חזרה למאמרים של מין ומיניות
חזרה לאתר הראשי

---

Sotomayor, M. (2005). The burden of premature ejaculation: The patient's perspective. Journal of Sexual Medicine, Supplement 2, 110-114

---

Sotomayor, M. - The burden of premature ejaculation: The patient's perspective.

נטל השפיכה המוקדמת: הפרספקטיבה של המטופל

הקדמה

חלק חיוני בתהליך פיתוח טיפולים לשפיכה מוקדמת (PE) מצוי בהגדרת הנטל שגורם המצב מפרספקטיבת המטופל. מטרת מאמר זה היא לחקור את התפיסות של שליטה "נורמאלית" ו"לקויה" של המטופל בשפיכה ולהעריך את התחושות של המטופל והפרטנר שלו לגביי הדרך שבה שפיכה לקויה משפיעה על חייהם. עם זאת, האופן היחיד בו ניתן לטפל במטופל שסובל מPE היא אם הם נוכחים, וחלק מההשפעות של PE, כמו תיוג ומבוכה, הם מחסומים לזיהוי ואבחנה של המטופל.

גורמים אלו נחקרים בשאיפה שמומחי הבריאות יוכלו למצוא דרכים להתגבר על מחסומים אלו ולעזור להבטיח שכמה שיותר פציינטים יהנו משיטות טיפול יעילות.

תפיסות על תפקוד מיני נורמאלי

הגדרה עדכנית של PE, מבוססת על ה-DSM4 ומתמקדת ב-3 קריטריונים אבחנתיים מרכזיים:

צמצום משך הזמן מחדירה ועד שפיכה (Intravaginal Ejaculatory Latency Time, IELT) ; הפחתת השליטה על השפיכה ; ירידה ברמת הסיפוק ביחסי המין.

עם זאת, המגבלות של קריטריונים אלו מודגשים בכך שמעט מאוד גברים או בני זוגם יודעים מהו משך הזמן הנורמאלי מחדירה עד לשפיכה. מחקרים מסוימים ניסו לספק קריטריונים מבוססים לסייע בזיהוי IELT נורמאלי ; עם זאת, כפי שניתן לראות בנתונים מתוך ה- Multi Country Concept evaluation and assessment of PE incidence study - התפיסה של מה נחשב ל- IELT נורמאלי משתנה במידה ניכרת בין מדינות.

המחקר הזה השתמש במגוון טכניקות של סקרים כדי לאסוף נתונים על השפעת PEמכמות של למעלה מ-1,800 גברים ומעל 1,100 נשים ב-5 מדינות (ארה"ב, גרמניה, בריטניה, צרפת, איטליה).

בכלליות, גברים אירופאים העריכו שזמן שפיכה ממוצע הינו כ- 9-10 דקות לאחר החדירה.

עם זאת הייתה שונות משמעותית בממצאים שהועלו בגרמניה ובארה"ב: בגרמניה 6.9 דקות נחשב לזמן נורמאלי ב- IELT; בארה"ב - 13.6 דקות נחשבו לזמן הנורמאלי.

מרכיב חשוב נוסף במחקר היה הזויות של הנשים, מודעות לכך שהתפיסה שלהן הינה חשובה במידה שווה. באופן בולט, למרות שהיה תיאום כולל בין ההערכה של הגברים והנשים לגביי ה- IELT, המחקרים מצאו כי ערכי ILET שהוערכו ע"י בני הזוג כ"נורמליים" היו, פרט לגרמניה, קצרים מאלו שהעריכו הגברים. מכאן ניתן לשער כי אולי, באופן לא מפתיע, הגברים באופן כללי מעריכים יתר על המידה את יכולותיהם המיניות.

