.

רוב האנשים המבוגרים מדווחים על ירידה בחשק המיני – לא נכון. יש עדיין עניין במין.

פעילות השלפוחית פוחתת עם הגיל ולכן צריך יותר ללכת – נכון.

פעילות הכליות יורדת עם הגיל – נכון.

עצירות גוברת אצל אנשים מבוגרים – לא נכון, המרצה לא בהכרח מסכימה. אך העמדה הרשמית, היא שרואים יותר עצירות, אך לא בשל גיל, אלא תלוי אורך חיים (חוסר תזוזה, חוסר ספורט, אכילת אוכל רך).

ככל שאנשים חיים יותר הם סובלים יותר מבעיות אקוטיות ופחות כרוניות – נכון.

רוב האנשים נהיים חולים או מתים ישר עם הפרישה לגמלאות – עורכי המחקר טוענים שלא, המרצה לא מסכימה בהכרח, יש מחקרים שמראים שהנתון נכון, בעיקר כאשר הפרישה לא רצונית.

אנשים מבוגרים פחות חרדים מהמוות מאשר צעירים – לא נכון, גיל הביניים (40-60) הוא זה שהכי חרד מפני המוות. אצל המבוגרים יש יותר השלמה, זה משהו שצפוי.

בני 65 ומעלה הם 20% מהאוכלוסייה – לא בישראל הם 10% מהאוכלוסייה. יש לציין, שעם השנים אחוז הזקנים באוכלוסיה הולך וגדל, תוחלת החיים הממוצעת כיום היא 78 לגברים ו- 82 לנשים. לפי הצפי ב- 2050 הזקנים הולכים להיות חלק נכבד מהאוכלוסייה,

רוב המבוגרים חיים בבתי אבות – לא נכון, רק 4% מהזקנים חיים בדיורים מוגנים ובתי אבות.

המשפחה המודרנית כבר לא מטפלת בזקנים – לא מדוייק, המשפחה מטפלת אחרת, היא מנהלת את חיי הקשיש, לדוג' עם מטפלים זרים.

תוחלת החיים של גברים שווה לזו של נשים – לא נכון, תוחלת החיים של נשים גדולה יותר.

תוחלת החיים של זקנים שחורים נמוכה יותר משל זקנים לבנים – לא נכון, בגילאים הצעירים זה נכון, תוחלת החיים של צעירים שחורים נמוכה יותר, אבל כשכבר שחורים מגיעים לזקנה, הם מאוד חזקים, יש יותר שחורים בנין 100 ומעלה, נשים שחורים בארה"ב הם האחוז הגבוה ביותר בסנטיריה (100 ומעלה), ורק אח"כ נשים לבנות. כלומר, מרגע שכבר השחורים שרדו והגיעו לזקנה, הם כנראה מראש חזקים יותר.

רוב הנהגים המבוגרים נוהגים בבטחה נכון- זקנים בני 65 – 85, אחוז הפגיעות אינו גבוה יותר משל צעירים, אבל מגיל 85 ומעלה הם יותר. סוג הפגיעות שונה יותר, צעירים לרוב בשל נהיגה מהירה, וזקנים בשל אי מתן זכות קדימה (חוסר תשומת לב).

אנשים מבוגרים לא עובדים בצורה יעילה כמו אנשים צעירים – לא נכון, הם עדיין יעילים, עם זאת, לפי המרצה נשאלת השאלה מה סוג העבודה, ומהי היעילות.

רוב המבוגרים מקובעים בדעותיהם ולא יכולים לשנותם – לא נכון, החיים דורשים מאנשים מבוגרים להשתנות די הרבה, גיל מבוגר דורש הסתגלות לשינויים רבים (מבוגרים, בן זוג וכד').

רוב המבוגרים משועממים – לא נכון. למרות שלפי המרצה, עדיין צריך לעשות עבודת הכנה לפני פרישה.

רוב המבוגרים דומים זה לזה – לא, ויש הטוענים אף, שהשונות גבוהה יותר, זאת משום שהבדלי החיים השונים באים לידי ביטוי בזקנה.

מבוגרים חשופים יותר לאלימות – לא נכון.

אנשים מבוגרים נוטים להיות דתיים יותר עם הזקנה – לא,

אנשים בני 65 ומעלה יותר פוחדים מפשעים – עורכי המחקר טוענים שלא. המרצה טוענת שזה לא נכון, בישראל של שנת 2000 מבוגרים מפחדים יותר.

אנשים מבוגרים מסתגלים פחות לסביבה חדשה – לא נכון, אנשים מבוגרים צריכים הרבה יותר לשנות סביבה, והם מסגלים לא פחות טוב מצעירים.

השתתפות בפעילות התנדבותית יורדת עם הרגיל – לא נכון, האחוז הכי גבוה של התנדבות הוא בגיל ה- 40, ומי שמתחיל לרוב ממשיך.

אנשים מבוגרים מאושרים יותר עם מאפשרים להם להתנתק מהחברה – לא נכון, תיאורית ההתנתקות טוענת שככל שאנשים מבוגרים מתנתקים מהסביבה הם מאושרים יותר. אך בשטח זה לא בהכרח נכון.

גריאטריה היא התמחות ברפואה – נכון. העיקרון מאחורי זה, הוא שלזקנים יש הרבה יותר מחלות כרוניות ופחות מחלות אקוטיות. לגריאטר יש ראייה יותר רחבה של האדם בכלולותו.

התעללות בקשישים היא לא בעיה רווחת – לא נכון, מאוד רווחת.

סבים וסבות לוקחים פחות חלק בגידול הנכדים מבעבר – לא נכון, הם עדיין לוקחים אחריות.

לזקנים לוקח יותר זמן להתאושש ממחלות – נכון.

רוב המבוגרים מחשיבים את בריאותם כטובה – נכון, פעמים רבות משום שהם משווים את עצמם יחסית לאחרת, בנוסף, בגיל מבוגר הציפיות מהבריאות נמוכות יותר.

נשים מבוגרות בעלי הרגלי בריאות טובים יותר מגברים מבוגרים – נכון, לאורך כל החיים!

מחקרים מראים שהגיל המבוגר מתחיל בגיל 65 – לא נכון!! תלוי איך מגדירים זקנה! גיל 65 נקבע מיתולוגית כגיל הפרישה לפנסיה, בתקופת ביסמרק בגרמניה גיל 65 נבחר שרירותית משום שנדירים הגיעו לגיל זה, ולא רצו לתת את הפנסיה (לפני כ- 120 שנה). בגדול בכל העולם. יש מס' קריטריונים לקביעת זקנה, יש הגדרות שונות לגיל:

גיל כרונולוגי – על סמך שנים

גיל ביולוגי – אם הגיל יש ירידה במס' התאים שמתרבים בגוף, והתחדשות תאים יורדת.

גיל תפקודי – היכולת שלנו לתפקד, שגם משתנה עם השנים.

גיל פסיכולוגי – מאופיין בשינויים בתפיסה, בחושים, ביכולת המנטאלית, באישיות.

גיל חברתי – תפקיד ומיקום חברתי.

יש דרכים רבות להסתגל על גיל. אנו מזדקנים מרגע שאנו נולדים, אך בהתחלה זה התפתחות/התבגרות ומגיל מסויים אנו אומרים שזה זקנה, כשבגיל 30 מתחילה ירידה של מע' שונות בגוף, ופגיעות למחלות. אך לאורך כל החיים יש פגיעות לשינויים. אם אנו צריכים לשאול, למה ללמוד על זקנה?

כולנו מזדקנים, וכן העולם מזדקן בקצב מהיר והולך.

יש טרמינולוגיה לחלוקת זקנים לפי גיל, זוהי חלוקה שרירותית (בדומה לקביעת 65):

65-74 – young-old

75-85- old-old

85 ומעלה – oldest old

כשלמעשה, דיברנו על שינויים דמוגרפיים רבים, ועליה בתוחלת החיים. מה שצריך להדאיג אותנו הוא שיעור התלות: היחס בין מס' התלויים בחברה למספר האנשים היצרניים בחברה (15-64)(עובדים באוכ'). פחות מ- 15 ומעל 64 אנשים תלויים. בשנת 2000 שיעור התלות באוכ' הוא 20% בשנת 2030 הוא כבר 30% באוכ'. עם זאת, הגדרה זו לא נכונה כל כך, משום שיש עדיין אנשים יצרנים בגיל 65 ומעלה.

בארץ יש המון גלענות – הפליה בנוגע לגיל, וכלפי זקנים.

04.11.2009

שיעור 2

גריאטריה – תחום ברפואה שמתמקד בזקנים

גירונטלוגיה – חוקרים מתחומים שונים, (לאו דווקא מרפואה), פסיכולוגים, חברתיים, ביולוגים, סיעוד, רפואה, רפו"ש, ריפוי בעיסוק וכיוב' שבוחנים את הזקנה מכלל האספקטים האפשריים.

תיאוריות חברתיות על הזקנה

תיאוירות אלו הן דרכים לחשוב על הזקנה ועל מקום הזקן בחברה.

לפני 1961

תפקיד – role

פעילות - activity

מודרניזציה – modernization

תיאוריות המודרניזציה – אומרת שתפקיד ומעמד הזקנים בחברה, הוא ביחס הפוך להתקדמות בחברה, זאת ממספר סיבות:

1. ככל שהחברה יותר מודרנית יש יותר זקנים בחברה – זאת משום שתוחלת החיים עולה.
2. התפוררות מוסד המשפחה – בחברה מודרנית, פעמים רבות, הצעירים מתנתקים מהזקנים, גם המעבר למשפחה גרעינית גורם לכך שמעמד הקשיש יורד.
3. שינויים טכנולוגיים גורמים לכך שהידע של הקשיש איננו רלוונטי.

ביקרות על התיאוריה: לא בהכרח ודאי, שבחברות לא מודרניות, מצבם של הזקנים היה טוב. יתכן שעושים אידיאליזציה לעבר, ולכן אין אמת בטענה זו.

תיאורית התפקיד – המוקד לפי תיאוריה זו, הוא תפקיד ופעילות. הזקנה נתפסת כבעיה פרטית של האדם. היא בעיתית משום שהיא דורשת מאנשים מבוגרים להסתגל לתפקידים חדשים. העיקרון הוא שהתפיסה שלנו לגבי עצמנו, נקבעת לפי התפקידים שאנו ממלאים. בחברה המערבית גיל כרונולוגי משמש כבסיס לחלוקת תפקידים. למעשה, אנשים מבוגרים צריכים להסתגל לתפקידים חדשים, ולאובדן של תפקידים. בעיה נוספת, היא שככל שאנו מתבגרים, ציפיות החברה לגבי התפקידים שלנו נהיות פחות מוגדרות. לאנשים מבוגרים יש פחות מודלים שיגידו להם מה המודל של זקן בחברה באופן ברור (לדוג' יותר קל להגיד מה הציפיות מאם בת 30, ומאם בת 70). כדי להדגים זאת אנו רואים שיש שוני בציפיות מאדם בן 60 כיום, ולפני עשר שנים.

תיאוריות הפעילות – מדברת על כך שעבודה ופרודקטיביות תורמות לתחושה חיובית של הזקן, רואה את הזקנה כהמשך של גיל המעבר. אנשים שנשארים אקטיבים, פעילים, שומרים על מספר רב של תפקידים. (ככל שאדם יותר פעיל ומחזיק במספר רב יותר של תפקידים, זה עוזר לזקן לתחושה חיובית, והדימוי העצמי נקבע בהמשך לאם אדם מצליח לשמור על עצמו בתפקידים או לא.

ביקורת

• האחריות היא על הזקן, ופחות על החברה, היא אומרת שעם הזקן שומר על תפקידיו ועל פעילותו, אזי ערכו העצמי גבוה. אך לא תמיד השמירה על התפקידים תלויה בזקן. גם החברה משפיעה על כך.
• החברה מוציאה לפנסיה בגיל 65 מתפקידים ציבוריים רבים.

בין 1961-1970

התנתקות – disengagement

המשכיות – continuity

תיאורית ההתנתקות – מדברת על כך שזקנים בחברה עוסקים בתהליך התנתקות. באופן סימולטני, הזקנים מחד מורידים את רמת התפקוד והפעילות שלהם בחברה, ומאידך החברה בוחרת להרחיק את הזקנים מהחיים החברתיים, ולהעביר את התפקידים לצעירים בחברה.

המשכיות – אנשים ממשיכים להחזיק בתפקידים דומים, גם כשהם מזדקנים. הדרך בה אנשים מסתגלים לסביבה נשארה דומה לאורך השנה. כלומר אנו משתמשים באותם מנגנונים לאורך השנים. אדם שתמיד היה עצמאי יישאר עצמאי. האדם שמעדיף להיות תלותי יהיה תלותי. הסיפוק בחיים נקבע ע"פ מידת הדמיון בין הפעילות הנוכחית לבין מצבנו בעבר (ככל שהיא יותר דומה, הסיפוק יהיה גבוה)

ביקורת

• ההמשכיות לאו דווקא תלויה בזקן. לדוג' זקן סיעודי יכול לרצות להמשיך ולא יכול.
• החברה לא תמיד נותנת בהכרח להמשיך את הדברים.
• יש זקנים שלא רוצים להמשיך באותה רמת פעילות (לדוג' אדם מאוד עסוק שרוצה לצאת לפנסיה).

שנות ה- 80

אינטראקציה סימבולית - symbolic interaction

תת תרבות של זקנה -

Age stratification – סיווג על בסיס גיל

חליפין חברתי - social exchange

כלכלה פוליטית של הזקנה - polotical econmy of aging

לאורך החיים – life course

אינטראקציה סימבולית – יש השפעה הדדית של החברה והזקנה האחד לשני, זקנים צריכים להסתגל לשינויים בחברה ואצל עצמם, וגם החברה צריכה להסתגל ולעשות שינויים בהתאם לדרישות של הזקן.

תת תרבות של זקנה – אנשים זקנים שומרים על הדימוי העצמי שלהם. הקשישים שומרים על הדימוי העצמי שלהם, דרך יצירה של תת תרבות או תת חברה של אנשים זקנים בלבד. ולמעשה הם שופטים את המצב שלהם ע"פ הסטנדרטים בתת חברה זו. ולמעשה נוטים להתחבר האחד עם השני בשל הדמיון החברתי והתרבותי ביניהם. דווקא הפרידה מהחברה הכללית נותנת להם הרבה יותר כוח כחברה עצמאית. בנוסף, הנטייה ההשוואתית למי שלידי (זקן לידי), עושה להם טוב. לדוג' הזקנה לידי במצב הרבה יותר גרוע משלי, וזה גורם להם לחוש יותר טוב.

סיווג על בסיס גיל – חווית הזקנה תלוית גיל. מעמדו של הזקן בחברה נקבע לא רק ע"פ גילו אלא גם לפי התקופה בה הוא חי ("קוהוט" – דור, תקופה בין דורית בה חי הזקן). כלומר, מסבירים את תפקיד הזקן לפי גיל, אך לא רק, אלא גם לפי חוויות ואירועים היסטורים שמשותפים לבני אותו גיל, ומעצבות את מקומו של הזקן באותה החברה. לדוג' כיום בני שמונים הם ניצולי שואה, בעוד 30 שנה בני שמונים יהיו כאלו שחוו תקופות אחרות. ניצולי שואה, הם אנשים שהיכולת לבזבז לשם הנאה יותר קשה. אנשים שחיו בתקופות שגשוג יהיו שונים יותר.

חילופין חברתיים – המעמד החברתי נקבע לפי היחס בין התרומה לחברה, לבין התלות בחברה או העלות לחברה. למעשה, בזקנה לאנשים יש פחות הזדמנויות לשמור על כוחם במערכת החברתית, פחות הזדמניות לתרום לחברה, יש להם פחות משאבים, ואז נוצרת תלות של הזקן בחברה. והם נאלצים לפרוש מהחיים הציבוריים משום שהם לא מייצרים כמו צעירים.

• ביקורת – ניתן לומר שגם אם לאנשים זקנים יש פחות משאבים מבחינה כלכלית או יצרנית, מבחינות אחרות יש להם יותר משאבים כגון זמן, ניסיון חיים וכד'.
• לא מסתכלים על מה שהזקנים תרמו לאורך כל השנים.

כלכלה פוליטית של הזקנה -

שנות ה- 90 והלאה

Social phenomenology פנומומולוגיה חברתית

תיאוריות פמינסטיות – feminist

צדק חברתי – social justice

11.11.2009

שיעור 4

תיאוריות הקונפליקט – מתמקדת בחוסר שיוויון והבדלי כוח בחברה. שואלת מי מרוויח מכך שיש קונפליקטים בחברה. לפי התיאוריה, זה לא מימד אחד לבד שגורם לקונפליקטים או אינטראקציה חוסר שיוויון, אלא שילוב של גיל עם עוד משהו (לדוג' מצב בריאותי, מצב סוציואקונומי).

תיאוריה פוליטית כלכלית של זקנה- דומה ומקבילה לתיאורית הקונפליקט מדברת על כך שמעמד חברתי ומצב חברתי בחברה, הם אלו שקובעים את הגישה למשאבים. הבעיה המרכזית בזקנה היא לא הזקנה עצמה, אלא החברה הקפיטליסטית ויחסה לאנשים זקנים. הכוחות הכלכלים בחברה מגבילים את הקשיש. יש מטרה לקב' דומיננטיות בחברה להמשיך את האי שוויון. החברה למעשה הופכת את הזקנים לנחותים במדרג, ע"י הקצאת גופים ספציפיים שמטרתם דאגה לזקן.

להשלים ½ שעה!!!

היבטים פיזיולוגים של הזקנה

להשלים ½ שעה!!!

זקנה ראשונית – תהליכים נורמליים פנימיים שקורים בזקנה.

זקנה שיניונית – תהליכים פתלוגלוים

אפשר לראות שונות רבה בין אנשים בזקנה, ויש שטוענים שהסביבה.

