חזרה לאתר הראשי
העברה – העברה נגדית כתהליך בין אישי כולל / ד"ר עמנואל ברמן.
(סוכם ע"י יעל יוגב)
ברמן, ע. (1986). העברה והעברה נגדית כתהליך בין-אישי כולל. שיחות, 1(1), ע"מ 15-6המאמר עוסק ב:
גלגולי ההסתכלות על העברה והעברה נגדית כביטוייו של מפגש בינאישי רב מימדי.
בנוסף המאמר מדגיש:
- את הסכנות בניסיון לכוון את המטפל לעמדה קבועה מראש ביחס למטופל
- את הבעייתיות בציפייה של המטפל מעצמו להיות "כל יודע".
ובניגוד לכך:
- את התועלת שהמטפל יכול להפיק מתשומת הלב להעברה הנגדית.
ברמן טוען שהפסיכואנליזה מצטיירת לעיתים כתחום שמהווה משיכה ואיום כאחד בשל תפיסתה כתיאוריה חד משמעית המכילה כללי "עשה ו"אל תעשה" בכל הנוגע לטיפול הנפשי. בפועל תפיסה זו מעוותת מאחר והפסיכואנליזה מתאפיינת לאורך כל דרכה בלבטים, שינויים ופולמוסים ביחס להבנת החיים הרגשיים וביחס להבנת התהליך הטיפולי.
ברמן מנסה
להכווין לעבר תפיסה פחות מעוותת ויותר
מדויקת בכל הקשור להבנת הקשר הטיפולי והתהליך
הטיפולי, בדגש על גישות שהתפתחו בשנים האחרונות.
"המטפל-פרשן אובייקטיבי או שותף למפגש?"
אחת ההתלבטויות המלוות את הפסיכואנליזה מראשיתה הנה ההתלבטות בין דגש תוך אישי (אינטרא-פסיכי) לבין דגש בין-אישי בכל הקשור להבנת תהליכים רגשיים.
התלבטות זו ממוחשת בעבודתו של פרוייד- במהפך שעבר בין פיתוח "תיאורית הפיתוי" (לפיה נגרמת הנירוזה של מטופליו בשל פיתויים בתקפות ילדותם) לבין התנערותו מתיאוריה זו והחלטתו לייחס את הדיווחים על פיתויים בילדות לפנטזיות של המטופלים (שמקורן בתסביך אדיפוס שלהם עצמם).
"תיאורית הפיתוי" – מודל בינאישי המדגיש את השפעת הפרט אחד על השני.
"תיאורית תסביך אדיפוס – מודל תוך אישי המדגיש את השפעת עולם הדמיונות הפנימי של הפרט על תפיסת המציאות שלו.
בדומה לשינוי הדגש שעשה פרוייד אחרי שנטש את "תיאורית הפיתוי" ושם את כובד משקלו על הבנת הפנטזיות של הילד ולא של ההורה,(הקבלה של הורה-ילד / למטופל- מטפל) כך גם בסיטואציה הטיפולית התעניין יותר בפנטזיות של המטופל יותר מאשר בשל המטפל.
דוגמא מהשטח: במקרה של התאהבות של אנה O במטפל שלה – יוסף ברוייר, בחר פרוייד להסביר התאהבות זו חד באורח בלעדי ברגשות שהתיקה אנה מאביה המנוח לעבר מטפלה (ברוייר) (מה שהגדיר אח"כ כ"העברה"). כלומר לא בחן כלל את האפשרות שאולי לידידו ברוייר גם כן תרומה (אולי לא מודעת) בהתאהבות זו. להטיה זו של פרוייד יש תרומה לפיגור בהתפתחות הנושא של העברה נגדית והשפעה על הדרך בה הובן הקשר הטיפולי.
דגש תוך אישי – מתמקד בעולם הפנימי של המטופל, כלומר בפנטזיות, בקונפליקטים ובפתולוגיות.
