חזרה לאתר הראשי
הטיפול הנפשי – אמנות או אומנות / דר' יחזקאל כהן
תודה להילה שגיאכהן, יחזקאל (יולי 2003). הטיפול הנפשי – אמנות או אומנות. שיחות, י"ז (3), עמ' 283-290
סיכום
הקישור בין העבודה הפסיכותרפויטית לבין אמנות או יצירתיות, מזכירה את ויניקוט שטען כי יצירתיות ותחושת קיום עצמי הן היינו הך, יצירתיות משמעה לראות את העולם בכל פעם בעיניים חדשות והעשייה היומיומית צומחת מן ההוויה. היצירתיות מתפתחת מן התחושה של התינוק שהוא יצר את העולם בתנאי שהשד היה שם כאשר התינוק נזקק לו, ההתמזגות בין התינוק לבין מי שמגדל אותו מכונה "מרחב פוטנציאלי" והיא מהווה "אחדותיות" מיוחדת. אחדותיות זו מאפשרת את התחושה האומניפוטנטית ורק על יסודה יכול התינוק להכיר בנפרדות של הזולת ממנו.
המשמעות של הקיום בתיאוריה של ויניקוט, שהוא אף מאפיין התפתחות תקינה, היא העשייה האימפולסיבית (impulsive doing), הנבראת בתוך עצמי והמעניקה לאדם תחושה של יצירת עולם שונה משום שהוא קיים. התפתחות בלתי תקינה אינה מאפשרת תחושות אלו כיון שהאדם מתפתח מתוך תחושת הישרדות ושמירה על הקיום הראשוני ועשייתו היא בעיקרה תגובתית למתרחש (reactive doing).
על פי ויניקוט, משמעות הקיום (העולם אחר כי האדם קיים) היא היעד של התפתחות האדם.
המחבר מתאר סיטואציות בטיפול בעיקר בילדים בהן בתחילת הטיפול הילד חש צורך לעשות פעולות יוצאות דופן עם הכניסה לחדר הטיפול, על מנת למשוך תשומת לב (דופק על הדלת ובורח, מצלצל בפעמון ועוד), הוא מסביר זאת בכך שילדים אלו חוששים שהעולם אינו רוצה לקבלם ושהקיום שלהם אינו משמעותי לעצמם ולזולת, לעומת משחק ה"קוקו" בו יש חוויה של יצירת העולם (והעולם ממתין לי) בכל פעם מחדש. ויניקוט טוען כי ילד שלא התנסה בסביבה טובה דיה, אינו בטוח אם הוא מקובל או רצוי. המחבר טוען כי בטיפול יש צורך לחזור לאותה אחדותיות, וככל שההפרעה קשה יותר, כך נדרש המטפל להפעיל גורמים יצירתיים להפעלת המטופל במשותף עימו, על מנת שירגיש שהוא קיים ולאפשר לו תהליכי התפתחות ראשוניים שלא התקיימו כיאות. במקום שאין אחדותיות, גם לא תהיה נפרדות, הן במרחב והן בזמן. כאשר לא מתפתחת נפרדות אמיתית, לא תהיה הכרה בשוויונו של הזולת למרות השוני שלו. לטענת המחבר, ניכר כי הטיפול הנפשי בתקופתנו נועד לעורר תחושה של משמעות הקיום (ולאו דווקא להביא לפתרונה של בעיה ממוקדת כלשהי).
המחבר נותן דוגמא של סיטואציה טיפולית, בה המטופל הוא ילד שורד, שאינו חש שהוא יוצר את העולם ועוד לא התפתחה אצלו עצמיות נפרדת משלו. באמצעות יצירתיות של המטפלת, נוצר מרחב פוטנציאלי בין שניהם והילד חש שהוא יוצר את העולם ושהעולם מצפה לו (כמו תינוק היונק וחש שהוא יוצר את העולם), כך גם לא היה לו קושי להיפרד ממנה בתום השעה, כיון שהוא חש שהעולם ממשיך להתקיים גם בתוכו.
היצירתיות של המטפלת בטיפול אינה נובעת דווקא מהידע הקוגנטיבי שלה, אלא מתוך ניצוץ יצירתי הקשור לאופן בו חשה אמפטית כלפי הילד, ועל בסיס אישיותה וידיעותיה המופעלות באופן לא מודע. זוהי חוויה שהיא והילד שותפים לה ומאוחדים בתוכה.
המחבר מבדיל בין טיפול כאומנות לטיפול כאומנות (omanut / umanut): אומנות (u) הטיפול מבוססת על הידע המקצועי שמביא עימו המטפל. על פי התפיסה האינטרסוביקטיבית, המטפל והמטופל משפיעים אחד על השני במובנים מסוימים ואין למטפל סמכות פטרונית על המטופל, אלא סמכות מקצועית, האינטראקציה ויחסי הגומלין יוצרים נפרדות שהיא פועל יוצא מן התפיסה המעניקה כבוד וקיום עצמאי לכל אדם, אך ככל שיש יותר נפרדות, כך המחבר מתייחס למטפל כאומן (u) המפעיל ידיעותיו ומיומנותו לפי מה שמכתיב המצב. המחבר נותן דוגמא לסיטואציה טיפולית (דוגמת המערה) בה נדרשה המטפלת לנהוג באופן אומנותי (u) על ידי שימוש בידע שלה ובתחושותיה וכך סיימה סיטואציה שיכולה היתה להיות הרסנית, באופן מוצלח (הנפרדות שלה היתה דומיננטית יותר בסיטואציה).
אומנות (o) על פי המחבר, היא היכולת של המטפל לאפשר למטופל חוויות היות (being), שיכולה להיווצר רק בתוך מרחב פוטנציאלי, בין המטפל למטופל, כלומר מתוך אחדותיות ולא נפרדות.
המחבר מוסיף, בהסתמך על ויניקוט, כי לעיתים נתינת פירוש טרם זמנו על ידי המטפל, עלולה לעכב את התהליך הטיפולי, ולעיתים עדיף להתמקד ביצירת יחסים עם המטופל ושמירה עליהם, מאשר נתינת פירושים שנחווים חודרניים והרסניים. לעיתים הטראומות הקיימות אצל המטופל, הן כה ראשוניות, שרק גישה אחדותית, יצירתית, אמפתית, עשויה לסייע ליצירת מבנים פנימיים מגובשים ומלוכדים. יחסים של טיפוח וגדילה המבוססים על החזקה (holding) והרגעה (soothing) (על פי ג'יאווקיני).
המחבר טוען כי בטיפול קיימים הן המרכיב האומנותי (u) והן המרכיב האומנותי (o). האומנותי (u) מבוסס על למידת המטפל תוך כדי הכשרתו הן מבחינה מנטלית והן מקצועית (doing) ומרכיב זה מבוסס על האומנותי (o) שהוא יצירתי, אימפולסיבי ומקורי – ההיות (being). המחבר נותן דוגמא לשעת טיפול (האימון) המבטאת שני מרכיבים אלו, הוא מדגיש כי בטיפול החוויה (being) קודמת להבנה (doing), ההבנה יכולה להיות מושגת רק אם תתרחש לפניה חוויה.
לסיום טוען המטפל, בהשוואה בין דוגמת המערה שדרשה נפרדות לעומת דוגמת האימון שדרשה אחדותיות, כי בכל מגע טיפולי תקין, נמצא שילוב של אחדותיות יחד עם הנפרדות הנדרשת, אלא שכל סיטואציה טיפולית בודדת מפעילה באופן שונה את שתי המערכות האלו כך שכל אחת מהן תהיינה דומיננטית בהתאם.