אחת התיאוריות של הזקנה של Wear& Tear – שימוש ושחיקה. עם השימוש באה השחיקה ואז מגיעה הזקנה. מרגע שהאדם הגיע לעולם, הוא מתחיל להשתמש בגוף, שהולך ונשחק בהדרגה.

תיאוריה נוספת מדברת על המערכת החיסונית של הגוף (תיאוריה אוטואימונית) - עם הזמן, המערכת החיסונית לא מזהה את הגוף, ומתחילה לתקוף איברים וחלקים פנימיים בגוף, במקום להלחם בזיהומים בסביבה. זו תיאוריה שמסבירה מחלות שונות כגון: סכרת, סרטן וכד'.

Cellular aging theory – זקנה קורת, כשתאים בגוף מאיטים את מספר הרפליקציות (שכפול) ויכולת ההתחדשות שלהן, ולבסוף מתים. אנו רואים שכאשר ילד נפצע, הפצע מבריא יחסית במהירות, ואילו אצל זקנים זמן ההחלמה מפציעות ארוך בהרבה.

תיאורית הרדיקלים החופשיים – בתאים שלנו יש מולקולות שנשברות, ויכולות ליצור שינויים בהתנהגות התאים (מוטציות כגון דמנציה, סרטן וכד'), שינויים אלו מפסיקים רק כשהמולקולות פוגשות אנטיאוקסידנטים (נוגדי חימצון), או מולקלות זהות אחרות. (יש תרופות שנוגדות חמצון, וכן ויטמין E, ומזונות מסוימים כגון עגבנייה, גזר וכד').

חשוב להגדיש, שאף אחת מתיאוריות לא מצליחה להסביר את כל התופעות.

שינויים בהופעה:

עור – נמתח יותר בקלות, יבש, מאבד מצבעו, יש פחות הגנה מפני שינויים טמפרטורה, ויש לו פחות יכולת להבריא את עצמו בקלות, ואספקת הדם לעור פוחתת. יש שונות בין אנשים, אחד הדברים המרכזיים זה הסביבה ולא הגנטיקה. השמש הישראלית, מאוד מזיקה, וזה הגורם מס' 1 לכתמים בעור.

שיער – אובדן פיגמנטציה. שיער בפנים (אף, אוזניים נהיה ארוך יותר), שיער בראש נהיה דליל יותר.

פנים – עצמות הפנים משתנות, האוזן נהיית יותר בלוטות, לחיים ועיניים שוקעות, ואף גדל. לסתות מתכווצות. פעמים רבות יש אובדן שיניים (לא הכרחי), השיניים נהיות כהות יותר.

מבנה גוף – אנו נהיים נמוכים יותר, יש ירידה בסחוסים שבעמוד השדרה. משקל גוף יורד, אך השומנים מתרכזים בבטן. אחוז המים בגוף יורד, ואחוז השומן עולה. יש אובדן של שרירים.

שינויים בניידות – יש ירידה בחוזק ומסת השרירים (מגיל 30-40, ובגיל 70 היא מתגברת מאוד), פעילות פיזית ואכילה בריאה, יכולים למתן זאת, אך זה קורה. מבחינת עצמות – יש אובדן חוזק עצמות. ולכן אדם זקן שובר משהו. יש ירידה בשיווי משקל. הירידה בניידות מהסיבות השונות, משפיעה על אנשים מבוגרים, על ביטחונם העצמי.

פעילות לב ריאה – יש ירידה בכמות חמצן, ספיקת הלב יורדת, יש פחות דם שמוקצה לאיברים פריפרילאלים (כגון רגלים, ידיים), ואז אדם מתלונן על קור. יכולת הריאות לתפקד יורדת, פחות חמצן בדם, יכולת הריאה לעשות תחלופה של נשימות יורדת, אזי אנשים יגבילו עצמם מבחינה פיזית, זה יכול להשפיע על הדיבור, קושי בדיבור בשל קשיי נשימה. אחד האיברים שנפגעים משמעותית עם הגיל זה הריאות והגיל, זה יכול להשפיע פיזית ונפשית.

פעילות איברים פנימיים – יורדת מאוד, בעיקר של כבד, יכולת לעשות מטבוליזם יורדת. וכן קשה לגוף לספוג חומרים שונים כגון ויטמינים, סידן.

מבחינת שליטה בשלפוחית, יש ירידה בשליטה, גם משום שהשלפוחית מכילה פחות, וגם יש יותר קושי להחזיק שתן, אין יכולת להתאפק. בקרב בני 60 פלוס, 20% מהנשים, ו- 8% מהגברים סובלים מבריחת שתן.

מערכת חיסונית – יש פחות יכולת להגיב לגורמים חיצוניים, ויש יכולת מופחתת להבחין בין גורמים חיצוניים לתאי גוף פנימיים, ולעיתים המערכת תוקפת תאים פנימיים של האדם. אחת הדוגמאות היא סרטן הארמונית, שאומרים שכל גבר שמגיע לגיל 80-90 יסבול מכך. לרוב הזקנים יש סרטן, שמתפתח שונה מאשר אצל צעירים, הוא הרבה פחות אלים.

אצל נשים –יש הפסקת מחזור, ירידה ביצור הורמוני מין נשיים, וגם הורמונים אחרים יורדים בריכוז שלהם. יש ירידה בייצור הורמונים בכלל. אצל גברים יצור הטסטסטרון יורד, כמות הזרע ואיכותו יורדת, זה פחות משמעותי מאשר גברים, מאשר נשים.

מבחינת מערכת עצבים מרכזית – יכולת לווסת טמפ' יורדת. קושי להתאים את חום הגוף לסביבה. היכולת להבחין בטמפ' בסביבה יורדת.

שינה – לוקח לאנשים יותר זמן להרדם, יש התעוררות מוקדמת בבוקר, איכות השנה יורדת. יש עייפות גדולה. כללים התנהגותיים לשינה טובה יותר: לא להכנס למיטה במשך היום, אם לא מצליחים לישון לקום מהמיטה, מי שלא מציח לישון, שיקום מהמיטה, לא להשאר ולהסתובב במיטה. לפני השינה פעולות רגועות.

חושים – יש ירידה בכל חמשת החושים:

• יש בעיה במיקוד ראייה בחפצים, ירידה בחדות ראייה בעיקר במקומות חשוכים. בעיה בהסתגלות במעברים בין חושך לאור. יש רגישות יתר לבוהק. שדה הראיה נהיה קטן יותר, חוסר יכולת להבחין בצבעים. כל אלו נגרמים בשל שינויים בעדשת העין, שנהיית צהובה ועבה יותר, גמישותה יורדת. ירידה ביכולת האישון, חוסר יכולת של העדשה להתגמש, ירידה בגודל האישון. ירידה במס' הפוטורצפטורים (תאים בעין שקולטים את האור ומתרגמים מה הם רואים). חלק מהדרכים לשיפור: אור צהוב עדיף על לבן, אור טוב, הימנעות מעודף גירויים בסביבה, לאדם שמתקשה לראות, לעמוד מולו כשמדברים איתו, לעיתים נצטרך לתאר להם את הסביבה.

כל אלו תהליכים של זקנה ראשונית, הם לא פתלוגים

18.11.2009

שיעור 5

המשך משיעור קודם: מערכת הראייה.

מחלות פתולוגיות שקשורות לראייה:

• Macular Degeneration- הנוירונים במרכז הרטינה (עדשה) של העין מפסיקים לתפקד, זה גורם מס' 1 לעיוורון, ופוגע בכ- 10% מהזקנים.
• Diabetic Retinopathy – כתוצאה מהסוכרת תאי דם נקרשים ונתלשים בעין.
• גלוקומה – אוסף בעיות בעין, שנגרם כתוצאה מהצטברות של נוזלים ולחץ על עצב הראייה. זוהי מחלה תורשתית שיכולה להוביל לעיוורון.
• קטרקט – התעכרות של העדשה, דבר שגורם לערפול/מיסוך בעין.

מה מומלץ לעשות כשאנו עובדים עם אנשים עם בעיות ראייה – לדבר כשאנו עומדים מולו, להקפיד על תיאורה מתאימה (לא בוהקת מדי, ולא בהירה מדי), לתאר באופן מילולי את הסביבה, לתאר באופן מילולי מה שאנו רוצים לעשות.

מערכת השמיעה:

שינויים נורמאליים הקשורים למערכת השמיעה. השינויים בשמיעה מתחילים כבר בשנות ה- 30, בעיקר אצל גברים. יש ירידה ביכולות לשמוע קולות גבוהים. ולכן, הנטייה לצעוק ליד אדם מבוגר, כדי שישמע אותנו, זה לא יעבוד. צריך לדבר בקול נמוך ועבה, ולא דק וגבוה. הבעיה היא בשמיעת עיצורים (אותיות לא שומעים), ושומעים את ההברות (אותיות אהו"י כגון: אי, אה, או), מה שמקשה הרבה יותר, משום ששומעים ניקוד ולא מילים, וזה מקשה מאוד. כשיש אינפורמאציה ממספר כיוונים, יש בעיה לאבחן מהיכן מגיע הקול.

איך באה לידי ביטוי הירידה בשמיעה?

• דיבור בצעקות של הסובל מירידה בשמיעה
• דיבור לא לעניין, לאנשים לא נעים להודות שהם לא שומעים, ולכן לא עונים
• תגובה מוגזמת לרעשים חזקים (משום שהם סוף סוף שומעים משהו).
• שאלות חוזרות
• בידוד חברתי
• חוסר קשב

פתולוגיות הקשורות לשמיעה:

• Conductive problems – גלי הקול שאמורים לעבור מהתעלה החיצונית לפנימית נחסמים (בשל גידול, הצטברות שעווה וכד').
• Sensorineural problems – פגיעה בעצב השמיעה שאמור להוליך את האינפורמציה, את גלי הקול מהתעלה הפנימית למח, לא עובד כמו שצריך.
• חשיפה מוגברת לרעשים
• חשיפה מוגברת לתרופות מסוימות או רעלנים מסוימים.

דרכים לעזור לסובל מבעיית שמיעה:

להגביל רעשי רקע, לאפשר מספיק זמן תגובה לאדם שיוכל לקלוט, לדבר במשפטים קצרים, ולנסות באותו משפט חוזר וברור, בלית ברירה לכתוב או תמונות. לגעת בכתף של האדם שאנו מדברים איתו, שישים לב שאנו מדברים איתו. דיבור בקול נמוך ועבה.

איך לדבר לקשישים באופן כללי?

• לא לדבר אליהם באופן "מתיילד", כלומר לא לדבר אליהם כמו לילדים קטנים!! זה מעליב ופוגע!
• חלק מהקשישים רואים בכבוד וביחס בהתאם הכרחי לבריאותם הנפשי, ונעלבים כשמדברים אליהם כאל תינוקות (לדוג' "מתוקים שלי, אכלתם כבר"?) ומרגישים שחושבים אליהם כעל טיפשים. כמו כן, הפניה אליו כאל תינוק, גורמת להם לחוש ולהרגיש כי מצבם גרוע.
• לדבר לקשישים בלשון יחיד, בגובה העיניים. לא "מה שלומנו ומה אוכלים היום", אלא "מה שלומך משה, מה אתה רוצה לאכול היום"?
• רוב המטפלים, לא מכירים את ההיסטוריה של המטופל. מידע מוסיף קרבה, וקרבה תיצור תקשורת טובה יותר.
• כשאנשים מתחילים עם בעיות שמיעה, יש נטייה לדבר אליו בלשון מתיילדת, צריך למצוא איזון בין דיבור נכון, משפטים ברורים, אך לא בצורה אינפנטילית. בן אדם שלא שומע, עדיין חושב ומבין.

מה השלכות אובדן שמיעה?

בידוד חברתי, ירידה בדימוי עצמי, בושה, תאונות שונות (לדוג' לא לוקחים תרופות כי הם לא מבינים), נגישות (מתקשים לנהוג).

יכולת דיבור ושפה –

• יש שינויים פיזיולוגיים שמשפעים על יכולות הדיבור:

• מערכת הנשימה פועלת פחות טוב, והתנשפות משפיעה על יכולת דיבור

• אובדן שיניים
• מחסור בליחה או רוק משפיע על צלילים שיוצאים.

• בעיות בהיגוי של מילים אצל אנשים מבוגרים.
• ככל שמזדקנים מבוגרים מתחילים להשתמש בפחות מילים, ובעיות סמנטיקות, אך לעיתים דווקא מבוגרים משתמשים במילים נדירות.

תהליכים פתולוגיים:

• Dysarthria – בעיות בהיגוי או ביטוי, נגרם כתוצאה מנזק באזורים מוטורים במח (בעקבות מחלות, גידולים, רעלנים, שבץ וכד'), הקשורים לשפה.
• אפאזיה aphasia – חוסר יכולת לבטא או להבין משמעות של מילים. כתוצאה מפגיעה באזורי השפה במח. לרוב קורה כתוצאה משטף דם מוחי, גידולים, וכד'. יש 3 סוגי אפאזיה. וחשוב להבדיל ביניהם משום שיש זקנים, שמבינים, גם אם לנו נראה שלא. לעיתים הם מבינים התנהגות לא מילולית.

• Receptive aphasia – חוסר יכולת להבין שפה, אך נשארת יכולת להגות שפה. הוא ידבר, אך לא יהיה שום תוכן למילים. "סלט מילים", האדם לא יבין אותי, לא יצליח לדבר, לא יצליח לקרוא. הוא יצליח לדבר גבב מילים שלא קשורות לכלום.

• Expressive aphasia (non-fluent) – אדם יכול להבין שפה, להבין אותנו, אך לא ליצור שפה. הוא לא יצליח לבטא שפה, זה יותר מתסכל משום שהמבוגר מודע יותר.
• גלובל אפאזיה – פגיעה גם ביכולת לייצר שפה, וגם ביכולת להבין שפה.

ההשפעה על חוש הטעם והריח:

מבחינת שאר החושים. לדוג' טעם וריח: מס' בלוטות טעם לא נפגע, אך הרגישות של כל בלוטה יורדת, ויש העדפה לטעמים מאוד חזקים. הרצפטורים של הריח מתים עם הגיל, ולכן ניתן ליהנות פחות מאוכל. יש ירידה בהיגיינה (בית מדרדר, מתקלחים פחות). אי עישון, ושמירה על היגיינת הפה שומרת על חוש הטעם.

מבחינת חוש המגע, יש שינויים בעור, והרס קצות עצבים: תחושה בקצות ידיים ורגליים יורדת (ולא מרגישים טמפ' וקור, מה שגורם פעמים רבות לפגיעות נוספות).

מה הסוד לאריכות ימים והאטת הזדקנות?

• הגבלה קלורית (Caloric Restriction)- הגבלת צריכת הקלוריות תוך תזונה נכונה. נמצא גם אצל חיות, כשמורידים את צריכת הקלוריות בכ- 30-40% ושומרים על תזונה מאוזנת, זה מאריך את החיים, ובנוסף, מפחית סיכון למחלות (התקפי לב, סרטן, שבירת עצמות, סיכוי נמוך יותר לירידה בתפקוד קוגניטיבי וכד') הוא בסביבות גיל 30-40. יש אי ביפן, שם תוחלת החיים היא הגבוהה ביותר בעולם, מצאו שהם צורכים מעט קלוריות, והקלוריות שהם צורכים מאוד בריאות.
• יין אדום – גם ביין אדום, מצאו שיש מס' אנזימים, שמסייעים לניקוי כבד.

תפקוד קוגניטיבי בזקנה:

יש שינויים קוגניטיביים בזקנה. במח כשתאים מתים הם לא יכולים להתחדש, משקל המח יורד עם הגיל, ויש אובדן של נוירונים, וכן ירידה ברמות הנ"ט, שהם האינפורמציה הכימית שעוברת במח. אם הם מינימאלים, אנשים מוצאים דרך לעשות פיצוי לכך, אך כשהם גדולים זה יותר בעייתי.

Fluid Intelligence - אינטליגנציה מולדת, שהנה בלתי תלויה בלמידה, ניתן למדוד אותה ע"י פאזלים, פיתרון בעיות לא ידועות, התמצאות במרחב וכד'. יכולת זו יורדת עם הגיל.

Crystallized Intelligence - פעולות שנלמדות ונרכשות באמצעות הניסיון, ואז הם יותר יציבים כגון יכולת מילולית, יכולת מספרית וכד.

זיכרונות מהעבר הרחוק, בעיקר אוטוביוגרפיים לרוב נשמרים ואין בהם פגיעה, אך כשמדובר בזיכרונות יותר כללים יש יותר פגיעה. היכולת לשמור ולהשתמש במידע חדש נפגעת בזקנה וקשה יותר ללמוד. יש 2 תיאוריות מרכזיות שמנסות להסביר זאת:

• תיאורית חוסר השימוש – אם לא משתמשים באינפורמציה היא יורדת, זה לא כל כך מסביר את תופעת השכחה משום שלעיתים מבוגרים זוכרים דברים שהיו בעבר, ולא זוכרים דברים שהם משתמשים בהם.
• תיאורית ההפרעה – חומר חדש מפריע להוצאה של חומר ישן מהזיכרון, ולהפך (חומר ישן מפריע בלימוד חומר חדש).

אנשים מבוגרים בטוחים הרבה פחות ביכולתם לזכור מאשר צעירים, מבחינה סובייקטיבית הם חושבים שתפקודם הקוגנטיבי פחות טוב משל צעירים. זה גם אינדיקטור למוות, כשאנשים חושבים סובייקטיבית שתפקודם הקוגניטיבי יורד, אזי יש השפעה על תוחלת החיים, והיא מתקצרת.

אוצר המילים, סה"כ נשמר, ואף משתפר. אך פעמים רבות, קשה לאנשים לקרוא לדברים "בשם" קרי לשיים חפצים.