לפיכך, מטפל בגישה תוך אישית יתאמץ להיות צופה ופרשן אובייקטיבי עד כמה שניתן. הרציונל בגישה זו הוא ליצור "מסך חלק" ניטרלי עליו יוכל המטפל להשליך את עולמו הפנימי.
לעומת זאת
כשההבנה התוך אישית זוכה להשלמה ע"י
הבנה בין-אישית נוצרת הסתכלות אחרת
על המצב הטיפולי – שזכתה לכינוי "הפסיכואנליזה
החדשה". בגישה זו המכילה בעיקר מודלים
המתמקדים בהתפתחות העצמי ויחסי אובייקט,
ניתפס הטיפול כמפגש בין שניים במקום
הראשון.
היינריך ראקר- ממבשריה הראשונים של ה"פסיכואנליזה החדשה" טען כי "אנליזה היא אינטראקציה בין שתי אישויות ובשתיהן נמצא ה"אני" תחת לחץ של "הסתמי" וה"עליון"... בשתייהן תלות פנימית וחיצונית, חרדות והגנות...וכל אחד מהשניים הנו ילד ביחס להוריו המופנמים ומגיב לכל אירוע של המצב האנליטי".
ראקר אינו רואה הבדל מהותי בין העברה להעברה נגדית ושכך אינו רואה מקום לדון בכל אחד מהתהליכים בנפרד.
ראקר מכווין להסתכלות על "העברה" ו"העברה נגדית" כתהליך כולל של אינטראקציה הדדית שאין בו נקודת התחלה.
"ניתן לומר
כי ה"העברה" היא ביטוי ליחסיו של
המטופל עם ה"העברה
הנגדית" של המטפל וחוזר חלילה.
מדוע לא פסיכותרפיה "הומניסטית?"
עולה השאלה, אם ממילא פונים לעבר דגש בין אישי ולהכרה בתרומתו המוחשית של המטפל לתהליך הטיפולי – מדוע לא לוותר על הגישה הפסיכואנליטית לטובת הגישה ההומניסטית?
הגישה ההומניסטית
(שפרחה בארה"ב בשנות ה-60), הוליכה לנאיביות
ולרדידות בשל הדגש החזק שלה על הרמה המודעת,
ונכשלה כישלון חרוץ בפיתוח כלים להבנת
תהליכים בלתי מודעים. הספונטאניות של המטפל
ההומניסטי הובילה לאובדן גבולות ושליטה
ולטשטוש ההבחנה בין קשר חברתי לקשר טיפולי.
רוג'רס –
בדומה לפרוייד האמין כי ראוי למטפל לאמץ
לעצמו יחס "נכון" למטופל. (להבדיל
מפרוייד שהדגיש הסתכלות מדעית אובייקטיבית),
הדגיש רוג'רס את "היחס החיובי הבלתי
מותנה"
פראנץ אלכסנדר- הציע שמטפל יאמץ יחס רגשי הפוך לזה שאפיין את הורי המטופל ותרם להתפתחות קשיו הרגשיים. במילים אחרות המטפל עפ"י אלכסנדר הוא מניפולאטור ושחקן המצליח לעצב את דמותו כ"נגטיב" של ההורה הבעייתי.
המגבלה המשותפת לפרוייד,רוג'רס ואלכסנדר נעוצה בחוסר הסיכוי שהמטפל אכן יצליח במילוי התפקיד שהומלץ לו. העובדה המציאותית בשטח, היא שלמרות כל מאמציו של המטפל להיות ענייני, שקול ומאופק, הוא גולש לביטויים ולהתנהגויות המסגירים רגשות חזקים.
כיצד להתמודד עם מציאות נפוצה זו? ניתן לפתח רגשי אשמה, בושה או להסתיר תגובות כאלו בעת ההדרכה, אך דרכים אלו מחמיצות לחלוטין את האפשרות להפיק תועלת מה"גלישות" ולהפוך את ה"העברה הנגדית" למקור הבנה ואף לקרש קפיצה לשינוי בטיפול.