בנוסף, המחקר העריך את התפיסה העצמי של השליטה בשפיכה ומצא כי בכל הארצות שנבדקו, כמעט 30% מהגברים תיארו עצמם כבעלי שליטה "בינונית" עד "מועטה מאוד" על השפיכה. נתונים אלו נתמכים עי עבודתו שלRowland אשר ניסו להבחין בין אוכלוסיות "נורמליות" ואוכלוסיות שסובלות מ-PE על בסיס דירוג השליטה בשפיכה והסיפוק המיני. המחקר הזה נגזר מאוכלוסיית מטופלים ממכון מחקר אמריקאי בשם KNRP (שיש לו מאגר של מעל 40,000 גברים שמשתתפים בסקרים באופן קבוע). מדגם של 2,648 חברים במכון המחקר התבקש להשלים סקר בעל 3 חלקים. בחלק הראשון נשאלו שאלות לגביי הבריאות הכללית, החלק השני בירר לגביי התפקוד המיני הכללי, ובחלק השלישי נשאלו שאלות ספציפיות להגדרה עצמית של PE. בסיכום, כ76% הגיבו לדירוג זה, מתוכם 1,158 גברים השתייכו לקריטריונים של המחקר (גבר, מעל גיל 21, פעיל מינית ב-6 חודשים האחרונים, ומצוי ביחסים מונוגמיים הטרוסקסואלים יציבים).

השכיחות של PE באוכלוסיה זו התגבשה ע"י שאלה שמשקפת את המרכיב המרכזי בקריטריונים של ה-DSM. הסקר שאל: "במהלך רוב הפעמים שאתה מקיים יחסי מין (משמע, מעל 50%), האם אתה גומר לפני שאתה רוצה לגמור?". התשובה הייתה חיובית אצל 32.5% מתוך ה-1,158 המשתתפים המתאימים. החלק הראשון של השאלה עוצב כדי לזהות משתתפים שהכירו את לפי הקריטריון של שפיכה מוקדמת "מתמידה או חוזרת" מתוך ה- 4DSM. בעוד החלק השני של השאלה תפס את אלו שמימשו את הקריטריון של שפיכה "לפני שהם רצו לגמור".

אלו שהשיבו "כן" לשאלה זו הונחו לענות על השאלה הבאה: "עד כמה הדבר נחשב לבעיה עבורך?". בעוד אין דיאגנוזה קלינית של שפיכה מוקדמת, התוצאות מאפשרות לקטלג את מדגם האוכלוסייה לפי הסבירות שיש PE. התגובות שהצביעו שבעיית השפיכה שלהם גורמת מעט או שום בעיה סווגו כ"PE אפשרי" (Possible PE), בעוד אלו שהגיבו ששפיכה מוקדמת הייתה בעיה ב"מידת מה" או "מאוד", סווגו כ"PE סביר" (Probable PE).

לאחר שתיארו את מבחן האוכלוסייה שלהם, המחברים בדקו את הקישור של התגובות עם מדדים אחרים של סימפטומים של PE, כולל שליטה בשפיכה. המשתתפים, אשר השיבו בשלילה לשאלה הראשונה שימשו כקבוצת ביקורת "נורמאלית". כשהם נשאלו על השליטה בשפיכה, נמצא כי יש פער משמעותי בין אלו שסווגו כ"PE סביר" בהשוואה לקבוצה "הנורמאלית".

התוצאות הציעו כי פרטים עם PE רואים עצמם כבעלי שליטה פחותה ; כמעט כל אלו שסווגו כ"PE סביר" (90.4%) החשיבו את השליטה שלהם בשפיכה ללא יותר מאשר בינונית (לעומת 30% בקבוצת הביקורת).

כשנבדק הסיפוק מיחסי מין, נצפה שוני פחות ברור בין שתי הקבוצות. למרות שאנשי קבוצת "PE סביר", בגדול, היו בעלי תוצאות של סיפוק נמוך יותר מאלו בקבוצת הביקורת, הניקוד הכללי היה יחסית גבוה בהשוואה להערכתם את רמת השליטה שלהם. ניתן לשער כי יש פיצוי משמעותי לציפיות של הסובלים מ-PE, או שעם הזמן, הם מתרגלים למצבם.

מחסום לאבחנת המטופלים

אלו שמתמודדים עם סובלים מ-PE על בסיס קבוע יודעים שהפונים עם מצב זה הם בד"כ מיואשים לעזרה. אלו שמגיעים למרפאות הינם רק שבריר מאוכלוסיית ה-PE. פונים אלו ניסו בד"כ בעברם טכניקות מגוונות לעזרה עצמית לפני שפנו לקבלת עזרה.