• היכולת לחשיבה מורכבת – בנושאים שאינם מוכרים החשיבה המופשטת יורדת. בנושא שהוא מוכר, החשיבה המורכבת לא יורדת ואף יכולה להתפתח עם השנים (לדוג' בעו"ס אפשר להתפתח עם השנים).
• חוכמת חיים – יכולת שנרכשת עם הגיל, ומשולבת עם יכולות רגשיות. זהו שילוב של ניסיון, הבנת תהליכים פנימיים, אינטואיציה, אמפטיה
• מבחינת יצירתיות – השיא תלוי מקצוע, יש כאלה שהשיא הוא בגיל 20, ומקצעות שהשיא בגיל 40-50.

שינויים פתולוגיים מבחינה קוגניטיבית (בשל דמנציה לדוג' מסוג אלצהיימר, לאורך ציר של 10 שנים)

1. Mild cognitive Impairment(26-30) – MCI
2. Alzheimer’s disease: MMSE 20-25 Mild
3. Moderate AD 10-19
4. MMSE -0-9

MMSE= Mini Mental Status Exam – שאלון שציוניו בין 0-30. על כל תשובה נכונה מקבלים נקודה, שאלון אוריינטציה, שאלון למידה פשוט, שיום חפצים.

דמנציה – קבוצה של סימפטומים שנגרמים כתוצאה משינויים בתפקוד של המח. מדובר בפגיעה בזיכרון, באישיות, בהתנהגות, ובתפקוד היומיומי. ניתן לחלק את הדמנציה ל- 2 סוגים:

1. הפיכה – למעשה זו לא דמנציה. דוג' דלריום (בגלל סמים, אדם יכול להראות כלא מתפקד, אך בעצם זה לא), בשל דיכאון, ירידה ב- B12, גידול, בעיות בבלוטת התריס, עצבות, בדידות, התייבשות, וכד'.
2. לא הפיכה – לא ניתן לרפא סימפטומים באמצעות טיפול, הפופולארית ביותר היא דמנציה מסוג אלצהיימר, אך יש גם כזו שקשורה לאיידס, להנינגטון, לשבץ, לפרקינסון. לא ניתן לתת הבחנה של דמנציה מסוג אלצהיימר עד לאחר המוות. דמנציה שקשורה לשבץ תופיע מהר מאוד, לעומת

1. הפרעה קוגניטיבית קלה, האדם עצמו שם לב שיש ירידה בתפקוד. יש מרפאות זיכרון, שנותנות הבחנה למטופל מרגע שהוא חש. גם עם המיני-מנטל הוא 30 (ציון מקסימאלי), עדיין התלונה מספיק כדי שתהיה הבחנה. במקומות אחרים, ידברו על ירידה קלה בביצועים. (לא זכר יום בשבוע – לא העתיק צורה כמו שצריך, וכד'). זוהי ירידה קטנה בתפקוד, עד לא נראית. 10% מאלו שסובלים מהפרעה קוגניטיבית קלה, יעברו כל שנה לירידה קוגניטיבית קשה יותר. תרופות להאטה ביכולת הקוגניטיבית, יעזרו הכי הרבה בשלב זה, אך גם בשלב זה הן לא עושות פלאים.

אלצהיימר, מה הסימנים?

בשלב הראשון: פגיעה בזיכרון. בהמשך, הפרעה באחת או יותר מהפונק' הבאות: שפה (אפאזיה בהבנת שפה, או בהיגוי שלה), בעיות ביכולת תכנון, הבנה ופיתרון בעיות, אפרקסיה (בעיות מוטוריות פשוטות שנפגעות (סגירת פקק, בשל פגיעה באזורים מוטורים), באלצהיימר יש פגיעה באזורים שונים, מוות של תאים, לפי איזורים שמתים, אלו אזורים שפחות מתפקדים. אגנוזיה (חוסר יכולת לזהות חפצים מוכרים). הפרעה בתפקוד הכללי (שינוי אישיות, רגש והתנהגות – מופיע בשלבים מתקדמים בהרבה של המחלה). סימפטומים נוירופסיכיאטרים (אפאטיה, עצבנות, דיכאון וכד').

שלב 2

25.11.2009

שיעור 6

מה קורה בהמשך?

• שיעור 5-6: נתעסק בטיפול הלא פורמאלי בקשישים על ידי בני משפחה.
• שיעור 7 -נראה סרט
• שיעורים 8-9 - נתעסק בטיפול פסיכולוגי בזקנים, ובחוויה האישית של הזקנה, קרבה למוות, אובדן חברים ובני משפחה, בדידות.
• שיעור 10 - יועבר ע"י עו"ד לגבי התעללות והזנחה בזקנים.
• שיעור 11- נלמד על שואה.
• שיעור 12 - יועבר ע"י נעמי אשל, שתציג את השירותים המוצאים לזקנים.

Care giving

בעבר מבנה האוכלוסייה היה הרבה ילדים, חלק בינוני של מבוגרים, ומעט זקנים (צורת פירמידה).

כיום היחס הוא יותר מרובע, זה רלוונטי כשאנו מדברים על טיפול ע"י בני משפחה.

יחס תלות – מבטא את התלות שיש בין אוכלוסיה הלא יצרנית (ילדים 0-19, זקנים 65 ומעלה) לאוכלוסיה יצרנית. יחס תלות אינו רק במובן הפיזי.

כיום המדינה בונה על כך, שבני משפחה ידאגו לזקנים ולכלכלתם. המדיניות בישראל היא "aging in place", משאירים את הזקנים בקהילה, בביתם, ולא בבתי סיעוד. יש מדינות באירופה שם באם בן משפחה מטפל בביתו במבוגר, הוא מקבל תשלום מהמדינה. כאן זה לא קיים, רבים מפרנסים את הזקנים מכספם. הקצבה החודשית של זקנים מאוד נמוכה, והמדינה מסתמכת על כך שבני המשפחה יישאו בנטל הטיפול.

מה מקום המשפחה בעיני הזקן – זה מקום הכרחי וחיוני, שמתעצם עם השנים. אדם מבוגר ומתפקד פורש מהעבודה, ומאבד מעגל חיוני של חברים. אדם לרוב, מבלה את מרבית שעות העירנות שלו במסגרת העבודה, ורוב האינטראקציה החברתית שלו היא בתוך מעגל העבודה. והוא מאבד פלח ניכר מהמעגל החברתי שלו, עם הפרישה. בנוסף, זקנים מאבדים חברים שירדו מינן. ולכן, פונים למשפחה. מצב זה לא פעם מעורר פליאה בקרב בני המשפחה, אותו זקן, עד אותו יום, בקושי היה פנוי אליהם, וכעת, הוא רוצה לבלות איתם את זמנם, כשהם עסוקים מאוד במעגל העבודה.

יש מיתוס, שזקנים ננטשים, בפועל זה לא נכון, רק 4% חיים במוסדות, למה?

יש מיתוס שבעבר הזקן היה "ראש המשפחה", וכיום כבר לא. בפועל כיום, מעט ילדים מטפלים בהרבה הורים, זה לעג לראש לחשוב שבני משפחה יותר מתעסקים בקריירה ופחות בזקנים. בפועל זה מעורר הערצה, שבנים למרות קריירה, מטפלים בזקנים.

מה מניע בני משפחה לטפל בקרובי משפחתם המזדקנים?

הספרות מתארת מספר סיבות:

• הדדיות ביחסים – הורינו טיפלו בנו, הביאנו עד היום ואנו רוצים להכיר להם טובה.
• סולידריות משפחתית – המשפחה כמכלול, פרט שצריך עזרה מאחר מקבל משום שיש חיבור.
• מחויבות – יכולה לנבוע מרצון להכיר תודה, או מתוך ערכים דתיים, תפיסה חברתית וכד'.
• מחויבות רגשית ואהבה – אמפטיה לצרכים של האדם הכי קרוב אליי, דם מדמי.
• היבט סוציולוגי: 2 תיאוריות:

• "עיקרון התחליפיות" – המשפחה היא סדרה של אנשים, יש סדר, שבו כאשר מישהו אחד לא מצליח למלא את מקומו, לתפעל ולפעול, ואז מי שאחריו בסדר ימלא את מקומו. הראשונים זה מחויבות בן הזוג, בשלב הבא מחויבות ילדים וכלות, אח"כ אחי הזקן, ורק בסוף נכדים.

• תיאורית החליפין – אם אני עושה משהו, זה משתלם לי, אני מקבל משהו בתמורה (פיזי – ירושה, או חומרי אמי עוזרת לי בביביסטר, או רוחני גורם לי סיפוק והערכה עצמית.). זה יכול גם להיות שילדיי יראו ממני איך להתייחס להורים, ויום אחד כשאהיה זקן, ילדיי יטפלו בי).

מיהם המטפלים (דמוגרפיה, מין וכד'), ומה חלוקת התפקידים?

• קודם כל, המטפלת הראשית הן - בנות הזוג, גברים מתים לרוב לפני נשים, ולכן בנות הזוג נשארות לטפל בבני הזוג. בנוסף, תפקיד טיפול, באופן מסורתי, משוייך יותר לנשים. סיבה נוספת היא שבעבר נשים התחתנו עם גברים מבוגרים, ולכן פעמים רבות, האישה היתה מטפלת בגבר. לרוב, גבר שנשאר אלמן, יתחתן לרוב עם אישה צעירה יותר. אישה שהתאלמנה לרוב לא תתחתן שוב. טיפול בת הזוג, הוא הכי אינטנסטיבי וממושך, יחסית לכל שאר "המטפלים".
• ילדים – בעבר היו יותר נהוגים מגורים משותפים. יש עדות שבהן מגורים משותפים מאוד רווחים (לדוג' חברה רוסית),
• גיל מטפלים – מחקרים בארה"ב מדברים על גילאי 50-54. מחקר שפורסם לפני כ- 3 שנים, התייחס למטפלים של מקבלי קצבת סיעוד (קצבה שניתנת כמעט לכל הזקנים בעלי המוגבלות בארץ). המחקר נעשה על מדגם מייצג של מקבלי גמלת סיעוד, והגיל הממוצע של המטפלת היה 62, זקנים שמטפלים בזקנים.
• תחומי סיוע – ניוד הזקן, לעזור לו מול ביטוח לאומי ושאר הרשויות. במקרים הקשים יותר: מקלחת, חיתולים וכד'. יש משפחות שגם אם יש פיליפינית, עדיין הזקן מעדיף שבן משפחתו יקלח אותו, ולא העובד הזר.

חלוקת תפקידים – יש 2 מודלים:

• נטל נופל על אדם אחד - לרוב, בן או בת אחת לוקחים עליהם את מירב התפקידים – לדוג' מי שגר בקרבה, רווקה שלא התחתנה ולא צריכה לנהל משק בית.
• שותפות/עבודת צוות - מודל אחר מתייחס לחלוקת תפקידים שוויונית בין כל בני המשפחה. לדוג' בן אחד מטפל בעניינים הכלכליים של הזקן. ילד אחר, מטפל בנטל הרפואי. זהו מודל טוב לדעת המרצה, משום שלשאת בכלה הנטל של הזקן לבד הוא מאוד קשה, ולכן תפקיד העו"ס שבא במגע עם המשפחה, הוא לנסות וליצור מודל של שותפות בין בני המשפחה. תפקיד העו"ס הוא לשפר את רווחת הזקן, ע"י ניוט המשפחה.

פעמים רבות, הטיפול המשפחתי בזקן, יכול לעורר מריבות קשות בין בני המשפחה. בנוגע לחלוקת התפקידים, יש מושג שנקרא היפוך תפקידים – זהו מושג רווח בקהילה הגיאונטלוגית אנו הופכים להיות ההורים של הורנו, הילדים הם אלו שמטפלים בהורים, ההורה הופך להיות תלוי בילד, שבעבר היה תלוי בו.

המושג, היפוך תפקידים, מאוד פסול לדעת המרצה.

ניקח לדוג' בריחת שתן – חלק מתפקיד ההורה זה לגמול את הילדים מחיתולים, כשילדנו יעשה שתן על השטיח, אנו נצחק. אך כשאנו הופכים להיות מטפלים להורים נושא אי שליטה בסוגרים לא מצחיק בכלל. טיפול בהורה זקן, מבטיח החמרה, הדרדרות, הגאולה תבוא ממוות.

מה הביא את הגירנטולוגיה לדבר על "היפוך תפקידים" – רצו להראות לקשיש שהוא לא "נטל", "נהיה תלוי", יש משוואה, אתה גידלת ילדים וכעת הם מטפלים בך. בפועל זה מושג שפוגע ועושה זילות לתפקיד בני המשפחה וגם לזקן. הזקן לא תינוק, גם אם הוא לא שולט בסוגריו, הוא אדם שיש לו ידע אותו הוא צבר לאורך השנים, אי אפשר לקחת את זה מהזקן. וברגע שאנו משווים את הזקן לתינוק, אנו לוקחים זאת ממנו.

יתרה מכך, זה מזלה את תפקיד בני המשפחה. זה לא כמו לטפל בתינוק, שנהיה עצמאי, זה משהו שהופך להיות קשה עם השנים.

המין המטפל – למעלה מ- 60% (בישראל 65%) הן נקבות. בקרב מקבלי שר"ם (זקנים נכים, יש 60% של מטפלות בנות ולא גברים).

במחקר שנעשה – והשווה מטפלות בשנות השבעים, לעומת שנות ה- 90, ומצא ששיעור המטפלות שעובדות גבוה ב- 2/3. כלומר, פי 2 יותר נשים, גם עובדות וגם מטפלות בקשיש.

מצב משפחתי – המטפלות הראשיות הן בנות זוג (בארץ 20%, בארה"ב – 12%), במחקר בקרב מקבלי קצבת סעד, מצאו 78% מהמטפלים היו בני זוג. בנוסף, יש מספר הולך וגבר של בנות זוג שמטפלות במקביל בבן זוגם ובהוריהם.

השפעות שיש לטיפול בזקן על בני המשפחה? "היכולת להשלים עם ההזקנות של ההורים, כרוכה באופן יכולתו של האדם להשלים עם הזדקנותו שלו הוא". רואים אצל המטפל הידרדרות במצב הבריאותי מבחינת בעיות פיזיות ונפשיות, חוסר אונים, לחץ, בידוד חברתי, דיכאון, בני זוג נפגעים יותר מילדים מבחינת רווחתם האישית. נזק כלכלי. פעמים רבות הטיפול כרוך באובדן תעסוקה. ההשפעה של הטיפול תלויה פעמים רבות גם במערכת היחסים שהייתה בעבר וגם באופן הסיוע. סיוע לאדם דמנטי קשה יותר מסיוע לאדם צלול.

קשר בין דורי – מחקרים מעידים שתפקיד המטפל נתפס כקריירה לא צפויה. הגישה הרווחת היא גישת הטיפול המשפחתי, שהיא נגזרת מגישת המערכות.

מהי גישת המערכות? יש מבנה ארגוני, שיכול להיות מבנה דורי, (יכול להיות גם מבחינת מין), יש גבולות דמוגרפיות של משפחה גרעינית, לאחר מכן של מין.

גישת המערכות מתייחסת למשפחה כמערכת, אורניגזם חי שמושפע מהסביבה, ויש לו איברים שפועלים באופן עצמוני, יש מבנה שמארגן את המשפחה, זה יכול להיות לפי מין, זה יכול להיות לפי דורות. בכל מערכת יש גבולות, לדוג' גבול אחד שמקיף משפחה הוא גרעינית. יש משפחה שהגבול שלה יותר מורחב והוא המשפחה המורחבת. בכל מערכת יש חוקים, יש נורמות. בגוף שלנו זה מערכת הדם, הלב. במפשחה יש גם חוקים: מתי לילד מותר לחזור, ההורים קובעים דברים. יש תתי מערכות (סבים, הורים, ילדים וכד'). משפחה כמערכת עוברת שינויים, שרובם טבעיים (ילדים גדלים, הולכים לצבא. בהמשך מתחתנים וכד'). לרוב השינוי הוא לא דרמטי, אלא חיובי ומתקבל בברכה.

יש שינוי, שהוא לא נכלל כמעבר נורמטיבי, זה הזקנות הורים. הפיכתם מהורים לזקנים מוגבלים, זו קריירה לא צפויה, ומפתיעה את תת המערכת של הילדים. למה זה מפתיע? לכאורה, כולנו נגיע למצב זה, אך בכל זאת זה נורא מפתיע בני משפחה.

1. יש תהליך הכחשה – בעייני ההורה הוא עמוד הטווח, הוא זה שגידל אותי, הוא פעמים רבות תומך כלכלית, אם הזקן, מוגבל, אז גם אין מי שתומך בי.
2. אין תאריך להפיכת הזקן לזקן מוגבל – זה יכול להיות כחלק מתהליך הדרגתי, ואז אתה לא תמיד מודע אליו, חושבים שההידרדרות היא צפויה, ולא נוראית. או לחלופין, זה בא פתאום באמצע החיים, ההורה חוטף שבץ, ומבולבל לחלוטין. אם התהליך ההדרגתי, יותר קל לפתח מודעות, אך עדיין, זה לא צפוי.
3. עסקים כרגיל – הזקן ממשיך לשדר עסקים כרגיל, הוא לא מראה לילדים חולשות בנקודות רבות, הוא לא מספר ומשתף את הילדים במחלות, ובבעיות שמתעוררות לו. וכשמגיע משבר שלא ניתן להסתיר מהילדים זה מפתיע מאוד את בן המשפחה.
4. יש התעלמות לא מודעת של המטפלים בעצמם, מהזדקנותם הם, הם לא רוצים להתקרב לזקנה של ההורה, משום שהם מתקרבים לכך בעצמם.