כדי לאפשר
זאת, יש צורך בשינוי רדיקלי של מסגרות ההתייחסות.
כלומר להפסיק לשאול "איך רצוי להגיב
למטופל?" ובמקום זאת לשאול בכנות "מה
בעצם קורה לי, איך באמת אני מגיב למטופל
ספציפי ברמה הרגשית?" וכמובן להפיק את
מירב הלקחים מהתשובה. כאמור בהבדל מגישות
הומניסטיות כל המחברים שיוצגו להלן ממליצים
על טיפול בתוך מסגרת (זמן, מקום שעה קבועים)
הנותנת אופי שונה בתכלית מקשר חברתי. המטפל
כאן מנסה לעבד את רגשותיו ותגובותיו (מה
שקייסמנט מכנה "הדרכה פנימית") וכאשר
חש שמצליח להבין יותר לעומק מה קורה, אז
ינסה לחלוק את הבנתו עם המטופל. כאמור רק
לאחר שההבנה עוכלה אצל המטפל בצורה כזו
שיש בה כדי לעזור למטופל.
"חלוצי
הפסיכואנליזה החדשה"
סנדור פרנצ'י (1873-1933): מתלמידיו העיקריים של פרוייד ואלי הראשון שהתייחס בביקורתיות לדימויו של האנליטיקאי ל"מסך חלק" ניטרלי שתפקידו הבלעדי הוא להציע פירושים אינטלקטואלים נכונים.
פרנצ'י קרא
לויתור על ה"צביעות המקצועית" שמתבטאת
בהתכחשות ל"מעידות" שהמטופל קולט.
בנוסף התנגד לייחוס האוטומטי של חששות
המטופל לטראומות בעברו. טען כי נכונות המטפל
להודות בשגיאותיו תגביר את אמונתו של המטופל
ותיצור אווירה שונה מן האווירה השקרית
בה (במקרים רבים) גדל המטופל. פרנצ'י מסתכל
בעצם על הקשר הטיפולי כבעל משמעות טיפולית
בזכות עצמו מעבר למסגרת שרק מציעה פירושים
(כפי שפרוייד נטה לראות).
מלאני קליין
(1882-1960): תפקיד פרדוכסלי בעניין הנידון:
מחד- גישתה התיאורטית מבוססת על הנחות תוך
אישיות חזקות(יצרים מולדים שצובעים את
יחסי האובייקט ומותירים רק מקום שולי להשפעות
בין אישיות). מאידך – דיוניה על תהליכים
המתרחשים בין ה"עצמי" לבין ה"אובייקט",
על הפנמה והשלכה והפנמה חוזרת שיוצרת ערבוב
מתמיד בין מה שנחווה כ"פנימי" וכ"חיצוני",
מהווים בסיס מצוין לניתוח תהליכים בין
אישיים. הדגש שלה על ה"כאן ועכשיו"
החוויתי של המצב הטיפולי משמש אותנו היטב
גם היום.
ג'יימס סטרצ'י - הושפע מבת דודתו מלאני קליין בדבר השפעת ה"כאן ועכשיו" של ה"העברה". סטרצ'י דיבר על "הפירוש המוטטיבי" – זה המביא למוטציה, לשינוי ממשי – הוא לדעת סטרצ'י אך ורק הפירוש הנוגע ל"העברה".
כלומר רק העימות
המוחשי בין הדמות המדומיינת, אליה מגיב
המטופל (מתוך אני עליון ארכאי), לבין המציאות
שמבטא המטפל בפירושיו, (מציאות הנשלטת ע"י
אני עליון רציונאלי), רק עימות כזה יוצר
"חיכוך" רגשי מספיק, שיביא לשינוי
במבנים הפנימיים של המטופל. כלומר יביא
להפנמת דמות המטפל- ובאמצעותו יצירת אני
עליון מתון.