טכניקות לעזרה עצמית כוללות שימוש בקונדומים מכופלים כדי להפחית את הרגישות, אוננות לפני יחסי המין, תרגילים להסחה מנטאלית, ודחיפות מהירות וחזקות יותר כדי לנסות לספק את הפרטנר. עם זאת, למרות שבאופן חלקי ולזמן קצר הטכניקות סייעו, מרביתן בסופו של דבר החמירו יותר מאשר הרגיעו את ה-PE, בזמן שהן בכוונה התעלמו או עיממו את התחושות המיניות שצריכות להיות מבוקרות במטרה לשפר את המצב. על כן, מקרים שהוצגו במרפאות בד"כ כללו מטופלים שעברו "עינויים קשים" וזקוקים בדחיפות לטיפול יעיל.

ישנו הבדל מדהים בין הרבים אשר מודים בקיום הבעיה ומהמעטים אשר לוקחים צעדים פעילים בנוגע ל-PE שלהם. זה מרמז לא רק על PE: סקר אנונימי בבריטניה מצא שכיחות גבוה של חוסר תפקוד מיני, כולל שכיחות של 14% PE בקרב 617 הגברים המשתתפים בסקר. המחקר מצא גם ש-64% מהגברים בעלי חוסר תפקוד מיני יו רוצים לקבל עזרה מקצועית, אך רק 6% פנו לקבלת עזרה בפועל. ישנן סיבות רבות מדוע פציינטים עם PE מתעכבים או דוחים טיפול. זה דיי ברור שPE מלווה בסטיגמה והפציינטים רגישים להיותם מתויגים כסובלים משפיכה מוקדמת. יתר על כן, מרביתם נבוכים מן המחשבה לדון על בעיותיהם עם אדם יחסית זר, כרופא. כדאי לציין כי גם בצד המטפל, בייחוד אצל מתמחים בשירותי עזרה ראשונה, ישנה מבוכה לעיתים קרובות, רבים יעדיפו לתת למטופליהם חומר כתוב בנושא, מאשר לדון איתם על הפרטים.

פציינטים רבים משכנעים עצמם שהבעיה תחלוף עם הזמן, או ש-PE זו בעיה פסיכולוגית טהורה, ועל כן אי טעם בחיפוש אחר טיפול. ללא ספק, כל הגורמים הללו הם מחסומים להצגת הפציינט את הבעיה ממנה הוא סובל. עם זאת, גם שירותי הבריאות בצוותא יוצרים מחסומים משלהם כשהם לא מוציאים לפועל אסטרטגיות בנושא בעיות בתפקוד המיני. נוסף על כך, שפת הייעוץ והטרמינולוגיה בה משתמשים יכולות להוות בעצמן מכשול להצלחה בהערכת הפונים.

למרות שבד"כ המוטיבציה של גברים לחפש אחר עזרה נובעת בעקבות תסכול או רצון לסיפוק בן זוגם, המחסומים בדרך לקבלת העזרה הם מדהימים.

הנטל של PE על הפציינטים

הנטל מתחלק ל-3 דרגות: נטל רגשי ; נטל בריאותי ; ונטל במערכת היחסים.

הנטל הרגשי ב-PE הוא די ברור. יש לעיתים קרובות תחושות בושה ומבוכה בכך שלא מצליחים לספק את הפרטנר, ובאופן לא מפתיע, הפציינטים הללו סובלים מהערכה עצמית נמוכה ורגשי נחיתות ועצבות. הנקודות הללו נתמכות ע"י המחקר של Symonds אשר כלל ראיונות אישיים עם 28 סובלים מ-PE בארה"ב. הדאגה הראשונית לפציינטים הייתה הידרדרות הביטחון העצמי המיני וב-68% מהראיונות ציינו שהביטחון בכלל, ובתפקוד המיני בפרט, הושפע מה-PE.

גם חרדה הייתה נפוצה אצל פציינטים אלו. ואכן, חרדה מזוהה ונפוצה ב-PE, ובעוד שישנן ראיות כי החרדה היא הגורם לPE, החרדה היא לבטח תוצאה נלווית של PE. גם דיכאון מקושר ל-PE.