לסיכום, ההפיכה "למטפל" מפתיע ולא צפוי. שינוי כזה דורש הסתגלות. משום שהוא כה מפתיע, הוא דורש הסתגלות רבה ודרמטית. ולעיתים דורשת ממנו כישורים שאין לו (לדוג' להבין מהו חוק סיעוד, התעסקות בתרופות וכד'). כדי שהמשפחה כמערכת תוכל לתפקד, חייב להיווצר ש"מ, שנוצר מהסתגלות בני משפחה, שלעיתים מאוד קשה, בשל השוני הדרמטי.

דפוסי התמודדות:

יש 4 דפוסי התמודדות של בני משפחה עם הורה זקן:

1. פעיל יתר – האישה עוזבת את העבודה, את הילדים, מתמסרת לחלוטין לזקן, הולכת איתו לכל הרופאים. היא הכל בשביל הזקן.
2. נמנע פעיל – בן משפחה שיתקשר לשירותי רווחה, ובכך יעשה את שלו, או שיתן לאחיו לקחת את הטיפול על עצמם. עושה כלום.
3. הנע בין הקצוות – טיפוס שנע בין טיפול יתר לנמנע, או שהוא עושה הכל להורה, עד שפתאום קורה משהו (הזקן חוטף התקף לב, איום כלכלי), ואז הוא לא עושה כלום, ואז שוב חוזר לטפל מאוד בזקן.
4. דפוס קונסטרוקטיבי – יש תקשורת בין הזקן למטפל, יש פיתרון בעיות. יש דיון בקשיי המטפל והורה. זוהי הגישה האידאלית.

12.2.2009

שיעור 7

שבוע שעבר דיברנו על מטפלים בלתי פורמאליים. היום נראה סרט על חולי דמנציה בכלל וחולי אלצהיימר בפרט, וננסה לראות דרך סרט בנושא את טיפול בני המשפחה.

מחקרים מצאו, כי הקושי של בני משפחה שמטפלים בזקנים חולי דמנציה, קשה בהרבה משל בני משפחה שמטפלים בחולים ללא דמנציה.

על המשפחה נופל נטל כלכלי כבד בטיפול באדם מבוגר (תרופות, רופאים וכד').

מחלות דמנציה – לפי DSM מדובר על

1. שיבושים קוגניטיביים של דמנציה:

• המלווים בבעיה שפתית, אפרקסיה (חוסר יכולת לבצע תנועות בצורה מדוייקת)
• או אגנזיה (מצב שבו יש הפרעה נוירולוגית שבעיטה יש אי ידיעה של מה שהחושים משדרים).

2. הפרעות לא קוגניטיביות של דמנציה:

• הפרעות חשיבה (30-40%)– לדוג' חשיבה שכיחות, שבהן הם חושבים שגונבים להם. הדיווח של הזקנים על הפרעות החשיבה מאפיין את שלב הביניים, משום שבשלב מאוחר יותר הוא לא מדווח על כך.
• תנודתיות במצבי רוח: לדוג' דמורליזציה, דיכאון. מחצית מהחולים סובלים מדיכאון. יש לציין שפעמים רבות, יש תת אבחון של דמנציה, נוטים לאבחן סובלים מדנמציה כלוקים בדיכאון.
• הפרעות בתפיסה (כ- 20%) -לדוג' שמיעת קולות בצורה מאוד חזקה. בנוסף, יכולות להיות הטיות חושיות (אשליות והזיות). טעות זיהוי (לא מזהים מישהו שגר אצלם, וחושבים שיש אצלם אדם זר).
• שינויים נוירו – וגטטיביים – הפרעות בשינה, הפרעות אכילה.
• הפרעות התנהגות – שוטטות, תוקפנות, אי שקט מוטורי.

סוגי דמנציה:

1. אלצהיימר - הדמנציה הרווחת היא מסוג אלצהיימר. אלצהיימר אובחנה בסוף המאה הקודמת ע"י אלצהיימר. מדובר על שינויים בקורטקס, תאי המח מתמלאים בנוזל תוך תאי. יש פלקים שפוגעים בתאי עצב. זהו ניוון של תאי עצב במח, שבעיקר קשורים להפרשת נ"ט בשם אצטיל כולין. יש מספר סוגים של אלצהיימר:

• אלצהיימר משפחתי – (10%) פורץ בגיל צעיר יחסית (מתחת לגיל 65) נובע מתסמונות כרמוזום כפול.

• אלצהיימר ספוראדי (90% מהמקרים) - נגרם בשל מוטציה של מס' גנים, היושבים על מספר כרומוזומים. הזיהוי היחידי שניתן לעשות הוא בנתיחה שלאחר המוות.

2. דמנציה וסקולרית – מתרחשת כתוצאה מפגיעה בכלי דם במח. לדוג' בני אדם לאחר שבץ.

• גורמי סיכון: כולסטרול, מחלות דם, עישון וכד'.
• האם ניתן להקטין את הסיכויים ללקוט בדמנציה?

במחקר שנעשה על נזירים במנזר, כ- 700 נזירים בריאים מעל גיל 65 שהיו ללא דמנציה. הוא עקב אחרי הנזירים במשך 4.5 שנים. לכולם היה טסט. תוך 4.5 שנים ל- 111 מהם סבלו מדמנציה (15%). כלומר הסבירות ללקוט במחלה היא די גבוהה. הוא ביקש לבחון מי פחות מועד ללקוט במחלה. הוא בדק הרגלים קוגניטיביים (ברידג', תשבצים, הליכה למוזיאונים וכד' ,כל אחת צוינה מ- 1-5 לפי המאמץ הקוגנטיבי. הוא מצא שככל שיש עליה בניקוד הקוגניטיבי, יש סיכוי הקטן ב- 47% לחלות במחלה, לעומת כאלו שלא עושים פעילות קוגניטיבית. כלומר, כדאי לדאוג לייצור סינפסות במח.

בשנת 2005 נעשה מחקר בארץ. לקחו את ירושלים שבה כל הזקנים היו אוכלוסית המחקר, דגמו אקראית 2500 זקנים. שלחו מראיינים לביתם ועשו להם MINI TEST. מתוך 2500 הנבדקים, חלק לא עברו את הסינון (נחשדו כחולי דמנציה). בשלב הבא נעשו לנבדקים שנחשבו כחולים בדנמציה אבחונם מנטלים נרחבים.

ממצאים:21.7% מעל גיל 65 הם חולי דמנציה, שלא היו מאובחנים. מעגל גיל 85 ל-50% הייתה דמנציה.

מסקנה – דמנציה זו מחלה של הזקנה, שתוקפת רבים.

למה לשים לב בסרט?

מאפייני המחלה?

השפעת הטיפול על הבת?

למה הועברה הזקנה למוסד?

היו אבני דרך, שהראו שלעיתים האם לא מזהה אותי (האם הכרתי את ביינש – אבי, האם למדת איתי? לאט לאט מתרגלים לדברים המזעזעים.).

בגיל 70, החלו בעיות זיכרון. תחילה היא חזרה על עצמה, וקצת שכחה. מה שהראה שזה יותר מסתם שחכה. היא התקשרה לומר שאבי מת, וכשהגעתי לא זכרה איכן הגופה. ואח"כ לא זכרה שהאב מת.

האם יכולה להיות מבולבלת מאוד, אך עדיין לתפקד בצורה טובה. האם רצתה לחזור לקליפורניה, וכך החל פרק הטיפול של הבת. כשהאם ראתה שיש לה בעיות זיכרון, היא פצתה על כך, בכתיבת פרטים. אך בהמשך זה נהיה מפריע ולא עוזר "תקופת רופא השיניים": החלה כשהיתה לאם בעיה בשיניים, היא כתבה פתקים שהזכירו לה תורות, הפתקים נערמו והפכו לאובססיה. השיניים היו לכאורה הנושא היחיד, רק עליו דובר במשך שבועות. אבל גם לאחר סיום הטיפול, הכל החמיר תחת שישתפר, והיא החלה ללכת לרופ"ש כל יום, מבלי סיבה. הבת היתה צריכה להתקשר כל יום לאם ולהתחנן שלא תלך לרופ"ש, או לכל מקום אחר. האם לכאורה הבינה, והבת חשבה שהיא הצלייחה, אך כחצי שעה מאוחר יותר, הרופ"ש התקשר שהאם אצלו.

תקופת מכשיר השמיעה – המכשיר שמיעה של האם התקלקל, בשלב זה, הבת הבינה שהפתקים "הם אוייב", ולכן היא לקחה חלק בכך, והחלה לרשום לאם פתקים משלה, אך האם העתיקה את הפתקים, ונוצרו ערמות חדשות של פתקים בנוגע למכשירי השמיעה. ויחד עם הפתקים מספרי הטלפון של הבת התחילו להופיע, הבת הייתה מתקשרת לאם עשרות פעמים ביום בקשר למכשיר השמיעה. כשהבת ענתה לשיחות, היא לא הצליחה להרגיע את האם, והאם הייתה לעיתים עוזבת את השפופרת ואת הבת על הקו, כדי לחפש פתק שהשאירה לה הבת.

תקופת לורנה דון – היו קופסאות של לורנה דון בכל מקום. היתה תקופת רופא רגליים הדומה לזו של רופ"ש, תקופת ביטוח לאומי, האם היתה בטוחה שהיא לא קיבלה תקציב וכתבה המון מכתבים בעניין. תקופת הבננה שבה אכלה עשרות בננות מבלי לזכור שאכלה.

חלק גדול מהזמן, היה לנסות ולקן. היתה מוחקת את הודעות האם ביומן. החיים של שתיה יצרו מכלל שליטה. אך עדיין, הבת לא בדקה מה באמת לא בסדר, היא טיפלה במה שלא בסדר, ולא ניתסה לבדוק מה באמת הבעיה. עד שלבסוף היא קוותה שיש לה סדרת שבצים קטנים (כי זה מה שהיר רצתה שיהיה לה), אך הרופאים אבחנו אלצהיימר. קבלת הדיאגנוזה היתה מכה איומה. הבת שמעה על המחלה דברים מדכאים, חולים שלא יכולים לדבר, לאכול בעצמם. האם לא היתה כזו, אך הבינה שזה הכיוון אליו היא תלך.

בעבר, האם היתה מלומדת, ו"סנובית", קראה רק עיתונים מכובדים. ופעם אחת, היא ראתה תוכנית זבל, והבת כעסה, זו לא אמי, זה מתחת לה, אמי לא ראתה תוכניות כאלו!

הדבר הראשון שנפגע זה הזיכרון לטווח הקצר, אך הזיכרון לטווח הארוך היה טוב. אך היא זכרה דברים שקרו מזמן.

אז היה מצב שהאם יצאה מהבית ללא שליטה, והבת החליטה שהגיע הזמן להעביר אותה לבית אבות. היא חיפשה המון זמן, והבת פחדה שלאם יהיה קשה להסתגל, אך קרה ההפך. לחולי דמנציה יש בעיה הפוכה, לעיתים ביתם שלהם נראה להם זר. המעבר לבית האבות, היא לאם טוב, והצוות המיומן היה מסוגל לטפל באם, וזה היה הפיתרון הטוב ביותר.

הבת שאלה עצמה, למה להגיד כל פעם לאם, אני בתך, וללכת איתה (נכון אני חברה שלך), לא לשקף לה את המציאות, משום שזה יכול לגרום לזקן לאי נעימות, איך המטפל צריך להגיב. הבת אמרה שגם לא זה הקל שהיא "שיחקה את המחקר" עם האם.

החוקרים של המחקר בירושלים, שאלו את בני המשפחה מה עובר עליהם? 61% אמרו שהעומס הטיפולי שמוטל עליהם, כבד עד כבד מאוד. ושאלו מה יכול היה להקל עליהם, למעלה מ- 40% אמרו מידע וייעוץ, יש היום תוכנות במחשב (עמותת מלבב), תוכנות לשיפור זיכרון. כרבע דיווחו על הפסקת עבודתם כדי להיות עם ההורה. ורבים דיווחו על עומס כלכלי.

09.12.09

שיעור 8

הזקנה היא תהליך הכרוך בהרבה מאוד אובדנים. שיעור שעבר דיברנו על מחלת הדמנציה שפוקדת כל אדם מגיל 65 ומעלה. אבל גם אם לא מדברים על פתולוגיות ומחלות, בזקנה יש אובדן רשת חברתית, אובדן הכנסה, אובדן תפקודים, אובדן בן זוג.

אם אנו בגילנו היינו מאבדים בן זוג, היינו מקבלים רשת תמיכה טיפולית – טיפול פסיכולוגי וכד'. לזקנים אין מערך זקנה. אין כמעט פסיכולוגים שמתמחים בזקנה. הפרופסיה היחידה שמקצה לימודים והכשרה בתחום של גרונטולוגיה זה העו"ס.

בשיעור הזה ובשיעור הבא, ננסה להכנס לנעלי הזקנים. ולהתייחס להיבטים הפסיכולוגיים שקשורים לזקנה (אבדנים מסוגים שונים), עוני, אלימות. כל ההיבטים הנ"ל מציבים את הזקנים כאוכלוסיה שיש לה צרכים ראשונים מהמעלה. אם אדם צעיר היה עומד בפני הקשיים של הזקנים, הוא היה מקבל מענה לכך. נשאלת השאלה מדוע זה כך?

מדוע אין התייחסות בקרב הפסיכולוגים לזקנה?

• מתייחסים לכל "האבדנים" כאל תהליך טבעי שמתרחש, ולכן מצופה מהזקן להתמודד לבד.
• גם בקרב פסיכולוגים (בדומה לתחומים אחרים כגון עו"ס, רפואה), תחום הזקנה אינו פופולארי, ולא רבים רוצים לעסוק בו, ולכן לא משתלם לאוניברסיטה להשקיע בכך.
• מחסום פסיכולוגי סטיראוטיפי נורטיבי, שפסיכולוג הוא למטורפים, והזקנים לא רוצים לתייג עצמם ככאלה, ולכן לא הולכים לפסיכולוגים.
• מצבם של הזקנים מבחינה כלכלית אינו טוב, ומימון טיפול פסיכולוגי הוא קשה.

מכאן אנו מסיקים, שחשוב מאוד, כעו"ס לתמוך ולסייע לאוכלוסיית הקשישים.

כשאנו מדברים על חווית הזקנה, יש להתייחס לגוף ונפש. זה משמעותי בעיקר באוכלוסיית הזקנה.

במאה הקודמת המודל הרווח היה המודל הביו – רפואי, מודל שהדגיר רפואה כהעדר תחלואה. כשאנו באים לטפל באדם, לא מעניין אותנו מצבו הנפשי, למה הוא חולה. רפואה היא העדר תחלואה, ולכן טיפול בחולה הוא בסימפטומים של המחלות, ולא בו כאדם.

בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, החל להיות שינוי בגישה. בשנת 2001 יצא מודל ICF שהנו מודל תפקודי. לפי מודל זה, בריאותו של אדם, היא לא במדדים של סימפטומים שלו, היא מוגדרת ביכולת שלו לתפקד ולהיות חיוני. אדם שמצליח לתפקד ולהיות שבע רצון מחייו, הוא אדם בריא.

אם אנו שואלים אדם זקן מה שלומו – הוא לרוב מתייחס לבריאותו, מסיבה פשוטה, הוא כבר לא עובד לרוב, אין לו מעגל חברתי. המאפיין הבולט של הזקן, הוא שהגוף, הבריאות, מהווה אספקט מאוד מרכזי בחייו של זקן. הבריאות נפשית של זקן - יכולתו של הזקן להתמודד עם שינויים של הזקנה.

עלינו כעו"ס לתת את המקום הראוי לבריאותו של הזקן, כפי שהיא ניתנת לו ע"י הזקן. בנוסף, קרבה למוות, היא תחום שקרוב לזקנה יותר מלכל גיל אחר.

כשאנו מדברים על קרבה למוות, אנו מתייחסים ל- 2 פנים:

1. המוות הופך לתופעה שקרובה אל הזקן – אחרים בסביבתם הקרובה מתים. הזקן נמצא בשכבת גיל של מוות ואבלות: של חברים, בני זוג, אהובים.
2. חרדת המוות שלך בעצמך -

איזה רגשות מתעוררים בשל אבלות? דיכאון, ריקנות, חרדה, כעס, אשמה, אין אונים (אולי יכולתי למנוע). בדידות. לעיתים האבלות קשורה בתחומים של בושה, אשמה שלא נעשה מספיק לטובת המנוח. לכל אלו, יכולות להיות השפעות תפקודיות: הפרעות שינה, הפרעות אכילה, חוסר יכולת להתרכז, זקנים מחזיקים כמויות גדולות של תרופות נגד כאבים. פעמים רבות, חיי הזן סבו סביב הטיפול במנוח, ועם מותו, חייו של הזקן מתרוקנים.

מנהגי אבלות בדת היהודית, מקנים מחד נורמות של התנהגות לאבל. החל משלב אונן, השלב שבו הוא יודע שקרובו נפטר, מקנים נורמות התנהגות (אסור להתגלח, ללבוש בגדים חדשים, להיות עצוב וכד'), כל אלו מנהגי אבלות שהיהדות מקנה לאדם עצמו כאבל, ומאוד עוזרים לו כדי להתמודד עם תהליך האבל. בנוסף, האבלות מקנה נורמות חברתיות לחברה: ליווי הקרובים, הגעה להלוויה ולשבעה. היהדות עומדת בצורה יפה מחד על הצורך של האדם להיות שקוע באבל, ומאידך לא להיות שקוע בכך ולהמשיך הלאה.

למנהגי האבלות היהודים, יש מודל חזק שמתאים למודלי ההתמודדות עם אבל. שמטרתם לאפשר לאבל להתמודד עם אובדן, לעקל אותו, להבין איך לחיות בלי המנוח.יש 2 מודלים מרכזיים של אבלות:

מודל של אליזבט קובלר רוס: מודל 5 השלבים

מודל שקובלר רוס פיתחה, על חולים שנוטים למות, ומתייחס בהמשך גם לתהליכי התמודדות עם האבל והאובדן.