וילפרד ביון (1897-1979): אולי הדגול מתלמידה של קליין ונמנה על החלוצים הבולטים של ההבנה החדשה של תהליכי "העברה" ו"העברה נגדית". 3 מרכיבים מרכזיים בתרומתו:
- לקח את המושג "הזדהות השלכתית" (שייצג פנטזיה תוך אישית אצל מלאני קליין) ונתן לו משמעות בין אישית – כתהליך שבו "נוטע" פרט אחד במשנהו תכנים פנימיים שלו, "מעורר" בו חוויות מטעמו וגורם לו להרגיש מה שהוא מרגיש. המושג נותן ערך לחוויית הסובייקטיביות של המטפל בעת הטיפול כבסיס אפשרי להבנת עולמו הפנימי של המטופל.
- פיתח את מושג ה"מיכל" (Container) כפונקציה חווייתית מרכזית של הטיפול. בכך תרם כלי נוסף להבנת ההשפעה הרגשית של המצב הטיפולי ולהבנת הכישלונות הטיפוליים הנגרמים מכישלונות שונים ביכולת ההכלה של המטפל להכיל תכנים רגשיים פתולוגיים של המטופל.
- על רקע נטייתה של קליין לפירושים פסקניים ו,יודעי כל", הזהיר ביון מפני יומרנות המטפל לדעת ולהבין. מדבר על כך ש"בכל חדר טיפול מן הראוי שיהיו שני אנשים די מפוחדים:הטופל והפסיכואנליטיקאי. ואם אין זה המצב יש לתהות ידוע הם טורחים למצוא משהו שכבר יודע לכל".הוסיף: "במקום להביא אור מבריק, אינטליגנטי וידעני כדי לתפור בעיות מעורפלות, אני מציע שנביא להפחתת האור....האפילה תהיה כה מוחלטת... כך שאם עצם כלשהו קיים, חיוור כל שיהיה – הוא יופיע בבהירות..." כלומר ביון ממליץ לשאוף לקלוט את ה"אורות העמומים" של הטופל. בשל כך על המטפל לעבוד ללא זיכרון וללא תשוקה. לא לזכור מי המטופל בבואו לחדר, כיוון שהזיכרון מי המטופל מכיל קונספציות מוקדמות ואסטרטגיות טיפוליות שיש בהן כדי להפריע לתפיסתו האמיתית של המטופל באותו הרגע.
הארי ס.
סליבן (1892-1949): מנסחו הראשון של מושג
בין-אישי. נמנע מלהשתמש במונחים פסיכואנליטיים
נפוצים ושכך נמנע גם מלדבר על "העברה"
ובמקומה טבע את המושג "עיוות פרטקסי"
– (מושג שלא ניקלט אף לא בקרב תלמידיו שמשתמשים
במושגים המקובלים של העברה והעברה נגדית).
גישתו לא כללה פיתוח מספק של הצדדים התוך
אישיים.
ויניקוט:
משתלב היטב בהבנה הבין אישית. הגה את רעיון
ה"החזקה" (Holding) שתרם להבנת חשיבותו
של האקלים הרגשי של הטיפול מעבר לתכניו.
היה בין הראשונים להכיר בתרומה האפשרית
של "העברה נגדית שלילית" במקרים אותם
הגדיר כ"שנאה אובייקטיבית" –
עוינות שיש בה תגובתיות סבירה לתכונותיו
הבלתי נסבלות של המטופל. כשם שהסתייג מאידיאליזציה
של המטופל, כך הסתייג מאידיאליזציה של המטפל
והתייחס לכישלונותיו הבלתי נמענים ולמגבלותיו
של המטפל. "אני חושב שאני מפרש בעיקר
כדי להמחיש למטופל את גבולות ההבנה שלי....אם
לא אתן, המטופל עלול להתרשם שאני מבין הכל.
במילים אחרות אני שומר על איכות חיצונית
מסוימת בכך שאינני מדייק בהבנה, אפילו בכך
שאני שוגה".