ההשפעה של PE על מערכת היחסים הינה שיקול חשוב מאוד לפציינט ומניע משמעותי לחיפוש עזרה. במחקר של Rowland דווח כי סביר יותר שגברים עם PE ידווחו על חוסר סיפוק ממערכות היחסים המיניות שלהם (מאשר גברים ללא PE). פציינטים עם PE מוצאים לעיתים קרובות קושי ליזום או לשמר מערכות יחסים. בד"כ ישנה מתיחות שנובעת מחוסר אמון וחוסר סיפוק הדדיים. פציינטים עם PE עלולים שלא להאמין שהם נותנים סיפוק מיני הולם ומוצאים שקל יותר לבגוד בבני זוגם, כשהם מרגישים שהפרטנר שלהם לא אמיתי ברגשותיו. במידה שווה, הסובלים מPE לא בוטחים בבני זוגם ורואים בכשלונם לספק מינית את הפרטנר כראיה לכך שהפרטנר יחפש סיפוק במקום אחר.

רגשות האישה לגבי ה-PE של בן זוגה נעות בין הבנה ותמיכה לכעס, תסכול והאשמה. לעיתים קרובות הגבר נתפס כאנוכי, והנשים מופתעות לגלות אח"כ כי הגבר חש רע בנוגע למצבו.

למרות שPE מציג נטל פסיכולוגי על מערכת היחסים, יש ראיה לכך שPE קשור לבעיות בתפקוד המיני של נשים. למשל, מחקר שנעשה ע"י Abdo השווה את שכיחות ה-PE ברחבי ברזיל, ומצא כי במקומות בהם רמת השכיחות של PE גבוהה הייתה בהתאמה רמה גבוהה של Anorgasmia (בעיה בהגעה לאורגזמה) אצל הנשים.

תפיסות נכונות ושגויות של פציינטים לגביי PE

כפי שצוין, רבים מהסובלים מ-PE רואים בPE כמצב פסיכולוגי. בניגוד לכך, קיימות ראיות רבות לכך שPE זה מצב נוירו-ביולוגית, וכך רואים זאת הרופאים. יש אספקטים רבים אחרים של PE בהם התפיסה של הפציינט ובת הזוג משפיעים על היכולת לטיפול במצב. למשל, בעיות זקפה (Erectile dysfunction - ED) יוצרות סימפטיה רבה יותר מאשר PE אולי משום שהסימפטומים ברורים יותר. מצב ה-PE, שאינו מתבטא ויזואלית, עלול להתפס בטעות ע"י הפרטנר כהתנהגות אנוכית. הפציינטים מנסים לפצות על המצב ע"י שימוש בגירויי ידני או בצעצועי סקס, יותר מאשר לפנות לקבלת טיפול. התנהגויות אלו יכולות לשקף את רמת ההכחשה של המטופל למצבו.

קיים עדיין ויכוח על המקורות של PE, עם רבים שחושבים כי PE נוצר בעקבות בעיות בזוגיות, ולא בפרט עצמו. PE לעיתים קרובות מבולבלת עם ליקויים אחרים בתפקוד המיני, בייחוד ED, למרות של-30% ממקרי PE נלווית בעיית ED, בכללי PE לא מקושרת לאף מצב פתולוגי אחר למרות שיש ל-PE קשר עם בריאות כללית דלה.

לבסוף, יש תפיסה חזקה בקרב הסובלים מPE שמצבם הוא נושא של איכות-חיים, יותר מאשר נושא רפואי. נמצא גם כי יש יותר סיכוי שסובלים מ-PE יתגרשו. בנוסף נמצא קשר בין רמת ההשכלה ו-PE (פחות השכלה יותר PE..). עם זאת, סביר שישנם גורמים סביבתיים שמדגישים ומשמרים את המצב.

מסקנות

זה ברור כי גברים שסובלים מ-PE תופסים עצמם כחסרי שליטה (או בעלי שליטה מועטה) על השפיכה וזהו מקור חשוב למצוקה. נוסף על כך, ברור כי בעיות אלו משפיעות על תחומים אחרים בחיי הגבר. למעשה, הנטל של PE אינו מוגבל רק לפרט, אלא לעיתים קרובות משפיע על הפרטנר ועל איכות היחסים ביניהם (בעיקר דאגה הדדית סביב הסיפוק המיני). מלבד הפתו-פיזיולוגיה של ה-PE, יש עוד מחסומים משמעותיים לזיהוי ואבחון הפציינטים. למומחים בשירותי הבריאות יש תפקיד חשוב בזיהוי מחסומים אלו ומציאת דרכים להתגבר עליהם ולהבטיח שכמה שיותר פציינטים יקבלו את הטיפול הנדרש.