1. הכחשה ובידוד - הרופא מודיע לחולה שהוא עומד למות – התגובה הראשונה היא תגובה של הכחשה, ובידוד. זה לא אני תחזור על הבדיקה, יש כאן טעות.
2. כעס – למה דווקא אני?! למה מגיע לי?! יכול להיות מופנה כלפי הורים שאולי הורישו, כלפי עצמי שלא נבדקתי בזמן, כלפי אלו שלא טיפלו בי.
3. מיקוח – בסדר, אני חולה. אבל אני רק רוצה להגיע לחתונה של הנכדה.
4. דיכאון – האדם מבין שזה המצב, שהכל חסר טעם, שקיעה קשה בגורלו.
5. השלמה – אדם מבין את מצבו, ואו שמנסה לקפוץ על כל השמחות שבעולם, ולנסות לחוות אותם. או שנפרד מאהוביו.

מודל דו מסלולי של רובין

רובין עבד עם משפחות שכולות. מודל זה רלוונטי לזקנה. מודל זה מתייחס לשני מסלולים/ערוצים:

רובין אומר שיש 2 ערוצים של התמודדות עם האובדן. בעבר בתפיסתו של פרויד, תפיסת האבלות הייתה כי תהליך נכון של אבל, הוא שממעטים את נוכחות המת בחיינו, תהליך של הפרדות. לפי רובין, זה לא תהליך נכון. התהליך הנכון מחייב עיצוב מחדש של מיקום הנפטר בחיי שאריו.

1. ערוץ תפקודי – עובר יחסית די מהר. תגובות לאובדן שמתרחשות ברמת התנהגות. יש התנהגות פומבית או פרטית. ברמה מודעת או לא. מדובר על תגובות פרטיות לאבל:

• חרדה – אי שקט, עצבנות. חרדה שתוקפת את האבל ברגע שהמנוח נפטר.

• מצב רוח וקוגניציה דיכאוניים – באיזה מידה יש עצב קיצוני שתוקפים את האבל, פסימיות לגבי העתיד. תגובות מעצבות מצומצמת ועד משהו גדול יותר.
• ביטויים סומטים – הפרעות אכילה, הפרעות שינה, מחלות.
• יחסים במשפחה – האם יש לאבל תמיכה משפחתית. האם הוא מאוכזב מחוסר תמיכת משפחתו. צריך לבחון מה היחסים במשפחה בעקבות פטירת המנוח.
• הערכה עצמית – יכולה להיות ירידה בהערכה עצמית, תחושה של חוסר יעילות, ירידה באינטגריטי.
• תחושת משמעות (ערכים) – לאדם דתי, יתכן והמוות יערער כעס על האל. לאדם חילוני עלולות להתמוטט אידיאות (לא שווה למות בעד ארצנו).
• עבודה – פגיעה בעבודה, האם ממשיך למלא את התפקידים המצופים ממך בעבודה. אצל זקנים זה פחות רלוונטי.
• משימות חיים – פעמים רבות, משימות חיים, הופכות להיות מוקדשות להתהליך האבל (מפעלי הנצחה למיניהם).

בתהליך הטיפול, צריך להתייחס לכל האלמנטים הנ"ל ולבחון באם ,מאלו פתולוגי (לדוג' חרדה פתולוגית), ואז צריך לטפל בו נקודתית (לדוג' תרופות מפחיתות חרדה).

2. ערוץ 2 - מסלול יחסים עם הנפטר – תהליך ממושך יותר מהערוץ הקודם.

• דמיון לזכרו – ככל שלאדם האבל יש תיאור, דמיון, זיכרון יותר קוהרנטי וברור של הנפטר, אז תהליך הפיתרון של האובדן טוב יותר. צריך להעריך אילו זיכרונות או חוויות יש לאדם האבל ביחד לנפטר. כלומר, עד כמה יש לאבל ייצוג פנימי של הנפטר בתוכו.

• קרבה או ריחוק ביחס למת.
• האם היו רגשות שליליים או חיוביים ביחס למוות -האם היחסים היו שלילים ביחס למוות (כי המנוח התאבד, לא נאבק מספיק כדי לחיות).
• אידיאליזציה של המת – יתכן שכך האבל מייצג את המנוח בתוכו.
• האם היו קונפליקטים – ביחס למת, עם המת. פעמים רבות גורר אשמה ובושה.
• תפיסת העצמי – האם כשהאבל מדבר על המת, הוא מדבר על כך בצורה שמחזקת את תפיסת העצמי שלו.
• מה היו היחסים טרם האובדן.
• הנצחה – איזה משמעות נותן האבל לאובדן: קיום טכסים, עריכת ספרי זיכרון, אתרים באינטרנט וכד'.

רובין אומר שפיתרון מוצלח של תהליך האבל, זה מו"מ מתמשך ומתחדש לגבי משמעות האובדן, ומיקומו בחיי האבל. מו"מ מתחדש, שעושה האבל שוב ושוב ובו הוא בודק את מקום הנפטר בחייו, את משמעות האובדן. כשאין פיתרון מוצלח, יכולים להיות 2 מצבים:

1. תסמונות דיכאונית – עצבות, ירידה בתיאבון, קשיים בשינה, אדישות, חרדה, מחשבות אובדניות. תהליך דכאוני שניתן לטיפול באמצעות תרופות.
2. תסמונות של אבל מורכב – מאופיינת בגעגועים עזים למת. עיסוק כפייתי בנפטר, לערער על עובדת המוות, לחפש כל הזמן אנשים שידברו על המת. עיסוק אובססיבי במת. הורה שבא כל היום לקבר של ילדו.

לפי רובין, כל אדם יעבור את השלבים הנ"ל, השאלה היא באילו רמות. שאיפת המטפל היא לעזור למטופל לעבור את השלבים, ויצירת מקום קוהרנטי לנפטר בחייו.

עד כה, דיברנו על כך שלקרבה למוות שני פנים: אבלות, וחרדת מוות.

חרדת מוות – "פחד מוות", זהו הפחד הכי מפחיד שיש. לאורך המסורת והתרבות, בגלל שקיימת חרדה כה גדולה ממוות עשו טכסים רבים, דיברו על "עולם הבא", יש טקסים רבים ברמות שונות (נרות, וכד'). יש צורך מאוד רציני להתמודד עם הפחד מהמוות. ויש מענים שונים שמיוצרים נגד זאת. בשנים קודמות, ששינויים התמותה הייתה כה גדולה, מוות היה קורה בתוך הבית. היו נתקלים בו בכל פינה (חולים היו מתים בביתם, תינוקות היו מתים בביתם), היו נחשפים למוות בצורה יומיות ולכן המנהגים היו בתוך הבית. המוות היה יותר נוכח וטבעי. כיום המוות הוא "מנוכר", חולה שעומד למות, מועבר לבי"ח, מוסד סיעודי. זה ככל הנראה הגביר את הריחוק והפחד מהמוות.

יש חרדת מוות – חרדה מהמוות. ויש חרדת מיתה – חרדה מפני תהליך של גסיסה.

פרופ' שרה כרמל בחנה מאפיינים דמוגרפים ופסיכולוגים והקשר שלהם לחרדת מוות. הגיל נמצא בקשר שלילי עם חרדת מוות, ככל שאנשים יותר זקנים הם פחות מפחדים מהמוות. מדוע?

• רצון למות – זקנים סובלים מאוד ורוצים למות.
• השלמה

הממצאים הראו: שבגיל הזקנה, הפחד הוא יותר ממוות של אחרים, ופחות מהמוות שלך. זקנים שגרים בקהילה יותר חרדים מזקנים שחיים במוסדות. כנראה, משום שבמוסד יש מערכת מגנה: יש מערכת תמיכה בכל פעם שיש מוות, זה מדובר, ובבית אין מי שמדברים. יתכן, שלאלו שחיים במוסדות יש מלכתחילה יותר מה להפסיד. יתכן גם שזה יותר תדיר במוסדות. אנשים במוסדות, יותר תדיר שיש מתים, ולכן זה פחות מעורר חרדה.

מאפיינים פסיכולוגים מעוררי חרדה. אנשים שיש להם תחושת שליטה חזקה – יהיו יותר חרדים ממוות, משום שמוות הוא אובדן שליטה מוחלטת. ככל שהמצב הבריאותי קשה יותר החרדה ממוות תהיה פחותה יותר (למרות שיש מחקרים שמראים שדווקא להפך, זקן בתוך מחלה מתעסק יותר ממוות).

בישראל, זקנים חרדים יותר מתהליך המיתה (גסיסה), וממוות של אחרים.

המוות הכי מלחיץ, שיש לו משמעות הכי דרמטית על אדם בגיל זקנה, הוא אלמנות. משום שליחסים זוגיים יש משמעות של מערכת יחסים של תלות, סדר חיים משותף, חבר לחיים, וחלק ממעגל החברים. ולכן, משמעות האלמנות היא קשה ביותר. אלמנות, מחייבת בשל כל התפקודים המשותפים, מחייבת הסתגלות קיצונית מצד האבל. הסתגלות זו טומנת סיכון מחד, וסיכון מאידך. סיכון – אם הבן זוג הוא זה שהיה דואג לדברים מסוימים (כספים, חשבונות), אלמנה יכולה לפנות לבני משפחתה ולפתח תלות בהם שיטפלו בכך. זה הסיכון שטמון בהסתגלות לא בריאה לאלמנות. הסיכוי – האלמנה תבין שאין לה ברירה, מתחילה ללמוד על תחומי חיים שעד כה היו מרוחקים ממנה, נחשפת לאנשים אחרים, היא מרגישה תחושת יכולת גדולה יותר. הסתגלות בריאה לחיים עצמאים, מלאים יותר, עם שליטה גבוהה יותר.

עד גיל 65 מחצית מהנשים אלמנות. 80% מהנשים מבלות יותר מ- 10 שנים מחייהן באלמנות. חשוב להזכיר, שדור האלמנים הזקנים של היום. מדובר באנשים שאף פעם לא חיו לבד. כיום, צעירים עוברים לגור לבר לפני חתונה. אך פעם המערכת החברתית הייתה כזו, שאדם היה יוצא מחזקת הוריו, לחזקת חיים עם בת הזוג. ובאלמנות, זו הפעם הראשונה שהאלמן/אלמנה חיים לבד.

ליאורה בר טוב, מתייחסים להיבטים נפשיים של אלמנות – "אני נכנסת הביתה ומיד מדליקה את הרדיו, השקט הורג אותי, ואני חייבת לשמוע קולות של אנשים. אני כותבת לו מכתבים... אני מדמיינת את הפגישה שלי עמו בעולם הבא.. ומעדכנת אותו בינתיים בדברים.. אחרי חתונת הנכד בכיתי מאוד משמחה לזוג הצעיר, ומכאב שהוא לא זכה.. אני חשה מאוד בודדה".

הבדלים בין גברים ונשים בנוגע לאלמנות. נשים שהתאלמנו מגבר שהיה סיעודי במשך זמן רב. יש 2 מצבים: יש שבגלל זה היה תפקיד שמילא כל שעה בחייהם, הן דאגו לא כל דקה ביממה. ומרגע שהוא נפטר, נטל תפקיד מאוד משמעותי בחייהם, ויש דיכאון מאוד גדול. מאידך, זו הזדמנות ראשונה של האלמנה לצאת לחופשי, ולא להיות מחוייבת למערכת חיים סיעודית, והיא יכולה לצאת מחוזקת. לגברים ההסתגלות לאלמנות קשה בהרבה מלנשים. יש יותר דיכאון אצל גברים אלמנים, ולכן רובים מתחתנים שוב. למה? לרוב מקובל שנשים מתחתנות עם גברים מבוגרים מהן, ואין רבים כאלו. שנית, נשים לא רוצות להתחיל שוב ולטפל בגבר סיעודי. בנוסף, יש ציפייה רווחת יותר של נשים של נאמנות לגבר אחד, מצפים שהיא תישאר אלמנה ולעולם לא תתחתן. ולבסוף, גברים מאוד זקוקים לאישה.

כמו כן, גברים מעדיפים נשים צעירות, ולהן יש יותר היצע

לסיכום: אלמנות מציגה אתגר מאוד משמעותי לאלמן. גם אם זה תהליך טבעי וצפוי שקורה כולם. מלכינסון ושות' אמרו שהצורך בעזרה בשלב זה של אלמנות הוא מאוד משמעותי, הם מונים 3 תחומי התערבות:

1. התערבות במרכיב סימפטומטי – התערבות פסיכיאטרית אם יש תופעות של דיכאון, חרדות, תופעות פסיכיאטריות. יש חשיבות להפנות את הזקן לפסיכיאטר שיטפל בו הלאה. על עו"ס להוריד בו את החסם שיש לזקן נגד טיפול פסיכיאטרי.
2. פסיכולוגית – טיפולית: איבוד הבדל באמצעות תהליך פסיכותרפואי – לדוג' כתיבת מכתבים למנוח. תהליך שיאפשר פרידה מהמנוח
3. גישה מערכתית – בהיבט של טיפול משפחתי – גיוס תמיכה לאלמן להתמודד עם האובדן.

ההיבט הפסיכולוגי המלווה את התהליך – דיכאון:

הפרעות נפשיות בזקנה הן דבר רווח, ההפרעה השכיחה יותר היא דיכאון. למרות שדיכאון זו תופעה שכיחה. היא פעמים רבות לא מאוחבנת ולא מטופלת. אפילו אבדנים פשוטים יותר מאלמנות, כגון אובדן שמיעה, מעגל חברים, בריחת שתן ועוד' תופעות מבישות, הם מצבים שמעוררים דכדוך.

מי הזקנים שנמצאים בסיכון לחלות בדיכאון:

1. אנשים שחוו אובדן קרוב
2. מבודדים
3. בעלי בריאות לקויה
4. בעלי תווך מנגנוני הסתגלות מוגבל – המצב התפקודי דורש הסתגלות, ולמי שיש מנגנוני הסתגלות מוגבלים, יש יותר סיכוי ללקות בדיכאון.
5. חשים אובדן שליטה – ניתן לחשוב על כך, שמצב תפקודי ביולוגי, גורם לאנשים להרגיש שאין להם שליטה על מה שקורה להם.

תסמינים אופייניים לדיכאון בזקנה: עצבות מרובה, חוסר עניין בחיים, חוסר פעילות, פסימיות, קושי לקבל החלטות, תחושה של אובדן, בדידות, חרדה, שליליות, סף גירוי נמוך, סף סבלנות נמוך, קשב נמוך, אובדן זיכרון, חשיבה לא מאורגנת, אפטיה, אנאדוניה, צמצום, תחושת אשמה, מחשבות על מוות. הפרעות עיכול, שינה, חוסר אנרגיה. הבעיה היא שבאבחון של דיכאון, הסביבה זוקפת את התסמינים הדכאוניים למשהו טבעי (הוא עצוב כי הוא אלמן, כי הוא זקן), ולא רואים שאלו סימפטומים של דיכאון. נכון שזה נובע ממחלות, אלמנות, זקנה. אך עדיין ניתן לטפל בכך.

23.12.2009

שיעור 10

חוקי הגנה על שלום הזקן.

ארגון יד ריבה – ארגון שמקדם סיוע משפטי לקשיש. תפקידו הגנה על שלום הזקן.

אנו נתמקד בחוקי הגנה על הזקן, אלו חוקים שמאפשרים לפקידי סעד, ועו"ס לתפקד בזירה זו.

ב- 10 ד' הראשונות נדבר על תופעת ההתעללות בזקנים, אח"כ נראה סרט (כ- 20 דקות), ולבסוף נדבר על החוקים שחוקקו בכדי להגן על הקשיש.

כיום, הזקנים בישראל מווים כ- 10% מכלל האוכלוסייה. במרוצת המחצית השנייה של המאה ה- 20, גדל שיעור הזקנים באוכלוסייה פי 3, וע"פ התחזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2020 יהוו כ- 12% מכלל האוכלוסייה. יתרה מכך בתוך אוכלוסיית הזקנים, אנו עדים לגידול משמותי במספרם של בני 75 ומעלה, כאשר קצב הגידול של קבוצה זו מאז 1955 הוא כמעט פי 10.

בעבר, 70 היו זקנים, כיום זה כבר צעיר. והארגון מתעסק עם בני 80 ומעלה, אוכלוסיית הזקנים מאוד גדלה. וייש מחלות שפוגעות בכשרות המשפטית של האדם (דמנציה), ואחרות ומשליכות על יכולות העוסי"ם לפעול.

הנומח התעללות בזקנים מוגדר באופן רחב ע"י מרגרט הדסן כהתנהגות הרסנית ופוגעת המכוות כלפי הזקנן ומתרחשת בהקשר של יחסי אמון, לא מדברים על פגיעות אקראיות של זרים (לדוג' שודדים). מדברים על התעללות במסגרת יחסי אמון (בני משפחה, מטפלים, שכנים). התנהגות זו מתרחשת בעקביות ובעוצמה, ופוגעת פיסית, או פסיכולוגית, חברתית, כלכלית, מינית. גורמת לסבל בלתי נחוץ של פגיעה, או דיכוי זכויות אנושיות ופוגעות באיכות חייו של הזקו.