תרומות חדשות להבנת יחסי מטפל-מטופל:
להלן מס' פסיכואנליטיקאים
בני זמננו, ביניהם אנגלים (סנדלר וקייסמנט)
ואמריקאים שתרמו להבנת תהליכי העברה והעברה
נגדית.
תומס אוגדן: מציע הסתכלות שיטתית על מהותם של יחסי אובייקט כבסיס להבנת התהליך הטיפולי.
טוען כי "אובייקטים" כשלעצמם אינם יכולים להיות מופנמים ומה שמופנם בעצם זה דפוס יחסי האובייקט. ב"העברה" וב"העברה נגדית" מתרחשת החצנה בין אישית של יחסי האובייקט המופנמים:
לעיתים מיוחס למטפל "קוטב העצמי" – החלק של ה"אני" המזוהה עם ה"עצמי" אל מול פני האובייקט. לדוגמא ""בטח אשתך פוגעת בך כמו שאמא שלי פגעה בי".
ולעיתים מיוחס למטפל "קוטב האובייקט", החלק ב"אני" המזוהה עם האובייקט. לדוגמא "אתה פוגע בי כמו שאמא שלי פגעה בי".
בהזדהות השלכתית מופיע לחץ על הזולת (נניח על המטפל), להזדהות עם "קוטב האובייקט". לדוגמא "אני אגרום לך כעת לפגוע בי כמו שאמא שלי הייתה פוגעת בי".
תפיסתו של אוגדן משתלבת עם ניתוחו של ראקר בדבר 2 צורות ההזדהות המופיעות ב"העברה הנגדית" של המטפל: "ההזדהות התואמת" (קונקורדנטית)- היא ההזדהות עם "קוטב העצמי" בדפוס היחסים המופנם של המטופל. לדוגמא "אני מרגיש כה קשה לו שכועסים עליו".
"ההזדהות המשלימה" (קומפלמנטרית)- היא ההזדהות עם "קוטב האובייקט" בדפוס המופנם. לדוגמא "אני מרגיש איך הוא מצליח לגרום לכולם לכעוס עליו".
"העברה הנגדית" מאפשרת לשחזר את ה"העברה" גם שכשאין היא זוכה לוורבליזציה ישירה.
מטרת הטיפול
עפ"י אוגדן, הנה להכיל את ההזדהויות ההשלכתיות
של המטופל. הכלה מוצלחת מחייבת לא לקבל
את ההשלכות כפי שהן אלא לעבדן ולעכלן ורק
אז מתאפשרת למטופל הפנמה מחודשת של דפוס
יחסים שונה, שכן כעת יכול "המשליך"
להזדהות עם התמודדותו של סופג ההשלכה עם
הרגשות שהתעוררו.
מרטון גיל: כתב את הספר "אנליזה של העברה". העמיד את ניתוח ה"העברה "בכאן ועכשיו" במרכז העבודה הטיפולית. אין כוונתו ל"כאן ועכשיו" במובן הקלייאני- (בו חוויות המטופל נתפסות כהחצנה של עולמו הפנימי), אלא לתפיסה חברתית של ה"העברה" המדגישה את תרומתו של המטפל והתנהגותו המציאותית ליצירתה של ה"העברה". מציע תפיסה רלטיביסטית של המציאות הבינאישית – לכל אחד משני השותפים לקשר יש נקודת ראות משלו על המתרחש, שתי נקודות ראות שונות אך תקפות וסבירות באותה המידה. למטפל אין אם כן יומרה כלשהי "לחשוף עיוותים" ולהגיע לחקר האמת: תפקידו הוא ליצור דיאלוג מסוג חדש, שבו יפתח המטופל את החופש שלו להגיע למודעות וליכולת שלו לבטא את חוויותיו בתוך הקשר הטיפולי.