במחקר שנעשה על התעללות בזקנים בחיפה. מצא ש- 18.4 מהזקנים המתגוריים בישראל היו חשופים לסוג פגיעה אחד או יותר (אלימות פיזית ומינית, התעללות מילולית, הגבלת חופש וניצול כלכלי). כלומר, 1 מכל 5 זקנים סובל מהתעללות. יש בעיקר אלימות נפשית והזנחה. פעמים רבות יש חפיפה של התעללויות (כלומר ניצול כלכלי ביחד עם התעללות נפשית וכד'). מחקר מופיע באתר של אשל

תיאוריות להסבר תופעת התעללות בקשישים:

1. מודל מצבי – העומס והלחץ המוטל על המטפל בקשיש וכתוצאה מכך שחיקה ומצוקה יכולים להוביל להתעללות. לציין שזו תופעה שרווחת גם במשפחות נורמטיביות.
2. תיאורית הבידול החברתי – בידודו של הזקן מהחברה הסובבת אותו בדר"כ כתוצאה מירידה ברמה התפקודית שלו וחושף אותו ביתר קלום להתלעללות.
3. תיאורית התלות ההדדית – התלות של הזקן והקרבן בתוקפן במקרה שהתוקפן הוא גם המטפל העיקרי בזקן, ומאידך התלות. בעיקר הכלכלית של התוקפן בזקן יכולים להביא לידי התעללות.
4. תיאורית החליפין – לזקן המוגבל יש מעט מה להציע בחליפין ועל כל הקש עמו אינו משתלם אלא מהווה מעמסה ועוול.

ההתמודדות עם התופעה היא בצוות רב מקצועי:

• עו"ס (מענה טיפולי – טיפול, תמיכה: גמלת סיעוד ועוד, מוסד) - אבחון והכנת תוכנית פעולה
• רופא, גריאטר (- אבחון והכנת תוכנית פעולה
• משפטן (סיוע משפטי – עונשין, אפוטרופוס, צווי הגנה/מניעה, הגנה על חוסים ועוד').- אבחון והכנת תוכנית פעולה
• מניעת התעמרות בקשישים, על ידי הגברת מודעות והענקת במידע בנושא
• קו מידע טלפוני.

הבדלים בין התעללות בזקנים לבין אחרים:

1. ירידה ברמה תפקודית – אצל זקנים יש ירידה ברמה התפקודית, דבר שמשפיע על יכולת להתמודד עם ההתעללות.
2. כסף הוא זרז גבוה לניצול כלכלי, וסוגים שונים של התעללויות. בשל הרצון לקבל את הקצבה. לרוב, ניצול כלכלי, בא בליווי התעללויות נוספות.
3. אמביוולנציה של קורבן מול תוקפן – יש קושי אדיר רגשי של הקורבן, שקשור לתוקפן, לפנות נגדו. ככל שמצבו של הזקן חמור יותר, קל לארגון לפנות. זקן שחולה בדמנציה קשה, ניתן לקבל אפוטרופסות מולו, הבעיה במקרים היא שהזקנים צלולים, או עם דמנציה קלה, ואז קשה לפעול מנגד לרצונם ושיקול דעתם.

סרט על זקנים – "הבן שלי": בן רוצה להתגרש מאשתו, ומבקש מאמו לעבור לגור עמה בדירתה, האם מסכימה בחפץ לב. האם אלמנה. הבן לוקח את אמו בתחילת הסרט, לרופא. ואז עדיין מתייחס אליה בכבוד. עוזרת הבית מגיעה, והאם מספרת לה על צרותיו של בנה. האם מאושרת שהיא יכולה לעזור, ואומרת שזו גם עזרה בשבילה, משום שהיא רוב הזמן לבד. ואומרת: "בשביל מה יש אמא", הבן סובל מקשיים כלכלים, ולכן רוצה לגור עמה. האם, לפני מעבר הבן, ניידת, מתפקדת, קונה לו עוגת גבינה. בהתחלה, יש בניהם יחסים טובים, הבן מלטף את אמו, ומודה לה. ביום המעבר, כשהוא יורד למאה, הוא מגלה שגררו לו את האוטו, האם מנסה להרגיעו, הוא מגיב בעצבים, צועק עליה, שכלום לא הולך לו בחיים, ויוצא בטריקת דלת. האם נשארת עצובה בדירה.

מאוחר יותר, האם רואה טלוויזיה, והבן כותב במחשב. הבן מבקש מהאם להנמיך, כי הוא לא מצליח להתרכז, האם מציעה לו לעשות הפסקה, והבן עושה, מדבר לאם יפה, הולך ומכין לה שתייה. והיחד הם יושבים לצפות בסרט, באווירה טובה.

בסצנה הבאה – העוזרת מגיעה שוב, הבן ישן עדיין בסלון, האם מספרת לה שהיא ראתה עם שאול סרט עד מאוחר. השתיים יושבות, ואוכלות ארוחת בוקר, העוזרת שואלת את האם, איך זה לחיות עם הבן, האם עונה שזה מבולגן (כל הארגזים), אך נחמד שיש מישהו בבית.

מאוחר יותר, הבן הולך לבנקומט, אך לא יכול להוציא כסף, הבן כועס ומכה על הכספומט בעצבים. הוא חוזר לבית, ומתחיל לעבוד במחשב, הוא מקבל שיחה מאשתו, הוא כועס, עונה לה בכעס "שמחר הוא יקח את הילדים", ו"מה אכפת לך מה אני אעשה איתם", האם אומרת לו שלא יפה לדבר כך לאם ילדיו. שאול עונה בכעס, שתפסיק לדבר, אין לו גרוש, הוא תקוע בדירה. האם מנסה לרכך אותו, אך הבן כועס עליה. סוגר לה את הטלוויזיה, ואומר לה שמעכשיו, היא תגור בסלון, והוא בחדש שינה. ממילא את "לא מבינה מה נאמר בטלוויזיה", הבן מקה בכוח על הקיר. האם נבהלת, מחזיקה את לבה, הבן נבהל, מלטף אותה, ושואל אם היא רוצה משהו.

ביום הבא, האם ישנה בסלון, אומרת לעוזרת "ששאול צריך לעבוד בשקט, והיא עוברת לחיות בסלון, כי היא רואה טלוויזיה", האם אומרת לו שזה זמני. חיה (עוזרת) אומרת לה שהיא לא צריכה לחיות לפי רצונותיו, ושואלת אם הוא מחפש דירה. לפתע שאול יוצא, ואומר למטפלת שהוא ייקח את האם לרופא, ולא היא. האם והעוזרת מהססות, אך בסוף מסכימות.

כשהם הולכים לרופא, הרופא אומר לאם שלא תתרגש, שתשמור על עצמה. הבן אומר לאם, שהוא שומר עליה, הוא יורד לסופר פארם, ואומר לאם, שאם יבוא פקח שתגיד לו שבנה הלך לקנות תרופות. הוא מבקש ממנה כרטיס אשראי, כי נגמרו לה המזומנים. לאחר צאתו אומרת האם, אני באמת לא חשה בטוב.

בסצנה הבאה, הבן מכין ארוחה לאמו, ספגטי בולונוז. היא מתעניינת באיך בעבודה? הבן אומר לה, שהוא רצה לדבר איתה, והוא מבקש ממנה עזרה כספית, 50,000 ₪. הוא אומר שהוא חייב הרבה כסף לאנשים, ואשתו הביאו אליו ביטוח לאומי, אחרת יעצרו אותה. האם אומרת לו שהאישה חושבת על הילדים, והוא צועק עליה, שהיא תמיד מרגיעה אותו. האם אומרת שיש לה חיסכון למצוקה – ניתוחים, השתלות. הבן צועק שזה מצב חירום, האם אומרת לו שהאב לא היה נותן לו את הכסף. הבן אומר לה, שאם היא לא תיתן לו כסף הוא ישים אותה בבית אבות, הכי זול שיש. אז הוא מתעשת, מתנצל, והאם אומרת שהיא תיתן לו את הכסף.

אח"כ העוזרת שוב באה, אומרת לאם שהיא לא נראית טוב (האם בפיג'מה) ,ושואלת אם היא רוצה לצאת לטייל? האם אומרת שלא כי התרופות מחלישות אותה. העוזרת מציעה לה לטייל, האם אומרת שהיא רצתה להוסיף שעות.. אבל לא משנה. העוזרת שואלת מה על לבה? זה רק המחלה או עוד משהו מציק לך? היא אומרת שהבן מטפל בה טוב. העוזרת אומרת שאין כלום במקרר ושואלת אם היא אוכלת טוב, האם עונה שהיא בסדר. היא מספרת שהיא נתנה יפוי כוח לבנה, כי אין לה כוח לעשות סידורים. העוזרת מנסה לשכנע אותה, לצאת לטיול, אך היא מסרבת.

אח"כ, שאול חוזר עם בחורה לדירה. והולך איתה לחדר השינה. בבוקר הבן יוצא מהחדר, לוקח כסף מארנקה של האם, מבלי לשאול, האם מסתכלת עליו, והוא כועס, למה את מסתכלת עלי כך? האם עונה לו שיש לו הרבה סידורים. היא כועסת על שהוא בא כל הזמן עם בחורה אחרת, הבן אומר שהיא מפריעה לו ליהנות, ומצעי שתעבור לבית אבות. האם שואלת מה קרה לך? באת באופן זמני, ואתה מנסה לקחת דירה. הבן, צועק עליה, "זה התודה שלך" אני לא עובד כדי לטפל בך! אני אמצא לך בית אבות. האם צועקת שזה ביתה, שהוא צריך למצוא דירה אחרת, הוא תופס אותה, מטלטל אותה. וזורק אותה למיטה.

בסצנה הבאה, האם יושבת שפופת גוף, המטפלת רוצה לטפל בה, היא מפשיטה אותה, ורואה סימנים כחולים, מאחיזת הבן, ושואלת אם היא נפלה. רחל (האם), אומרת שהיא לא יודעת ממה הסימנים. המטפלת אומרת שהיא יכולה לספר לה מה קורה. האם בוכה ואומרת שבנה, לפעמים משתגע, עצבני, צועק, זורק דברים, היא לא יודעת מה יש לו. המטפלת – זו פעם ראשונה שזה קורה. האמא – לא היו מספר פעמים, אבל חשבתי שזה יעבור לו. עכשיו הוא מאיים שהוא יוציא אותי מהדירה, נתתי לו כסף, הכל. המטפלת אומרת שהיא לא יכולה להמשיך כך, היא תדבר עם המנהלת שלה. האם אומרת שזה בנה, היא לא רוצה להרוס לו את החיים. המטפלת עונה שכך הוא יוכל להוציא אותה מהדירה.

סרט מבוסס על סיפור אמיתי, הבן ניסה להוציא את האם לבית אבות, ובמסגרת ההוצאה עלו על הסיפור, החזירו את הגלגל אחורה, הוציאו את הבן מהבית, והאם נשארה בבית. אך לרוב, זה לא קורה, המתעללים נשארים בבית, וההורה מוצא לבית אבות.

בסרט יש את כל סוגי ההתעללויות:

1. פיזית
2. אלימות מילולית – האם אומרת שהכי קשה לה זה הצעקות.
3. ניצול כלכלי – הבן משתלט על הדירה, מוציא את האם מחדר השינה, ואח"כ מנסה להוציאה מהסלון. וכן, לוקח לה כרטיס אשראי, ואף יפוי כוח שנותן לה שליטה בחשבון.

יש 4 חוקי הגנה מרכזיים:

1. חוק הכשרות והאפוטרופוס
2. חוק הגנה על חוסים
3. חוק עונשין – פגיעה בקטנים וחסרי ישע.
4. חוק למניעת אלימות במשפחה.

כל החוקים עוסקים בדילמה אתית בין פטרנליזם לאוטונומיה אישית. מחד זכותו של אדם לנהל את חייו כרצונו, גם אם אנו חושבים שהוא משוגע בדרך שבה הוא מתנהג, ומאידך, חובת החברה להגן עליו. צריך למצוא איזון עדין ביניהם. לדוג' אם האישה בסרט היתה דמנצית, ברור שהיינו צריכים להגן עליה, אך אם האישה היתה צלולה לגמרי, מתפקדת, סובלת מהתעללות ואומרת "אל תתערבו".

חוק עונשין – פגיעה בקטנים וחסרי ישע. חוק שעוסק בתחום הפלילי במדינת ישראל, עוסק בעבירת, סנקציות שמטילים בגין עבירות שונות, המדינה היא שפועלת מול הנאשמים. חוק זה חוקק ב- 77, ב- 99 היה תיקון לחוק, והוכנסו לו 2 תיקונים חשובים בחוקר מס' 26 : החמרה בענישה, וחובת דיווח. התיקונים היו בעקבות רצח של ילדה קטנה ע"י דודה, למרות שהרבה ידעו על ההתעללות, ושתקו. אמרו שלא יתכן שאנשים ידעו על התעללות בחסרי ישע, ולא ידווחו. והוספו 2 תיקונים: החשוב לעניינו: "חובת דיווח".

ס' 368 ד' (א): חובת דיווח. "היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, חובה על

יש התייחסות לאדם מהשורה, ויש לאיש מקצוע (ובו גם רופא, ועו"ס), אחרת צפוי אי המדווח לעונש מאסר. יש חובה לדווח לפקיד הסעד או למשטרה. אנו רואים שהחוק נותן סמכות/מנדט לפק"ס. החוק אומר שיש לדווח ב- 2 מקרים: קטין (עד גיל 18), או בגיר חסר ידע. והשאלה שנשאלת, היא האם הבגיר הוא חסר ישע. אם התשובה חיובית, חלה חוות דיווח.

מהו חסר ישע? "מי שמחמת גילו, מחלתו או מוגבלותו הגופנית או הנפשי... או לשלומו". – משפט זה ניתן לפרשו בצורות רבות. אנו רואים שהוא מתחלק ל- 2 חלקים: גיל, או מוגבלות. אך לא מספיקה הנכות, צריך גם להתקייים שהוא לא יכול לדאוג לשלומו. לכן, אם אישה מבוגרת, פונה לעו"ד, סובלת מהתעללות, אך מגיעה אליו בעצמה, יכולה להרים טלפון למשטרה, היא לא מוגדרת בשלב הראשון כחסרת ישע.

בסרט, בהתחלה היא אינה חסרת ישע, אך בסופו של הסרט, היא חסרת ישע – היא שפופה, מפחדת מבנה, לא יוצאת החוצה. לא מסוגלת לחלץ עצמה במצבה, כבולה בעולם של טירור, ולא יכולה לדאוג לצרכי שלומה. לכן, לפי התפיסה של העו"ד, אישה זו הנה חסרת ישע.

אפוטרופוס – אדם או תאגיד, שנכנס בנעליו של האדם, וקובע על גופו ורכושו. לאותה אישה, לא צריך למנות אפוטרופוס, למה? כשאנו מנסים לפרש מונחים משפטים, עלינו להבין מה מטרת החוק? מטרת החוק אינה לפגוע בפרט, לקבל החלטה במקומה. תכלית החוק, היא להפסיק התעללות. נכון שהיא לא רוצה שיאשימו את בנה. מטרת החוק היא להפסיק התעללות, לא לקחת מהזקן כל שק"ד, לא להחליט לגבי השאר. במקרים של חסר ישע, גם אם אדם שכלית, מתפקד כמו שצריך, ואז נגדיר אותו כחסר ישע! לא נמנה אפוטרופוס לכל מקרה.

חוק העונשין הוא חוק פלילי, ולכן ניתן לשים את המתעלל בכלא, וזוהי בעיה. במקרה שטיפל העו"ד, הבן הכה את אמו ברחוב, ושוטר ראה אותו (כלומר, הורם נטל ההוכחה). הבן ישב בכלא, 8 חודשים, והשתחרר לבית אמו. אחת הבעיות, היא שלמרות שיודעים שיתכן והבן ממשיך להתעלל באמו. בביקור בית, הבן סרב לאפשר לעו"סים להכנס. ראו על ידי האם סימנים כחולים (זה לא אומר שזה בהכרח כמכות). האישה הוזמנה באמתלה לרופא, הוגדרה כחסר ישע, וזומנה למשטרה, שם היא הכחישה הכל. המשטרה חוזרת לעו"סים ואומרת שאין ראיות, לכל שהיה משהו. הבעיה, היא שמרגע שהזקנה הבינה שהעו"סים הלשינו, היא סרבה להמשך קשר עם העוסים (קשר שעד אז היה).

עבירת ההתעללות היא עבירה התנהגותית. אין היא תוצאתית שהשלמתה מותנית בהוכחת התקיימותה של תוצאה כלשהי כגון חבלה גופנית.

אפשר לדווח ב- 2 מסלולים: פק"ס או משטרה. לפק"ס יש ועדת פטור – עם עוסים חושבים שדיווח למשטרה יביא יותר נזק מתועלת, ועדיף קשר טיפולי, שיעזור יותר. הם יכולים לפנות לועדת פטור, ולקבל פטור מדיווח. לכן, כשצריך אם להחליט לדווח, לזכור שלפק"ס יש סמכות שק"ד טיפלית.

אין משמעות לכך, כי מרבית ביטויי ההתנהגות המתעללת נעשו בהקשר של הרצון לספר לקשיש את צרכיו, כגון אכילה ושתייה או רצון, חוזר ונשנה, להוליכו רגלי.

חובת יידוע – תיקון לחוק אלימות במשפחה. יידוע המטופל על כך שבאפשרותו לפנות לתחנת משפטרה, למחלקה לשירותים חברתיים או למרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה מטעם המחלקה לשירותים חברתיים, וייתן לו כתובת ומס' טלפון של המקומות האמורים הקרובים למקום מגוריו של המטופל. כלומר חובה על העו"ס ליידע את המטופל, במקומות שניתן לפנות אליהם. הוא לא יכול לדווח, מדווחים רק כשמדובר במחוסר ישע. לכן, לא נדווח על אישה מוכה. אם אדם לא בטוח, חובת דיווח, הוא יכול לפנות לפק"ס.

חוק הכשרות והאפוטרופוס

מינוי אפוטרופוס – חוק העונשין, שימוש בו מזערי, הליך שהשימוש בו מזערי, ניתן לדווח, אך פעמים רבות זה לא יגיע לנטל הוכחה. חוק האפוטרופוסות משתמים המון. יש המון ביקורות לכך. יש 3 קבוצות שיש להם אפוטרפפסים: קטינים (90% מהמקרים זה ההורים, 10% יש צו מינוי פורמאלי לגורם אחר). בגיל 18 מתחיל הליך פורמאלי: לבעלי פיגור, ולזקנים (בעיקר בשל דמנציה, ירידה ביכולות קוגניטיביות) –ממנים אפוטרופוס למי שלא יכול לטפל בעניינים של עצמו. יש ביקרות על החוק, זה הפגיעה הקשה ביותר בחירותו של אדם (מלבד אולי מאסר), מה שעושה אותנו לאנשים, זה זכות הבחירה וההחלטה, ולפתע נוטלים את הסמכות מאדם להחליט על חייו. צריך גם לזכור, שמחלות דמנציה, הם תהליכיות. בנוסף, זה לא מתמטי, קשה להחליט מתי אדם כבר לא יכול להחליט על חייו, מתי זו הנקודה הנכונה? לעו"ס יש תפקיד חשוב, בכל בבקשה לאפוטרופוס, יש צורך בתזכיר של עו"ס. הרופא מתייחס לעניין רפואי, והעו"ס מתייחס להאם הממונה מתאים..

הביקורת הגדולה היא במצבים שהם לא קיצון (במצבי קיצון, מוסכם על הכל שצריך לעשות זאת). הצעד הבא לאחר הגבלת הכשרות היא מינוי אפוטרופוס, אפוטרופוס מטרתו לפעול בשמו של הבלתי כשיר – זקן, ובכל לשמש לו כמגן מפני עצמו ומפני אחרים.

כיום, יש נטייה לתפור אפוטרופורס, אם לאדם יש ירידה קוגניטיבית מסויימת, הוא יכול לנהל את ענייניו היום יומיים, אך יש חשש שהוא ינוצל כספית. לכן ניתן לקבוע שהוא יכול לנהל את ענייניו במרבית התחומים, חוץ מהתחום הכספי

ס 1 כשרות לזכויות וחובות.

ס' 2 – כשרות לפעילות משפטיות – פעולות משפטית

30.12.2009

שיעור 11

קצת על המבחן:המבחן יהיה אמריקאי.

החוויה האישית של הזקנה – הזקנה היא תהליך שכרוך בהרבה אובדנים.

ב- DSM יש מאפייני דיכאון, יש קב' זקנים שהם בסיכון יותר גבוה לחלות בדיכאון: מבודדים, מחלת בריאותיות, חוו אובדן קשה, חווים חוסר שליטה וכד'. עצם חווית האובדן היא לא בהכרח זו שמביאה לדיכאון, אלא פרשנות האובדן.

מאפייני דיכאון: בעיות שינה, חוסר אנרגיה, נגטיביזים, אובדן תיאבון. אלו מאפיינים כללים, אך יש מאפיינים שיותר ייחודיים לזקנים.

יש תת אבחון של דיכאון בקרב זקנים. הזקנים, כשלעצמם יש להם מחסומים מללכת לטיפול. מערכת השירותים חוסמת אותם מלהגיע לטיפול, הם לא מופנים. כמו כן, אוכלוסיית המטפלים היא מועטה, רובם ללא ניסיון.

מה גורם לתת אבחון: התסמינים שעלולים להופיע בזקנה עקב אובדנים אחרים (ירידה קוגניטיבית, אובדנים פיזיולוגים, אובדנים תפקודיים), מיחסים אותם למשהו טבעי שלא בהכרח מבטא דיכאון, ולכן גם כשמדובר בדיכאון הם לא מאובחנים ככאלו.

בכל אופן, כמו בדיכאון רגיל, גם בדיכאון שבזקנה יש 3 דרגות של דיכאון:

1. מז'ורי – מאוד פוגע בתפקוד היום יומי. פוגע יחסית במעט אנשים בזקנה, ושכיחותו בקרב זקנים נמוכה מאשר בקרב האוכלוסייה.
2. דיסטמיה – שכיחות של 20-30% מהזקנים. זהו דיכאון עם תסמינים מועטים – הפרעות מצב רוח, דכדוך, מאפשר לזקן תפקוד אך הוא מצדיק טיפול.
3. דו קוטבית – מצב רוח שיכול לנוע בין תקופות של דיכאון לתקופה של מאניה. שכיחותו נמוכה בקרב הזקנים.

דיסטמיה – בכל השנים, חשבו שנשים הם יותר דיכאוניות, ובגיל 80 יש שיוויון בין המינים.

בזקנה יש 2 סוגים משמעותיים של דיכאון:

1. על רקע יחסים בינאישיים – על כך שהיחסים הבן אישיים תופסים כל כך הרבה מקום בחיים, יכול להיות שהזקן כועס על שבני המשפחה לא מספיק נותנים לו יחס, אך הוא לא יכול לכעוס עליהם, לכן הוא מפנה את הכעס כלפי עצמו, ונכנס לדיכאון, וכך מבטיח שהם יבואו לטפל בו. כלומר, הדיכאון יכול להיות בשל הפניית כעס כלפי עצמו, או בשל העובדה שהיחסים לא מספיקים.
2. על רקע מחלות – יש מחלות שהמאפיינים שלהם גורמים לדיכאון. יש תרופות שההשפעה שלהם גורמת לדיכאון לדוג' כאלה שגורמות חוסר שינה, חוסר תיאבון, השמנה.

עד כה דיברנו על דברים שקשורים לאובדנים, דיכאון, יש להם יותר פן נפשי ופסיכוסוציאלי. חוויה משמעותית, ובלתי ניתנת לתפיסה מבחינת היקפה ולא ניתן לה מספיק מענה היא עוני. כזכור, דמנציה, יש 20% מעל גיל 65, ו- 50% מעל גיל 85. עוני בגיל צעיר, יכול להיות מצב זמני, שניתן לשנותו. בזקנה, העוני הוא חד כיווני, והצרכים הולכים וגדלים. יש דרכים רבות להגדיר את העוני: מקבלי קצבאות, קו עוני.

מהו קו העוני? מחצית מההכנסה החציונית של השכר בארץ, בערך 1800 ₪. 20% מהזקנים חיים עד קו העוני. זקנים שמקבלים קצבת זקנה, עם השלמה מקבלים עד 2200 ₪. 60% מאוכלוסיית הזקנים, מרוויחים פחות משכר המינימום, שהוא 3200. כ- 1/3 מהזקנים חיים במצב כלכלי חמור, ומחציתם הם עולים מחבר העמים.

מה משמעות העוני?

במחקר שנעשה בישראל אמרו 81% מהזקנים, לא רעבים ללחם ואין בעיה בביטחון תזונתי. אך 7% אמרו שיש בעיה חמורה בביטחון תזונתי, ו- 12 יש להם ביטחון בינוני לכך שיהיה להם לחם.

לזקנים יש בעיה של תחזוקת הבית (קור בדירה, צנרת ישנה וחורקת). יש

26% אמרו שהם צריכים לוותר על דברים חיוניים (חשמל, חימום, מזון חיוני), 64% מתוכם אמרו שהם ויתרו על אוכל לטובת תרופות. ההשפעה שיש לעוני. המשמעות היא שאותו זקן לא מבקר ומתקשר לילדיו, משום שזה יקר. ואין לזקן כסף לקנות לנכדים מתנות ליום הולדת, ולכן הוא לא הולך לשם, משום שהוא מתבייש.

תפקיד העו"ס – הוא לנסות ולמקסם את המשאבים שיש לו כדי להגיע להזדמנות יותר מוצלחת.

לעוני יש משמעות פסיכולוגיות ופסיכו- סוציאלי. זו לא חוויה שקוראת ביום אחד, זה לאורך שנים. ויש לעוני מחירים פסיכולוגים. קודם כל ירידה בביטחון העצמי, אין לזקן ביטחון שהוא יכול לעשות מה שצריך, יש ירידה במוטיבציה, תהליך נוסף הוא בומרנג של הפנמת עמדות שליליות שמשפיעות על יתר תחומי החיים (במילא שום דבר לא יעזור, חוסר אונים שיכול להוביל לאישיות עוני: אישיות שמונעת מעצמה אפילו לחפש פיתרונות, לנסות ולצאת מהמיץ). אלו דברים שאותם לכאורה ניתן למנוע.

יש פגיעה בכישורים קוגניטיביים ותפיסתיים כתוצאה מעוני. לדוג' בשל ירידה ב- B12. יש גם פגיעה במוטיבציה. יש עליה בבעיות קשב, ירידה ביכולת עיבוד מידע ופיתרון בעיות. מבחינת מוטיבציה, העני מפתח תלות באחרים, צורך נמוך בהישגיות. וצורך נמוך בהתרחבות, ניסיון לצאת מהאני שלך, ליצור מערכות יחסים חדשות, להתנדב. הזקן מפתח מוטיבציה פאסיבית של לצאת מהמצב.

התרחקות חברתית – לדוג' הזקן לא מגיע לנכד, אך זה יותר מזה, יש אנשים שבאים במגע עם הזקן, ויש קושי לטפל באנשים עניים, יש התרחקות של אנשים מעניים.

התעמרות – גם אם המצב של הזקנים קשה מאוד, הם מושא מאוד קל להתעמרות, ניצול כספי של זקנים, גם אם מצבם גרוע. השפעות העוני יכולות להיות רחבות בהרבה מעבר למאזן בבנק.

תפקידו של העו"ס הוא לנסות ולהפוך את המצב ליותר נסבל.

הזדקנות מוצלחת

אריקסון – בשנות החמישים, בתיאוריה שלו על מעגל החיים, נתן מקום לזקנה, שלב הפתחותי שיש לו משקל כמו ליתר שלבים התפתחותיים בחיים. לפי אריקסון, בכל שלב בחיים, אדם צריך לעבור משבר, ואם הוא מצליח לעבור אותו בצורה טובה, הוא זוכה בחוזק. לדוג' בשנות ה- 20 יש משבר בין בדידות לאינטימיות, התמודדות חיובית עם המשבר, היא להגיע לאהבה. ואז אריקסון, עובר לאורך השנים, את המשברים והשלבים, ומגיע לזקנה, שזה משבר שנע בין 2 קטבים אחרים: יאוש לשלמות.

יאוש – זה מתבקש, לאור כל מה שדיברנו עד כה למה ניתן ליפול ליאוש. שלמות היא מצב שניתן להגיע אליו מתוך ראייה אינטגריטבית, יש לי פרספקטיבה טובה על מה שעברתי, ומה שקורה סביבי, אני יכול להפנות זמן לעצמי. פיתרון המשבר – הוא חוכמה. שאין לצעירים, שאפילו יש ירידה בזיכרון הפלואידי, עדיין בזקנה יכולות להיות עוצמות חזקות של זקנה, שאין במקומות אחרים.

משנות ה- 70, צצו ועלו תיאוריות שונות, שנתנו מקום התפתחותי לזקנה. מי שהוביל את התפיסה הזו היא באלטס. תיאוריות אלו, שהם פסיכולוגיה התפתחותית של טווח החיים, יש תהליכים שמובילם לתהליך הזקנה, יש שינויים נורמטיבים, ולא נורמטיבים שמשפיעים לאורך החיים. השינויים הנורמטיבים, תלויי ילדות וקשורי גיל, אח"כ יש ירידה, ובהמשך בזקנה שוב יש. דווקא בזקנה, יש מצבור של השפעות כאלו. ויש כיוונים שונים שיכולים לקרות בתהליכים החיוביים לחיוב ולשלילה.

הזדקנות מוצלחת – לפי תיאוריה זו, אנשים זקנים מצליחים לשמור על בריאות ורווחה נפשית, תוך הפקת תועלת מירבית מהתנאים האישיים והסביבתיים העומדים לרשותם.

הסתכלות מוצלחת – היא הפקת תועלת מסקימאלית, מתוך המשאבים הקיימים.

באלטס מונה 7 עקרונות יסוד לתהליכי הזדקנות:

1. הטרוגניות בינאישית גבוהה בין האנשים – גיל הזקנה הוא גיל שיש בו שונות מאוד גדולה בין אנשים. עולים ממקומות שונים, מחלות שונות וכד'.
2. חשוב להבחין בין הזדקנות פתולוגית להזדקנות נורמאלית ומוצלחת – רוב בני האדם חווים ירידה בזיכרון בזקנה, במהירות תגובה, אך רק % מסויים חולה באלצהיימר, וחשוב להבחין בין תופעה נורמטיבית לפתלוגית. עיקרון הדחיסה – עיקרון שאומר שבאמצעות ידע רפואי מתקדם, תנאי מחיה טובים יותר, ניתן לשמור יותר על הבריאות, ואף לגרום למחלות כרנולוגיות שלא להתפרץ בשיא עוצמתם. כלומר ניתן לדחות תחלואה קריטית ומוות, באמצעות דחיסת אורך חיים נכון.
3. בזקנה יש מידה רבה מאוד של יכולת התפתחות רזרבית – בגוף האדם יש הרבה משאבים ורזרבות שאנו לא מנצלים בזקנה, ובגיל הזקנה הם נותרות וניתן לנצל אותם. לדוג' רזרבות של זמן, ניתן להזמין את המשפחה ולבשל להם. רזרבות קוגניטיביות – צבירת חוויות וידע לאורך החיים, רזרבות של אמנות שניתן להתחיל לפתח ועוד'.
4. אם ההזדקנות חלה אובדן במכניקה הנזילה של המח – כלומר, הקוגניטיבית נוירולוגית שבמח, תפיסה, שקשורה לנוירולוגיה של המח, זמן תגובה, וכד'. דברים שהם של מיומניות זמינות. (לעומת אינטליגציה מגובשת של ידע וחוויות שנצברו לאורך החיים.
5. ידע ופרגמטיות קוגניטיבים יכולים לפצות על האובדן במכניקה הנזילה של המח.
6. אם ההזדקנות, המאזן בין הישגים לאובדנים נעשה פחות חיובי ואפילו נוטה לשלילי- כלומר גם בתיאורית הזדקנות מוצלחת, יש הכרה בכל שיש אובדנים.
7. העצמי בגיל הזקנה ממשיך להיות מערכת חזקה של התמודדות ושל שמירה על שלמות האישיות – כלומר, חשוב בזקנה, למרות האובדנים לתת לזקן את השליטה, את היכולתץ לבחור, ולהשתמש במנגנוני ההגנה שקיימים לו, כדי להגן על העצמי שלו, ולאפשר שמירת אישיות.

באטלס דיבר על מנגנון שנדרש כדי לעשות זקנה מוצלחת.

אופטימיציזה סלקטיבית עם פיצוי: 3 רכיבים

1. סלקטיביות – כדי שנחווה הזדקנות מוצלחת, נבחר את ההישגים שיותר חשוב לנו להספיק, שיותר נגישים לנו, סלקציה של משימות ויעדים שיעשו לנו טוב.
2. אופטימיזיציה – כדי לממש את המטרות שהצבנו, על הצד הטוב יותר, להגיע למיצוי אופטימלי של המטרוטת, צריך חעשות ניצול אופטימאלי של המשאבים שעומדים לרשותי, לסביבתי, כולל שימוש באביזרים. יתכן שידרש יותר מאמץ, אך זה בסדר, צריך להשתמש במקסימום של המשאבים שעומדים לרשותך.
3. פיצוי - ניתן לפצות על תפקודים אבודים באמצעות שימוש באלטרניטות – לדוג' אביזרי עזר, שירותים שהמשפחה נותנת, רזרבות.

דוג' ארתור רובינשטיין ביום הולדתו ה- 80, עדיין הופיע ואמר שהוא עושה סלקטיביות – צמצמתי רפרטואר בהופעות, אני מנגו מה שאני אוהב. אני מקדיש הרבה יותר זמן לתרגול (אופטימיזציה), כדי להגיע לביצוע אופטימאלי הוא משקיע יותר זמן. לפני קטע דרמטי ומהיר, אני בקטע לפני עושה יותר לאט, משום שגם אם הוא לא מהיר כמו שצריך, לא שמים לב זה פיצוי.

לסיכום: אפשר להגיע בזקנה למימוש עצמי, לעשות תחביבים שלא עשית קודם, להתחיל ללמוד, להתנדב, לעשות יצירות ולהגיע לסיפוק ומשמעות רצינית גם בזקנה.

המודל הזה, של הזדקנות מוצלחת, פותח בהמשך למודלים אחרים, לדוג' של קארסטנסס – דיברה על תיאוריה סלקטיבית חברתית רגשית: בגיל זקנה אנשים עושים סלקציה לקשרים חברתיים שיש להם, בוחרים להשקיע בקשרים יותר משמעותים (בני משפחה), ולמיין ולמסמס קשרים יותר שטחיים ופחות משמעותיים, להפוך אותם לקשרים אינסטרומנטאלים, אך לא משמעותים.

06.01.09

שיעור 12

אנו בישראל, מגדירים יוצאי שואה, ככאלו, שמקבלים פיצויים מהנאצים.

ניצולי שואה הוגדרו ככאלו שחיו רק במדינה שחיה תחת השפעה ישירה של הממשל הנאצי בשנות מלחה"ע ה- 2, או כאלו שהיו צריכים להעתיק את מגוריהם. כיום הם מונים כ- 200 אלף אנשים. רובם מעל גיל 70. נשאלת השאלה, האם צריכה להיות התייחסות אליהם, משום שזו אוכלוסייה שהולכת ונעלמת. אך אם לא אנו, לא יהיה מישהו שיטפל בהם.

אלו אנשים שבמשך 50 שנה לא קיבלו יחס ראוי. בשנת 57 נחקק חוק של נכי פשעי הנאצים. אנשים אלו היו זכאים לפיצוי. כל היתר היו צריכים לקבל כספי שילומים (כספים שנתקבלו מגרמניה למדינה כדי לעזור לניצולי השואה להשתקם). בנוסף, יש פיצויים אישיים, שהעבירה ממשלת גרמניה, ישירות לניצולים.

עד שנת 2003 רק 124 אלף ניצולים, קיבלו פיצויים מגרמניה. כלומר פחות מ- 1/4 . למה? מדינת ישראל חששה שאם היא תעודד פיצויים אישיים, היא לא תזכה בכספי השילומים.