בכל הנוגע
לאמצעים להשגת השנוי, גיל מדבר על שילוב
של הבנה קוגניטיבית עם חוויה ייחודית חדשה,
הנוצרת עם המטפל. הוא רואה ב"העברה לא
רק חזרה כפייתית על מה שהיה, אלא גם הזדמנות
ליצור משהו שטרם היה.
וייס וסמפסון: משתייכים לקבוצת פסיכואנליטיקאים בשם "הר ציון" העוסקת במניעים המנחים את המטופל בתוך המצב הטיפולי. להבדיל מפרוייד שטוען שהמטופל חותר למצוא סיפוק למשאלותיו הילדותיות הבלתי מודעות, סבורים וייס וסמפסון כי מטרת המטופל היא להגיע לשליטה (Mastery) על קונפליקטים, טראומות וחרדות מן הילדות וכי הוא מגיע לטיפול עם תוכניות בלתי מודעות כיצד להשיג שליטה מעין זו. לכן המטופל חותר להשיג תנאי בטחון, שבמידה ויושגו יאפשרו לו לחזור למטרותיו האישיות עליהן ויתר בעבר בהשפעת אותן חרדות.
המטופל מעיד את המטפל בפני מבחנים שונים: אם הטפל ניכשל- גוברת החרדה וההגנתיות של המטופל, בעוד שאם המטפל מצליח – מרשה לעצמו המטופל להרגיש יותר בנח ולבטא יותר תכנים שהדחיק בעבר.
* השלכה של
גישה זו- אי העלאתו של חומר ודחק למודע אינה
בהכרח תוצר של התנגדות כי אם תוצר של שיפוט
בלתי מודע לפיו תנאי הביטחון טרם הושגו.
לאנגס:תופס את השדה הטיפולי כ -"שדה דו-אישי", שבו מתרחש תהליך הדדי ומעגלי בין שני המשתתפים.
המטופל – מגיב
ללא הרף למעשיו ולמחדליו של המטפל ("העברה"
היא תמיד תגובה ל"העברה נגדית") אלא
שהיא לרב תגובה לא מודעת. כדי להבין אותה
ולהיעזר בה, (לאנגס סובר שהמטופל הוא המדריך
הטוב ביותר), יש לאתר את נגזרותיה "בין
השורות" של התבטאויות המטופל. ולצורך
חיפוש יעיל, על המטפל להבהיר לעצמו מהו
"הקשר האדפטיבי" אליו מגיב המטופל
בכל רגע נתון.
כמו כן סבור לאנגס כי כל חריגה מהמסגרת
– מעוררת חרדה במטופל.
סנדלר וסנדלר:
הצביעו בשעתו על כך שה"העברה" אינה
רק יחס רגשי או מדומיין לזולת כי אם גם ניסיון
בלתי מודע להפעילו, כך שישתתף בשחזור התנסויות
וקשרים קודמים.סנדלר תופס "העברה נגדית"
כ-"הענות לתפקיד" – כמצב בו המטפל
מופעל ומצליח להבין את משמעות המצב עבור
המטופל רק אחרי שהרשה לעצמו להיות מופעל
על ידו. המושג "הענות לתפקיד" דומה
ברעיון לזה של הזדהות השלכתית ודרך הניסוחים
של "ניסיון הפעלה" ו"הענות לתפקיד"
מתגבשת תפיסה של העברה-העברה נגדית כתהליך
אינטראקטיבי אחיד. באשר לתהליך הטיפולי
הם מציעים "לעזור למטופל להתיידד עם
חלקים של עצמו שהיו קודם בלתי נסבלים, ליצור
יחסים טובים עם משאלות ופנטזיות שהיו קודם
מאיימות. זאת ע"י שהמטפל ייצור אווירה
של סובלנות לילדותי והפרוורטי, אווירה
אותה יוכל המטופל להפנים יחד עם ההבנה שהשיג
בעבודתו עם המטפל.