סרט על השואה: העגיל

ד"ר יעל קציר, ניצולת שואה, משחקת עם ילדה מהבניין, ומתמוגגת ממנה וממעשיה. הילדה לפתע רואה צלקת ושואלת מה קרה. הסבתא אמרה שהיא החליקה על הקרח ונפצעה בילדותה.

זקנה אחרת, ברקאי כוכבא, שבעלת הדירה שלה תופסת אותה, כשהיא יורדת במדרגות, אומרת לזקנה שהיא צריכה ללשם שכר דירה, הזקנה אומרת שהיא מחכה לצ'ק. בעלת הדירה אומרת שהיא יכולה להמתין. מגיע בדואר צ'ק והיא מביאה אותה לבעלת הדירה שלה.

הזקנה הולכת לרופאת שיניים, ד"ר יעל קציר (עם כלבה), לטיפולי שיניים שניתנים בחינם. כוכבא בת 66, היא אומרת שהיא יכולה לשלם רק מעט, יעל אומרת לה שלא תדאג, היא מזמן לא לוקחת כסף. כוכבא עצבנית, ויעל אומרת לה לא לדאוג, שתרגע.

לפתע, כשהיא יושבת בכסא, היא שואלת את כוכבא אם היא מכירה אותה מאיפשהו. וכוכבא עונה בשלילה. לאחר קבלת הזריקה, לפתע רואה הרופאה עגיל על פניה של כוכבא, היא נכנסת להלם, וחוטפת ממנה את העגיל בכוח. כוכבא בורחת, מדממת מאוזנה. הרופאה, נשארת עמומה עם העגיל בידה. גם התיק נשאר אצל הרופאה. כוכבא מחליטה ללכת למשטרה.

יעל, נשארת לבחון את העגיל. היא מוציאה מזוודה ישנה מהבוידם, ופותחת אותה בידיים רועדות. היא מוציאה מתוך המזוודה תמונה של ילדה קטנה, שעל אוזנה עגיל שזהה לעגיל שחטפה.

לפתע צילצול בדלת, הזקנה אומרת, "באים לקחת אותי", היא שומעת את קולה של ביתה, שאומרת שהיא בדרך לסופר, יעל לא עונה, היא יושבת מכווצת בחדרה, הבת נכנסת לבית, ושואלת למה היא יושבת בחושך, לפתע היא רואה את המזוודה והחפצים, ותמונה שם רשום "סטלה ואני סוף סוף חופשיים אחרי אוושיץ". הבת המומה לגלות שהאם היתה בשואה, שואלת למה היא לא אמרה כלום אף פעם.

היא מסתכלת על הצלקת שעל ידה של האם, אומרת שהיא סיפרה לה שזו צלקת. לפתע צלצול טלפון מהמשטרה, היא מתבקשת להגיע לתחנה ברחוב הס בשעה 2. היא אומרת שהיא לא הפסיקה לחפש את סטלה, נדרתי נדר שאם תהיה לה בת היא תקרא לי על שם סטלה. הבת אומרת שהיא אף פעם לא הבינה למה היא קיבלה שם גלותי, תמיד צחקו עליה.

היא אומרת שהאם עשתה היום דבר איום ונורא, הבת אמרה שלא יתכן, אמא עוזרת לכולם. רואים בתחנת המשטרה את כוכבא, מקבלת את התיק היא שואלת איפה שוסטק הכלב, השוטר מבקש ממנה לחתום שהיא קיבלה את התיק. ורואה במראה דו כיוונית את ד"ר קציר, שם היא מודה על מעשה שעשתה, ומוכנה לשלם כל פיצוי שגב' ברקאי תבקש ממנה.

השוטרת מבקשת ממנה לחתום על ההצהרה, ויעל חותמת. השוטרת מודה לה. לאחר מכן, שואלת השוטרת לדעת מדוע היא עשתה את המעשה. ד"ר קציר מוציאה קלטת מתיקה, בקלטת רואים שהיא מספרת את קורותיה ב- 1944 בפולניה, היא מצאה עצמה מובלת ברכבת מוות, עמוסה ביהודים, שפונו מאשוויץ, היתה בת 18. יחד איתה היתה ילדה בת 12, שנקרעה מהוריה, יחד איתה היא עברה את כל הזוועות, הגטו, מחנה הריכוז, הסלקציה, פירוק השיער, גם שני המספרים שלהן על היד, צמודים. בשלב מסויים, הרכבת נעצרה באופן פתאומי בשל תאונה, וכולם, החיים והמתים נזרקו לכל אבר, כתוצאה מהחבטה, במקריות מסתיות, דלת הקרון נפתחה, אנחנו בורחים צעקתי לילדה משכתי אותה כוח, עזרתי לה לעלות על גבי, ברגע של הקפיצה מהקרון, הילדה נתקפה בפחד, והשתחררה ממני, ואני קפצתי בלעדיה, אלוהים איך יכלתי לנשוט את הילדה, אפילו לא הבטתי אחרת. כוכבא, דומעת מספרת לשוטרת אני הילדה, קפצתי, בהתחלה פחדתי אבל קפצתי.

יעל ממשיכה לספר קפצתי מהרכבת, כן הרכבת, היתה מהומה, זעקות כאב, בכי ואובדן אשתונות, ברחתי ליער סמוך, רצתי, חיפשתי, כל הזמן היה נדה לי שרצים אחרי, הסתתרתי מתחת לעלי שלכת וחיכיתי לראות מי רץ אחרי. ואז הילד? אותה ילדה. הילד שלי עזרה עוז וקפצה אחרי. ביחד חצינו את התופת הפולנית, הגענו לגבול הגרמני, שרדנו בזכות חפצים יקרי ערך שנתן לי זקן שעמד למות ברכבת. בכניסה לאוקראינה, סוף המסע הנוראי, כמעט סוף המלחמה, נעצרנו. הגרמנים רצו להוציא אתנו להורג, לילה לפני הטבח, שומר הסכים לשחרר אותנו תמורת שוחד, לי לא נותר דבר, אך לילדה היה זוג עגילי זהב מיחודים.

כוכובא אומרת העילים שלי, אבא נתן לי אותם ליומולדת, לא רציתי להפרד מהן, אך הבנתי שחיי תלויים בי, אז נטתי עגיל אחד, ואחד שמרתי לי כל השנים. יעל – וכך בזכות העגיל, הצלחנו לברוח לגבול המזרחי. כוכבא – זה הדבר היחידי שנותר לי מהורי, נעלמו לי לתוך התופת, ונשארתי לבד יתומה.

הבת של ד"ר קציר, אומרת לה שהיא לא יתומה, יש לה אחות, אמא שלי תמיד חיפשה אחריך, יש לך אחות, אנו שתי סטלות. והשתיין מתחבקות. היא רוצה ללכת לדבר עם יעל, אך השוטר מעכב בעדב, צריך לסיים את העדות.

בבודפשט, הן הופרדו, היא חיפשה אחרי הילדה אחרי המלחמה, אך נאמר לה שהיא מתה. השוטרת שאלה לשמה, לפני המלחמה, והיא אומרת שלילדה קראו סטלה קרביץ, יעל בחדרה בוחה, וכוכבא בחדר השני בוכה.

השתיים נפגשות, ביחד בתחמת המשטרה, משוות מספרים, והיא אומרת לה "זו אני סטלה, הילדה שלך", והשתיים בוכות ומתחבקות.

חזרה לשיעור:

ניצולי שואה, הם אנשים שעברו טראומה, שאין לה אח ורע. לכל אחד מאיתנו יש שינויים ולחצים נורמטיבים, והם בנוסף לזה כמו כל אחד מאיתנו חווים לחצים לא נורמטיבים (מלחמת המפרץ, ישובי עוטף עזה), ואם כל הרקע והמתח הזה, הם מגיעים לגיל זקנה עם על המשמעויות והלחצים של גיל הזקנה.

בגיל הזקנה, כבר אין לנו ילדים קטנים לטפל בהם, אנו לא עובדים ויש הרבה מאוד זמן לחשוב על כל הטראומות, זה כר מפלט לתת לדברים להעלות ולצוץ. ניצולי שואה כזקנים, חווים יחסית לשאר הזקנים, חווית יותר מלחיצה. מחקרים מראים שיש שינוי בתפיסה לגבי אוכלוסיה זו, יש 2 גישות לגבי ניצולי שואה:

1. גישת החוסן – אנשים שעברו את השואה ושרדו, והגיעו לארץ, הם אנשים חזקים מאוד פיזית ונפשית, וענייני הזקנה "קטנים עליהם".
2. תיאורית הפגיעות – טענה שאנשים כאלו, שעברו טראומה נוראית, נאלצו להתמודד עם אובדנים ומציאות, שאף אחד מאיתנו לא מסוגל לדעת, נתונים לגורמי לחץ לא נורמטיבים, ולכן גורמי לחץ נורמטיבים (תחלואה רגילה, עזיבת הילדים את הקן), הם דברים שעלולים לגרום לפגיעות מאוד משמעותית, ולעורר את הדברים שגרמו לטראומה. אנו רואים את הזקנה כשלב משמעותי, זה יכול ליצור מפץ מאוד גדול לאנשים אלו.

במחקר שהשווה ניצולים לכלל האוכלוסייה, רואים שינוי לאורך השנים. קשה לדעת אילו מהתיאוריות הללו נמצאו. מחד יש ממצאים שהם חווים מצוקה יותר משמעותית מתבטא בהפרעות שינה, וביעוטי לילה. לעומת זאת, כשעשו מחקר שבו ביקשו מניצולים וקב' ביקרות לעורר את אירועי הלחץ של השנה האחרונה, ניצולי שואה לא תיארו יותר אזורי מצוקה וביטויי לחץ, לעומת אחרים.

נתון נוסף – באירוע לא נורמטיבי, כמו מלחמת המפרץ, עלו ביטויים של PTSD בקרב ניצולי שואה. החוקרים אמרו שזה היה מלחמה שבו היה איום אתני על היהודים, ולכן זה עורר את הפחדים.

בנוסף, לזקנים, לא היה מודל לזקנה, לא היה להם אנשים לראות איך הם מזדקנים, וללמוד מזה, ולכן הם חווים חולשה באופן בסיסי.

ב- 2007 נעשה מחקר של כהנא ואח', ניצולים נשאלו איך הם חושבים שהשואה השפיעה על הזדקנותם? יש 4 טיפולוגיות של הזדקנות:

1. מזדקנים בעלי חוסן – ערך עצמי חיובי, חוזק, תחושה חזקה של ערכים, הזקנה לא כל כך מאתגרת אותם, יותר רחומים כלפי אחרים, מעריכים את החיים ומה שהם נותנים להם.
2. אנשים זקנים שעוסקים בהשוואה – הם משווים את עצמם לאנשים שלא חוו את השואה, ודווקא רואים בזקנה חוויה מנרמלת. סוף, סוף כולנו חווים חוויות משותפות עם שאר הזקנים. לא תופסים עצמם שונים מזקנים אחרים, זוהי חוויה שהם שווים לשאר הזקנים, ויש להם זכות להזדקן כשאר הזקנים.
3. מזדקנים בעלי פגיעות מצבית – ניצולי שואה, שהזמן הצליח לרפא את הקשיים שהיו כשהם עלו לארץ, אך הפצעים עדין פתוחים, וכשהם נתקלים במצבים של אובדן (חברים, בני משפחה) או אירועי חיים מלחיצים (טרור, אשפוז, מלחמת המפרץ), עלולה להתפרץ כל הטראומה שלא עובדה כל השנים, ולקבל ביטוים פסיכוסומאטיים ואחרים, אך עדין יחסים המוצהר לזקנה הוא ניטראלי, אם כי אנו יודעים בניתוח שאירועים מלחיצים יערערו את שיווי המשקל שלהם
4. מזקנים פגיעים – מבטאים מצוקה מתמשכת כתוצאה מהטראומה שהם עברו, מתמקדים בתוצאות השליליות של השואה על חייהם, מאמינים שהשואה גרמה להם לחלות מוקדם יותר, להזדקן מוקדם יותר. גם אירועים נורמטיביים (יתר ל.ד), מעוררים מאוד מצוקה ומעליהם מאוד את סף הפתולוגיה שלהם.

איך היינו מאפיינים את יעל קציר – פגיעה מצבית, אירוע רגיל, עורר אצלה את התחושות. אנו רואים שלאורך השנים, ההתמודדות שלה היתה של אי שיתוף של בני משפחתה מחד, אך תיעוד סיפורה מאידך, היא קראה לבתה על שם חברתה מהשואה, תיעדה את סיפורה ביד ושם, שמרה בקנאות על המזוודה.

חשוב לציין, שמצבם הכלכלי של הזקנים יוצאי השואה, לא גרוע יותר משל שאר הזקנים.

ב- 2009 פורסם מחקר של שאשא, ליפשיץ ואורי, הם סיפרו שבעבר מבחינה רפואית הוגדרה תסמונות מחנות ריכוז: אנשים שעלו לארץ וחיים במצבים בריאותיים קשים, וממשיכים לחיות את התנאים הקשים בארץ. עם השנים, חל שינוי, ומצאו נק' חוזק בקרב אוכלוסיה זו, עד כדי כך, שאחד מגורמי המנע של הסרטן, היא דיאטת קלוריות, ולכן משום שהם עברו את השואה יש להם גורם מחסן, בהמשך ממצא זה הופרך. אמת אחת שיש בגישה זו, שאין אפשרות אמפירית לבדוק אותה, היא שאנשים אלו שעברו את השואה, הם באמת שורדים. בפועל, הם טענו שאין לניצולים תחלואת יתר, לא בתחום מחלות לב, ולא בתחום מחלות מעיים. הם מתייחסים ל- 2 תחלואות שהזקנים יותר חולים: מחלות שלד (ובעיקר אוסטופרוזיס), הם שילמו מחיר משמעותי בגיל הזקנה, ויש פי 2 שבר באגן – ירך (סיבה שלישית למוות של זקנים). הקטגוריה השנייה, היא מחלת סרטן, שיש תחלואה של פי 3. האבחון הוא מאוחר יותר מאחרים (אולי יש להם יכולת סבל גבוהה יותר), וכן משך החיים והתחלואה קצר יותר, מרגע שהם מאובחנים הם מצליחים לחיות הרבה פחות זמן, משאר הזקנים. למעט 2 הבדלים אלו, לא נמצאו כל הבדלים אחרים בינם לבין הזקנים.

כיום יש גישה משלבת, שירה הנטמן משלבת בין גישת החוסן לתיאורית הפגיעות, אומרת שההתמודדות של הניצולים עם הזקנה, ועם הלחצים שהזקנה מספקת, תלויה בהסתגלות שהיתה לזקנים לאירוע השואה. מי שהסתגל טוב יותר, עם חוסן ושליטה, יחווה את הזקנה בצורה יותר חיובית. כבר לא עושים דיכוטומיה, כל הניצולים או מחוסנים, או פגיעים, האוכלוסייה היא הטרוגנית, חלקם יתמודדו טוב, וחלקם יתמודדו לא טוב. הרטמן עושה טיפולוגיה של זקנים, לפי איך שהם הסתגלו לשואה. הנטמן השוותה בין חולי סרטן שהם ניצולים ולא ניצולים. היא מדדה לפי 6 קטגרויות של חוזק, איזו התמודדות הייתה לזקנים עם השואה:

1. משפחות עם ניצולים שהיתה להם התמודדות של קורבן – הסתגרו מפני החברה, בתוך המשפחה היתה דיפוזיה. לא מדברים על רגש, התמקדות במאבק יומי.
2. משפחות של ניצולים בעלי זהות של מאובן – משפחה שותקת, נמנעת מביטוי רגשי, בידוד חברתי, יש קשר שתיקה על השואה, משפחה מדוכאת, מסוגרת.
3. משפחות ניצולים בעלי זהות של לוחם – היה להם דחף להמשיך הלאה בחיים, להראות שהכל בסדר. קשרי משפחה חזקים, קשרים של נאמנות, עשיית מניפולאציה על הסביבה כדי להגן על המשפחה.
4. אלו שהצליחו - כמו יעל קציר (מהסרט), מכחישים את העבר, רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית, רוצים לנצח את הנאצים ע"י הצלחה, תיעוד המעשים.

הנטמן, רצתה לבחון את הגישה המשלבת. בהשוואה בין ניצולי שואה, לכאלו שהם לא ניצולי שואה. היא מצאה שלניצולים היו ביטויים יותר משמעותיים ל- PTSD שהתבטאו בקשיי שינה, סיוטים וכד'. עוד נמצא, שהם באופן לא מובהק, היה להם יותר ביטויים של פסיכופתלוגיה, יותר OCD, יותר חרדות, יותר דיכאון. ואז היא בדקה מי הכי פגיע? למי הזקנה תגרום לפצעים פתוחים? בתוך הניצולים, אלו שהיתה להם טיפולוגיה של קורבן, היו ביטויים הרבה יותר משמעותים של PTSD, אחריהם של הלוחם, אח"כ של אלו שהצליחו ולבסוף אלו שלא ניצולים. (לא היו לה כמעט אנשים שהיו מאובנים, ולכן לא התייחס להם בממצאים).

הניצולים נשאלו, עד כמה החשיפה שלהם לשואה, מהווה גורם מקשה על ההתמודדות שלהם עם הזקנה, 76% מהקורבנות, אמרו שהשואה מאוד השפיעה עליהם ומקשה על התמודדותם בזקנה.

האם הם חושבים שניצולי שואה זכאים לדיור נפרד, או שמדובר בגימיק שתופס מבחינה חברתית? לפי המרצה, חשוב לדאוג לזקנים, אנו הדור האחרון שיכול לדאוג לניצולים, להקל עליהם, לאסוף עדויות. יש דרכים רבות שניתן לעזור. בכל מקום ניתן לעשות משהו לפני שהיה מאוחר מדי.