הרולד סרלס:
על המטפל להסתכל בצורה אינטראקטיבית ולהיות
מוכן לבדוק עצמו ללא כל פשרות או ויתורים
את חלקו ואת הדרך בה הוא מושפע ומשפיע, מעוצב
ומעצב בתהליך הטיפולי. כתב מאמר על "המטופל
כמטפל של האנליטיקאי שלו" – בו הוא מדגיש
את הסימטריה הפוטנציאלית לא רק בדפוסי
תגובה הדדיים, אלא גם במניעיהם של המטפל
והמטופל. טוען שניתן לאתר דלף טיפולי
גם אצל המטופל ששואף לתקן את הזולת, לא כתוצר
של התנגדות כי אם מתוך תחושה שאם יתגבר
המטפל על מגבלותיו הוא גם יוכל לטפל טוב
יותר במטופל. יש כאן אנלוגיה התפתחותית-משאלתו
של הילד לשפר את הוריו, לא מתוך איבה או
תחרותיות אלא מתוך משאלה לזכות בהורים
טובים יותר. המידה בה מוכנים ההורים "להרשות"
לילד לשפר אותם, תקבע לדעת סרלס, את בריאותו
הנפשית של הילד בעתיד. במקביל המידה בה
"נרשה" למטופלים שלנו לנסות לטפל בנו
(בעיקר ע"י שנימנע מלהתכחש לתפיסותיהם
בדבר חולשותינו ולא נפרש את מאמציהם כתוקפנות
או התנגדות) עשויה לקבוע את הצלחת הטיפול.
פטריק קייסמנט:
עוסק בקושי להבין נכון את המטופל,
בהשפעתם המסוכנת של רעיונות שגובשו בטרם
עת ועלולים לחסום הבנה מלאה יותר ובדרך
אישית של הסתכלות עצמית נוקבת שתאפשר איתור
של הבנה ואינטראקציה והתקשורת הבלתי מודעת
בין מטפל למטופל. הוא ממחיש שוב ושוב עד
כמה ניסיונות ישירים די לעודד ולהרגיע-אינם
מעודדים ואינם מרגיעים. מנסה למצוא דרכים
פחות מגושמות שיתנו למטופל תחושה של "הכלה"
ו"החזקה". תחילה ע"י הבנה מדויקת
ונכונות אמיצה של המטפל להכיר הן חרדות
הבסיסיות של המטופל והן ברגעים בהם הוא
כמטפל הגביר חרדות לאו במקום להפחיתן, חסם
את אפשרויות הצמיחה במקום לפתחן. הוא מציע
להימנע מלנסות להפוך ל"אובייקט הטוב"
עבור המטופל ולהרשות למטופל להשתמש בנו
לפי צרכיו שלו ובעיתוי שלו. בעצם קייסמנט
טוען ש "מה שנחוץ ולא תמיד מוצע ע"י
המטפל זה תובנה שהתגלתה עם מטופל זה, בשעה
זו של טיפול זה".
סיכום:
הגישות שנסקרו עד כה טרם משתלבות למודל אחיד וביניהן הבדלים במושגים ובהמלצות לגבי אופן הטיפול. מכל מקום, הכיוון הכללי אליו כולן פונות הנו כיוון המאפשר הבנה חדשה ועשירה יותר של התהליך הטיפולי.
נראה שהדרך היחידה להגדיר מהי פסיכותרפיה דינאמית היא לבדוק עד כמה מנסים המטפל והמטופל להבין את התהליך שנוצר ביניהם במהלך הטיפול.
תהליך מיידי ורב עוצמה יוביל למתחים בלתי פתורים ויהוו מעמסה כה גדולה שתמנע הבנה מעמיקה של אירועי העבר וההווה בחיי המטופל.
בעוד תהליך שיכלול התבהרות מחשבתית ורגשית בהבנת התהליך הטיפולי מניח את ידי שני השותפים לחיפוש על מפתח שעשוי לפתוח דלתות רבות נוספות.